חלק שני בסיכומי 2023 שלי, הפעם עם הופעות השנה. קצת קשה לחשוב כרגע על התקופה הזו, כשיכולנו ליהנות באופן חופשי מהדברים האלה, שאחרי ה-7 באוקטובר נראים כ”כ זניחים וכאילו נלקחו מעולם אחר. אבל אלו הזיכרונות והסיפורים שהיו לי בגיחות המוזיקליות השנה, מתחילתה עד ספטמבר. בחרתי את 10 האהובות, מדורגות. בסוף גם פלייליסט בספוטיפיי עם רגעי השיא מכל אחת.
.10
First Aid Kit – Columbiahalle, Berlin
מתחילים עם הופעת החו”ל הבאמת ראשונה שראיתי ב-2023, אי שם בפברואר. ההופעה בברלין של First Aid Kit. הן היו נהדרות. מאוד אוהב את האלבום האחרון שלהן והשילוב של שיריו עם המוקדמים יותר היה אחלה. מהאחרון בלטו לי Out of My Head ו-Angel וכמובן Wild Horses II, שהוא פייבוריט שלי. ממש לפני הביצוע שלו, קלרה סיפרה עליו ועל הזוג בשיר ששומע את Wild Horses והגבר מעדיף את גרסת הסטונס, שזו הבחירה השגויה, והאישה מעדיפה את גרסת ה-Flying Burrito Brothers עם גראם פרסונס, שזו הבחירה הנכונה 🙂 לגמרי הסכמתי איתה, היה חמוד.
שילוב הקולות של האחיות פשוט נפלא ורואים את זה היטב גם בלייב. עם ההרמוניות המושלמות שלהן וביצועים שלא כאלה שונים ומיוחדים מהאלבומים, אבל עם הרבה יופי על הבמה. שמחתי מאוד לראות גם מ-Ruins את Rebel Heart (עם Outro נפלא) ו-It’s A Shame. וכמובן מאלבומים מוקדמים יותר את Master Pretender ו-The Lion’s Roar ו-Emmylou (שיר שני בסט עם רפרנס לגראם פרסונס). קטע נורא יפה ומרגש היה באמצע, כשהן שרו לבד על הבמה למיקרופון אחד את Songbird של פליטווד מק, לזכרה של קריסטין מקווי שנפטרה בסוף השנה שעברה. מיד אחריו הן ביצעו באותו האופן את Ghost Town הישן, מהאלבום הראשון שלהן. זה היה ממש מרגש. סך הכל שעה וחצי סולידית, הרבה יופי וביצועים מהודקים. כאלו שאם אראה בפעם שניה כנראה לא ילהיבו אותי באותה רמה, אבל לפעם הראשונה עם החוויה של השירים הללו ואיתן בלייב זה היה ממש כיף.
.9
Frank Turner – Shepherd’s Bush Empire, London
את פרנק טרנר ראיתי השנה ב-Shepherd’s Bush Empire, האולם שהייתי בו בהכי הרבה הופעות בחיי בטיולי המוזיקה בין השנים. זו הייתה הופעה מיוחדת של טרנר, לציון 20 שנה ללייבל שלו + 10 שנים לאלבום Tape Deck Heart של 2013. אלבום שאני מאוד אוהב. הוא ביצע את כולו בלייב, רק בסדר שונה. זה היה די מגניב. כמה מהשירים שם הוא לא ביצע שנים, במיוחד עם כל הלהקה. זה בגדול אלבום פרידה שלו, אבל לא מלנכולי ממש במוזיקה, יותר במילים והשלבים של פרידות וניסיון החזרה הזו לעצמך והפעימות הרגישות של הלב.
