הופעות השנה 2024

אחרי 15 הקאברים של השנה, מגיעים לפוסט הסיכום השני עם 10 הופעות השנה שלי. כן, פוסט יותר אישי, אבל אוהב לחלוק את החוויות. איגדתי את המחשבות הטריות שכתבתי על כל הופעה בזמן אמת וערכתי בשביל המבט אחורה + גם דירגתי את העשירייה וקישרתי לרגעי שיא וכל מיני דברים מעניינים נוספים שקשורים. אז הנה ההופעות שעשו לי קצת טוב על הלב השנה.



.10
Leif Volebekk – Chalk, Brighton

ליף וולבק

פעם ראשונה שחוויתי את ליף וולבק בלייב, בהופעה שפתחה לי את הטיול הגדול של אוקטובר-נובמבר. חבר טוב שהיה איתי בהופעה הוא גם זה שלפני כמה וכמה שנים הכיר לי את וולבק, ככה שהרגיש ממש מתאים. וולבק כותב ומבצע נורא מוכשר, מהסינגר/סונגרייטרס הטובים בסביבה. אני מאוד אוהב את האלבום החדש שהוציא השנה ובלייב הוא עוד הרבה יותר טוב.

יש בו משהו מרומם וחם, הוא מאוד בתוך המוזיקה, ובנוסף גם בן אדם שמאוד מתקשר עם הקהל, מצחיק וחמוד. הדבר האהוב עליי אצלו, שבלט במיוחד בלייב, אלו המעברים בין מוזיקה רכה ושקטה יותר, לחשמל וסולואים על הגיטרה. היה ממש מגניב. לכל ההופעה הייתה תחושה נינוחה ומשוחררת.



.9
Billy Bragg – Webster Hall, New York

בילי בראג

את בילי בראג תפסתי השנה במסגרת חגיגות 40 שנות קריירה שלו. זה היה הוא לבד על חשמלית, מדי פעם מגובה ע”י קלידן. בראג מדבר לא מעט בין השירים, בעיקר עם סיפורי מחאה, פוליטיקה, זכויות אדם וכו’. גם הרבה מהשירים שלו מגיעים משם. ביצע נציגים מכל הקריירה. אישית ממש שמחתי לראות את Way Over Yonder in the Minor Key. הנציג מהאלבום המשותף הראשון שלו עם Wilco.

היו ביצועים חזקים מאוד, עם הרבה התלהבות של הקהל ב-A New England ו-There Is Power in a Union ועוד כמה. ההשפעה הגדולה של וודי גאת’רי שתמיד מעליו הייתה שם, גם בקאבר לוודי של All You Fascists Are Bound to Lose התמיד רלוונטי. היה ערב עם לא מעט כוח מוזיקלי מחאתי. והאמת הופתעתי קצת כמה חוזק היה לבראג לבד עם גיטרה חשמלית, וכמובן הסיפורים והמילים שמייצגים גם את הכוח של המוזיקה אצלו, שמשקפת לא מעט חשיבות, התנגדות ומעמד שנשארים טריים וחזקים כיום. במיוחד בשנת בחירות בארה”ב.



.8
Craig Finn – MOTH Club, London

קרייג פין

זה היה ערב שני שלי עם קרייג פין השנה בלונדון וההופעה האחרונה שלו בטור סולו הזה. לפני ההופעה היה אירוע שחיכיתי לו מאוד. לפני לא מעט זמן, חברתי הטובה הגר העלתה את הרעיון שיהיה מגניב אם מאט אוסמן מ-Suede יתארח בפודקאסט של קרייג. מפה לשם, פניתי למנהל של ההולד סטדי/קרייג שאני מכיר והצעתי את הרעיון, הגר ואני העברנו את המידע הדרוש וזה התרחש בערב הזה ב-MOTH Club.

אז היינו שמחים במהלך והיה כל כך כיף לחזות בלייב פודקאסט שקרייג הקליט. הייתה שיחה נהדרת, על זיכרון, כתיבה, מוזיקה, השוני וגם המוכר בין ההולד סטדי לסווייד ובמיוחד Core המעריצים האדוקים של שתי הלהקות. כזה שהגר ואני ייצגנו משני הצדדים.

בהופעה אחר כך היו כמה שירים וסיפורים נפלאים, ביניהם It’s Never Been A Fair Fight שאני מאוד אוהב, כולל סיפור אישי נפלא של קרייג לפניו על פאנק-רוק. זה היה ערב אחרון של טור בו הוא מספר לא מעט על השירים ומאחורי הכתיבה שלהם. ככה שיחד עם הקלטת הפודקאסט וכל הסיפורים והמוזיקה שלו אחר כך בלייב, זה היה יום די מושלם.



.7
Laura Marling – Hackney Church, London

לורה מרלינג

את לורה מרלינג ראיתי בפעם השניה השנה. זה קרה בערב הראשון מתוך שני ערבים רצופים שביליתי בכנסייה של האקני בלונדון. היא ביצעה שם מספר הופעות מיוחדות ואינטימיות, יחד עם השקת אלבומה הטרי. גם באווירה והביצועים לשירים הייתה הרגשה מופשטת ואינטימית.היא פתחה סולו עם ארבעת השירים המחוברים הראשונים של Once I Was An Eagle. כפי שעשתה גם בפעם הקודמת שראיתי אותה לפני ארבע שנים.

אחר כך המשיכה לכמה שירים אחרים, שבלטו לי ביניהם Song For Our Daughter ו-The End of the Affair.מאוחר יותר הצטרפה אליה מקהלה עם ארבע נשים על קולות רקע ועוד מספר נגניות Strings. מה שממש הוסיף יופי לביצועים של השירים מהאלבום החדש, שבוצעו ככה ברובם. בלטו לי יותר Child of Mine וגם Caroline ו-Patterns In Repeat.

אחר כך חזרה לסולו לשירים האחרונים. עם What He Wrote שהיה נהדר והסיום שהיה לי בשבילי רגע שיא, כשביצעה את For You על החשמלית לבד. זה שיר מאוד מאוד קרוב לליבי ושמעלה בי זיכרונות ומכניס לא מעט רגשות. בגדול גם השירים שבחרה וגם סגנון ההופעה, מאוד הותאמו לאווירה של האלבום החדש, הביתי, המופשט יותר והמשפחתי. גם הפרטנר שלי להופעה היה חברי הטוב ארז סובל, מהבלוג השכן אנטנות השמיימה. מה שהוסיף לחוויה, יממה לפני שחווינו יחד ערב נוסף של מוזיקה אהובה.



.6
Gary Clark Jr. – The Forum, London

גארי קלארק ג'וניור

כמו לורה, גם את גארי קלארק ג’וניור ראיתי בפעם השניה השנה. זה קרה ב-Forum המוכר של קנטיש טאון. הייתה הופעה ארוכה ומחשמלת. הופיע שעתיים וחצי, ממש עד השניה האחרונה שיכל לפני ה-Curfew באולם. הלהקה שלו כרגיל מעולה, והבאסיסט שלו כיום הוא אלייז’ה פורד, הבן של מארק פורד. אז היה נחמד גם לראות אותו שם.

לאורך 150 דקות זה היה ערבוב מוזיקלי די מוטרף של הבלוז-רוק החשמלי שלו, ג’אמים וסולואים, יחד עם לא מעט גרוב, קצת סול וחתיכת ערב טריפי. מדי פעם אבדה לי תחושת זמן בתוך כל הצלילים הנמתחים והשירים שהוא נתן להם עוד המון תוספות ואורך בלייב. ה

וא לגמרי מהגיטריסטים היותר מוכשרים כיום בסביבה. כבר כמה וכמה שנים זה בראש שלי, וקיבלתי עוד חותמת חזקה ממש לזה. נהניתי מאוד מכל השירים החדשים הרבים שהוא ביצע, עם דגש על האלבום הטרי. כשהוא מתמקד בגיבוי אלבום, הוא לגמרי מתמסר אליו ויוצר ממנו איזו הרפתקאה בלייב שמשלבת כ”כ הרבה ז’אנרים וצלילים.



