יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.

הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.

הניצנים הראשונים של ה-Stills-Young Band החלו בקיץ של 75. ניל יאנג ביקר פתאום במפתיע בהופעה של סטילס, צפה מהצד ואף עלה לנגן איתו יחד. באותה תקופה, ההווה והעתיד של רביעיית CSNY לא היה ברור. אחרי ה-Doom Tour של 74 יאנג היה חייב חופש. קרוסבי ונאש עבדו יחד על אלבומים משלהם וסטיבן סטילס מצא את עצמו מתקשה לשחזר את הצלחת שני אלבומי הסולו הראשונים שלו.

כשיאנג ביקר את סטילס על הבמה, הוא היה בתקופת מעבר מסוימת. לא ברורה. לאחר הקיץ המתיש ההוא עם CSNY, הוא כמעט ולא הופיע במהלך 1975. הרבה בגלל בעיות קול וניתוח בגרון וכנראה גם ההשפעה של תקופת ה-Ditch Trilogy האפלה שלו, שבדיוק הסתימה עם השחרור המאוחר של Tonight’s The Night. בזמן שהמשיך להופיע עם סטילס לקראת סוף שנה, הוא גם שחרר את Zuma עם קרייזי הורס המתחדשת, מה שהשלים שני אלבומי מופת שלו תוך חצי שנה, אבל כאלו שהוא לא ממש גיבה עם סיבוב הופעות ראוי.

בתחילת 76 סטילס ויאנג נכנסו לאולפן והתחילו להקליט שירים חדשים לאלבום משותף. בשלב מסוים אפילו הצטרפו אליהם קרוסבי ונאש והיה נראה שאולי יגיע סוף סוף האלבום השלישי שלהם – Human Highway. זה שבשנים האחרונות הם ניסו להקליט בכמה הזדמנויות, ללא הצלחה. בשלב מסוים יאנג פשוט נעלם מהמלון בו שהו. מבלי להגיד כלום. גרהאם נאש גילה את זה בבוקר כשהרים טלפון לחדרו ללא מענה ופקיד הקבלה עדכן אותו בעזיבה…מהלך קלאסי של יאנג, שאף פעם לא אהב להתעמת עם אנשים והעדיף פשוט להיעלם בילדותיות ולהמשיך לפרק הבא בקריירה.

ניל וסטיבן בטור של ה-Stills-Young Band. קיץ 1976 (Charles Hahn)

אחרי טור של חודש עם קרייזי הורס ביפן ואירופה, יאנג חוזר להשלים את האלבום עם סטילס ואז אנחנו חוזרים לקיץ ההוא של 76, בו ניל וסטיבן יצאו לדרכים יחד, תחת השם של ה-Stills-Young Band. היו שם עליות ומורדות, בעיקר כשהצמד לא ממש בילה זמן איכות בין ההופעות ונסעו באוטובוסים שונים, אבל ברוב הערבים על הבמה, הקסם פעל. הסטים היו מלאים בשירים מקריירת הסולו של כל אחד, קצת CSN/Y, קצת באפלו ספרינגפילד ולא מעט שירים חדשים. כאלו שהוקלטו לאלבום וגם שורה של שירים טריים של יאנג שעדיין לא היה ידוע היכן ישוחררו ואם בכלל.

יאנג הביא לסיבוב ההופעות הזה שירים חדשים כמו Stringman, שלא בוצע אחר כך שנים ושוחרר רשמית רק ב-1993 באלבום ה-Unplugged. את Campaigner, שיצא שנה לאחר מכן באוסף Decade. את Too Far Gone ששוחרר רק עשור+ מאוחר יותר ב-Freedom. היו שם גם שלושה שירים שראו אור אחר כך באלבום השאריות המעולה American Stars N’ Bars. השירים Bite The Bullet ו-Homegrown ואיתם עוד רצועה קטנה ששמה Like A Hurricane. קצת לפני שהפך לעוד קטע קלאסי של ניל.

