החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.
בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.
מתוך שישה שירים מקוריים באלבום, דיקי בטס אחראי על הכתיבה של חמישה מהם. כולל הפתיחה של Crazy Love שמיד מחזירה ומראה את הכוח של ה-Slide Guitar שלו, הקטע האינסטרומנטלי הנהדר Pegasus, או החלפת הקולות הנדירה בינו לבין גרג ב-Try It One More Time. לשירים והקטעים של דיקי מתווספים שני קאברים לשירי בלוז ישנים; Need Your Love So Bad של ג’ון מרטיס ו-Blind Love של בי.בי. קינג. עוד איזו חזרה של הכוח של האולמנים באולפן עם שירים של אחרים בסגנון הזה. כפי שעשו בתחילת הדרך עם קטעים כמו Hoochie Coochie Man או Trouble No More.
עוד רגע בולט באלבום בשבילי הוא Just Ain’t Easy של גרג. השיר היחיד שאולמן כתב לאלבום והוא אחד השירים הקלאסים האלה שלו, עם הרגש והכתיבה האוטוביוגרפית על כל מה שהוביל לאלבום הזה, מצב הלהקה ועניינים אישיים. הבן-אדם שנעל והידק יפה את כל הקטעים האלה ועוד סיבה לאיזו “חזרה” נעימה של האולמנים פה אחורה, הוא המפיק טום דאוד. חזר לעבוד איתם באלבום הזה אחרי שהפיק שלוש מהקלאסיקות של הלהקה; Idlewild South, At Fillmore East ו-Eat A Peach.
אחרי ש-Enlightened Rogues יצא, הקאמבק הזה שלהם די נכשל עם ההמשכיות שלו. הם שחררו שני אלבומים די רעים בתחילת שנות השמונים ואז התפרקו שוב. הקסם של האולמנים יחזור רק בפתיחת העשור הבא, עם הקאמבק הגדול ב-1990 בליין-אפ עם וורן היינס ואלן וודי. כזה שנמשך בהצלחה עד היום האחרון של הלהקה ושירת הברבור שלה ב-2014. עם כל האלבומים וההופעות שהקליטו וביצעו מאז ועד הסוף, כולל גם המוות של אלן וודי והעזיבה של דיקי בטס והכניסה של אוט’יל בורברידג’ ודרק טראקס.
הכוכב של האלבום. דיקי בטס.
כל מה שהגיע לפניו ומיד אחריו קצת מציב את Enlightened Rogues באיזה איזור אפור על הדיסקוגרפיה או ציר הזמן של האולמנים. אבל הוא נקודה מאוד צבעונית ומוצלחת שלהם שכדאי להגיע אליה. הוא ללא ספק תמיד יהיה מהאלבומים הכי בלתי מוערכים אצלי של האולמנים (יחד עם ההוצאות של הניינטיז) ויחד עם Brothers And Sisters הוא האלבום בו דיקי בטס הכי בולט ונוצץ מעל השאר מבחינת כתיבה ועבודת הגיטרות בשבילי.
היו אלבומים הרבה יותר טובים לפניו והיו מוצלחים מאוד גם אחריו, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אלבום סבבה לגמרי, ודווקא בגלל זה כדאי למצוא אותו או לחזור אליו, במיוחד למי שכבר שמע מליון פעם את הקלאסיקות או מאס בתקופות האחרות. גם אחרי 40 שנה הוא נשמע טוב והאיכות שלו קצת מסתתרת מאחורי איזה צל של האלבומים שקדמו לו בעשור שאותו הוא סיים. עשור ראשון מטורף לגמרי של כל משפחת האולמנים כש-Enlightened Rogues עומד שם בסופו ותמיד יחזיק בשבילי איזה שלט שרשום עליו Underrated. היה לי כיף לחזור אליו אחרי הרבה שנים לכבוד יום הולדת ה-40 הזה.
אלבום מעולה ובאמת אנדרייטד. ככ כיף לחזור אליו ובכלל, אני מת על הקול המיוחד ככ של דיקי בטס וההגייה הדרומית הכל כך בולטת שלו. תודה רבה.
תודה על התגובה, ארז. כיף לראות עוד אהבה כלפי האלבום הזה ודיקי בפרט. נהניתי מאוד לחזור אליו השבוע אחרי הרבה זמן.