האלבום הזה לא התווסף לפוסט ההמלצות האחרון שלי לחגים, פשוט כי מגיע לו פוסט משל עצמו. לפני חצי שנה, בפוסט הראשון שלי כאן, כתבתי על ראיין בינגהם. כתבתי קצת על האיש, ציינתי את הזכיה הטריה שלו באוסקר ואת שני אלבומיו הראשונים. הפעם יש רק משהו אחד שאני רוצה לכתוב עליו וקוראים לו “Junky Star” – האלבום הטרי של בינגהם שיצא עכשיו.
בימים האחרונים מאז שהגיע אלי, אני חורש אותו על ימין ועל שמאל, מלמעלה עד למטה ומכל הצדדים של 12 השירים שטמונים בו. עם כל שמיעה שמסתיימת אני יותר ויותר משוכנע שזה אלבומו הבוגר ביותר עד כה. לשיר עליו זכה באוסקר, The Weary Kind (מתוך הסרט “Crazy Heart”), בהחלט הייתה השפעה מסויימת על האלבום הנוכחי. טי בון בורנט, שהיה המפיק ושותפו לשיר שזיכה אותו בפסלון המוזהב, המשיך איתו גם ל- Junky Star בצד של ההפקה. אבל בולטות פה יותר האווירה והכתיבה של בינגהם, שלא רק ממשיכות את הסגנון של The Weary Kind, אלא הולכות רחוק יותר ומלאות גם ביותר כישרון ובגרות מסויימת, שנשפכים כמו דמעות מלוחות-מתוקות על כל האלבום הנפלא הזה.
זהו אלבום עם בסיס אקוסטי, שורשי מאוד, ומלא ביופי פואטי שמתחיל ישר ברצועה הראשונה ונמשך לכל אורכו. אני פשוט לא מוצא פה רצועה חלשה. ההפך – בכל שמיעה אני מוצא חיבור נוסף לכל אחד מתריסר השירים החדשים של בינגהם, כשהוא מגובה בלהקה שאיתו, The Dead Horses. הקול הצרוד שלו גם פשוט מושלם לסוג כאלה של שירים.
“The Poet” הוא שיר הפתיחה של האלבום, שנותן את האות לדימויים הכואבים של הכתיבה של בינגהם פה, לסיפורים על רצח ועל שינוי, מסעות וחיפושים עצמיים. יש באלבום הזה כמה וכמה שירים מכאיבים ויפהפיים שהכניעו אותי ישר על השמעה הראשונה.
“Hallelujah” הוא עוד אחד כזה (אין קשר לשיר המוכר של כהן), כמו גם שיר הנושא. אני יכול לציין כל אחד, אבל באמת שעדיף לפגוש בהם באמצע השמיעה של האלבום.
כרגע האלבום השלישי של בינגהם הוא מועמד מוביל לאלבום השנה שלי של 2010. מתחרה כרגע אולי רק עם “The Big To-Do” של ה- Drive By Truckers. נראה לי שהסגנון השקט והחודרני יותר שלו מביא לו יתרון. אני לא יודע אם אפגוש עוד אלבומים כאלה יפים עד סוף השנה. יש לי הרגשה שהוא יעבוד גם מצויין בתור אלבום חורפי. בינתיים Junky Star תפס אותי חזק וקשה לו לעזוב אותי. האמת שלי יותר קשה לעזוב אותו.
“…And out in the back a poet writes down his songs in blood”