.5
Lucinda Williams – Indigo at the O2, London

לוסינדה ויליאמס

נראה שמאז שראיתי את לוסינדה ויליאמס בפעם הקודמת ב-2019, זה היה באיזו מציאות אחרת. כל כך הרבה קרה מאז, בעולם, אצלנו וגם אצלה. מגיפה עולמית, מלחמות, היא עצמה עברה שבץ, שחררה אוטוביוגרפיה, הוציאה אלבום (שהפך לאלבום השנה שלי בבלוג 2020), וגם עוד משהו השתנה בלהקה שלה מאז שחזיתי בה בלייב דאז – מארק פורד. מי שציינתי קודם בהקשר של בנו לגארי קלארק ג’וניור.

פורד הוא אחד הגיטריסטים האהובים עליי בעולם כאמור, שהצטרף השנה ללהקה של לוסינדה והעלה עוד יותר את ההתלהבות שלי מההופעה הזו. ניכר שמצבה הגופני של לוסינדה די השתנה מאז השבץ. קשה לה יותר ללכת והיא לא משתמשת בגיטרה. אבל הקול נשאר די אותו הדבר, והוא ביצע והגיש את השירים בצורה מעולה. מה גם שהלהקה שלה מצוינת, ככה שהמוזיקה תמיד טובה אצלה. בשבילי אישית היא הייתה אתמול עוד יותר, בגלל מארק, שנהניתי כ”כ מכל תו, צליל וסולו שיצא ממנו.

מבחינת סט-ליסט היו כמה וכמה דברים ששמחתי מאוד לראות לראשונה. קודם כל השירים מהאלבום הטרי שיצא שנה שעברה כמובן. היו ארבעה מהם, כולל Stolen Moments המרגש שכתבה לכבוד טום פטי. בעקבות הספר, היו גם כמה אזכורים/סיפורים ורפרנסים לתחילת הדרך שלה. בעיקר עם הקאבר ל-Freight Train של אליזבת’ קוטן, השיר הראשון שהיא למדה לנגן. היה גם את Blind Pearly Brown, השיר שכתבה על הבלוזיסט ונגן הרחוב פרלי בראון, שהשפיעה עליה גם כן בשנים המוקדמות.

היו שני נציגים מעוולים מ-Essence, עם שיר הנושא ו-Out of Touch (עם סולו נפלא של מארק), נהניתי נורא מ-Cresent City המוקדם ומ-Dust, השיר שכתבה בעזרת פואמות שאביה השאיר אחריו. וגם Those Three Days של Woman Without Tears היה רגע בולט, לצד גם שירים מ-Car Wheels ועוד כמה שראיתי אותה מבצעת גם קודם. שמח ממש שיצא לי לראות אותה שוב. עם כל השינויים מאז הפעם האחרונה, התוספת של מארק, והחוזק והיופי שתמיד יוצאים ממנה. גם אחרי שנים לא קלות, המוזיקה תמיד מחזקת אותה.



.4
The Hold Steady – Omeara, London

הולד סטדי

תמיד הערב השלישי של ההולד סטדי ב-Weekender הוא מעולה. עם מועדון קטן ואווירה משוגעת. אבל השנה כנראה חוויתי את ערב 3 הכי טוב עד עכשיו מכל הפעמים שטסתי לסופ”ש הארוך הזה עם הלהקה והחברים.

קודם כל, ערב לפני כן חגגתי את ההופעה ה-200 שלי בכלליות בחו”ל, שזה היה ציון דרך יפה ותחנה די מיוחדת בתוך מסע מוזיקלי שהתחיל 18 שנים לפני כן. ואז הגיעה ההופעה ה-201 בערב האחרון, שהייתה מדהימה. כבר על ההתחלה זה היה ברור שהולך להית משהו מיוחד כשהם הם פתחו עם Milkcrate Mosh, אחד הבי-סיידס מאלבום הבכורה, שנתן את האות לסטליסט וערב אדירים.

מאוחר יותר היה גם את Modesto Is Not That Sweet, עוד Rarity מתקופת אלבום הבכורה. היו אנרגיות מטורפות וכיף גדול. את הסט הרגיל הם סיימו עם גרסה ארוכה ומופלאה של Oaks, שגם כן לא מבוצע הרבה כיום. וכמה נפלא שגם בהופעה ה-15 שלי איתם זכיתי לראות שלושה שירים לראשונה בלייב. איכשהו כל שנה הם מצליחים איכשהו להתעלות, או פשוט להשאיר את הקסם איתם בלייב והחגיגה ששמה The Hold Steady, שמקיפה אותי גם מוזיקלית וגם פיזית עם מלא חברים טובים ופנים מוכרות. ההופעה הזו לגמרי הייתה For the books.



.3
Drive By Truckers – Irving Plaza, New York / The Sylvee, Madison

דרייב ביי טראקרס

היה לי ממש קשה לבחור הופעה אחת של הטראקרס מתוך השתיים שראיתי השנה, אז שמתי את שתיהן יחד. קודם כל ההופעה ב-Irving Plaza של ניו-יורק. זו הייתה הפעם ה-18 שאני רואה את הטראקרס, אבל פעם ראשונה מחוץ לאירופה. רציתי נורא לתפוס אותם בטור הזה, כי זה ה-Southern Rock Opera Revisited. החזרה שלהם לאלבום הקונספט הכפול והנפלא שהביא להם את פריצת הדרך ב-2001.

הם מנגנים את האלבום בלייב ומשלבים בתוכו גם כמה וכמה שירים אחרים שמתאימים לסיפור או האווירה ההיסטורית, פוליטית ומוזיקלית של האלבום. שעתיים וחצי של הופעה נפלאה ממש, עם המון חברים שאני מכיר מסביב. רגע השיא שלי היה לראות אותם לראשונה מבצעים את The Southern Thing, כולל ההקדמה המחודשת של The Three Great Alabama Icons, עם ליריקה שונה לגמרי שמתאימה לזמננו. היה מגניב גם לראות את גרסת לייב של Wallace שגם כן שונתה קצת בשביל 2024 וכמובן הפתיחה של Days of Graduation לתוך Ronnie & Neil והסיום של Angels and Fuselage התמיד מהפנט.

פטרסון גם הביא לי Shout out על הבמה באמצע ההופעה, יחד עם עוד שני אוהבי הלהקה שהם מכירים שהגיעו מרחוק לניו יורק לראותם. שזה תמיד מעלה חיוך. ההופעה השנייה התרחשה עשרה ימים מאורחל יותר במדיסון, וויסקונסין. היה יום ממש כיפי. נפגשתי עם ג’יי הקלידן/גיטריסט לדרינק מוקדם ועשינו Catching up. הביא לי את כל ה-Passes האפשריים להופעה.

החלפתי גם כמה מילים עם פטרסון. זה כבר ממש רגיל בשבילי, הקשר הזה עם הלהקה. אבל לפעמים אני תופס את עצמי ואומר איזה מגניב זה ואיך בחיים לא חשבתי שזה יקרה כשהתחלתי להיכנס ממש עמוק למוזיקה שלהם אי שם לפני שנים. כולם מכירים אותי ואנחנו מדברים על הכל והפעם גם נורא שמחו שהגעתי לראותם בארה”ב. שוב, כל האלבום של Southern Rock Opera היה בביצועים מעולים. הפעם פייג’ קמפבל, שהופיעה בעבר בלהקת הגיבוי של פטרסון, הצטרפה לקולות רקע ב-Angels & Fuselage.

שתי תוספות לסט מאוד שימחו אותי. אחת של The Righteous Path ובמיוחד כשהם סיימו את ההופעה עם Puttin’ People On The Moon. שיר שגם כן מתחבר כ”כ טוב לכל הסיפור, הפוליטיקה והאווירה של SRO. אחרי ההופעה אמרתי שלום לכולם ולמחרת עזבתי את ארה”ב. זו הייתה ההופעה ה-19 שלי עם הלהקה ועשתה אותי כרגיל נורא מאושר.



.2
Sturgill Simpson – Forest Hill Stadium, New York

סטרג'יל סימפסון ג'וני בלו סקיי

זו הייתה ההופעה השלישית והאחרונה שלי בניו יורק השנה. הפעם הקודמת שראיתי את סטרג’יל סימפסון הייתה לפני עשור בדיוק, באוקטובר 2014, כשהוא פתח לג’ייסון איזבל ב-Ryman. רגע לפני שהוא התפוצץ. המון השתנה מאז. כולל מספר אלבומים שונים, אקספרימנטליים ואדירים ששחרר. מאוד אוהב גם את האלבום שהוציא השנה תחת השם ג’וני בלו סקיי.

אז קודם כל הוא הופיע ב-Forest Hills Stadium בקווינס. שזה מקום די גדול (איפה ששיחקו בעבר את ה-US Open, והרחבה היא על משטח הטניס הישן, די מגניב). חייב לציין שזה היה אולי המקום הפתוח עם הסאונד הכי טוב שראיתי בו הופעה. ואיזו הופעה זו הייתה… סטרג’יל הופיע 3 שעות, עם להקה אדירה ומלא חשמל. היו חלקים בהופעה שהרגישו שזה משהו בין הגרייטפול דד ל-Allman Brothers בתוספת גיטרות, סולואים, ג’אמים ומעברים פסיכיים בין השירים.

כל זה במרתון של 32 שירים כאלו בסט, עם נציגים מכל האלבומים ומספר קאברים אדירים (ביניהם You Don’t Miss Your Water, Midnight Rider, LA Woman ו-Purple Rain. כולם בביצועים מגניבים ממש). היו שישה מהאלבום החדש, נשמעו מעולה. שישה מ-“Metamodern Sounds” וארבעה מ-“Sailor’s Guide” וגם מ-Sound & Fury המשוגע. הערב הזה התעלה על כל הציפיות ממנו. אינטנסיבי, מלא חשמל ואווירה מטורפת שלא ירדה או הפסיקה למשך כל שלוש השעות. היה ערב מוזיקלי די פסיכי, במובן הכי מרהיב של המילה.



.1
Big Star Quintet – Hackney Church, London

ביג סטאר

הופעת השנה שלי גם הייתה ההופעה האחרונה שראיתי ב-2024. והיא לגמרי התעלתה על כל הציפיות. מופע חמישים השנים ל-Radio City של ביג סטאר, עם ג’ודי סטיבנס (ביג סטאר), מייק מילס (REM), פט סנסון (וילקו) וג’ון אוור (ביג סטאר, פוזיס). וואו, זה היה די מדהים. הם ניגנו את רדיו סיטי במלואו לפי הסדר, כשלפני ואחרי היו עוד מלא שירים אחרים.

בכולל ניגנו גם את כל השירים של Record #1, פלוס עוד כמה של Third וגם מספר שירים של כריס בל. כל הביצועים היו מעולים ומלאי אהבה ללהקה המקורית. הם התחלקו בקולות, ניגנו יחד מצוין וממש הרגישו את הכבוד הרב שלהם ללהקה והכיף הגדול שלהם לנגן יחד את השירים הללו. אני בטוח שאלכס, אנדי וכריס היו ממש גאים.

היו בכולל 32 שירים, הופעה של שעתיים וחצי, אווירה נפלאה. ממש שמחתי שהערב המוזיקלי האחרון שלי לשנה זו היה ככה איתם ועם המוזיקה הזו של ביג סטאר שאני כל כך אוהב. גם שני חברים מאוד טובים היו לצידי, מה שהוסיף עוד יותר לחוויה. אחד מהם היה שוב ארז וזה לגמרי גרם יותר לחייך כשחווינו זאת יחד. הופעה מרוממת רוח עם מוזיקה שאנחנו אוהבים הרבה שנים ולא חשבנו שנראה אותה חוזרת ככה לחיים מול עינינו.

אהבתם? שתפו את זה:

השאר תגובה