כן, כמעט ארבעה חודשים לא כתבתי. הגיע הזמן. בכל התקופה הזאת 2011 המשיכה להתבסס אצלי כשנה מוצלחת במיוחד מבחינה מוזיקלית. הרבה אלבומים שאני ממתין להם והרבה אלבומים טובים. היום אני רוצה להתמקד בשניים ספציפיים שהולכים כנראה לתפוס מקום די גבוה ברשימת סיכום השנה העתידית שלי.
בחודש מרץ השנה הסולן, הגיטריסט והיוצר של ההרכב “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.), ג’יי מאסקיס, הוציא אלבום סולו אקוסטי ששמו “Several Shades of Why”. אלבום שמראה צד אחר של מאסקיס והרוקנ’רול והחשמל של הרכב הטריו שלו (שאגב ביקרו בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות).
אלבום הסולו שלו הפתיע אותי לטובה ברמות מטורפות. פשוט לא חשבתי שהוא יהיה כ”כ טוב. “Several Shades of Why” הוא אלבום Singer/songwriter קלאסי, על טהרת הגיטרה האקוסטית, עם כתיבה נהדרת ורצף שירים מקסים מתחילתו עד סופו. מאסקיס נמצא כאן במיטבו ויושב באלבום הזה על פסגת היצירה המוזיקלית שלו אם שואלים אותי.
Several Shades of Why
הוא מגובה פה בכמה נגנים (ביניהם Kurt Vile, שהוציא השנה את האלבום המוצלח “Smoke Ring For My Halo”), אך ההרגשה היא לבד והמילים של מאסקיס מצליחות לסחוף ולענג כאחד. מהאלבומים שדורשים לופים חוזרים של השמעות.
כל המוזיקה בפנים עטופה גם בחיצוניות מוצלחת. אין ספק שעטיפת האלבום היא אחת היותר יפות שנתקלתי בהן לאחרונה, ועליה אחראי האמן Marq Spusta (שתרם מיצירותיו ללא מעט להקות נוספות. שווה להציץ באתר שלו. אני אוהב את הסגנון). לא מזמן פגשתי ב- “Several Shades of Why” גם בגרסת התקליט שלו והייתי חייב לרכוש אותו גם בפורמט הזה, בנוסף ל-CD שאצלי. מהאלבומים שפשוט דורשים את זה. עטיפה מושכת ותוכן מוזיקלי אפילו עוד יותר.
————————————————————————————————————————-
האלבום השני שאני מרגיש חובה לכתוב עליו פה, הוא אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם בשנים האחרונות. לפני שנה ומשהו הקדשתי פוסט שלם לגיליאן וולש. מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר. אלבומה האחרון יצא בשנת 2003 ומאז העולם (או אני ומעריציה האחרים) מחכה ליצירה הבאה שלה. אחרי 8 שנים זה סוף סוף קרה, ממש לפני חודש. “The Harrow And The Harvest” הוא תוצר של ציפיה ארוכה והמסקנה האישית שלי לאחר כמה שבועות איתו – שהיה שווה לחכות כל שניה, דקה ויממה ארוכה ב-8 השנים הללו בשביל האלבום הזה.
וולש ושותפה לחיים ולמוזיקה, דייב רולינגס, התעכבו לא מעט עם האלבום החדש. פשוט כי לא היו מרוצים במאה אחוז בשירים שיצאו מהם בשנים האחרונות. “Soul Journey” של 2003 כבר החל להיראות די קטן מהמרחק וההמתנה לאלבומה הבא של וולש. במיוחד כשהמרחקים בין ארבעת אלבומיה עומדים על שנתיים או שלוש.
אך השנה הסיפוק וההשלמה הגיעו, הצמד נכנס לאולפן וזמן קצר לאחר מכן האלבום החמישי המצופה תחת שמה של גיליאן וולש יצא לאוויר העולם. שמו, “The Harrow And The Harvest”, מרמז גם על הזמן שעבר. עם שעת הקציר שהגיעה לאחר שהיצירות והשירים סיימו סוף סוף לגדול והגיע אולי הזמן לקטוף את הפירות. והשירים שוולש גידלה כאן במשך 8 שנים הם סיבה לחגיגה.
The Harrow and the Harvest
כמו באלבומים קודמים, הנוסחה של וולש גם פה היא פולק פשוט ומשובח, בהתמקדות בקול ובמילים וההרמוניה המוזיקלית המושלמת בינה לבין רולינגס, בעזרת גיטרה אקוסטית, באנג’ו ולפעמים קצת מפוחית ואף שימוש פשוט במחיאות כפיים. גיליאן וולש היא דוגמה מושלמת אצלי לאיך עושים מוזיקה מבריקה ומרגשת בכמה שפחות אמצעים, או בשימוש ב”פשוט”. כזו פשטות מקסימה שבאלבום החדש מגיעה לעוד שיא מבחינתי בקריירה שלה.
מההתחלה והדימויים של “Scarlet Town” ועד לסיום ההולם וקצת קודר-מהפנט של “The Way the Whole Thing Ends”, האלבום החמישי של גיליאן וולש הוא אחת היצירות הטובות ביותר שיצאו ממנה. ושכ”כ היה שווה לחכות להן.
הזמן הוא משהו די בולט כאן, עם הציפיה הארוכה לאלבום החדש. גם האלבום שנחשב בצדק ליצירה היפה ביותר שלה הוא “(Time (The Revelator” של וולש מ-2001. אין ספק ש- “The Harrow And The Harvest” משתווה לו באיכות ושניהם עומדים אצלי יחד כרגע בתור אלבומיה המושלמים ביותר. זמן והמתנה יכולים לפעמים להפיק נפלאות.
וגם פה תוספת קטנה על העטיפה:
אפשר לעשות משהו די נחמד עם החדש של וולש, שכולל את עטיפת האלבום על 100% כותנה, טבילה בקפה ותוצאות מגניבות (עשיתי את זה בבית). הנה הסבר ישיר מגיליאן ודייב בנושא הזה. כמו גם סרטון על הכנת האלבום.
טעימות: