בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז’אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.
בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז’אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.
הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.
מהמושלמים בז’אנר שלהם. הראשונים של האולמנים וה-Flying Burrito Brothers.
אחר כך גם הגעתי להוצאות הנלוות ואלו שהגיעו מאוחר, כמו “Another Side of This Life” עם ההקלטות המוקדמות של פרסונס ממש בתחילת הדרך, כששיריו עוד היו יותר על בסיס פולק. זו היתה כניסה מהירה לעולם מוזיקלי שלם שנפרס על-גבי שנים ספורות ומספר הוצאות ספציפיות. עולם שמלא בשירים מדהימים של פרסונס שהגדירו ז’אנר שלם. מ-Luxury Liner עד ל-A Song For You. מ-Hickory Wind ל-Sin City. מהרגש של She ו-1000$ Wedding לצמד המושלם של Hot Burrito #1 + Hot Burrito #2 והלאה…לפעמים נדמה ששנות היצירה שלו נמשכו מספר עשורים, פשוט כי הוא הקליט ויצר כ”כ הרבה דברים טובים בזמן מועט. כאילו ידע שייעלם מהעולם הזה מוקדם מדי.
אם המילים והקול החד-פעמי של פרסונס הם אלו שהגדירו אותו, אז אצל דוויין אולמן היו אלה הגיטרה והתווים. לאולמן התוודעתי לראשונה בדרך ההפוכה מפרסונס, דווקא מההתחלה. לפחות עם ההרכב הכי מוכר שלו. אלבום הבכורה של ה-Allman Brothers היה הפתח שלי לא רק לגיטרה המדהימה של דוויין, אלא לרוק דרומי בכלליות. עד היום גם מאלבומי הבכורה האהובים עלי בעולם. משם המשכתי לכל האהבות שלי בז’אנר והסביבה, ישנות וחדשות כאחד. וכמובן לכל הדיסקוגרפיה של האולמנים, כולל השורשים של דוויין עם ה-Allman Joys וה-Hour Glass וכל העבודות שלו בתור נגן אולפן. פלוס ממשיכו הרוחני, הטבעי והלא פחות מדהים – דרק טראקס, על כל הרכביו והתפקיד שירש גם מדוויין בתוך האולמנים מ-1999 עד הדרך האחרונה ב-2014.
הדבר הכי מדהים אצל דוויין היה כמובן נגינת הסלייד שלו. עוד יותר מדהים לקלוט שהוא למד את הטכניקה בעצמו רק איזה שנה בלבד לפני שהקליט וניגן את כל הדברים המוכרים לנו כיום. כל ההקלטות השונות מסוף שנת 1969 עד מותו לקראת סוף 1971. פרק זמן של שנתיים בלבד שכלל את כל ההקלטות שהפכו אותו לאגדה בזמן כ”כ קצר. מאלבום הבכורה של האולמנים, דרך ממשיכו Idlewild South, שירת הברבור בהקלטה ההיא ב-Fillmore East והשאריות הקטנות והזיכרון של Eat A Peach. כמו כן התוספת שלו וגיטרת ה-Gold Top 57 הקלאסית שלו לשורה של אלבומים של אמנים אחרים; וילסון פיקט, אוטיס ראש, ארית’ה פרנקלין, דלייני ובוני, ג’וני ג’נקינס, בוז סקאגס, קלרנס קרטר ושמות נוספים. בראשם גם אריק קלפטון שהביא אותו להיות חלק מ-Layla של דרק והדומינוס. החלקים של דוויין באלבום תמיד היו האהובים עלי ביותר.
דוויין אולמן ואריק קלפטון.
דרכיהם של אולמן ופרסונס בעולם המוזיקה לא ממש הצטלבו, אבל היתה פעם אחת בה הם שיתפו פעולה, או היו חלק מפרויקט משותף. זה קרה בתחילת 1971 באלבום Motel Shot של דלייני ובוני ברמלט, במסגרת ההקלטות שלהם עם אמנים נוספים תחת השם Delaney & Bonnie and Friends. האלבום הוקלט ביממה אחת, בבית של המפיק ומהנדס הקול, ברוס בוטניק (שעבד בין השאר גם עם ה-Doors ו-Love). הקונספט של האלבום היה הרבה חופש ופשטות והוא ייצג את כל הז’אנרים החשובים שעליהם גדלה בין השאר המוזיקה של פרסונס ואולמן; רוק, גוספל, קאנטרי, בלוז וסול.
