זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.

16 במאי, 2009. 

שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.

ההופעה הזו הגיעה בתור בונוס מסויים בשבילי…בדיוק בין 2 הופעות של הבלאק קרואוז באמסטרדם ולונדון. בונוס קטן-גדול שעלה לי לא מעט כסף בשביל לראות את אותה אגדה בשורה ה-14 באמצע מול הבמה באלברט הול (כרטיסים כבר היו סולד-אאוט כשידעתי שאני מגיע). לקראת סוף הערב אני אחווה את ההופעה מהמקום הכי קרוב לקלפטון בכל האלברט הול, אבל זה לאחר כך. הסכום ששולם אבל די מתגמד כשזה נוגע לדברים האלה. החוויה והזכרונות אחר כך הם הרבה מעבר. אני אומר את זה בכל טיול מוזיקה שעשיתי בשנים האחרונות. אם כבר, אז כבר.

אני אתחיל במהירות עם המעט של ה-Downside כדי לפנות את הבמה לכל הדברים החיוביים באמת. בשבילי הסט-ליסט של ההופעה לא היה כזה מושך. האכזבה הקטנה הגיעה מהשינויים שהוא עשה לסיבוב הנוכחי באנגליה ואירלנד בחודש מאי. הוא ביצע את Layla אקוסטית, שאני לא כזה מת על הגרסה הזו, הוריד את Motherless Children ועוד כמה שירים אחרים שמאוד רציתי לחוות והחליף אותם. אבל זה רק הדברים על הנייר, כי ההופעה בלי קשר הייתה מצויינת וגם הוא הכניס קצת דברים אחרים שבהחלט שמחתי לחוות. אין מה לעשות, כשאתה ממש בתוך זה ומכיר אמן\להקה לעומק, אתה מתקטנן על שטויות.

בכל אופן, הערב התחיל עם החימום של The Arc Angels המתאחדים (ששמחתי גם כן לראות, האלבום היחיד שלהם מ-92 סבבה), עם דויל בארמהול השני, שהפעם הופיע לפני אריק ולא יחד עם הלהקה שלו, מה שהוא עושה בשנים האחרונות באופן קבוע. מיד לאחר מכן אריק והלהקה עלו לבמת האלברט הול. את ההופעה הוא פתח עם הגרסה שלו ל-Going Down Slow. שיר שאני אוהב גרסאות אחרות שלו יותר (זו הישנה של דווין אולמן או זו של הדרק טראקס בנד שראיתי בהופעה לפני חודש), אבל בלייב אצל קלפטון זה משהו אחר. וזה נוגע לכמה וכמה שירים בסט שמקבלים חיים חדשים כשהבן אדם מנגן אותם מולך, בשר ודם.

קלפטון. הכי קרוב שאפשר.

ה-Highlight הראשון שלי בערב הזה היה בשיר השלישי – Key To The Highway, בגרסה מצויינת, ארוכה ומלאה בכל טוב מהגיטרה של קלפטון. כל שיר שמופיע באלבום ההוא של דרק והדומינוס הוא מתנה וחבל שלא זכיתי לראות עוד כאלו. Old Love מתוך אלבום הסולו  “Journeyman” מ-89 שהגיע אחריו היה הפתעה לטובה. שיר שאף פעם לא ממש התלהבתי ממנו, אבל על הבמה של האלברט הול הוא היה פשוט מצויין, עם ריבוי סולואים בסיום וקלפטון גרר אותו למשהו ארוך יותר והרבה יותר מושלם שמשאיר אבק על גרסת הסטודיו של השיר.

I Shot The Sheriff היה נהדר ואז הגיע החלק האקוסטי של חמישה שירים, כשאריק יושב עם האקוסטית במרכז הבמה. הוא פתח אותו עם Layla, שציינתי כבר שאני לא אוהב את הגרסה האקוסטית והייתי מעדיף הרבה יותר את החשמל של הריף המוכר של קלפטון ודווין אולמן מאותו אלבום קלאסי. אבל בלי קשר זה טוב לדעת שראיתי את קלפטון מבצע את הקלאסיקה. ההיי-לייט שלי בחלק האקוסטי היה כאשר הוא ביצע את Not Dark Yet של דילן…זה אחד השירים היותר אהובים עלי כיום של בוב, מתוך אחד האלבומים הכי אהובים עלי שלו (Time Out of Mind המופתי מ-97). הביצוע היה נפלא, ובכלל, לראות את קלפטון מבצע שיר של דילן…זה היה בשבילי רגע נורא יפה.

אחרי החלק האקוסטי הגיע אולי ההיי-לייט הכי גדול שלי בערב, שזו החזרה לסט של Badge. ועוד גרסה יחסית ארוכה שלו. היה מרומם לראות את השיר הזה בלייב וקלפטון ביצע אותו כאילו 40 שנה בכלל לא חלפו מאז ימי Cream העליזים. השיר הזה פתח גם את הביצועים המחשמלים ביותר של הערב לקראת הסוף, כשאחריו הגיע עוד רגע שנהניתי ממנו המון – הביצוע של Little Queen of Spades. אחד הקאברים האהובים עלי של קלפטון (וספציפית אחד האהובים בהקלטות שלו לשיריו של רוברט ג’ונסון שיצאו ב-2004). היה ביצוע ענק…נראה לפעמים שזה לא הולך להיגמר. “Slowhand” עם סולו ועוד סולו ואז סולו של כריס סטינטון על הקלידים, ואז בחזרה לגיטרה של אריק וכל זה לסיום ענק.

Before You Accuse Me היה עוד הפתעה לטובה (גם הוא מ-Journeyman) בגרסה מלהיבה וזורמת היטב. אחריו המסיימים הקבועים של הסט הלא הם Wonderful Tonight ו-Cocaine. שירים שאף פעם לא כזה השתגעתי עליהם. השני פה בביצוע הטוב ביותר אי פעם ששמעתי שלו אולי, בלי קשר. ממש ארוך ובשלב מסויים היה נראה שהכל מתפוצץ שם. הוא מבצע את השיר הזה כ”כ הרבה שנים ופעמים, אבל מבינים למה כשנמצאים שם. סיום מצויין להופעה לפני ההדרן.

הרויאל אלברט הול, לפני ההופעה.

כשהלהקה ירדה מהבמה אני התקדמתי מהשורה שלי קדימה (נותנים לצופים באלברט הול לקום ולהתקדם ליד הבמה לקראת הסיום, וטוב ששאלתי את אחד הסדרנים שם על זה לפני). ככה שבהדרן אני עמדתי ממש על הבמה, כשאריק עומד מולי במרחק נגיעה (יש תמונות שמראות את זה די טוב). ככה שאת Crossroads חוויתי באופן מיוחד, הכי קרוב שאפשר לאיש המבוגר הזה על הבמה של האלברט הול…הייתי שמח לראות הרבה יותר שירים מתקופות ההרכבים שהיה שייך להם, או אלבום הסולו הראשון ו-461 Ocean Boulevard, אך לא היתה לי שום תלונה כשזה הסתיים. במיוחד כי זו פעם ראשונה שאני רואה אותו בהופעה. לא בטוח זה יקרה שוב או שאשקיע ככה בכדי לראותו עוד פעם. שמח נורא שעשיתי זאת עכשיו.

אני חייב לציין שהיה גם נפלא להיות בתוך האולם האגדי והקלאסי הזה. אני בדרך כלל אוהב אולמות קטנים הרבה יותר. אבל המקום הזה הוא משהו מיוחד ומרגישים את ההיסטוריה והכבוד להיות שם בפנים. למי שהיה ספק, קלפטון עושה את העבודה כיום כאילו הוא בכלל לא התבגר והגיל של 64 נשמע הרבה יותר צעיר מהגיטרה שלו…הוא עדיין אותו גיטריסט סופר-מוכשר, הוא היה בכושר נהדר ונשמע מצויין. בקול המוכר וכמובן בצלילים מהגיטרה המוכרת ששמעת כ”כ הרבה פעמים באלבומים וההקלטות השונות מזה שנים.

אחרי הערב הראשון הזה יש לו עוד 10 ערבים נוספים בריצת ההופעות הספציפית הזו באלברט הול. אני את המשך הריצה שלי עשיתי בסוג של הליכה מהירה חזרה למלון עם עיקוף ענקי וארוך מסביב להייד-פארק לאחר ההופעה, בגלל סגירת השערים של הפארק בלילה…הליכה שנעשתה ברוח הקרירה של לונדון בלילה ובחיוך מספק של ידיעה שלפני רגע ראיתי את קלפטון במו עיני על הבמה ההיסטורית הזו.

Eric Clapton at The Royal Albert Hall, London, 16/5/2009

Going Down Slow
Anything For Your Love
Key To The Highway
Old Love
I Shot The Sheriff
Layla
Lay Down Sally
Not Dark Yet
Anytime For You
Somewhere Over The Rainbow
Badge
Little Queen of Spades
Before You Accuse Me
Wonderful Tonight
Cocaine
—————————————-
Crossroads

האלברט הול, אחרי ההופעה.

המזכרות הביתה: החולצה והכרטיס