שמחתי מאוד לראות את Good & Gone ו-Tell Tale Signs, יחד עם ביצועים מלהיבים ממש ל-Losing Days ו-Recovery. הקהל היה באקסטזה מטורפת. לטרנר יש הרבה Die hards שמכירים כל מילה מכל שיר. אחרי שסיים את הביצוע של האלבום, פתח במרתון מחשמל של עשרה שירים נוספים מהקריירה. ביניהם Haven’t Been Doing So Well ו-Non Serviam מהאלבום האחרון שנורא אהבתי (והיה אצלי בסיכום השנה שעברה). גם The Next Storm ו-Get Better היו מעולים וכולם הצטרפו באווירה מלהיבה ל-The Ballad of Me and My Friends. היה באמת ערב מיוחד של חשמל ותחושות שמקבלים רק בלייב. גם מאוד התאים לי לראות כרגע את כל Tape Deck Heart מבוצע ככה. הוא מחובר אליי יותר בתקופות האחרונות, עם כל מיני תחושות שגם גרמו לי לקפוץ לגיחה הזו בתחילת שנה כדי לנקות קצת את הראש עם מוזיקה וחברים.
.8
HAIM – Shepherd’s Bush Empire, London
נשארים באותו האולם, לעוד הופעת אלבום מיוחדת, אבל גם הופעה שבכלל לא הייתה מתוכננת. רק כמה ימים לפני כן, HAIM הודיעו על הופעה מיוחדת בלונדון לציון 10 שנים לאלבום הבכורה שלהן, Days Are Gone. וזה יצא בדיוק על היום היחיד בלונדון שלא היו לי בו תכניות, בין הופעות אחרות. מיד נרשמתי והצלחתי להשיג כרטיסים לי ולחבר. זו הייתה הופעה די קטנה בשבילן. הן מופיעות במקומות ממש גדולים בלונדון. אז אפשר בהחלט להגיד שה-Shepherds Bush Empire זה משהו יותר אינטימי להן.
את HAIM תמיד חיבבתי. לא באיזו רמת אובססיה כמו מוזיקאיות אחרות, אבל תמיד היו חמודות. ובלייב תמיד נראו ונשמעו הרבה יותר טוב מהאלבומים. ואני יכול להעיד שזה שונה ממש. על הבמה הן הרבה יותר חשמליות ומעולות מאשר הסאונד היותר פופי באלבומים. הייתה הופעה ממש כיפית. הבנות חמודות נורא, עם אחלה נוכחות על הבמה. תמיד הייתי קצת מאוהב בדניאל, ובלייב מתאהבים בה יותר. ממש מראה איזו גיטריסטית מוכשרת היא.
אלנה תמיד מעלה חיוכים ויש לה אחלה אנרגיות, ואסתי נורא מצחיקה, מכסחת את הבאס ועם הפרצופים המשעשעים שלה כשהיא נכנסת לזה. הן ניגנו את כל האלבום לפי הסדר, אחר כך הקאבר האדיר שלהן ל-Oh Well של פיטר גרין ופליטווד מק. ולסיום הן העלו את אמא שלהן על הבמה שביצעה איתן את Mustang Sully, שיר שמחזיר אותן אחורה למוזיקה עם המשפחה לפני שהיו מפורסמות. באותה הזמן אבא מוטי גם ניגן על התופים. בכלל, מספר פעמים בהופעה הן סיפרו כמה סיפורים על ההתחלה ומה שהאלבום הזה עשה להן. היו גם כמה קטעים מרגשים. בסוף הן סיימו עם ביצוע שני של The Wire. קצת מוזר לבצע שיר פעמיים בהופעה, אבל הוא חלק מהאלבום והוא גם השיר הכי מוקדם שלהן, ציינו שהוא מ-2008, חמש שנים עוד לפני שיצא האלבום. אז הן רצו לסיים הם הכי התחלה שלהם. השיר מעולה בלייב, כמו גם כמה אחרים באלבום. נגיד My Song 5 ונוספים. שמח ממש שיצא לי להיות בערב המיוחד הזה וגם לחזות בהן בלייב, במסגרת כ”כ קטנה שלא רואים אותן ככה.
.7
Wilco – The Forum, London
הפעם האחרונה שראיתי את וילקו הייתה לפני 9 שנים. עבר זמן. במשך ההפסקה הזו היו כמה שנים שהמשכתי לעקוב אחריהם קרוב והיו גם כמה שקצת התרחקתי או פחות התחברתי למשהו חדש. ואז שנה שעברה הגיע Cruel Country, שגם נורא אהבתי, וגם החזיר לי איכשהו את החדווה והקרבה שתמיד הייתה לי עם וילקו. זה גם הביא חשק לראותם שוב, וכשהגיעה ההזדמנות השנה, כמובן שהלכתי. ראיתי בעבר כבר קרוב ל-80 שירים שונים שלהם בלייב, אז ידעתי שיהיה קשה לתפוס משהו שלא ראיתי מעבר לשירים החדשים. אבל הגיק של הס-ליסטים פחות היה איתי בהופעה הזו. גם כי עבר הרבה זמן ונהניתי מהכל וציפיתי גם לחוות את השירים החדשים יותר. ובכלל, לראות את הלהקה שוב בלי לחשוב על כלום או לקוות למשהו.
קודם כל קורטני מארי אנדרוז פתחה את ההופעה, שזה כבר בונוס בשבילי. קורטני כמובן מאוד אהובה עליי. ראיתי אותה פעמיים לפני שנתיים והיה כיף לחוות כמה שירים מהאלבום האחרון (כולל כמה מ-Old Flowers הכ”כ קרוב לליבי שלא הייתה לי בעיה לחוות שוב). בהמשך הערב קורטני הצטרפה לוילקו בביצועים של You And I ו-California Stars שממש העלו בי חיוך. ואם כבר חיוכים, וילקו פתחו את ההופעה שלהם עם Hell Is Chrome, מה שלגמרי עשה לי טוב ולהיכנס יפה להופעה על ההתחלה. למעשה Ghost Is Born ממש בלט בהופעה הזו והיו הכי הרבה שירים ממנו בסט, יותר מ-Cruel Country. ביניהם Hummingbird שראיתי לראשונה בביצוע של הלהקה, אחרי שראיתי אותו רק בהופעת סולו של טווידי.
השירים של Cruel Country היו ממש מצוינים בלייב. במיוחד Bird Without a Tail / Base of My Skull, שהיה ארוך ונכנס לאיזה ג’אם וסולואים אדירים, והפך מפולק-קאנטרי למשהו פסיכדלי מגניב. עם נלס קליין כמובן מתחרפן על הגיטרה כפי שאני אוהב אותו. נהניתי ממש לחוות שוב את Side With The Seeds, שתמיד מרים לי בלייב. ו-Misunderstood היה מעולה.והיו גם שלושה שראיתי פעם ראשונה; את Dawned On Me, שפספסתי ב-2014 כי בערב הראשון של הריצה שם בפורט צ’סטר הייתי עסוק בלראות את הופעת הפרידה של האולמנים. יחד איתו Random Name Generator שהיה די מגניב (ויצא אחרי שראיתי אותם פעם שעברה) והשיר הטרי דאז Evicted מהאלבום שיצא השנה, שנשמע אחלה ויש בו איזה משהו וילקו קלאסי כזה שהתאים לסט.
את הכל הם סיימו עם Spiders, עוד שיר שאני תמיד אשמח לראות. היה גדול ומלא בסאונד המשתנה והניסיוני של הלהקה שאני אוהב. ממש אחלה שיר לסיים איתו. אז שמחתי ממש לחוות הלהקה שוב ככה, גם עם תזכורת מוזיקלית שהלהקות האהובות עליך תמיד יכולות להמשיך לרגש אותך או להחזיר משהו קרוב, גם אם עבר קצת זמן או ביליתם טיפה בנפרד. וילקו לגמרי עשו זאת.
.6
boygenius – The Piece Hall, Halifax
לפני חמש שנים יצא ה-EP הראשון של boygenius. זה היה ממש מגניב בזמן אמת, עם סופר-גרופ של קולות נשיים די חדשים. נורא שמחתי על זה, אבל לא ממש חשבתי שזה יהפוך גם למשהו כ”כ גדול. לוסי דייקיס בדיוק שחררה כמה חודשים לפני כן את Hitstorian שלה, פיבי הייתה רגע אחרי אלבום הבכורה וג’וליאן בייקר גם כן לא הייתה עדיין במחוזות כ”כ מוכרים. אפשר להגיד שהפריצה הגדולה שלהן הגיע קצת אחר כך. מה ששימח אותי עוד יותר מאותו EP קטן ומקסים לפני חמש שנים, היה כש-boygenius, מוכרות הרבה יותר כיום לחוד, חזרו לאחד כוחות ב-2023 בשביל אלבום שלם. אלבום שחיזק עוד יותר את כוח הכתיבה שלהן, השירים היפים וגם האישיים וכבדים. אלבום ותקופה שהביאו אותן גם להופיע בפני קהל הרבה יותר גדול.
וככה היה השנה ב-Piece Hall של Halifax. מול 5,500 איש ומלא מעריצות/ים אדוקים, בערב שני סולד אאוט במקום. חייב להגיד שבהתחלה די חששתי שהמון קהל צעיר, צווחות וטלפונים מורמים לאורך זמן, יהרסו לי את החווייה של ההופעה (קרה לי בעבר. אני קצת רגיש עם זה ופעולות כאלו מסביבי, במיוחד במקומות פתוחים ויחסית גדולים, יכולים להרוס לי הופעה וגרום לי קושי להתחבר ולחוש את המוזיקה כפי שצריך מבחינתי בלייב). בגלל זה גם הלכתי קצת אחורה כדי להתרחק מה-Core הזה ולמצוא מקום נחמד על הברזלים ליד הסאונדבורד, בול באמצע.
למזלי הקהל התנהג ממש סבבה. היה שקט כשצריך והתלהב באותה מידה בקטעים הנחוצים. ככה שהחווייה עברה בסדר, אפילו ממרחק מסוים שאני לא רגיל כ”כ להיות איתו בהופעות שאני מכוון אליהן. מופע החימום היה של את’ל קיין שהוסיף לי עוד. מי שאחראית על אלבום בכורה שסיים אצלי די גבוה בסיכום של 2022. מה שכיף עם השלישייה של boygenius, שהן לא מוותרות על שום שיר. פיבי צחקה שאין שינויים בסט מליל קודם, כי הן פשוט מנגנות את כל הדיסקוגרפיה שלהן. והיה מעולה לחוות את השירים של boygenius עד כה בלייב. כל 12 השירים של האלבום הטרי + 6 השירים של ה-EP. כל זה יחד עם השיר Boyfriends שעוד לא שוחרר רשמית ונציג מקריירת הסולו של כל אחת; פיבי עם Graceland Too, ג’וליאן עם Favor ולוסי עם Please Stay (שראיתי אותה מבצעת גם שנה שעברה בהופעה מלאה שלה).
השירים מהאלבום בוצעו מצוין. עם Without You Without Them שבוצע אקפלה מאחורי הקלעים (וראו אותן על המסך) ישר לתוך הכניסה שלהן לבמה עם $20 ו-Satanist (מהחביבים עליי באלבום). גם Emily I’m Sorry ו-True Blue הלהיבו והיו אחלה. אני חייב לציין שההפתעה הקטנה שהייתה לי בהופעה, היא עד כמה דווקא השירים של ה-EP הראשון הלהיבו אותי. אהבתי אותם לפני כן, אבל בלייב הם פשוט סחפו אותי הרבה יותר. מוסיף גם את העובדה שלא שמעתי אותם כבר זמן מה.
אחד ההיי-לייטים שלי היה הביצוע של Souvenir למשל, שבוצע על-ידן אקוסטית. פשוט יפהפה. גם Me & My Dog היה מרגש ומצוין. מה שהוביל קצת אחר כך לביצוע של פיבי ל-Letter To An Old Poet מהאלבום החדש. שיר נורא אישי, כואב, מעצים, מרגש ומה לא. שיר שהוא גם סוג-של המשך ל-Me & My Dog בכמה וכמה מובנים. את Anti-Curse אהבתי נורא גם מהאלבום הטרי והביצוע בסוף הסט של Not Strong Enough היה סוחף בטירוף.
הן סיימו עם הדרן של שני נציגים מה-EP (זה היה לפני יציאת ה-EP השני השנה). עם Ketchum, ID ו-Salt In The Wound המעולה שנעל את הערב המוצלח. בסוף כשהלכתי לחפש משהו לאכול ברחובות הליפקס וראיתי כ”כ הרבה צעירות וצעירים עם חולצות של boygenius ולבוש חופשי ופתוח, חשבתי לעצמי כמה טוב שיש להן ולהם בגיל הזה רול מודלס כמו השלישייה הזו. שלוש מוזיקאיות עם פתיחות ומגדר, אהבה וקבלה ושירים ומילים שמחבקים ומעצימות תוך כדי. וכמה טוב שהמוזיקה הזו פה, גם בשבילם/ן וגם בשביל מישהו שכבר עברו אצלו הרבה שנים מאז שהיה נער שונה שחיפש את החיים ומצא נחמה במוזיקה שליטפה לו את הצלקות והביאה לו תקווה שלא יהיה לבד.
.5
Bonny Light Horseman – Union Chapel, London
איזו הופעה נפלאה הייתה השנה של Bonny Light Horseman ב-Union Chapel התמיד-מקסים של לונדון. הופעה ממש חמה בהרגשה. מרוממת שכזו. היה כ”כ כיף לראות את השלישייה הזו יחד; אנאייס מיטשל, אריק ד. ג’ונסון וג’וש קאופמן, שנורא התלהבתי לפני שלוש שנים כשחברו יחד לאלבום בכורה מקסים (ובשנה שעברה ביקרו אצלי שוב עם האלבום השני). השלושה פשוט מחוברים מעולה על הבמה. אנאייס עם הקולות והאקוסטית, אריק עם קולות, באנג’ו, אקוסטית ומפוחית וג’וש עם קולות רקע והגיטרות החשמליות.
הם ביצעו כמעט את כל השירים משני האלבומים, יחד עם Blackwaterside שפתח את ההופעה והגרסה המעולה שלהם ל-Green Green Rocky Road (שעוד יותר יפה בלייב). רגעי שיא בשבילי היו הביצועים של Magpie’s Nest, כל צליל של The Roving, שהיה כ”כ מופלא וסיים את טרילוגיית הקיץ שלהם יחד, מיד אחרי Summer Dream ו-Gone By Fall. היה טייק אדיר ל-Cold Rain and Snow ויופי חזק ב-California. שיר הנושא של הלהקה והאלבום הראשון היה נהדר גם כן בהדרן. ממש שמח שיצא לי לתפוס אותם. הכניסו הרבה אור ללב שהייתי צריך, עם הפולק-רוק השורשי, המקורי והקסום שלהם. כזה שקיבל גם את הבמה המושלמת למוזיקה הזו, בין הקירות הגבוהים של ה-Union Chapel.
.4
Sarah Jarosz – Lafayette, London
שרה ג’ארוז הוציאה לי לדרך גיחה מוזיקלית די מושלמת הקיץ. בגיחה הנוכחית. זה היה ב-Lafayette, האולם הקטן והאח התאום של Omeara (עוד אולם קטן נהדר להופעות בלונדון). חיכיתי הרבה זמן לחוות בה בלייב. היא מבחינתי מהאמניות הכי בולטות בז’אנר והסגנון שהיא עושה. יש הרבה שמתעסקות במוזיקה דומה, עם הפולק-רוק-סינגר-סונגרייטר. אבל בשבילי שרה מצליחה לחדור ללב והאוזניים בצורה הרבה יותר עמוקה. כמו גיליאן וולש למשל. עם המילים, המלודיות, הנגינה והאווירה שהיא יוצרת.