מספר שירים שהוזכרו כאן היו אמורים להיות חלק מהאלבום Chrome Dreams. אבל זה כבר לסיפור אחר (בחלק עתידי של הפרויקט).

יחד עם כל אלו, היה שם גם עוד שיר טרי לגמרי ששמו Evening Coconut. הוא הוצג לראשונה בטור הזה ולמעשה עד היום בוצע רק שם. אחד מהשירים האבודים הללו שניל ביקר על הבמה אבל מעולם לא מצא להם בית לשחרור רשמי. הדבר המעניין ב-Coconut הוא הדמיון לאחד השירים היותר טובים של יאנג בקריירה. כששומעים את המלודיה שלו, קשה שלא לחשוב על Thrasher שהוצג לראשונה שנתיים לאחר מכן. כנראה שזה היה הגלגול הקודם שלו. התיאוריה שלי לסיבה שניל לא חזר מעולם ל-Coconut, היא בגלל שהוא הפך כבר לשיר אחר ובעצם אין סיבה לחזור לגרסתו המוקדמת. בערך כמו המקרה של השיר Don’t Cry No Tears והגרסה המוקדמת שלו, I Wonder, שניל הצעיר הקליט עם ה-Squires.

כל הביצועים והשירים הללו נגדעו אחרי 18 הופעות בלבד, כשמר יאנג זרק עוד כדור מסובב על הגב של חבריו. באמצע יולי, כשרק שליש מסיבוב ההופעות מאחוריהם, יאנג עזב במפתיע. לפני הופעה באטלנטה הוא הורה לנהג האוטובוס שלו לקחת כיוון אחר ופשוט נעלם. הוא אפילו לא דיבר עם סטילס או טרח לעדכן אותו פנים מול פנים. רק שלח פקס בו השאיר הודעה קצרה שכתב בה:

.Dear Stephen, funny how some things that start spontaneously end that way” 
“Eat a peach. Neil

האיחול הקצת אכזרי האחרון הוא קריצה לתחנה הבאה בטור שהוא כבר לא יהיה בה – אטלנטה שבג’ורג’יה (The Peach State). הסיבה הרשמית כביכול לעזיבה של יאנג היתה חזרה של בעיות בגרון ובקול. אבל האמיתית היתה כנראה שפשוט נמאס לו והוא לא הכי התלהב ממה שקורה בין לבין, אולי בהרגשה שזו הלהקה של סטילס והוא פחות מעורב בדברים הקטנים ויותר תורם מעצמו בהתנדבות. בפעם השניה באותה שנה, הוא בורח מפרויקט באמצע מבלי להודיע.

אלבום עם הרבה משקל, מעבר למוזיקה.

הרבה תהו בלי קשר מדוע יאנג יצא לטור הזה. דווקא כשהוא נמצא בשיא יצירתו והוא כוכב ענק, בעוד סטיבן היה יותר בדעיכה. למה הוא צריך את זה? הוא אף פעם לא פירט יותר מדי. אולי זה היה בשביל לעזור לסטילס לחזור לכושר הכתיבה והיצירה של אלבומי הסולו הראשונים שלו. החבר איתו תמיד חלק יחסי אהבה-שנאה-אהבה. סטילס היה זה שצירף את יאנג לבאפלו ספרינגפילד בתחילת הקריירה ואחר כך גם ל-CSNY. ייתכן וניל רצה פשוט להחזיר לו טובה, כשהפעם הוא זה שהיה בטופ ובתקופת יצירה מדהימה, בעוד סטילס קצת שקע מטה. רק יאנג עצמו יודע למה נכנס לשם ולמה יצא כ”כ מהר מבלי להסתכל אחורה.

