בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.

רוב השירים דווקא כן מצאו את עצמם באלבומים מאוחרים יותר, מגובים ע”י להקה או מוקפים בשירים אחרים. אבל ההקלטה הזו של 76 בגרסתם הראשונית והמקורית, לא ראתה את אוויר העולם. עד עכשיו, 41 שנה לאחר מכן. הערב ההוא ב-Indigo Studios יצר את האלבום Hitchhiker שמוגש כעת לראשונה לכל אוזן. עם הסדר המקורי של השירים כפי שהוקלטו ב-1976, ללא הפרעות ועם אווירת הקסם שנקלטה על הטייפ שם באולפן.

אם היתה יותר חיבה להקלטות הללו מהלייבל של יאנג, יש מצב שהאלבום היה משוחרר בזמנו. אך הוא היה נשמע כמו אוסף של דמואים. שירים שרק נולדו, עירומים מדי, ש”צריכים להיות מוקלטים עם להקה”. בכל אופן, כפי שקרה עם Homegrown קצת לפני ו-Chrome Dreams מיד אחרי, גם Hitchhiker נכנס למחסן והעלה אבק. כזה שהתפזר להוצאות אחרות ונשאר מכרה זהב אבוד בדיסקוגרפיה הגנוזה והארכיון מעורר הסקרנות האין-סופי של ניל יאנג.

הקסם ההוא עכשיו בחוץ וזו סיבה לחגיגה למעריצי יאנג (פלוס קריצה\הכנה אולי של מה שעתיד לבוא, ועל זה בסוף). גם בשבילי כמובן ההאזנה הראשונה של Hitchhiker היתה אירוע לצפות לו. לכן, את המילים הבאות כאן שמסקרות את כל השירים באלבום, כתבתי בזמן אותה האזנה ראשונה. כדי ללקוט אולי את ההרגשה והמחשבות המדויקות של גילוי האוצר לראשונה בשלמותו. בדיוק כמו שיאנג הוציא אותו בטייקים אחידים באולפן לפני ארבעה עשורים. אז הנה מה שהיה לי לכתוב, בזמן אמת, על השירים של Hitchhiker, מחשבות עליהם, עליו כמכלול, השוני מול גרסאות מאוחרות וכל מה שקפץ לי לראש.

“?You ready, briggs”

יצאנו לדרך והנה הפריטה המוכרת של Pocahontas. נשמע כ”כ חלק ונהדר, יותר מהגרסה שעברה איזה עיבוד מההקלטה הנוכחית ויצאה ב-Rust Never Sleeps שלוש שנים לאחר מכן. השיר ידוע בביצועים האקוסטיים, גם בהופעות עם קרייזי הורס מאותה שנה ועד היום וכמובן בהופעות סולו של יאנג. אבל איזה כיף לשמוע את הגרסה הממש מוקדמת שלו, כאמור נקייה עוד יותר מהאלבום בו שוחרר לראשונה. עכשיו כשאני חושב על זה, השיר לא שוחרר באף הוצאה מלא זמן. למעשה הפעם האחרונה שיצא רשמית היתה באלבום ההופעה של Year of the Horse לפני עשרים שנה. בהחלט מגיע לו להישמע שוב בתוך אלבום, במיוחד בגרסת האולפן המקורית הזו.

הנה מגיעה גרסה של שיר ששנים רציתי שתקבל איזה בית רשמי. גם השיר הזה וגם קודמו היו Outtakes מהסשנים של Zuma ופחות עבדו עם קרייזי הורס בזמנו. שני השירים הראשונים הללו, בגרסאות שפה, היו מועמדים לאלבום הגנוז Chrome Dreams. גם Powderfinger שוחרר לאחר מכן ב-Rust Never Sleeps, כמובן בגרסה החשמלית שיאנג המשיך לבצע כל הקריירה. זה שיר ששמעתי מלא וראיתי הרבה בהופעות, אבל איכשהו לא הפך מאוס. מה שכן, הגרסה המקורית-אקוסטית המאוד שונה שלו, מביאה לו משהו אחר ומכניסה קצת צבע לשיר. זה גם השיר שיאנג רצה להביא ל0אחר כך לרוני ואן זאנט שיקליט עם לינרד סקינרד, אך שנה אחרי ההקלטה פה רוני התרסק בתאונה ההיא שהרגה של סקינרד המקורית. בכל אופן, אני מכיר ומחבב מאוד את הגרסה הזו כבר, אבל כ”כ מעולה שסוף סוף היא משוחררת לראשונה בצורה רשמית.

Captain Kennedy תמיד היה לי שיר קטן ומצוין של יאנג. הוא שוחרר ארבע שנים אחרי ההקלטה של Hitchhiker, באלבום Hawks & Doves של 1980. כשאני שומע אותו עכשיו בהקלטה המקורית, או בבית המקורי שלו, הוא מרגיש אחרת. אני חושב שהוא מקבל פה בין השירים הרבה יותר נפח מאשר באלבום האולפן בו באמת שוחרר לראשונה. לא זוכר מתי שמעתי אותו בפעם האחרונה, אבל אני נהנה נורא ממנו כאן. משהו מרגיש מתאים. זה גם שיר שמעולם לא בוצע בהופעה. האמת חבל. אבל הנה הוא נחשף פה לעוד מאזינים עכשיו, שזה תמיד טוב.

אוקי, ההתרגשות הגדולה הראשונה שלי צצה עכשיו. למה? כי אני שומע את Hawaii. שיר שניל יאנג מעולם לא ביצע בלייב וגם מעולם לא שחרר באף אלבום. הוא תמיד היה רק מילה או שם. עכשיו הוא מוחשי ומורגש ולשמוע שיר כזה של יאנג לראשונה זה מרגש גם כיום. אז Hawaii התגלה כשיר די קודר, שהתחבר בול לשיר שמגיע אחריו, באווירה שגרמה לי המשיך לשמוע בלי לעצור רגע לכתוב הערות. וזה לא במפתיע. כי השיר אחריו הוא Give Me Strength ושניהם מגיעים מההקלטות של Homegrown, האלבום שובר הלב הגנוז וההשפעות הישירות מהפרידה של יאנג מהשחקנית קארי סנודגרס.

את “Strength” היה אפשר תמיד לשמוע מבוטלגים. מהביצועים הספורים מאוד בהם בוצע, לרוב מההופעות עם קרייזי הורס בהמשך של 1976. הוא תמיד היה מהשירים האבודים הללו, שיאנג רק ניגן על הבמה ומעולם לא הכניס לאלבום. עכשיו זה השתנה. הוא ממשיך את האווירה הקודרת והאינטימית ונשמע כפי שתמיד היה צריך. כשהרגשות שהשפיעו עליו עדיין היו טריות והצלקות בלב של יאנג מהפרידה ההיא בלטו. עוד שיר ששמחתי נורא שקיבל כעת שחרור רשמי ראשון.

עוברים ל-Ride My Llama, אחד השירים הכי קצרים בקריירה של יאנג. כמו שני השירים הראשונים באלבום, גם הוא היה מועמד ל-Zuma ובסוף שוחרר ב-Rust Never Sleeps. רק בניגוד אליהם, הוא שיר שפחות זוכרים. גם כי נוגן פעמים מעטות בלייב ב-78 וזהו. בנוסף, הוא כאמור שיר ממש קצר וקטן. פה הוא אפילו קצר יותר מהגרסה של Rust בעלת השתיים וחצי דקות. יורד פה בגרסתו המקורית מתחת לקו שתי הדקות. מה שמביא לו תחושה של יותר קטע מעבר בין האווירה האפלולית לפניו אל עבר עוד רגע שיא שמגיע אחריו.

רגע השיא הזה מתנגן עכשיו ואין שמח ממני לשמוע אותו. את שיר הנושא, Hitchhiker. שיר ששוחרר רשמית רק 24 שנים אחרי שהוקלטה הגרסה כאן. זה קרה באלבום המאוחר Le Noise משנת 2010. זה שיאנג הקליט יחד עם המפיק דניאל לנואה. הגרסה המאוחרת שלו מאוד שונה מהמקורית, שעד עכשיו הייתי שומע רק בקטעי הופעות. תמיד יותר אהבתי אותה. ללא אפקטים, את הפשטות שלה, שמבליטה הרבה יותר את המילים באחד השירים הכי אוטוביוגרפיים של יאנג בתקופה ההיא. כמו Don’t Be Denied או Ambulance Blues. תיאורים והשקפה הלקוחים מהמציאות, שאני נורא אוהב. שמחתי שהשיר שוחרר בזמנו ב-Le Noise, אבל אני פשוט מאושר שהגרסה המוקדמת של Hitchhiker עכשיו יצאה גם כן. כולל הפסקה האחרונה שלו שאחר כך יאנג הכניס לשיר Like In Inca. רגע גדול בהוצאה הזו.