היא פתחה את ההופעה עם I’ll Be Gone, Maggie ו-Pay It No Mind. שלישייה נהדרת מהאלבום הלפני אחרון World On The Ground, שהגיע אצלי ממש גבוה בסיכום של 2020. נשמעה מצוין, הלהקה שלה מעולה ועלו אצלי חיוכים ממש מהר בין שיר לשיר. אחר כך עברה לשני נציגים מ-Build Me Up From Bones, עם Over The Edge ושיר הנושא, שזכה להרבה אהבה מהקהל (שהיה שקט באופן מופתי בביצועים ומתלהב בדיוק בקטעים שצריך. קהל כלבבי). הנציג הראשון של Undercurrent האהוב עליי הגיע עם Green Lights יחד עם עוד קטע אהוב נורא מהלפני אחרון בצורת Orange & Blue.
שרה יודעת להעביר כ”כ הרבה רגש ויופי על הבמה, זה היה נפלא. אחר כך קיבלנו שני שירים חדשים. אמרה שיש מוזיקה חדשה בדרך ובקרוב יפורסם עליה משהו רשמי (מאז כבר הודיעה על האלבום החדש בתחילת 2024 ושידרתי ממנו כבר שני סינגלים). אחריהם היא לקחה לראשונה את הבנג’ו בשביל שני שירים. השיר העצוב והמרגש Lost Dog ואחריו הסיפור והבלאדה שלה על Annabell Lee הקצבי יותר מ-Follow Me Down. מהאלבום האחרון והמאוד אישי שלה, Blue Heron Suite, היו שני קטעים מחוברים. היא סיפרה עליו קצת ואיך נכתב בתקופה שלאמא שלה היה סרטן והסיפור גם מאחורי שיר הנושא Blue Heron, שביצעה אותו עם הקדמה אינסטרומנטלית של Interlude. אמרה גם איך שצריך להאזין לאלבום כמקשה אחת, ואני כ”כ תומך בזה. האלבום הזה הוא יצירה שלמה, עם הקטעים האינסטרומנטליים שמובילים לשירים והסיפור. זה היה יפהפה בלייב.
את הסט הרגיל היא סיימה עם היי-לייט אישי שלי. וזה הביצוע של House of Mercy. השיר הזה היה נקודת מפנה אצלי בחיבור למוזיקה של שרה. כששמעתי אותו לראשונה כשיצא, משהו היפנט אותי. והוא גרם לי להתעמק במוזיקה שלה הרבה יותר, ומאז היא כאמור אחת האהובות עליי בז’אנר. אז יש לי משהו קרוכ אליו, מלבד זה שהוא שיר פשוט מעולה. והיה לו Outro אדיר בהופעה של שילוב האקוסטית של שרה והחשמלית של הגיטריסט שלה.
בהדרן הגיע הקאבר היפה שלה ל-Ring Them Bells של דילן. מבחינתי תמיד היה מהקאברים האהובים עליי ביותר לשירים של בוב, במיוחד עם קול נשי. גם ייצגתי אותו בצד של הקאברים בספיישלים 80 שנה לדילן בזמנו ששידרתי בקצה. בלייב רואים גם עד כמה שרה היא נגנית אקוסטית מדהימה. מעבר לקול המושלם, המקצוענות וגם החביבות שלה. נפגשנו לאחר מכן והיא הייתה נורא חמודה.
.3
Weyes Blood – Roundhouse, London
את Weyes Blood (נטלי מרינג) ראיתי בעוד אולם מוכר לי מאוד. ה-Roundhouse. ההופעה הזו הייתה סולד אאוט בקטע פסיכי. לא הצלחתי להשיג כרטיס בכל הדרכים הרגילות שתמיד עשיתי זאת. מה שנגרר לזה שהשגתי אחד ממש בדקה התשעים, בתחילת ההופעה. אז הייתי מאחורה, אבל בהמשך התקדמתי קצת. בכל אופן, כל מקום באולם נהנה ממש מוייז בלאד. היא סחפה לגמרי את כל האולם. אהבתי את שני אלבומיה האחרונים, שלא נכנסו אצלי לסיכומים, אבל הרבה אחרים כתבו עליהם ועליה. והיא בהחלט ראויה לכל מחמאה.
