חודש אוקטובר שלי נפתח רשמית עם ההופעה של ג’ף בק אתמול (4/10) ברידינג 3 בתל אביב, ממש לפני שאני אורז למסע ההופעות שלי בחו”ל…זהו ביקור ראשון בארץ לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיצאו מבריטניה, או כל מקום אחר על הגלובוס.

אתחיל בלהגיד שג’ף בק הפך אצלי לגיטריסט אהוב לא בגלל המוזיקה שלו כיום ואותו הסגנון שגם היה בהופעה שלו. האהבה הכי גדולה שלי אליו מגיעה מהתקופות המוקדמות שלו בהרכבים בהם היה חבר; תקופתו ב- Yardbirds, להקה מאוד אהובה עלי מתחילת החיבור עם מוזיקה (שם החליף את קלפטון ב-65 ואז ג’ימי פייג’ החליף אותו כשנה וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה קצרה יחד) ואיתם ה- Jeff Beck Group, ההרכב אותו הקים לקראת סוף שנות השישים, ובמיוחד התקופה המוקדמת שלהם שהולידה את שני האלבומים המצויינים Truth ו- Beck-Ola.

קריירת הסולו שלו תמיד דיברה אלי פחות. למרות שחיבבתי אותה גם כן וברשותי כמובן אלבומים מהארכיון הגדול של הצד הזה שלו בקריירה, משנות השבעים ועד היום. בק כיום (ובעצם מתחילת קריירת הסולו) בנוי על רוק אינסטרומנטלי בשילוב ג’אז ופיוז’ן. דברים שאני לא יכול בכל יום נתון להתחבר אליהם.

ככה גם הגעתי להופעה שלו, כי ידעתי בדיוק מה אני עומד לקבל. באתי ב-Mood הנכון והאמת שיצאתי עם הרבה יותר.

בק ושלושת חברי ההרכב הנוכחי שלו עלו על הבמה ומהשניה הראשונה הוציאו לדרך את כל הסגנונות שעשו את ג’ף בק מי שהוא (אחד הכשרונות והגיטריסטים היותר בלתי מוערכים שקיימים, מבחינת תהילה). אם זה הרוק והבלוז או השילובים והשאיבות השונים שהוא לוקח מעולמות מוזיקליים אחרים. הכל מסביב לגיטרה המשובחת שלו, שלא משנה איזה סגנון זה, היא מוציאה את הכישרון החוצה בכל תו. אלו היו השעתיים הכי מענגות שלי כנראה בחיים שמבוססות על מוזיקה אינסטרומנטלית.

הסט (הדי קבוע שלו בכל סיבוב הופעות) זיגזג בין קטעים קלאסים ישנים כמו Led Boots מהאלבום Wired של 1976, או Big Block מ-Jeff Beck’s Guitar Shop של 89, לבין קטעים סטנדרטים אחרים שלו בהופעות, קאברים אינסטרומנטלים בסגנון המיוחד שלו וכמובן שירים מהאלבום האחרון Emotion & Comotion, אותו הוא מגבה בהופעות שלו עכשיו (ארבעה שירים נוגנו משם).

עד לא מזמן ניגנה עם ג’ף בק הבאסיסטית הצעירה והמוכשרת טל וילקנפלד, שנורא רציתי לראות איתו גם פה. אבל בהרכב הנוכחי שלו נמצאת רונדה סמית’, שהפתיעה אותי מאוד לטובה. היא הייתה מאוד מורגשת בלא מעט קטעים וגם מרכז הבמה בכמה מהם. בק בהחלט יודע לבחור את הבאסיסטיות שלו.

עוד בקטעים הבולטים היה אפשר למצוא את הגרסה שלו ל- Rollin’ & Tumblin של מאדי ווטרס, גרסה חופשית ומלאת אנרגיה וכיף ל- I Wanna Take You Higher של Sly & The Family Stone, התהפוכה האינסטרומטלית של A Day In The Life הידוע ועוד בנוסף קטעים מקוריים שהם כולם ג’ף בק, מרחף לפעמים על הצלילים הנוגים של עצמו ושואב אותך פנימה.

היום הייתה ההופעה השניה של בק ולהקתו פה, בקיסריה. שתי ההופעות הראשונות שלו אי פעם בארץ ישראל היו מלאות. לא בטוח שכולם הגיעו לראות אותו מאותה הסיבה וההיכרות של עבודותיו בין השנים. אבל בהופעות כאלו אני תמיד שמח לראות בקהל ילד בן 12 לצד גבר בן 50 שמקבלים את אותה החווייה ואותה ההנאה מהמוזיקה והסאונד המזוהה של הגיטרה של בק.

הלב שלי איתו כאמור תמיד היה יותר בתקופות של לפני הקריירה האינסטרומנטלית ולא היה לי ספק בלי קשר שאהנה לראות את אחד האלילים המבוגרים הקלאסים שלי בהופעה, הכי קרוב שאפשר, אך נהניתי עוד הרבה יותר ממה שחשבתי. אני שמח נורא שיצא לי לראות את ג’ף בק בהופעה הראשונה שלו אי פעם בישראל, כארבעים פלוס שנים לאחר שהקליט את כל המוזיקה שגרמה לי להתאהב בכישרון שלו מלכתחילה.