אורחים נוספים באלבום היו דייב מייסון, בובי וויטלוק, ג’ו קוקר, ליאון ראסל, באדי מיילס, ג’ון הרטפורד ואחרים. בעיקרון כל מי שהיה בסביבה או שמע על ההקלטה, יכל להגיע ולהשתתף. לא היה שימוש באף כלי חשמלי שם או תופים. הכל נעשה באופן מאוד שורשי. במקום זאת באדי מיילס וגם דוויין תופפו על מזוודה, ג’ו קוקר דפק בידו על צד הפסנתר והיו גם שימושים אחרים לקולות קצב. לדוגמה דווין וגראם משתמשים בידיים והברכיים שלהם בשיר Going Down The Road Feeling Bad, והיו גם שילובים של מחיאות כפיים ותוף מרים בין השאר.
Motel Shot. המפגש המוזיקלי היחיד בין השניים.
מעבר לשילובים היצירתיים, דווין נידב גם את נגינת הסלייד שלו לכמה מהשירים, בעוד פרסונס הוסיף קצת גיטרה משלו וקולות רקע. האלבום Motel Shot שוחרר בחודש מרץ, 1971. בדיוק באותו החודש בו דוויין ביקר עם ה-Allman Brothers ב-Fillmore East, שם הם הקליטו את אלבום ההופעה הקלאסי שייכנס לפנתאון של הרוק הדרומי והמוזיקה בכלל. ביולי של אותה שנה יצא האלבום ההוא מהפילמור. הוצאה ששלושה חודשים לאחר מכן תתברר כאחרונה שדוויין הוציא עם הלהקה בזמן אמת, כי באוקטובר הוא עבר את תאונת האופנוע והלך לעולמו כשהוא בן 24 בלבד. המפגש ההוא עם פרסונס והאחרים היה אחד הדברים האחרונים שהקליט בחייו.
ארבעה חודשים לאחר מותו, הלהקה שחררה את Eat A Peach. אלבום הפרידה מדווין, שכולל בחלקו את ההקלטות האחרונות שהספיק לעבוד עליהן לפני התאונה. כמו כן את הקטע האינסטרומנטלי הקצר Little Martha. פיסת המוזיקה היחידה עם האולמנים שהיא רק שלו בקרדיט והנגינה. שתי דקות של גיטרה מאוד קצרות ופשוטות, אך מכילות כ”כ הרבה מאחוריהן.
גראם פרסונס לא שחרר שום דבר רשמי בשנתיים שהגיעו אחרי Motel Shot, אבל הוא עבר מספר שינויים משמעותיים. בקיץ של 71 הוא היה עם הסטונס בצרפת בהקלטות של האלבום Exile On Main Street. הוא וקית’ ריצ’רדס מאוד התקרבו ואף היו אמורים להקליט אלבום יחד כצמד, מה שבסוף לא קרה. אך אין ספק שפרסונס השאיר את חותמו והשפיע על חלק מהמוזיקה והסגנון באלבום, במיוחד בצד השני שלו ושירים כמו Sweet Virginia ו-Torn and Frayed. שניים אגב מהשירים היותר אהובים עלי של הסטונס. לא מפתיע. קשר מוזיקלי בולט יותר של פרסונס עם הסטונס קרה גם לפני כן, עם השיר Wild Horses, ששוחרר לראשונה בגרסה של ה-Flying Burrito Brothers באלבומם השני. שנה שלמה לפני ששוחרר בגרסתו המקורית של הסטונס ב-Sticky Fingers.
גראם פרסונס וקית’ ריצ’רדס.
במהלך 1972 פרסונס פצח בקריירת סולו וחבר גם לאמילו האריס, איתה שמר על קשר קרוב עד יום מותו המוקדם. בתחילת 1973 הוא הוציא את G.P, אלבום הסולו הראשון והיפהפה שלו. בקיץ של אותה שנה כבר החל בהקלטות אלבום הסולו השני שנקטעו עם מותו בחודש ספטמבר. זה קרה, כמו רבים, מלקיחת יתר של סמים, בחדר המלון שלו ב-Joshua Tree, איזור הפארק המדברי של קליפורניה. הוא היה בן 26. סיפור המוות שלו הוא בכלל גם נושא לפוסט משל עצמו, עם גניבת הגופה ע”י המנהל הקרוב שלו, פיל קאופמן, השריפה שלה במדבר והחלקים שנותרו שחזרו למשפחתו של פרסונס. להרחבה בנושא (ובכלל על כל האגדה הקוסמית של פרסונס והמוזיקה שלו) ממליץ בחום על הספר הביוגרפי Twenty Thousands Roads של David N. Meyer וכמו כן לצפות בסרט הדוקומנטרי Fallen Angel, בו הרבה מהמקורבים לפרסונס מדברים על חייו ומה שהשאיר מאחור.
אם כבר בנושא, אז בשביל האגדה של אולמן אני תמיד ממליץ על הספר Skydog: The Duane Allman Story של Randy Poe. הרבה תוספת עומק עם המוזיקה שלהם שתמיד מרחפת מעל המילים.
בדיוק כמו עם Eat a Peach, גם אלבום הפוסט-מוות של פרסונס שוחרר בדיוק ארבעה חודשים לאחר מותו. זה היה Grievous Angel, שיצא בתחילת שנת 1974. אלבום נהדר שכלל בין השאר את הדואט המקסים עם אמילו האריס ל-Love Hurts והשאריות האחרונות שפרסונס הקליט בחייו. עד היום האלבום הזה ו-Eat a Peach הם שניים מאלבומי הפוסט-מוות הטובים ביותר שיצאו מבחינתי. בשורה אחת עם Pearl של ג’ניס, The Dock of The Bay של אוטיס רידינג, או From A Basement On The Hill של אליוט סמית’. הקלטות מוזיקליות אחרונות שבחיים לא ימותו, מאמנים ויוצרים שהלכו מאיתנו בגיל מאוד מוקדם.
אלבומי הפרידה\פוסט-מוות.
“I wore my youth like a crown”
אין ספק שרבים מהאמנים והשמות שאני כותב עליהם כיום, לא היו פה בלי שנות היצירה של גראם פרסונס ודוויין אולמן. כל אחד מהם היה טרובדור ונושא לפיד של ז’אנר שלם. חלוצים מוזיקליים, שתוך שנים ספורות מאוד וחיים קצרים, השאירו אחריהם מורשת מוזיקלית אדירה. יש מצב שגם הכתיבה שלי היתה אחרת אם לא הייתי נחשף אל כלל היצירות שהשאירו מאחור. שניהם עזרו לי למצוא צליל ורגש מיוחדים בתוך ים של מילים ומוזיקה, שריגשו והדהימו ביופיים. כאלו שבניגוד לאישיות בשר ודם, יישארו פה לנצח.
החודש הם היו אמורים לחגוג יום-הולדת 70 עגול. עם עוד חודש נובמבר בלעדיהם. כזה שכל שנה כשהוא מגיע אני נזכר בשיר המוקדם הזה של פרסונס, שהוקלט ממש בתחילת הדרך, כשגם הוא וגם אולמן היו אלמוניים לחלוטין. הוא תמיד מגיע בלילות הקרירים ומזכיר לי את התמימות הזו, לפני הפריצה הגדולה. נעורים שנשארו תקועים בזמן לעד, בתוך פיסת מוזיקה. גראם פרסונס ודוויין אולמן היו ענקים. פורצי דרך בתחומם, למרות שלא פסעו ממש על אותה אחת. אבל הדרכים שנשארו אחריהם מספקות לא מעט במשותף. דרכים שבאופן טראגי או קוסמי השאירו אותם צעירים לנצח.
מוזמנים להאזין גם לספיישל על גראם פרסונס ודוויין אולמן שערכתי בתוכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי עם שעה של מעט מהמוזיקה המופלאה שהשאירו מאחור:
