הגיע הזמן לסכם את השנה המוזיקלית האישית שלי. בלי הרבה הקדמות, אלו האלבומים שיצאו השנה שהכי אהבתי. יש דירוג, אבל הוא לא הכי משנה, כי הדברים האלה משתנים כל שבוע. זה הסדר נכון לכתיבת שורות אלו.

נמצאים פה 36 אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה, הוצאה מחודשת אחת ופסקול אחד. סה”כ 40 אלבומי 2011 שנכנסו לסיכום שלי. מתחילים!

40. The Felice Brothers – Celebration, Florida

האלבום הראשון של הלהקה לאחר עזיבתו של סיימון פליס, שהיה אחד המשפיעים על הסאונד הפולקי והשורשי שלה. אולי גורם מסויים גם בשינוי המוזיקלי באלבום הנוכחי, שקצת זונח את האמריקנה שה-Felice Brothers עשו כ”כ טוב בשני האלבומים הקודמים, ומשלב טעימות והשפעות אחרות, כמו קצת מוזיקה אלקטרונית אפילו ועוד צדדים מפתיעים שלמאזין הקבוע של ההרכב יהיה אולי קצת קשה לעכל. בין לבין האלבום בהחלט מעניין ועדיין נמצאים שם הכתיבה והסיפורים שליוו את הלב של אלבומיהם הקודמים.

The Felice Brothers – Ponzi

The Felice Brothers – Fire At The Pageant  

———————————————————————————–

39. Levon Helm – Ramble At The Ryman

אחרי שני אלבומי אולפן מוצלחים, קיבלנו השנה אלבום הופעה של ליבון הלם בן ה-71 ולהקתו, שהחליטו לקחת לדרכים את ערבי ה-Ramble המוזיקליים בביתו של הלם בוודסטוק. ההופעה הזו מ-2008 נערכה באולם ה-Ryman ההיסטורי בנאשוויל והיא סוג-של חגיגה בכל הנוגע למוזיקה של ליבון. עם שירים מתקופת The Band, כמה קטעים מאלבומי הסולו וקאברים שונים, בגיבוי נגנים מצויינים שבראשם לארי קמפבל וכמה אורחים נחמדים, הלם מוכיח שגם בשנות השבעים לחייו הוא יכול לנצח על תזמורת שמפיקה פה אלבום הופעה מצויין.

Levon Helm – The Weight

Levon Helm – Anna Lee  

—————————————————————————————-

38. Alexi Murdoch – Toward The Sun

אלכסי מרדוק חזר השנה עם אלבומו השני, ממשיכו של “Time Without Consequence” ששוחרר לפני 5 שנים, אך קיבל את רוב החשיפה שלו ב-2009 בפסקול (המצויין) של הסרט (המצויין) “Away We Go” של סם מנדז. שם רוב מפסקול הסרט הם שיריו של מרדוק. האלבום החדש מנסה להמשיך באותה הדרך שעבדה שם מצויין – אלבום Singer/Songwriter אינטימי לצד הגיטרה האקוסטית הרכה שלו. לא תמיד זה עובד באלבום החדש כמו שזה עבד בניסיון הראשון של מרדוק, אך “Toward The Sun”, למרות שלא מחדש הרבה, הוא המשך דרך בטוחה ונעימה שבהחלט עושה את העבודה כשהיא מגיעה בשעה הנכונה של היום.

Alexi Murdoch – Toward The Sun

Alexi Murdoch – Through The Dark

——————————————————————————————–

37. Centro-Matic – Candidate Waltz

סנטרו-מטיק זו להקה שאין לי מושג איך להציג לאנשים. נחשפתי אליהם לראשונה ב-2008 בשחרור האלבום הכפול “Dual Hawks” שבעצם מאגד שני הרכבים יחד, אחד בכל חצי של האלבום (שווה להשיגו, אחד המפתיעים לדעתי של אותה שנה). המכנה המשותף בין שני ההרכבים הוא מוזיקאי מוכשר בשם וויל ג’ונסון. הפעם נחשפתי לאלבום שכולו ההרכב המרכזי של ג’ונסון. כתוב הרבה על סנטרו-מטיק שהם להקת אלטרנטיב-קאנטרי, אבל זה לא הכי מדוייק. קשה לי כאמור איך לשווק אותם. מהלהקות שפשוט צריך לשמוע. וזה בדיוק מה שאני אגיד גם על החדש שלהם, Candidate Waltz. קצת מעל חצי שעה של מוזיקה טובה שכדאי מאוד לשמוע.

Centro-Matic – Against The Line 

Centro-Matic – Only In My Double Mind

——————————————————————————————————-

36. The Jayhawks – Tomorrow The Green Grass Legacy Edition

זו הייתה שנה עמוסה ומוצלחת של הג’ייהוקס, עם חזרתו של מארק אולסון להרכב, השיבה להופעות ואלבום אולפן ראשון מזה 8 שנים (שעוד נגיע אליו). עוד בתחילתה של 2011 יצאו מחדש שני האלבומים הקלאסים שלה משנות התשעים; Hollywood Town Hall, שכלל כמה שירי בונוס, ואיתו Tomorrow The Green Grass שיצא במתכונת האלבום הכפול של Legacy Edition. בדיסק הראשון שלו יש גם כן כמה שירי בונוס טובים מאותה תקופה של האלבום, אבל הסיבה החיובית להוצאתו (וגם זאת שבגללה הוא מופיע בסיכום הזה) היא הדיסק השני של המארז, שהוא סוג של מכרה זהב ששמו – The Mystery Demos.

בדיסק השני הזה נמצאות הקלטות מ-1992 של גארי לוריס ומארק אולסון, בחבילה נאה של שירים יפהפיים ומופשטים, שחלקם ראו אור בשלב מסויים בצורה שונה (בפרוייקטים אחרים שלהם בין השנים וחלק באלבום המושלם של שניהם – Ready For The Flood שיצא לפני כמה שנים). ההקלטות המוקדמות הללו מעולם לא שוחררו ונחשבות כסוג-של Holy Grail לחובבי הלהקה. דברים כאלה הם סיבה מספיק טובה לרכוש הוצאה מחודשת של אלבום שכבר יש לך בבית. ה-Mystery Demos שווים כל אגורה.

Mark Olson & Gary Louris – Bloody Hands

Mark Olson & Gary Louris – Turn Your Pretty Name Around

————————————————————————————————————–

35. Lucinda Williams – Blessed

השנה הגעתי סופית למסקנה שלוסינדה ויליאמס לגמרי יודעת להתבגר יפה. שני האלבומים האחרונים שלה לדעתי הם מהטובים בקריירה של הגברת שקרובה כבר לגיל 60. הקודם, “Little Honey”, היה אולי קצת יותר רוקיסטי ובועט. אבל זה לא שחסר משהו בתריסר השירים החדשים ב-“Blessed”, שמשלב נהדר בין הגיטרה החשמלית של ויליאמס לרכות בכתיבה שלה. האלבום הזה מוכיח שעדיין יש לה את זה ובגדול.

Lucinda Williams – Blessed

Lucinda Williams – Seeing Black

———————————————————————————————————-

34. Pearl Jam – Pearl Jam Twenty Soundtrack

חגיגות ה-20 של פרל ג’אם הגיעו השנה לקולנוע עם הסרט הדוקומנטרי המצויין של קמרון קרואו. התוספת לסרט היא ה-After-Party שבפסקול הכפול שמלווה אותו. שני דיסקים מלאים בכל טוב מהקריירה של פרל ג’אם. החל מקטעים נדירים שמעולם לא שוחררו עד לביצועי לייב אדירים בין השנים. מספיק לשמוע באינטימיות את ביצוע הלייב המרגש ומהפנט של Release שפותח את הפסקול כדי להישאב לתוך שעתיים וקצת של סיור מרתק בין קריירת עשרים השנה של הלהקה. לי אישית זה גרם להתעמק הרבה יותר עם המוזיקה של פרל ג’אם ולהשלים את מירב האלבומים שלהם שלא היו אצלי בבית. הסרט והפסקול של “Pearl Jam Twenty” מהווים יחד חבילה מוזיקלית מענגת. ממש לא רק למעריצי ההרכב מסיאטל.

Pearl Jam – Release

Pearl Jam – Crown of Thorns

————————————————————————————————————

33. Laura Marling – A Creature I Don’t Know

הלהיט הבריטי לורה מארלינג חגגה יום-הולדת 21 בלבד השנה. ויש מאחוריה כבר שלושה אלבומים. מארלינג מגישה שוב את הפולק המודרני שלה באלבום הנוכחי ואני די יכול להבין את ההצלחה שלו. הפולק שלה הוא לא שורשי, הוא סוג של פופ-פולק שקצת יותר פונה לקהל הרחב אם שואלים אותי, אבל הוא עובד. וזה מדבר כנראה אל הרבה יותר אנשים ולקהל שאולי טיפה סולד מהפולק הישן או ממבצעים עם קמטים שקשורים לז’אנר (אני אישית יותר איש של קמטים ואווירה ישנה). אין לי מושג בעוד כמה אלבומים זה יישאר ככה, הסגנון שעדיין פועל ולא הגיע להיות מאוס. אבל נכון ל-2011 יש משהו במארלינג הזו שעושה טוב…והשילוב של הקול הזה בן ה-21 בלבד עם המוזיקה שלה יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים בשירים מסויימים ויש בו משהו עדיין טרי  שעושה את העבודה.

Laura Marling – The Muse

Laura Marling – Sophia

—————————————————————————————————————-

32. Steve Earle – I’ll Never Get Out Of This World Alive

קשה לטעות עם סטיב ארל. בדרך כלל מקבלים מה שמצפים לו. ככה זה גם באלבום החדש, במובן החיובי. ארל חזר לחומר מקורי לאחר שחרורו של “Townes” לפני שנתיים, אלבום הקאברים של שירי טאונס ואן זאנט הנפלא (ואחד מאלבומי המחווה היותר טובים ששמעתי). הפעם זה רק השם שלו במרכז והשירים והסיפורים שמלווים את אלבומיו בשלושת העשורים האחרונים. בסיכום השנה שעברה האלבום של הבן שלו, ג’סטין טאונס ארל, הגיע אצלי גבוה ברשימה. הפעם חזרנו לדור הקודם ואבא ארל מראה שהוא לא שכח לכתוב שירים מוצלחים, נוקבים בחלקם, על אמריקה, היסטוריה והלב. ההפקה של טי.בון בורנט מוסיפה לזה.

Steve Earle – Waitin’ On The Sky

Steve Earle – Lonely Are The Free

———————————————————————————————————–

31. Tara Nevins – Wood And Stone

טארה נבינס החלה את דרכה כחלק מהרכב פולק-קאנטרי העונה לשם Donne The Buffalo וב-1999 הוציאה אלבום סולו ראשון. לקח לה 12 שנים להוציא את אלבומה השני. למה? אין לי שמץ. גם לא היה לי מושג מי זו טארה נבינס לפני שנת 2011. מה שאני כן יודע זה שאלבומה החדש Wood And Stone הוא יופי של דבר. מהאלבומים האלה שכיף לגלות. במיוחד אם אתה חובב של השפעות פולק וקאנטרי-רוק. על האלבום הזה מפקח לארי קמפבל (הוזכר קודם באלבום של ליבון הלם), גם בתור מפיק וגם בתור נגן על שלל הכלים שהוא מוציא מהם קסם, כגון הבאנג’ו, כינור, פדל-סטיל ועוד. נבינס היא יוצרת ששמחתי להכיר השנה באלבום הזה ומקווה שאלבומה הבא יגיע תוך פחות מ-12 שנה, כי אני בהחלט אחכה לו.

Tara Nevins – Stars Fell on Alabama

Tara Nevins – All I Ever Needed

————————————————————————————————————-

30. The Low Anthem – Smart Flesh

היה לי קצת קשה בשמיעות ראשונות של Smart Flesh. הרגשתי שהוא לא ממריא, שה-Low Anthem הם לא הרכב שמלהיב אותי. שמשהו חסר פה. ואז, כמו שקורה לי עם הרבה אלבומים, הגיעה שמיעה מתאימה בשעה הנכונה. יש משהו רך ונעים ביותר באלבום הזה, שאם שומעים אותו בזמן אחר זה יכול להרדים אותך. אך כשהוא מגיע בזמן הנכון, זה כיף ממש. מה שאני מנסה להגיד זה שהאלבום הזה הוא סוג של “אלבום לילה” מצויין. מאלו ששומעים ברקע כשאתם לבד בשעות הקטנות ומרגישים לבד בעולם. ככה לפחות הוא עבד בשבילי.

The Low Anthem – Ghost Woman Blues

The Low Anthem – Apothecary Love

—————————————————————————————————————–

29. (Hayes Carll – KMAG YOYO (And Other American Stories

הייס קארל הוא עוד אמן של הלייבל החביב עלי של Lost Highway, שמתמחה במיוחד באמריקנה והסביבה, וזה בדיוק שם המשחק פה. החל משם האלבום, העטיפה שלו והרצועות שבאלבום. הליריקה של קארל לפעמים מרגשת, לפעמים משעשעת ונעה בקצב מספק מתחילתו עד סופו. לא אלבום שמחדש משהו מיוחד, אך גם לא מתיימר לזה. הוא נשאר מהנה עד-מאוד. אלבום טוב מפתיחת השנה החולפת.

Hayes Carll – KMAG YOYO

Hayes Carll – Another Like You

—————————————————————————————————————–

28. Emmylou Harris – Hard Bargain

בחזרה לדינוזאורים…אמילו האריס בת ה-64 שיחררה את אלבום האולפן מספר 26 שלה השנה. אני ממש אוהב את האריס, במיוחד אבל את אלבומיה המוקדמים משנות השבעים (היו לה שם כמה וכמה אלבומי מופת). האלבום החדש די קנה אותי עוד לפני יציאתו עם השמעת שיר הפתיחה שלו – The Road, שמספר על יחסיה והקרבה המוזיקלית עם גראם פרסונס ז”ל, אחד האמנים היותר אהובים עלי שבערך כל מה שנגע בו שווה זהב (עד מותו המוקדם בגיל 26). כמעט ארבעים שנה אחרי מותו של פארסונס, האריס עדיין פה, יחד עם הזכרונות והמוזיקה שבאלבום החדש שלדעתי היא הקרובה ביותר לשנים המוצלחות המוקדמות שלה. ללא ספק מהאלבומים היפים בדיסקוגרפיה הרחבה של אמילו.

Emmylou Harris – The Road

Emmylou Harris – My Name Is Emmett Till

—————————————————————————————————————–

27. Jessica Lea Mayfield – Tell Me

משנת השישים לשנות העשרים…לג’סיקה לי מייפילד יש עוד קריירה ארוכה. זוכרים את הנערה עם הכתיבה הקודרת היפה? אז אחרי שהוציאה את “With Blasphemy So Heartfelt” המעולה לפני שלוש שנים, היא חזרה השנה עם האלבום השני. לא קל בדרך כלל להוציא אלבום חדש לאחר שהפתעת את כל העולם באלבום בכורה מוצלח עד-מאוד. תמיד ההשוואות יהיו שם. בכל אופן, ג’סיקה חוזרת עם “Tell Me” השנה עם אותו קול צעיר, אותה כתיבה קודרת לפרקים שלפעמים נראה שהיא לגמרי בוגרת מהכותבת, ושוב עם דן אורבך מהבלאק קיז שמפיק ומנגן. התוצאה? אם להשוות לאלבום הבכורה, אז טוב מאוד, אבל פחות. אבל בשביל מה להשוות? עדיף לשים את האלבום בפני עצמו. הילדה הזו בדרך הנכונה, יש פה יופי של שירים ומעניין מאוד מה יצא ממנה עוד בהמשך הדרך והקריירה שעדיין נמצאת בתחילת דרכה.

Jessica Lea Mayfield – Our Hearts Are Wrong

Jessica Lea Mayfield – I’ll Be The One You Want Someday

——————————————————————————————————————-

26. Neil Young – A Treasure

נראה שאין שנה בלי איזה משהו של יאנג. הפעם קיבלנו את ההוצאה הארכיונית השישית במסגרת ה-Archive Performance Series שלו, של הקלטות לייב מכל השנים. כל חלק בסדרה הזו הוא חתיכת יהלום. הפעם זוהי הוצאה שלקוחה מסיבוב ההופעות של 1984-85 בתקופת האלבום “Old Ways”. אלבום עם דגש על הצד של הקאנטרי של יאנג ודי בולט כאחד האלבומים הבאמת טובים שהוא שיחרר בשנות השמונים, שהיו שנים של כמה וכמה אלבומים נסיוניים די מוזרים בסגנונם.

בהופעות הללו להקת הגיבוי הייתה ה-International Harvesters ועם ההוצאה הזו הם מוכיחים שהם היו מהלהקות היותר טובות שגיבו את יאנג בקריירה. חצי מהשירים פה משוחררים לראשונה אי פעם ומי שאוהב אלבומים של יאנג כמו Comes A Time, Harvest Moon, Prairie Wind וכמובן Old Ways, יאהב מאוד גם את “A Treasure”. לגמרי עוד אוצר מסדרת ההופעות של יאנג שעדיין לא הצליחה לאכזב.

Neil Young – Amber Jean

Neil Young – Grey Riders

——————————————————————————————————————-

25. Deer Tick – Divine Providence

בעמוד הראשון בחוברת של האלבום רשום:

“You should play this fucker as loud as possible”

לחבורה של דיר טיק מתאים לעשות את זה. הם נשמעים באלבום הזה קצת כמו ילדים שיצאו לשתות, עשו חיים ובבוקר יצא להם האלבום הנוכחי. החבורה הזו מרוד איילנד נשמעים פה קצת כמו הסטונס או The Who המוקדמים בכמה קטעים. זה אלבום עם פחות רגש מהקודם, הטרי גם כן, שיצא שנה שעברה (“The Black Dirt Sessions”, שלגמרי היה נכנס לסיכום 2010 שלי אם לא הייתי רוכש אותו מאוחר מדי). הדגש פה הוא יותר על כיף. מהאלבומים המתאימים לאיזה ערב של שתיה, ועדיף בווליום גבוה.

Deer Tick – Main Street

Deer Tick – Let’s All Go To The Bar

——————————————————————————————————————-

24. Eddie Vedder – Ukulele Songs

באמצע חגיגות ה-20 לפרל ג’אם אדי וודר החליט להוציא את אלבום הסולו השני שלו (הראשון הוא בעיקרון הפסקול המוצלח לסרט “Into The Wild”). הרעיון פה בעצם מוסבר בשם האלבום. רק אדי והיוקיללה שלו, לבד עם המוזיקה. יש באלבום הרבה שירים קצרים, לפעמים אולי נדמה שקשה להחזיק משהו שלם כזה רק עם כלי הנגינה הקטן, אבל וודר מצליח לזרום היטב בין השירים, בעיקר בגלל הקול המיוחד שלו שעדיין שם וההגשה של השירים. יש כמה קאברים פה גם (אחד אהוב עלי מאוד ל-“Sleepless Nights”) ודואטים קוליים עם קאט פאוור וכמו כן גלן הנסארד, חצי מהצמד Swell Season וכמובן הפסקול המקסים של “Once”.

תמיד מאוד אהבתי את השירים השקטים יותר של אדי עם פרל ג’אם ויש פה כמה שמזכירים אותם. בנוסף להרבה אדי וודר על הצד הרך שלו.  והרבה Ukulele…

Eddie Vedder – Longing To Belong

Eddie Vedder – Sleepless Nights

——————————————————————————————————————

23. Gregg Allman – Low Country Blues

חבר להקת ה-Allman Brothers הוותיק לא שכח כלום מהשורשים שלו. את האלבום שיצא ממש בפתיחת השנה הפיק גם כן טי בון בורנט (שצויין קודם עם סטיב ארל) והוא כולל קאברים לשירים ישנים מהאמנים שהשפיעו אולי הכי הרבה על הקריירה של אולמן; ג’ון אסטס, “סקיפ” ג’יימס, מאדי ווטרס, אוטיס ראש ואחרים.

אולמן כבר הוציא אלבומי סולו בעבר מחוץ לעבודתו הקבועה עם האולמנים. המוכר מביניהם הוא Laid Back מ-73. אלבום מצויין לכל הדעות. ב-Low Country Blues החדש גרג נשמע פשוט מעולה ומגיש את השירים הישנים הללו כאילו היו שלו. קשה להאמין שהוא עדיין נשמע ככה אחרי כל השנים, עוד עם כל ההתמכרויות שלו, הסמים, השתיה והמחלות (רק לפני שנה+ הוא עבר ניתוח השתלת כבד וכבר כמה שנים שהוא סוחב את מחלת ה- Hepatitis C).

בין השירים נמצא גם אחד מקורי, שכתב עם חברו ל-Allman Brothers וורן היינס, השיר Just Another Rider, שהוא מבחינתי אחת הרצועות הבולטות פה. מסביבו כאמור יופי של ביצועים אחרים עם בלוז נעים לאוזניים באלבום חיובי נוסף של מחלקת הגריאטריה של סיכום השנה.

Gregg Allman – Floating Bridge

Gregg Allman – Just Another Rider

——————————————————————————————————————-

22. Vetiver – The Errant Charm

אלבום חדש של Vetiver זה תמיד כיף. עם חבורת הפריק-פולק בניצוחם של אנדי קאביק והמפיק טום מונהן (דבנדרה בנהארט וגבע אלון בין השאר). לא לכולם יהיה כזה קל להתחבר למוזיקה של Vetiver, לי לקח קצת זמן בתחילת הדרך איתם. לשני האלבומים האחרונים כבר מצאתי את עצמי בהרבה ציפיה. כנראה ש-The Errant Charm הוא לא העבודה הכי טובה שלהם, אבל הוא יעשה לכם טוב ברמות אם תתחברו אליו.

באלבום הזה נמצא גם אחד משירי השנה שלי – “Worse For Wear”. שיר שליווה אותי ברגש חזק מאוד בתקופה מסויימת השנה. ברגעים הללו שמרגישים שכל המילים נכתבו עליך.

Vetiver – Worse For Wear

Vetiver – It’s Beyond Me

——————————————————————————————————————

21. The Jayhawks – Mockingbird Time

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה הוא החדש של הג’ייהוקס. בנוסף להוצאות המחודשות שהוזכרו קודם, זו הייתה הציפיה האמיתית. אלבום אולפן חדש מזה 8 שנים, עם שירים חדשים ואיחוד מחודש עם מארק אולסון והלב המקורי של ההרכב ממיניאפוליס. בשבילי זה היה אירוע ממש מרגש. עוד אירוע מרגש היה לטוס לראות אותם בלייב בחודש אוגוסט, לשתי הופעות באנגליה. אין ספק שהג’ייהוקס בלטו אצלי מאוד השנה.

ואיך האלבום החדש? סבבה לגמרי מבחינתי. האמת שראיתי אותם מבצעים בערך חצי מהאלבום עוד לפני שהוא שוחרר, באותן הופעות. זה היה טיזר טוב והיצירה השלמה נעה בין שירים נחמדים וקליטים עד לשירי ג’ייהוקס קלאסים עם הסאונד המיוחד להם וההרמוניות המקסימות של אולסון את לוריס. אני כ”כ שמח שהם חזרו.

The Jayhawks – She Walks In So Many Ways

The Jayhawks – Tiny Arrows

———————————————————————————————————————–

20. Warren Haynes – Man In Motion

אחלה אלבום סולו של וורן היינס יצא השנה. גיטריסט Gov’t Mule וה-Allman Brothers יצר פה אלבום מפוצץ בגרוב ונשמה מתובלים היטב בגיטרה המוכרת שלו, בנוסף לסקסופון של רון הולווי המצויין וגם איאן מקלגן, חבר להקת ה-Faces בתוספות פסנתר (מורגש במיוחד ברצועה האחרונה “Save Me”). חגיגה מוזיקלית של רוק, בלוז וסול. אלבום זורם בקפידה ומלא בטוב.

Warren Haynes – Sick Of My Shadow

Warren Haynes – On A Real Lonely Night

—————————————————————————————————————————

19. The Black Keys – El Camino

אלבום מהיר מאוד של הצמד אחרי ההצלחה הענקית של “Brothers” שיצא רק בשנה שעברה ונראה שהבאז שלו אפילו לא חלף כ”כ. האלבום החדש מעט קליל יותר, חוזר טיפה לאווירת האלבומים המוקדמים עם פרק זמן כולל יחסית קצר ושירים לא ארוכים מדי עם הרבה חשמל, לכלוך והסאונד של הגיטרה של דן אורבך. הוא לא ברמתם של כל האלבומים האחרונים, אך אני יכול מאוד להבין למה הוא יצא עכשיו. סוג-של אלבום רגיעה אחרי הצלחה מסחררת, עם יותר קלילות ואווירת כיף קצרה ולעניין. קשה לצמד-חמד הזה לשחרר אלבום לא טוב. ההרגשה הפעם שהם פשוט רצו לעשות קצת Fun בסוף כל הפופולאריות שהתלוותה ל-Brothers. והם יודעים לעשות זאת מצויין.

The Black Keys – Lonely Boy

The Black Keys – Little Black Submarines

———————————————————————————————————————-

18. Jesse Sykes & The Sweet Hereafter – Marble Son

עוד הרכב שגיליתי רק השנה ותפס אותי באלבום ממש מפתיע לטובה. ג’סי סייקס היא קול נשי שמצעידה פה הרכב מוזיקלי ממש מעניין שנע בין אינדי-רוק, פסיכדליה ופולק. מהאלבומים האלה שמגיעים אליך משום מקום ומצליחים לשאוב אותך אליהם על ההתחלה. זה לפחות מה שקרה לי עם אחת מפתיחות האלבומים הטובות ביותר של 2011 מבחינתי בשיר ששמו “Hushed By Devotion”.  אחריו מגיעים קטעים בסגנון קצת משתנה. כולם אבל טובים, בין האקוסטיים לניסיוניים יותר כמו אותה פתיחה.

Jesse Sykes & The Sweet Hereafter – Hushed By Devotion

Jesse Sykes & The Sweet Hereafter – Servant of Your Vision 

————————————————————————————————————————-

17. Jason Isbell & The 400 Unit – Here We Rest

האלבום החדש של ג’ייסון איזבל שיצא השנה הוא גם עבודתו הטובה ביותר מאז עזב את ה-Drive By Truckers לפני מספר שנים. יכול בכיף להיות אלבום דרכים, משלב לפרקים את הסיפורים של איזבל שתמיד ידע להעביר היטב ונראה שהוא נחת במקום מוזיקלי שאליו היה אמור להגיע. מקום שמקרב אותו יותר להשפעות האמריקאיות הגדולות של הדרום ואיזור Muscle Shoals באלאבמה, שלידו הוא גדל. אלבום יפהפה עם מבטא דרומי.

Jason Isbell & The 400 Unit – Codeine

Jason Isbell & The 400 Unit – Go It Alone

———————————————————————————————————————

16. Rich Robinson – Through A Crooked Sun

היו כמה וכמה אלבומי סולו טובים השנה של סולנים או גיטריסטים שמקושרים יותר להרכב ממנו הם באים. זה של ריץ’ רובינסון הוא עוד אחד מהם. בזמן שהבלאק קרואוז יצאו לחופשה ללא תאריך סיום, ריץ’ שיחרר  את אלבום הסולו השני שלו (הראשון, “Paper”, יצא לקראת סוף החופשה הקודמת של הקרואוז, ב-2004). הפעם יש שיפור משמעותי לעומת הסולו הקודם. הליריקה של רובינסון השתפרה משמעותית ובכלל, האלבום הזה הרבה יותר בוגר מוזיקלית. עם הקרואוז הקול של ריץ’ מבצבץ פה ושם בהופעות, אבל לרוב האיש שבפרונט הוא אחיו כריס. פה אין ספק שהאח הצעיר למשפחת רובינסון מראה למה מגיעה לו קדמת הבמה הזו. על יכולת הנגינה שלו אין ויכוח, ריץ’ גיטריסט ויוצר ענק מבחינתי בצד הזה. עם האלבום החדש הוא מוכיח שהוא שולט ביד רמה גם על שאר הדברים שיוצרים חבילה מוזיקלית מוצלחת עם רק השם שלך שמתנוסס על העטיפה.

Rich Robinson – Hey Fear

Rich Robinson – Fire Around

————————————————————————————————————————–

15. Sarah Lee Guthrie & Johnny Irion – Bright Examples

קול נשי נוסף ברשימה, וממש לא אחרון. הפעם של שרה לי גאת’רי. הנכדה של וודי גאת’רי האגדי והבת של ארלו. היא הכישרון האהוב עלי כרגע מהמשפחה. האלבום הזה שלה ושל ג’וני אייריון הוא אחד מההפתעות הנעימות שלי של 2011. אנחנו פוגשים פה שוב על כיסא המפיק את תום מונהן, שעבד השנה עם כמה אמנים ואלבומים שאני אוהב (והוא עוד יחזור פעם שלישית בהמשך). גם חברי Vetiver מגישין פה עזרה וכמו כן המוזיקאי והגיטריסט הנפלא ניל קאסל (שכן, גם אותו נפגוש בהמשך). מעורבים פה גם גארי לוריס ומארק אולסון שפגשנו קודם, אבל כל החברים המוכשרים הללו לא מורידים מהכישרון של שני השמות המרכזיים שיצרו את האלבום הזה – שרה לי וג’וני.

כששומעים את שם המשפחה גאת’רי מיד עולה המילה “פולק”, אבל פה אנחנו מתעסקים עם אלבום חשמלי. ונהדר.  עוד אחד משירי השנה שלי נמצא פה, שהוא שיר הנושא שגם נושא את הציטוט האהוב עלי באלבום:

“Nobody’s home again. Seems it’s always when you need them the most”

מהצמדים המוזיקליים היותר יפים היום בשטח. האלבום הזה הוא דוגמה למה.

Sarah Lee Guthrie & Johnny Irion – Bright Examples

Sarah Lee Guthrie & Johnny Irion – Speed of Light

————————————————————————————————————————-

14. Wilco – The Whole Love

אלבום חדש לוילקו ואחד שמחזיר קצת את הכיף והסאונד היותר טוב שלהם, אחרי אלבום ה-self titled הקודם שהיה הכי חלש שלהם בשבילי. אני חושב ש-The Whole Love הוא הרבה יותר מעניין מוזיקלית  ומספיק לי להסתכל על הפתיחה והסיום שלו כדי להבין זאת. 7 הדקות של “Art of Almost” ו-12 דקות הסיום המענגות של “One Sunday Morning” שפשוט לא נמאס. אה, באמצע גם יש אחלה קטעים. אלבום מאוד שלם, יותר עשיר מוזיקלית ומהנה\מרגש בדרכו.

Wilco – Black Moon

Wilco – Sunday Morning

————————————————————————————————————————-

13. The Steepwater Band – Clava

כבר כמה שנים זה לדעתי אחד ההרכבים הכי נותנים בראש בסביבה. טריו משיקגו שעושים רוקנ’רול בדיוק כמו שצריכים לעשות אותו. מחוספס, אנרגטי וריפים של גיטרות מחשמלות. הם מזכירים לי כמה להקות בלוז-רוק שאני מאוד אוהב מהסיקסטיזסבנטיז כגון Free או Ten Years After. יש להם את הסאונד והאווירה שקצת מחזירים לשם. מסוג הלהקות שצריך להגיד תודה לדעתי שהן עושות כזו מוזיקה כיום. “Clava” מייצג לא רע את אותו סאונד שלהם. ממליץ מאוד אבל גם ללכת אחורה ולגלות את היצירות הנוספות שלהם.

The Steepwater Band – Remember The Taker

—————————————————————————————————————————

12. Neal Casal – Sweeten The Distance

אמרתי שניל קאסל עוד יופיע פה ואמרתי גם שטום מונהן יפציע שוב. אז הנה שניהם יחד. עוד הפקה מוצלחת של מונהן באלבום סולו מעולה של קאסל. גיטריסט ה-Cardinals של ראיין אדאמס מוציא פשוט יופי של אלבומים וחבל למי שמפספס אותם. “Sweeten The Distance” הוא אחד היותר מקסימים, שיצא גם בזמן טוב של סוף הסתיו. לא אלבום חורף מובהק, אבל בלי קשר אני מוצא את עצמי מתמסר לו לא מעט בינתיים בחורף הנוכחי. ברגע כתיבת שורות אלו הוא מחובר אלי מאוד.

Neal Casal – Sweeten The Distance

————————————————————————————————————————-

11. The Cave Singers – No Witch

זה ללא ספק אחד ממכרות הזהב שגיליתי השנה. עוד שלישיה, הפעם מסיאטל. פולק-רוק קצת פסיכדלי,  קצת שקר אלטרנטיבי כלשהו…וקצת הרבה שירים מופלאים שהעלו חיוך בשמיעות ראשונות של אלבום מהרכב שלא ידעת שום דבר עליו קודם. מועמד לאחד האלבומים המפתיעים של השנה שלי. אין לי יותר מה להרחיב עליהם כרגע. המוזיקה צריכה לעשות את שלה.

The Cave Singers – Swim Club

The Cave Singers – No Prosecution If We Bail 

—————————————————————————————————————————

10.North Mississippi Allstars – Keys To The Kingdom

אחד ההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון. ה- Trio (הנוסף ברשימה פה) ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ’ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות’ר (גיטרה וקולות). האבא של האחים הוא  ג’ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.

“Kingdom” יוצא שלוש שנים לאחר אלבום האולפן האחרון שלהם, תקופת זמן בה עבר לא מעט על ההרכב. בשלוש השנים הללו לות’ר דיקינסון נהיה גם חבר מן המניין ב-Black Crowes וגם הוא וגם קודי אחיו נעו בין ההופעות של ה”אולסטארס” לפרויקטים אחרים. האירוע הבולט ביותר כאמור בזמן הזה היה מותו של אביהם.

האלבום החדש מזוהה מאוד עם סאונד של ג’ים דיקינסון והוא בעצם סוג-של ציון של המוות וחגיגה של החיים והמוזיקה. אלו שאבא דיקינסון השאיר אחריו והעביר הלאה לבנים המוכשרים שלו.

אייקונית הגוספל, הנשמה והבלוז מייביס סטייפלס מתארחת כאן, כמו גם הגיטריסט הוותיק ריי קודר, שעבד מקרוב עם ג’ים דיקינסון. הם באו לחלוק כבוד ולהתארח באלבום חדש עם ניחוח ישן, שכמו כל הדברים הטובים שיוצאים מה- North Mississippi Allstars – מלא בבלוז חשמלי, פולק שורשי וגיטרה מהפנטת מבית היוצר של לות’ר דיקינסון. כל זה בערבוב מוזיקלי צבעוני של הישן והחדש, החיים והמוות וסוף והתחלה.

North Mississippi Allstars – Hear The Hills

North Mississippi Allstars – The Meeting 

——————————————————————————————————————–

9. Drive By Truckers – Go-Go Boots

כמו לורה מארלינג, הבלאק קיז ודיר טיק ברשימה, גם הטראקרס הוציאו אלבום אולפן חדש שנה שניה ברציפות. הפעם השינוי המוזיקלי לעומת קודמו, “The Big To-Do”, בהחלט מורגש. בזמן שהם עבדו על האלבום הקודם הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא באמת השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.

אם The Big To-Do היה לגמרי אלבום עם דגש של רוק והגיטרות החשמליות, אז ממשיכו Go-Go Boots נשען הרבה על סגנון של קאנטרי-סול. התקפת שלוש הגיטרות והדיסטורשן הוחלפו בגיטרות אקוסטיות לפרקים וסגנון רך יותר בכלליות. לא מעט שירים בסגנון הזה נמצאים באלבומים מוקדמים של הטראקרס, אבל האווירה השלמה של Go-Go Boots זה משהו שלא דומה ליצירות קודמות שלהם.

הסיפורים הכנים והציוריים של הלהקה כרגיל נמצאים כאן. באלבום אפשר למצוא גם שני קאברים לשירים של אדי הינטון, מוזיקאי וכותב שהיה חלק מסצינת Muscle Shoals באלבאמה ועסק לא מעט בסגנונות של Soul ושל רית’ם ובלוז. הוא נפטר בשנת 95 והיה חלק מבין אמנים רבים שהשפיעו על חברי הלהקה בצעירותם. שני השירים שלו מתאימים מאוד לאווירה של הפרוייקט החדש והגרסאות של הטראקרס לשיריו פשוט גדולות. הביצוע של “Everybody Needs Love” נשמע כאילו הוא שייך להם במקור. אין ספק ש- Go-Go Boots הוא כרך נוסף בסדרת האלבומים של הטראקרס שמלא בליריקה מעניינת, מוזיקה עשירה וסיפורים צבעוניים, יפים וקודרים. אל תדלגו על אף פרק באלבום הזה.

Drive By Truckers – Everybody Needs Love

Drive By Truckers – Pulaski

Drive By Truckers – Used To Be A Cop

————————————————————————————————————————-

8. My Morning Jacket – Circuital

אלבום חדש של מיי מורנינג’ ג’אקט זה תמיד כיף. אני חושב ש-Circuital שיצא השנה הוא אחד היותר מוצלחים שלהם. הוא תפס אותי על ההתחלה, מה שאני לא יכול להגיד על אלבומים כמו “Z” או “Evil Urges”. שהם מצויינים, אך החיבור שלי איתם נבנה כל שמיעה חוזרת. השנה נתפסתי ליצירה החדשה שלהם בין רגע והאלבום עדיין מדורג אצלי כרגע די גבוה בדיסקוגרפיה שלהם. מה שיפה אצל הלהקה הזו אלו השינויים באלבומים וההיתפסות שלהם אצל המאזין. לכל חובב MMJ יהיה את האלבום שלו ובדרך כלל זה משתנה מאחד לשני.

האקלקטיות שאני מוצא בכל אלבומיהם עדיין כאן. השיר “Holdin’ On To Black Metal” היה לי תקוע בראש בתקופה די ארוכה אחרי שהאלבום יצא ושיר כמו “Wonderful (The Way I Feel)” עדיין מרגש כמו שרק הקול הקסום של ג’ים ג’יימס יגרום לך להרגיש. ראיתי אותם גם השנה בהופעה והאלבומים שלהם הם כלום לעומת מה שקורה איתם ב-Live…אבל עדיין נשמעים נפלא ב-CD או בתקליט ו-Circuital בשבילי הוא אחד הטובים שבהם.

My Morning Jacket – Holdin’ On To Black Metal

(My Morning Jacket – Wonderful (The Way I Feel

————————————————————————————————————————-

7. Kurt Vile – Smoke Ring For My Halo

אלבום שדי זכה להצלחה השנה. ואם כבר ציינתי אלבומי לילה והיסחפות עם המוזיקה, קורט וייל יודע לעשות את זה לא רע גם-כן. אלבום שיכול לחלוף ליד אנשים ברקע בנעימות ובאותה מידה לחדור לך לעצמות ולמגנט אותך אליו. השירים ב-“Smoke Ring For My Halo”, אחד משמות האלבומים הטובים של השנה, גדלו אצלי ככל שהזמן עבר. הם היו כאלה חביבים-נעימים בהתחלה ולאט לאט קיבלו עוד ועוד עומק עד שהתמסרתי אליהם לגמרי. הוא מופיע בצדק בלא מעט רשימות סוף-שנה שנתקלתי בהן.

Kurt Vile – Baby’s Arms

Kurt Vile – Smoke Ring for My Halo

————————————————————————————————————————–

6. Ryan Adams – Ashes & Fire

לקראת סוף השנה קיבלנו ראיין אדאמס חדש, הפעם ללא ה-Cardinals שמלווים אותו, אלא אלבום סולו בהרגשה והגשה מאוד אישית. מסוג האלבומים שנורא עושים לי את זה, וראיין אדאמס יודע לעשות זאת ממש טוב. אדאמס יכול בלא מעט רצועות לשלב מרירות וציניות יחד עם הרבה יופי ורגש. יכול להיות שאני טועה, אבל אני חושב שזה הולך להפוך לאחד האלבומים הכי לא –מספיק מוערכים בדיסקוגרפיה שלו. זו לפחות ההרגשה שלי לגביו. רק הזמן יגיד. אדאמס הקליט פה אלבום מקסים, במיוחד למי שאוהב את הצד האקוסטי יותר במוזיקה שלו.

Ryan Adams – Lucky Now

Ryan Adams – Dirty Rain

——————————————————————————————————————–

5. Jonathan Wilson – Gentle Spirit

ממתק שמפעיל הרבה חושים האלבום הזה של וילסון. מוזיקאי סופר-מוכשר שבדרך כלל נמצא בצד ההפקה או מתארח בכל מיני אלבומים של חברים. הרבה באיזור לורל קניון בקליפורניה. ב-Gentle Spirit יש משהו די מיוחד. הוא משלב כל מיני ז’אנרים, יש פה קטעים די מהפנטים. מסוג האלבומים שאם קולטים אותם טוב נהנים לכל אורך האלבום. צריך לשקוע בו. מהדברים ששומעים אותם בעצימת עיניים ונסחפים לתוך המוזיקה לפעמים. קטעים כאלה אפשר למצוא ב- “Natural Rhapsody”, או שיר כמו “Desert Raven”. אני חושב שאתן לאלבום הזה את התואר “אלבום הלילה שלי של 2011”. הוא עובד כ”כ טוב בלילות לבנים. הוא סוג-של מסע מוזיקלי טריפי שלא צריך לעזוב את החדר בשבילו. אם החיבור יגיע – התענוג מובטח.

Jonathan Wilson – Natural Rhapsody

Jonathan Wilson – Desert Raven 

——————————————————————————————————————–

4. Tedeschi Trucks Band – Revelator

האלבום הזה היה חלום רטוב שלי שהתגשם השנה. אני חולה על דרק טראקס ועל סוזן טדסקי. הזוג המלכותי של עולם המוזיקה הפרטי שלי. דרק כבר לא מעט שנים הוא הגיטריסט האהוב עלי וסוזן היא מהקולות הנשיים היותר אהובים עלי. הם שיתפו פעולה לא מעט בהופעות והתארחו באלבומים של בןבת הזוג, אבל אף פעם לא הוציאו משהו רשמי ביחד, תחת שם אחד. השנה זה סוף סוף קרה ולתוצר הסופי קוראים “Revelator”. יש פה הרכב של כמעט תריסר נגנים, שרובם המוחלט מגיעים משתי הלהקות השונות של הזוג דרק טראקס את סוזן טדסקי. האלבום הוקלט ב-Swamp Raga Studios, האולפן הביתי של דרק וסוזן בג’קסונוויל, פלורידה, והוא מלא בכל טוב של רוק, בלוז, סול, מוזיקת שורשים, מגוון כלים מוזיקליים ועוד. כשבמרכז הקול והגיטרה של סוזן ונגינת הסלייד המושלמת של דרק. חגיגה מענגת שפשוט לא יכלה לצאת לא-טוב.

Tedeschi Trucks Band – Bound For Glory

Tedeschi Trucks Band ~ Midnight In Harlem

Tedeschi Trucks Band – Don’t Let Me Slide

——————————————————————————————————————–

3. J. Mascis – Several Shades of Why

הגענו לאלבום המפתיע של השנה שלי. ג’יי מאסקיס הוציא אלבום סולו אקוסטי, לגמרי שונה מכל מה שהוא עושה עם ההרכב אותו הוא מנהיג – “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.). האלבום הזה הפתע ברמות מטורפות. פשוט לא חשבתי שהוא יהיה כ”כ טוב. “Several Shades of Why” הוא אלבום Singer/Songwriter קלאסי, על טהרת הגיטרה האקוסטית, עם כתיבה חודרת ורצף שירים מקסים מתחילתו עד סופו. הוא מגובה פה בכמה נגנים (ביניהם Kurt Vile שפגשנו קודם), אך ההרגשה היא לבד והמילים של מאסקיס מצליחות לסחוף ואף לסחרר רגשית. בתור מי שמחבב את הרוקנ’רול החזק של “דינוזאור ג’וניור” לא ציפיתי לכזה אלבום שונה של מאסקיס. ועוד שהוא יהיה כזה מוצלח ועל גבול השלמות…מהאלבומים שדורשים לופים חוזרים של השמעות. כי פשוט לא נמאס.

בנוסף האלבום קוטף גם את פרס “עטיפת האלבום האהובה עלי של 2011”. כשהייתי בחו”ל השנה נתקלתי בו בגרסת התקליט והייתי חייב לרכוש אותו בפורמט הזה גם כן. זה פשוט דרש. עטיפה יפהפייה עם תוכן מוזיקלי עוד יותר יפה. מה צריך יותר?

J. Mascis – Is It Done

J. Mascis – Listen To Me

J. Mascis – Several Shades of Why

——————————————————————————————————————–

2. Dawes – Nothing Is Wrong

כל שנה יש את האלבום שמגיע אליך משום-מקום, נכנס לך ישר ללב ומלווה אותך עם השירים שבו לאורך  תקופות. כאילו מצאת חבר קרוב חדש שיש לכם חיבור מיוחד והוא נמצא שם לידך תמיד במרחק לחיצת Play אחת. האלבום של Dawes היה (ועודנו) החבר החדש הזה שלי השנה. מבחינת ליריקה הוא אולי הבולט ביותר אצלי ברשימה, עם שירים שתיארו לי בדיוק הרגשות ותקופות אישיות. הוא גרם לי להזיל דמעה והוא גרם לי גם לחייך. אני יודע שהוא לא יעשה את האפקט הדומה על כולם. אני פשוט מצאתי בו חיבור מוזיקלי אישי מאוד חזק. במיוחד בכמה קטעים ספציפיים. אחד מהם הוא “So Well”, עוד מועמד לשיר השנה שלי.

אני לא יודע אם גם ב-2012 הוא יהיה כזה קרוב אלי, אבל אני כן יודע שהוא תמיד יהיה שם מעכשיו כשאני אזדקק לו. כמו חבר אמיתי.

Dawes – Time Spent In Los Angeles

Dawes – So Well

Dawes – Fire Away

——————————————————————————————————————–

1.  Gillian Welch – The Harrow And The Harvest

והגענו לגיליאן…ומה שנכון לכתיבת שורות אלו הוא אלבום השנה שלי ל-2011. הייתה לי ציפיה עצומה מהאלבום הזה, שמגיע 8 שנים לאחר אלבומה הקודם. ואין דבר טוב יותר מאלבומים שעולים על הציפיות מהם. ועוד איזה עולים…גיליאן וולש היא אחת המוזיקאיות הכי אהובות עלי מזה המון זמן. זהו אלבומה החמישי וכאמור אלבום ראשון מאז 2003. לה ולשותפה המוזיקלי דייב רולינגס לקח הרבה זמן כדי להיות מרוצים מהחומרים שכתבו בשנים האחרונות בכדי לשחרר אלבום ראוי. השנה סוף סוף זה הגיע בצורת “The Harrow And The Harvest”. אלבומה הטוב ביותר אולי עד כה.

הכתיבה של וולש מדהימה, המילים שלה יכולות לגעת ברגשות אצלי שלא חשבתי שקיימים לפני שהכרתי אותה. יש בה יופי שקשה להסביר. יופי מוזיקלי שנעשה בדרך הפשוטה ביותר ונשמע הכי מקסים ומושלם שאפשר. איזה חצי אלבום פה מייצר מועמדים נוספים לשירי השנה שלי. שניים מהם בולטים קצת מעל השאר – “The Way It Will Be” המהפנטקודרמרגשבעל מילים שפוגעות בול בעצבים, תבחרו מה שבא לכם, ואיתו “Tennessee” שמעיף אותי כל שמיעה למחוזות אחרים בראש שלי וכולל גם את הציטוט האהוב עלי באלבום וכנראה של השנה המוזיקלית הזאת:

But of all the little ways I’ve found to hurt myself, well you might be my favorite one of all

גיליאן וולש לא צריכה יותר מהקול והמילים שלה בתוספת גיטרה אקוסטית או באנג’ו כדי לתפוס אותי עם הפולק השורשי שלה כפי שלא הרבה אמנים מצליחים. והיא עשתה זאת שוב בענק עם “The Harrow And The Harvest”. ציפייה ארוכה לאלבום שהייתה שווה כל שניה, דקה ויממה. תוסיפו לזה את העובדה שראיתי אותה ואת דייב השנה בהופעה ב-Paradiso באמסטרדם, שהייתה אחת ההופעות הכי מיוחדות ומדהימות שחוויתי. הופעה שבה בין השאר היא ביצעה גם את כל השירים של “The Harrow And The Harvest” מלבד אחד, והנה עוד סיבה למה אני מסיים את הרשימה שלי עם האלבום הזה. אבל כנראה שהוא היה פה ליד הספרה “1” בלי קשר. חצי שנה עברה מאז שהוא יצא ואני עדיין לא מפסיק לחזור אליו. מקווה רק שלא צריך להמתין עוד 8 שנים עד לאלבום הבא. הכישרון של גיליאן טוב מדי מכדי שלא נשמע ממנו לעיתים יותר קרובות.

Gillian Welch – The Way It Will Be

Gillian Welch – Scarlet Town

Gillian Welch – Tennessee

———————————————————————————————————————————

הופעות וקישורים:

קשה לבחור את הופעת השנה שלי. טסתי במהלך 2011 לראות כרגיל עוד כמה אמנים אהובים. הנה הפירוט הקצר וקישורים לתמונות מהמסעות המוזיקליים שלי בשנה החולפת:

 – בחודש יולי טסתי לראות את להקתי האהובה הבלאק קרואוז נפרדים סופית לפני הפירוק הזמני, הפעם בהופעות האחרונות באירופה. חמש ההופעות האחרונות, עם כל האנשים והחברים שאני מכיר מארצות שונות ונפגשנו כמה פעמים בעבר בסיורים אחרי הלהקה. היה מרגש עם כיף גדול ועצב בהופעה האחרונה מתוך שתיים באמסטרדם כשאמרנו שלום. רגע מיוחד הגיע גם לפני כן בערב השני בלונדון, כשג’ימי פייג’ עלה לנגן עם הקרואוז בהדרן. הערבים השניים בלונדון ואסמטרדם היו נפלאים ובהחלט מועמדים לתואר הופעת השנה.

*תמונות של החברים מחו”ל ומשפחת אוהדי הקרואוז הגדולה במנצ’סטרלונדוןאמסטרדם, יולי 2011.

*תמונות מההופעה והיום האחרון עם הקרואוז. אמסטרדם, יולי 2011.

 – בחודש אוגוסט טסתי לראות שתי הופעות של ה-Jayhawks. שמחתי נורא שהם חזרו לא רק לתודעה, אלא גם להופעות באירופה. רגע מיוחד הגיע בהופעה בלונדון כשהם הקדישו לי באמצע שיר שרציתי לראות עליו שוחחנו לפני כן.

*תמונות מההופעה של הג’ייהוקס במנצ’סטר, אוגוסט 2011.

*תמונות מההופעה של הג’ייהוקס בלונדון, אוגוסט 2011.

 – הגיחה השלישית והאחרונה להופעות בחו”ל הגיעה בנובמבר, כדי לראות את My Morning Jacket וגיליאן וולש. שתי הופעות שונות ומרהיבות, כל אחת באווירה שלה.

*תמונות מההופעה של מיי מורנינג ג’אקט במנצ’סטר + הופעת החימום של The Head And The Heart (אחלה להקה שהוציאה אלבום מומלץ שנה שעברה), נובמבר 2011.

*תמונות מההופעה של גיליאן וולש ודייב רולינגס באמסטרדם, נובמבר 2011.

ושנה הבאה? כבר יש תכנון כרגע לחודש יוני עם טום פטי וה-Heartbreakers (שחוזרים לאירופה אחרי 20 שנה!) ושתי הופעות של פרל ג’אם. יש למה לחכות.

—————————————————————————————————————————-