סטיבן סטילס השלים את סיבוב ההופעות בתור אמן סולו וחודשיים לאחר מכן, בספטמבר, שוחרר האלבום Long May You Run. בזמן שהאלבום יצא, יאנג כבר היה במקום אחר לחלוטין. עמד לצאת לעוד סיבוב עם קרייזי הורס ותכנן להוציא את Chrome Dreams (שהתחלף בסוף ב-American Stars N’ Bars). ומה לגבי המוזיקה של האלבום עצמו? ובכן, אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מהאלבום של ה-Stills-Young Band. גם הביקורות אליו היו צוננות, מלבד שיר הנושא שעד היום הוא אחד המוכרים של יאנג. השיר שכתב על מכוניתו הישנה Mort. הוא אלבום לא רע, אבל ביחס לעבודות של יאנג לאורך שנות השבעים, הוא מחוויר ברמות-על.

עדיין, יש כאן שירים טובים. יאנג תרם פה חמישה, כשמהם הבולט ביותר הוא כאמור שיר הנושא. אבל Let It Shine הוא שיר סבבה והרצועה הכי מעניינת וטובה אולי באלבום מבחינתי היא Fontainebleau. שיר יותר ניסיוני עם סאונד מדליק. היחיד אגב של יאנג פה באלבום שלא בוצע מעולם בהופעה. נשמע כמו קטע קלאסי של קרייסי הורס, שיחד עם ניל היו עושים איתו מטעמים בלייב. לפחות בראש שלי. מהשירים של סטילס מעולם לא החזקתי פה יותר מדי. אולי Make Love To You ואיתו 12/8 Blues שהם בהחלט ראויים. בגדול זה אלבום שחצי ממנו עובד ואף נושק לטוב מאוד, וחצי אחר הוא בינוני לגמרי.

יאנג וסטילס על הבמה יחד, שנת 2015 (Andy Keilen)

אם דברים היו הולכים אחרת, יש מצב שהייתי כותב עכשיו על אלבום מופת ששמו Human Highway וחתומים עליו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אבל הניסיון האחרון לאלבום הזה כשל והשאיר את השיא של הרביעיה מאחורה. הפעם הבאה שיאנג הקליט שוב עם השלישיה הזו הגיעה רק 12 שנים אחרי שנעלם להם ולסטיבן סטילס. זה קרה עם האלבום American Dream ב-1988. היה עוד מפגש כזה בסוף שנות התשעים באלבום Looking Forward. אבל אף אחד מהם לא מדגדג אפילו את השיאים שהגיעו אליהם יחד בתחילת\אמצע שנות השבעים. הניסיון לשחזר שוב את הקסם נעלם סופית כנראה לפני ארבעה עשורים.

היחסים עם סטילס המשיכו ברכבת הרים של אהבה-שנאה-אהבה עד היום הזה. אך הערכה הדדית תמיד היתה שם, למרות הכל ואחרי כל המשחקים והריבים. גם אחרי שיתוף הפעולה של 1976, שהיה מלא שוב במוזיקה טובה ורצון הדדי, ואז התחיל והסתיים מוקדם מדי בטריקת דלת. כמו עם באפלו ספרינגפילד, כמו עם CSNY ועד לפני שנים מספר, כשיאנג עצבן שוב את סטילס כשביטל ברגע האחרון טור איחוד של הספירנגפילד ב-2012. אבל כמו תמיד, גם אחר כך, הם עדיין חלקו במה יחד והשאירו את הכל מאחורה.

שיר הנושא של האלבום Long May You Run נכתב על המכונית של יאנג, איתה הוא נתקע באמצע הדרך לארה”ב וקליפורניה. רגע לפני שהחליף אותה לדגם אחר, איתו פגש את סטילס במקרה על כבישי לוס אנג’לס, אי שם ב-1966. שיר שמייצג לא רק את האלבום והתקופה ההיא, אלא גם את הדרך אל הקשר רב-השנים עם סטיבן סטילס. קשר שרץ דרך חמישה עשורים של חברות ויחסים אישיים שהם הרבה מעבר למוזיקה.

The Stills-Young Band – Long May You Run
1976

SIDE ONE
Long May You Run
Make Love to You
Midnight on the Bay
Black Coral
Ocean Girl

SIDE TWO
Let It Shine
12/8 All the Same) Blues)
Fontainebleau
Guardian Angel

** לכל החלקים בפרויקט יאנג **