ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.

גם הזכרתי אותו פה שוב לא מזמן, כשאלבום ההופעה “Ramble At The Ryman” היה בסקירת אלבומי השנה שלי. ליבון מיצה עד הסוף את השנים האחרונות שלו, ועל זה אני שמח. יחד עם כל העצב כשאמן אהוב שהביא לך מוזיקלית כ”כ הרבה, הולך לעולמו. וליבון הלם היה מהאמנים האלה שלא שמעת עליהם שום דבר רע וכ”כ הרבה העריכו אותו לאורך השנים. הוא עשה המון בתקופה האחרונה של חייו. לא לשכוח גם את האלבום הכפול הענק של הבלאק קרואוז שהוקלט כולו בביתו בוודסטוק (לצפות עכשיו ב-DVD של עשיית האלבום מעלה דמעה כשהוא וכריס יושבים על כיסאות ישנים ומדברים על זה).

אסיים לא עם משהו עצוב, אלא באחת החגיגות האחרונות שלו. מוקף בחברים, במקום הקבוע, מאחורי התופים עם החיוך והמיקרופון. כי הוא לגמרי חגג בענק את השנים האחרונות שלו. לא הרבה מגיעים לסיים את חייהם והקריירה המוזיקלית שלהם בגיל 71 כשהם עדיין בשיא חדש של פעילות ויצירה.

אז תודה, ליבון. על כל האלבומים הקשורים אליך שיושבים אצלי על המדף. על המילים. על הקול. על ההשראה. על המוזיקה.

—————————————————————————————-

Levon Helm 1940-2012