עוד שיר שאני שמח נורא לשמוע פה הוא Campaigner. אחד שכבר היה אצל יאנג בסיבוב ההוא עם סטיבן סטילס אותו עזב באמצע. שיר מחאה מעולה שהיה חלק מטרילוגיה לא רשמית של שירים שיאנג כתב על הנשיא ניקסון. השניים האחרים הם Ohio המוכר ו-Goodbye Dick הקטן ופחות מוכר (ששוחרר לראשונה לפני שלוש שנים בקופסת הלייב של CSNY מהטור של 74). השיר Campaigner מצא בית די מהר אחרי Hitchhiker, בתוך אלבום האוסף הראשון של יאנג – Decade, ששוחרר ב-77. אבל לשיר הזה מגיע בית טוב יותר באלבום אולפן אחיד, כמו פה.

כשהגעתי לקראת סוף האלבום, כבר שכחתי איזה שירים אמורים להגיע. והאמת נהניתי מאוד מהגרסה של מה שהגיע עכשיו, בדמות Human Highway המוכר. שיר שבזמנו התגלגל ויצא ב-Comes A Time של 1978. שיר שגם הפך עם השנים לטיפה מאוס עלי…אבל הגרסה הזו החזירה לו איזה קסם אבוד. בלי שום קולות רקע. עם המפוחית בהתחלה, עם קול הרבה יותר שברירי של יאנג שמתאים נורא להקלטה. רק על האקוסטית. יש כאן איזה ניצוץ אחר שהתחבר אלי.

הזכרתי את האקוסטית קודם, שיאנג לא עוזב אותה לכל אורך ההקלטה. עד עכשיו. לסיום של Hitchhiker והסשן ההוא מלפני ארבעה עשורים, יאנג מתיישב על הפסנתר לביצוע של The Old Country Waltz. תחלופה שהתקבלה אצלי בברכה. השיר הזה שוחרר ב-American Stars N’ Bars שנה לאחר מכן. הוא היה שיר הפתיחה באותו אלבום ופה הוא מקבל איזו קונטרה ושינוי כפול; הופך מהתחלה לשיר סיום וכמו עוד כמה שירים באלבום הזה, נשמע אחרת גם בהקלטה המופשטת ולא מופקת. עובד ממש טוב בתור איזה תו אחרון מאותו לילה.

לפי הסיפורים בריגס רצה שכל ההקלטה תישאר אחידה, אז הוא גם העביר את המיקרופון איתו יאנג הקליט את השירים הקודמים לחדר עם הפסנתר. כדי לשמור על איזה קו שנשמר לכל אורך האלבום. יש Echo מסוים בסוף של This Old Country Waltz, עוד שיר שכמעט ולא בוצע על במה עם השנים. איזה הד סיום, אפלולי ופשוט. אולי קצת קודר. ויפה. כמו כל הרצועות שקדמו לו. כזה שהוביל אצלי לנשימה עמוקה ומחשבות על אותו ליל הקלטות שעכשיו שמעתי לראשונה. קצת תהיות לפני סיבוב האזנה נוסף חזרה אל העבר.

עם כל הדיבורים השנה על הארכיון והשחרור הראשון לאלבום גנוז שכזה, יש הרבה תקווה עכשיו שעוד אלבומים אבודים ישוחררו בעתיד הקרוב. אם אלו Homegrown  ו-Chrome Dreams שציינתי קודם. או Oceanside-Countryside, ההקלטות המוקדמות של Tonight’s The Night ו-Old Ways, או Toast המאוחר ו-Time Square. יש לא מעט כאלו. הרגשה שיאנג מוכן כבר לשתף ולנער אבק מהרבה מהם, בתצורתם המקורית. להעיף את החלודה ולתת אותם במתנה למאזינים הסקרנים.

כמו החלודה שעכשיו נעלמה לגמרי מההקלטה של Hitchhiker. הקלטה שבסביבות השעה שתיים בלילה, ניל ובריגס סיימו אותה ויצאו מ-Indigo. לפי מה שיאנג סיפר, היה אז ירח מלא בשמיים. כזה שאני משער השקיף על איזו היסטוריה שנעלמה מהר כפי שהוקלטה. רק כדי לחזור 41 שנה לאחר מכן.

–> לכל החלקים בפרויקט יאנג של הבלוג <–