היה משהו מכשף ומהפנט בהופעה שלה. עם הפולק-פופ החלומי-פסיכדלי-אחר שהיא מייצרת, באווירה מרחפת של הסיקסטיז-סבנטיז. היא חמודה לאללה וגם דיברה לא מעט עם הקהל ומההתחלה הייתה לה כימיה ומשיכה נורא מלהיבה עם הצופים והצופות ב-Roundhouse הדחוק. היא ביצעה אך ורק שירים משני האלבומים האחרונים שלה. עם And in the Darkness, Hearts Aglow האחרון ו-Titanic Rising לפניו. ככה שחזיתי ברובם בלייב. והביצועים היו פשוט נפלאים. שירים כמו Wild Time ו-The Worst Is Done התעצמו ובמיוחד Movies (האהוב עליי אולי מ-“Titanic”) ו-Andromeda שקמו לחיים בקטע הרבה יותר חושפני ויפהפה. וייז בלאד לגמרי Owned the stage. יש לה נוכחות מעולה על הבמה. עם התנועות, הקול הדי מושלם ומרעיד ובאמת משהו מושך שלדעתי יתפוס בלייב גם צופים שלא ממש הכירו כלום שלה לפני. ולמי שכן, זה רק יעצים פי כמה וכמה את החוויה של השירים הללו והמוזיקה ששמעו באלבומים.
.2
Margo Price – Lafayette, London
ההופעה הזו של מארגו פרייס הייתה האירוע המרכזי שלה, ביומיים פשוט מושלמים שחוויתי איתה. ערב לפני כן היא הגיעה ל-Rough Trade לערב די ארוך של שיחה, Q&A, סט אקוסטי וחתימות. היא גרמה לי להתאהב בה ולהעריך אותה כ”כ הרבה יותר אחרי שראיתי ופגשתי אותה. הייתה מקסימה. בחתימות היה גם תור ממש ארוך ולקח זמן. פשוט כי היא דיברה, חייכה ועשתה צחוקים עם כל אחד שהגיע תורו. גם איתי, ואפילו הציע לבד להקליט לי פרומו לתכנית אחרי שאמרתי לה שאני משמיע אותה הרבה בתכנית שלי פה בישראל.
ואז הגיעה ההופעה של המרכזית שלה, גם כן ב-Lafayette, כמו שרה. וואו, היה פשוט מעולה. הופעה מאוד חשמלית, הלהקה שלה נהדרת. היו הרבה ביצועים חזקים, כולל כמה קטעים שהם נכנסו לג’אמים פסיכיים. אם זה בסוף של Paper Cowboy או ב-Light Me Up. מרגו גם עברה להיות מתופפת שניה בחלקם. האנרגיות שלה פשוט מדבקות. במיוחד כשהופעה יוצאת לדרך עם Been To The Mountain הכ”כ חזק, שבלייב עוד עולה כמה דרגות.
היו שישה שירים מ-Strays, שהוא אלבום מושלם מבחינתי. גם County Road ו-Change of Heart היו מצוינים עם המון רוקנ’רול וגיטרות. היו ארבעה נציגים מ-Rumors, כולל שיר הנושא שנכנס לאיזה ג’אם פסיכדלי בסוף שהוביל ל-Twinkle Twinkle. זה היה מגניב ממש. מאלבום הבכורה, Midwest Farmer’s Daughter, היו שלושה וכולם העלו דרגה אצלי כשחוויתי אותם לייב. Hands of Time היה יפה, ו-Tennessee Song היה היי-לייט גם כן. היה גם את Don’t Say It המוצלח מהאלבום השני ואת השיר Strays ששוחרר בהמשך השנה ב-Strays 2.
