היום לפני 40 שנה שוחרר אלבום האולפן האחרון של לד זפלין – In Through The Out Door. זה תמיד היה לי האלבום הכי שונה בדיסקוגרפיה שלהם, מכל מיני בחינות, גם בטיבו. האלבום הזה החזיר את זפלין אחרי שנתיים של הפסקה ללא הוצאות או הופעות. מאז המוות הטראגי של בנו של רוברט פלנט.

בסוף 1978 הם הגיעו לשבדיה להקלטות מהן הוא יצא. מי שהכי בולט באותן הקלטות והכתיבה והיצירה הבסיסית של האלבום, זה ג’ון פול ג’ונס. זה לגמרי האלבום שלו. הוא היה מגיע מוקדם לאולפן ועובד על שירים לפני החברים האחרים בלהקה. פייג’ ופלנט יותר התרחקו ושישה מתוך שבעת השירים באלבום שייכים בגדול לפול ג’ונס בתור כותב ראשי.

למרות זאת, אני לא חושב שהם מגיעים לרמה גבוהה, במיוחד ביחס לאלבומים הקודמים של זפלין. ואני אחד שמאוד אוהב את ג’ון פול ג’ונס (וחושב שבשביל לשמוע את הכוח האמיתי שלו בתור אמן מוביל צריך לדעתי לקפוץ 20 שנה קדימה ולשמוע את אלבום הסולו האינסטרומנטלי הנפלא שלו Zooma מ-1999).

בכל אופן, גם ההפקה תמיד היתה לא משהו מבחינתי, יחד עם ההיעדרות וההתרחקות יותר של החברים האחרים, זה תמיד היה By far האלבום הכי חלש אצלי של זפלין. גם היחיד שלהם שמעולם לא היה לי איתו חיבור מיוחד. אף פעם לא עשה לי את זה כל כך. מה גם שהשיר הכי מוכר ממנו (All My Love) הוא לדעתי השיר הכי לא מייצג של זפלין שאני באמת אוהב.

דווקא השיר הכי חזק של פלנט-פייג’ מההקלטות של In Through The Out Door תמיד היה בשבילי אחד שלא נכנס לאלבום. השיר Wearing And Tearing, שנשאר Outtake ושוחרר בהוצאה של Coda שלוש שנים אחר כך (יחד עם עוד שני Outtakes מההקלטות של האלבום הזה).

כן יש באלבום רצועות סבבה או בסדר לדעתי. כמו הפתיחה של In The Evening, במיוחד בלייב. השפעות הרוקבילי של Hot Dog, רגעים מסוימים והבסיס המוזיקלי של South Bound Saurez שיכל לדעתי להיות שיר הרבה יותר גדול, והרצועה הארוכה של Carouselambra, שיר שחבל נורא שמעולם לא נוסה על הבמה ע”י זפלין.

בקשר לאותה במה, זפלין הופיעו רק 4 פעמים בזמן ומסביב לאלבום. זה קרה בשני ערבי חימום קטנים בדנמרק ביולי של 1979, בדיוק שנתיים לאחר ההופעה האחרונה שלהם. ואז שתי ההופעות הענקיות באוגוסט בפסטיבל Kenworth בפני איזה 200 אלף צופים. הופעות שבמשך המון שנים היה להן בוטלגים מאוד מפורסמים, עד שב-2003 הצילומים וההקלטות משם שוחררו גם רשמית ב-DVD שיצא ללהקה באותה שנה.

רק In The Evening ו-Hot Dog בוצעו בהופעות דאז. שנה לאחר מכן גם All My Love הצטרף אליהם לטור באירופה של 1980. מה שהתברר כסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה. חודשיים אחרי שהוא הסתיים, ג’ון בונהאם נפטר. מה שהשאיר את In Through The Out Door כאלבום האולפן האחרון בזמן אמת. אלבום שסיים קריירה של עשור וקצת של זפלין, עם איכות ירודה יותר מבחינתי לעומת קודמיו, אבל לא מעט עניין מסביבו.

העניין כולל גם את שש העטיפות השונות שיצאו לו, כאלו שמייצגות שישה מבטים שונים על סצינה אחת. כזו שנעשה לה Cut די מהיר בקאמבק המצופה של זפלין שהאלבום הזה ייצג לפני ארבעה עשורים בדיוק. קאמבק שנעל עשור מדהים של זפלין ונחתך והסתיים מוקדם מדי שנה לאחר מכן.