“And if you ever get lonely, just go to the record store and visit your friends”

אני זוכר במדויק את הלילה ההוא. זה היה בחודש מרץ, שנת 2001. כמעט מפורסמים כבר יצא לאקרנים בארה”ב חצי שנה לפני כן. בפרמיירה של פסטיבל טורונטו ואחר כך בהפצה רחבה. אבל לישראל הוא הגיע לבתי הקולנוע רק באותו חודש מרץ. בדיוק בזמן בו הסרט שוחרר גם ב-DVD. בזמנו, הרבה סרטים אמריקאים כבר היו זמינים ב-DVD של זון-1 (זוכרים?) בזמן שהוקרנו פה בקולנוע, או אפילו עוד לא הגיעו לישראל. ובפורמט הזה צפיתי לראשונה בסרט שעמד איכשהו לשנות את חיי. למה לא בקולנוע? אני אגיע לזה עוד רגע.

בתקופה הזו אני הייתי נער אבוד בן 18. בבית, לבד, בלי מסגרת וללא חברים. הדברים שהעסיקו אותי רוב הזמן היו מוזיקה וסרטים. שלוש שנים לפני כן, עזבתי את בית הספר. מקום בו מעולם לא הרגשתי בנוח. התבודדתי, ניתקתי קשר עם כל מי שנחשב אצלי אז “חבר” (רובם לא היו באמת) ובגדול התנתקתי מהעולם. הייתי לבד לגמרי במשך כמה שנים. באותה התקופה הגיע גם החיבור העמוק שלי למוזיקה. שם הוא התחיל. הוא הגיע מבדידות וסקרנות ואיזה מקום כלשהו בו מצאתי את עצמי. עדיין לבד, אבל מוקף בצלילים, הלהקות, האלבומים, האמנים והשירים שהיו בגדול החברים היחידים שלי דאז.

את קמרון קרואו כבר הכרתי וחיבבתי, אחרי שצפיתי בסינגלס וג’רי מגווייר (ל-Say Anything אני זוכר שהגעתי קצת אחרי). ידעתי גם קצת על העבר המוזיקלי שלו בתור עיתונאי מוזיקה, וממה שקראתי הסרט החדש שלו הוא נורא מוזיקלי ומושפע מזה. לקולנוע לא הלכתי בכלל באותה תקופה. כי פשוט לא היה לי עם מי וגם לא היה לי את הביטחון ללכת לבד. פחדתי שיצחקו עלי, יסתכלו עלי ואיכשהו כולם ידעו שאני לבד ואין לי חברים. אז ספריית הוידאו\DVD היתה מקום בו ביקרתי המון.

חזרתי הביתה עם הסרט וחיכיתי לצפות בו בשעות האהובות עלי בתקופה ההיא ועד היום – בלילה. אני זוכר ששאלתי את אחי אם ירצה לצפות איתי, אבל הוא המשיך להתעסק במחשב. אז נכנסתי לחדר העבודה עם מכשיר ה-DVD שלי, הכנתי פופקורן במיקרו ומזגתי מיץ תפוזים. וידאתי שהדלת סגורה עד הסוף שלא יהיה רעש, כי חדר השינה של ההורים היה ממש מול, ואז לחצתי פליי. שעתיים לאחר מכן, כש-Feel Flows של ה-Beach Boys התנגן ברכות על המרקע והכתוביות ירדו, ישבתי ללא תזוזה. כל מה שעבר לי בראש באותו רגע ויצא כלפי חוץ מהפה היה “וואו, איזה סרט מקסים”. אבל מבפנים התחולל משהו הרבה יותר עמוק.

Almost Famous / Untitled

---

The only true currency in this bankrupt world is what you share”
“with someone else when you’re uncool

החיבור שלי לסרט נגע במקומות מאוד אישיים. כמובן כל המוזיקה שלו, התקופה, הרפרנסים ורשימת האמנים בפס הקול, כל אלו שהתחברתי ואהבתי נורא באותו הזמן. כל העטיפה והבסיס של הסרט שכולו אהבה למוזיקה. אבל היו רבדים שדיברו אלי ממקום מאוד רגיש ושהיה צריך את זה. כי ראיתי את עצמי בתוך ויליאם. כמוהו בסרט, גם אני בגיל 15 הייתי אחר ושונה, תמיד נראיתי יותר קטן מכולם (דווקא בלי לקפוץ גן או כיתה) והמוזיקה התחילה להיות הדבר היחיד שהיה לצידי ונשענתי עליו, התעמקתי בו והלכתי איתו עד הסוף מהצד של המאזין. שנים אחר כך היא גם לקחה אותי למקומות ומסעות מופלאים בחיים. מנטלית וגם פיזית בדרכים.

אני חושב שההבזק הראשון שמגנט אותי למסך הגיע עם הציטוט שפתחתי איתו למעלה את הפוסט. זה שפני אומרת לויליאם כשהם באוטו. המשפט של “אם אתה מרגיש בודד, פשוט לך לחנות התקליטים ותבקר את החברים שלך”. הרגשתי באותו הרגע שהוא נכתב בשבילי ועלי. כי באמת המוזיקה והאמנים מאחוריה היו החברים שלי דאז. פנטזתי שאני עובר את המסע שויליאם עושה. שיש לי מישהו לדבר איתו כמו לסטר בנגס, שמבין את השפה המוזיקלית המשותפת. שאני פוגש בנות או מישהי כמו פני ליין, דבר שממש לא קרה לי אז בחיים והייתי חסר ביטחון לחלוטין איתו. שאני פוגש אנשים, או קבוצה כלשהי מקבלת אותי ומכניסה אותי פנימה. כל כך רציתי את זה. רציתי להראות להם כמה אני מכיר את המוזיקה מהמקום של “תראו אותי, אני מכיר הכל, זה חשוב לי נורא. בבקשה תראו אותי ותנו לי איזו דלת לפתוח ולברוח דרכה”.

התמימות של ויליאם דיברה אלי נורא. בהיתי במסך ופשוט הבנתי שם הכל. כי גם אני Outsider. גם אני Misfit. גם אני יכול להגיד ללהקה מי הפיק את האלבום הזה ומתי פעם אחרונה הם ניגנו שיר כלשהו בהופעה. וגם אני Uncool. אוי, אני כל כך Uncool…המוזיקה זה כל מה שיש לי בחיים ואני תמיד בבית, נשאר איתה ער בלילה עד מאוחר. המשפטים שפיליפ סימור הופמן בתור לסטר אומר לויליאם, פשוט רציתי שיהיה לי מישהו כזה להתקשר אליו בלילה ולהגיד לו שהוא צודק. או לשתף. או סתם לדבר על מוזיקה. לא היה לי עם מי, אבל כשצפיתי ב-Almost Famous הרגשתי לראשונה שאני לא לבד בעולם. בדיעבד, זו היתה ההתחלה של הפתיחות שלי. זו היתה התחלה של משהו.

---

That’s what you remember. The silly things, the little things. There’s only one”
“and it makes the song. It’s what you leave out

בסוף שנת 2001 שוחרר ה-DVD של Untitled, גרסת הבמאי של הסרט. עם השם המקורי שקמרון רצה להביא לו ועם קרוב לארבעים דקות נוספות של חומרים וסצינות שלא נמצאות בגרסה הקולנועית. לא גיליתי את הדבר הזה מיד, אבל קצת אחר כך נתקלתי בו, הסתקרנתי נורא והזמנתי אותו (באתר לייזר קלאב הישן. אוי, הנוסטלגיה). כשהוא הגיע אלי, די מהר האובססיה לסרט השתלטה לחלוטין. כי גיליתי גרסה עוד הרבה יותר טובה של כמעט מפורסמים, וזהו, לא יכולתי לחזור אחורה.

הייתי חורש על כל התוספות, ה-Easter Eggs של ה-DVD, הדיסק אודיו המצורף של שירי Stillwater ומעל הכל – האודיו קומנטרי של קמרון ב-Untitled. זה היה אחד הדברים שהייתי הכי מרותק אליהם והאזנתי לכל מילה שלו בשקיקה על-גבי הסצינות שכ”כ נגעו לליבי. אז, באופן רשמי, זה הפך לסרט האהוב עלי בכל הזמנים. לא היה ספק. האובססיה והחיבור הובילו אותי לחקור עוד הרבה מעבר. כל פרט על הסרט, ההשפעות מהמציאות של קמרון, הרפרנסים הקטנים וכל המוזיקה כמובן. התחלתי גם לרכוש כל מיני מוצרים רשמיים ונדירים ואספתי פריטי Memorabilia. כולם עדיין אצלי, חלקם מטורפים.

הסצינה שתמיד הכי בלטה אצלי שנמצאת רק ב-Untitled ולא בגרסה הרגילה, היא זו עם “What’s you leave out”. כשראסל לוקח את ויליאם רגע הצידה ומספר לו על הדברים הקטנים שזוכרים במוזיקה. כמו ה-Ooh הקטן ההוא בשיר What’s Happening Brother של מארווין גאי. כל הטעויות ודברים לא מתוכננים שאותם דווקא אתה זוכר. כמו הטעויות המכוונות שקמרון הכניס לסרט (בסצינת המעבר על התקליטים של ויליאם הצעיר עם ג’וני מיטשל והבוטלג של ניל יאנג). כמו הרבה דברים שהשתקפו גם בחיים האישיים שלי. הטעויות הכ”כ חשובות. הדברים הקטנים הלא פחות חשובים מהגדולים. זה ליווה אותי בכ”כ הרבה אספקטים בחיים, עד היום.

מהאייטמים באוסף הפרטי.

---

?They don’t even know what it is to be a fan, ya know”
To truly love some silly little piece of music
“or some band, so much…that it hurts

בערך באותו הזמן אחרי הגילוי והחיבור של Untitled, התחלתי להוציא החוצה מהאהבה שלי למוזיקה. כל השנים הללו לבד הפכו אותי לבן-אדם מאוד מסוגר וחסר ביטחון חברתי. אבל אז גיליתי את עולם הפורומים והרבה מהחיבור לסרט הביא לי גם את האומץ להתחיל לכתוב על מוזיקה. כמו שויליאם וקמרון קרואו עשו בסרט שמשקף את המציאות. זה קרה בפורומי מוזיקה בהייד-פארק ואז בתפוז. למרות שפחדתי פחד מוות לפגוש אנשים שאני לא מכיר, הגעתי גם למפגשי פורום ולראשונה בחיי גיליתי אחלה אנשים שהפכו גם לחברים על בסיס אהבה משותפת למשהו. התחלתי ממש להיפתח וכל שיחה, פגישה והיכרות כזו הכניסו בי עוד קצת ביטחון. וגם כל פידבק על דברים שכתבתי.

המוזיקה של כמעט מפורסמים היתה פס-הקול שלי עוד לפני שצפיתי בו. לאחר מכן בתקופת החיבור הענק אליו, הסרט הפך בעצמו לפס-הקול של המסע שלי. זה שהחל להיפתח, להיפגש, לכתוב, לדבר ולשתף. כפי שויליאם יותר התבגר, חווה, מצא והתנסה במסע שלו, כך המוזיקה הובילה גם אותי. לחברים אמיתיים ראשונים, אפילו חברה ראשונה בזמנו ועד לבאמת סיבובי הופעות שהצטרפתי אליהם והגשמת חלומות. המסעות שלי אחרי מוזיקה התחילו ב-2006 והם נמשכים עד היום. וחוויתי בהם המון רגעי-כמעט-מפורסמים משל עצמי. עם להיות מאחורי הקלעים באולמות הכי מגניבים באירופה וארה”ב. לפתח קשר קרוב עם כמה מהמוזיקאים והלהקות הכי אהובים עלי. להכיר חברי מוזיקה בחו”ל. סאונדצ’קים, Backstage passes, שירים, רגעים ודברים לכתוב עליהם הביתה, הרבה מעבר למוזיקה.

החיבור עם כמעט מפורסמים, כמו עם מוזיקה, עזר לי כאמור להיפתח ולהגיע למקומות. הסרט ליווה אותי בכל התקופה הזו. הוא היה שם בשבילי כשהייתי לבד והמשיך להיות שם כל פעם כשהייתי זקוק לו, או פשוט רציתי להרגיש טוב עם עצמי. בדיוק כמו כל הלהקות והאמנים המוזיקליים האהובים. אלו שאתה לא סתם אוהב, אלא הולך איתם עד הסוף. לפחות על הדרך שלי, הכוללת את הידע והצמא והרצון לגלות עוד, בנוסף למרדפים לראות אותם בחו”ל. סוג-של אהבה לאמנות שבטוח הרבה ממי שקוראים זאת עכשיו, מבינים. כזו שאתה כ”כ צריך ומחובר אליה, עד רמה כלשהי שקשה להסביר. לאהוב עד שזה…טוב, נו – כואב.

בגלל זה כואב לנו כשאמנים מתים. בגלל זה כ”כ כאב לי למשל כשטום פטי נפטר לפני כמה שנים, למרות שמעולם לא הכרנו אישית. כי כמו כמעט מפורסמים, הוא היה שם לצידי כשהייתי צריך והביא לי דברים דרך המוזיקה שבני-אדם בשר ודם בחיים לא יוכלו. לעזאזל, הוא הבין אותי, הוא היה שם בשבילי, כל הזמן. כמו הסרט. זה שהפך אצלי למסורת לצפות בו לפחות פעם אחת כל שנה עד היום. זה שכמו השירים והמילים של האמנים והלהקות, חזרתי אליו תמיד בשני העשורים האחרונים, כשהרגשתי טוב וגם רע. מתי שהייתי צריך, כמו חבר.

---

“This is the circus. Everybody’s trying not to go home”

עשרים שנה עברו מאז יציאת הסרט וזה די מדהים מבחינתי להסתכל אחורה. כפי שסובבתי את הראש דרך הטקסט שנפרש פה בפוסט. זה מאוד נוסטלגי, אבל זה גם מאוד לא. כי כל מה שעברתי עם הסרט עדיין קיים בפנים. חלק מהדברים דחוסים עמוק פנימה והרבה מהם מתפרצים החוצה כל יום. גם הדברים הקטנים. כמו כל פעם כשאני בגיחת הופעות בחו”ל והולך חצי-זומבי במסדרון בשדה תעופה, אני מביא איזה אגרוף קטן לקיר באמצע ההליכה. כמו ג’ף לקראת סוף הסרט. זה תמיד מעלה בי חיוך. זה משהו שלי. אלו הדברים הקטנים, נו.

במקור, קמרון קרואו רצה לסיים את הסרט באופן שלא מראים על המסך. יותר בהתחלה יש סצינה שנחתכה בה ויליאם מושיב את אמא שלו ומשמיע לה את Stairway To Heaven, כדי שאולי תבין ותיתן לו לצאת לדרכים. הקטע הזה נמצא בתוספות של Untitled. כדי להראות את השינוי שאיליין מילר עוברת בסרט ואיזו סגירת מעגל משפחתית עם המוזיקה, התכנון היה לסיים את הסרט כשאיליין בעצמה משמיעה לילדים את אותה המוזיקה שהתנגדה לה בהתחלה. זה היה אמור להיות עם השיר On The Way Home של ניל יאנג (בגרסת סולו בלייב, לא המקור עם באפלו ספרינגפילד). מה שבסוף ירד, כי היתה לזה פחות משמעות כשסצינת Stairway המקדימה ירדה גם כן. זה התחלף בסופו של דבר ב-Tangerine של זפלין.

תמיד אהבתי את המחשבה של הסיום המקורי ההוא, בלי קשר לאהבתי העמוקה לניל יאנג. לסיים את המסע הזה עם משהו פשוט, עם החזרה הביתה באמת וההרגשה שהבית יכול להיות גם רחוק, בדרכים. עם הלהקה האהובה עליך, החוויות, החברים, הדמעות, או הבחורה ההיא שהתאהבת בה ואתה יודע שאף פעם לא תשיג. רגעים שאתה לפעמים לא רוצה שיסתיימו. כי כמו שחוויתי על עצמי בסיבובי הופעות עם הלהקות הכי אהובות והאנשים שהפכו לחברים מכל העולם, אני תמיד נזכר במשפט של –
“This is the circus. Everybody’s trying not to go home”.
אבל זה בסדר, כמו כל פעם שאני בעצמי חוזר הביתה ממסעות מוזיקליים ואומר לעצמי ש”זה רק עד הפעם הבאה”.

---

במשך השנים נשאלתי מדי פעם למה כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי. זה תמיד נורא קשה להתחיל להסביר. זה קשה בערך כמו לענות על שאלה בסגנון של…אממ…What do you love about music? כי כן, זה “הכל”. אבל גם ממש לא. יש פה משקלים. יש פה עניינים אישיים. זה בדיוק כמו שקשה יותר לכתוב לפעמים דווקא על האלבומים הכי קרובים אלינו. כי זה יותר מדי. יש פה הרבה רגש והיסטוריה וחשש מסוים שלא נוכל להעביר בדיוק את מה שיש לנו בראש ובלב אל תוך מילים. כי זה משהו שלנו.

זה כמו שעד היום אני לפעמים מסרב לצאת עם אנשים, כי אני מעדיף לשמוע מוזיקה בבית. או מסרב לטרמפים, כי אני רוצה ללכת עם האוזניות. בגלל שהמקור של החיבור אצלי למוזיקה הוא לבד. שם החיבור הכי מורגש ונכנס פנימה. גם בכמעט מפורסמים, או Untitled יותר נכון, אני בדרך כלל צופה לבד. למרות שכיום זה מרגיש קצת אחרת. כי כמעט מפורסמים הוא גם סרט התבגרות, גם סרט מסע. הוא סרט אוטוביוגרפי והוא גם דרמה וגם קומדיה. אבל מעל הכל הוא סרט על אהבה למוזיקה. וכשאני צופה בו היום לבד, אני כבר לא מרגיש את הלבד.

בגלל שבשני העשורים האחרונים, מאז אותה צפייה ראשונה, החיים שלי השתנו. יצאתי למסע משל עצמי, יד ביד עם הסרט והמוזיקה. יחד עם הכישלונות, ההצלחות, שברוני הלב, ההישגים והאנשים שפגשתי בדרך. חלקם נשארו, חלקם עזבו. לא ביקרתי במרוקו עדיין, אבל נדדתי להמוני מקומות אחרים. לאו דווקא באופן פיזי. כי גם אחרי 20 שנה, לצפות היום בכמעט מפורסמים זה כמו לפגוש שוב חבר ותיק. כזה שהיה שם לצידי גם בזמנים קשים ומכיר את הסיפור שלי. בגלל זה הוא יציף חיוכים ודמעות וירגיש כמו המקום בו אני צריך להיות כרגע. כי עד היום כל צפייה בכמעט מפורסמים תמיד תרגיש בשבילי כמו בית.

---

לכבוד 20 שנה ליציאת הסרט, בימי ראשון ה-16.8 וה-23.8 אני אקדיש בתכנית שלי ברדיו הקצה ספיישל של חמש שעות (לפחות) בשני חלקים, עם המוזיקה והסיפורים של כמעט מפורסמים.