באמצע מרגו גם הביאה מחווה לרובי רוברטסון עם ביצוע ל-Evengaline. היה נורא יפה ומרגש. עד כמה שאהבתי את מרגו לפני הגיחה הזו, אחרי הערב ב-Rough Trade כשהיא הראתה עד כמה היא מקסימה גם מחוץ לבמה, וההופעה המרכזית שהייתה פשוט אדירה מבחינה מוזיקלית, האהבה שלי אליה קפצה בכמה רמות. זו הייתה ההופעה ה-190 שלי בדרכים, במסע הארוך של כ”כ הרבה חוויות ואמנים. היה כיף לחגוג את זה בערב מלא חשמל, יופי ואנרגיות. מרגו פרייס היא חתיכת דבר בלייב. כ”כ מאושר שגיליתי זאת השנה.
.1
Angel Olsen – Irish Centre, Leeds
בשביל לראות את אנג’ל אולסן השנה, לא רק טסתי לאנגליה, גם באותו יום עשיתי את הדרך הארוכה מהורשאם ללידס. חיכיתי לא מעט שנים כדי לראות את אנג’ל בלייב. בעשר השנים האחרונות אני כותב עליה בכל הזדמנות. כל אלבום והוצאה מיוחדת, כולם תמיד אצלי בסיכומים וגם בתכניות הרדיו. ואז גם הגיע Big Time של השנה שעברה, שהפך די מהר לאלבום האהוב עליי שלה. ככה שהטיימינג היה מעולה.
הייתה הופעה יחסית קצרה, משהו כמו שעה ורבע/עשרים. אבל מאוד מספקת. מהרגע שאנג’ל עלתה לבמה, הייתי מהופנט ומפוקס בה בקטע אחר (המיקום על הבמה ממש לידה גם במקום קטן, מאוד עזר). היא חייכה הרבה והייתה סופר-חמודה, אבל כשהגיעו הביצועים היא הייתה טוטאלית בתוכם. במילים והתחושה והאווירה. השירים של Big Time היו אהובים עליי מאוד. במיוחד Right Now, Ghost On ו-Go Home. אבל השיא האישי שלי היה כנראה הביצוע של This Is How It Works. השיר שעם הזמן הפך לאהוב עליי באלבום ואני כ”כ אוהב ומתחבר אליו. יש בו משפטים עצובים ונפלאים. ללא ספק מהרגעים המוזיקליים הכי יפים של השנה.
קצת חבל שלא היה גם את שיר הנושא של האלבום, אבל מתרכז במה שכן. לא היו ממש שירים ישנים של אולסן בסט. רק עוד מ-All Mirrors ו-My Woman. מבחינתי זה היה סבבה. אלבומים שאני נורא אוהב. שיר הנושא של All Mirrors היה מצוין וגם Lark הביא איתו את האווירה והקסם. רגע השיא אולי של ההופעה היה Sister, עם הביצוע הארוך, שנבנה ואז מתפוצץ עם הלהקה שלה. פשוט נפלא. היו לה גם נגניות כינור וצ’לו, שממש הוסיפו.
באמצע ההופעה אנג’ל אמרה לקהל איזה כיף שאפשר לראות אותנו ולהיות ככה קרובים בהופעת רוקנ’רול אמיתית. כי לפני כן הם היו רק בפסטיבלים. וכמובן שהסכמתי איתה, כי אני בדיוק הבן-אדם הזה. שרואה הרבה הבדל בנושא ורוצה לראות את האמנים האהובים עליו בהופעות שלהם, במקומות קטנים, עם הקהל שלהם והכל. אז הייתה הופעה שעברה ממש מהר, אבל מלאה ביופי בכל דקה ושניה שלה, וכל צליל ומילה. לחזות באנג’ל כ”כ מקרוב למשך הזמן הזה, היה לי די קסום ובסוף ההופעה הכי קצרה שלי השנה הפכה גם להופעה האהובה השנה וזו שהכי נגעה לי בלב.
מצורף גם פלייליסט של הופעות השנה שלי, עם רגעי שיא מכולן: