אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.

אז קבלו את:

“ANOTHER YEAR AGAIN” – אלבומי השנה שלי 2010

נתחיל:

20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals

האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ’רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.

(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La

Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended

19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack

האלבום השני ברשימה הוא בעצם פסקול. הוא היה האלבום הראשון שקניתי ב-2010 כשיצא בינואר. זו עוד הזדמנות להמליץ על הסרט עם ג’ף ברידג’ס שיצא שנה שעברה ולא הגיע להקרנות פה בארץ. הפסקול שלו הוא די מושלם בהתאם לאווירה והעלילה ופשוט מלא במיטב השמות הקשורים לקאנטרי והסביבה. באק אוונס, ויילון ג’אנינגס, טאונס ואן זאנדט, לוסינדה ויליאמס ועוד. הוא גם כולל כמובן את The Weary Kind הנפלא של ראיין בינגהם שהעניק לו את האוסקר. ג’ף ברידג’ס בעצמו מראה גם יכולת שירה מצויינת בסרט ובפסקול, כיאהל דמות אותה הוא משחק. מהפסקולים שיותר אהבתי בשנים האחרונות ובגלל זה הוא זוכה גם להיכנס לרשימה, למרות שרוב שיריו נכתבו הרבה שנים לפני 2010.

Jeff Bridges – Hold On You

Jeff Bridges – Fallin’ And Flyin

18. Marc Ford – Fuzz Machine

האלבום הזה נמכר רק דרך האתר של מארק פורד, אחד הגיטריסטים האהובים עלי (וחבר לשעבר ב- Black Crowes). לפני כן האלבום נמכר רק בהופעות שלו. הוא נשלח אלי מידידה שראתה את פורד באירופה השנה וקנתה בשבילי את האלבום. זה “אלבום הגיטרה” של השנה בשבילי. מלא ב-10 קטעים של ריפים מלוכלכים ורוקנ’רול לפנים הוא אחת ההוצאות היותר טובות של מארק פורד והסאונד של הגיטרה שלו שאני כ”כ אוהב. מסוג האלבומים שכדאי לכל חובב גיטרה חשמלית להכיר.

Marc Ford – Cool Heads

Marc Ford – Bolero In Red

17. Phosphorescent – Here’s To Taking It Easy

את ההרכב הזה גיליתי השנה, זה האלבום החמישי שלהם. עדיין לא חפרתי לעבר הקודמים, בינתיים ההוצאה הזו שלהם של 2010 הנעימה לי לא מעט לילות לבד עם המוזיקה. קשה לי עדיין לכתוב את הסיבה הברורה לנעימות שלו, אולי כי אני גם רק בתחילת הרומן איתם. אבל אני חושב שזה סוג האלבומים שגם יצמחו לידך לאט לאט ותאהב אותם קצת יותר כל שמיעה. אלבום שבשמיעה ראשונה לא יודעים אם אהבתם מה ששמעתם כ”כ. בשמיעה שלישית-רביעית כבר אומרים לעצמכם שחבל שהוא כזה קצר…הרומן שלי איתם בהחלט יימשך.

Phosphorescent – The Mermaid Parade

Phosphorescent – Los Angeles

16. She & Him – Volume Two

זואי דשאנל ומ. וורד הוציאו השנה את אלבומם השני, ממשיכו של Volume One מלפני שנתיים. את זואי תמיד אהבתי בתור שחקנית והאלבום הראשון בצד המוזיקלי שלה כחלק מהצמד הזה היה מצויין. הם ממשיכים פה באותו קו, עם שירים חדשים שנשמעים קצת בסגנון ישן של פופ-רוק. הקול של דשאנל עדיין ציורי ונהדר והמוזיקה של וורד מלווה אותו ברכות וטבעיות. אחרי החלק השני הזה שיצא השנה אני בהחלט יכול להגיד שהצמד משאיר אחריו בינתיים שני אלבומים ראשונים סופר-חמודים.

She & Him – Thieves

She & Him – Don’t Look Back

15. The Moondoggies – Tidelands

אלבום הבכורה שיצא ב-2008 של ההרכב מסיאטל הפתיע אותי מאוד לטובה. חיכיתי לראות לאיפה הם ימשיכו והנה השנה יצא אלבומם השני. יש לו סאונד די דומה לאלבום הראשון ושילוב יפה של משהו שורשי עם החדש. אך עדיין גם משהו בוגר יותר. ההרכב הזה נשאר לי מאוד מעניין, עם אלבום שני זורם, טוב ושמביא טעם לעוד משהו שעתיד לבוא. אני בהחלט אמשיך ליהנות מהם ולראות מה יקרה עד שיגיע האלבום השלישי.

The Moondoggies – It’s a Shame, It’s a Pity

The Moondoggies – What Took So Long

14. Neil Young – Le Noise

בתור מעריץ גדול של יאנג אני דווקא הולך פחות עם רוב הביקורות שקיבל האלבום החדש של יאנג. היה לי קצת קשה בהתחלה עם ההפקה פה של דניאל לנואה. במיוחד עם ריבוי האפקטים בשירים שאני פחות מחובר לזה. גם האמת קיוויתי שהאלבום הזה יהיה יאנג כולו אקוסטי ומאוד מופשט במוזיקה. שני קטעים אקוסטיים עדיין יש כאן (Peaceful Valley Boulevard הוא אולי האהוב עלי באלבום), כמו גם את Hitchhiker, השיר הישן שסוף סוף מוקלט באולפן ויוצא החוצה. גם פה, רציתי שהוא יוקלט בסגנון אקוסטי, כפי שיאנג ביצע אותו בהופעות בפעמים הבודדות שזה קרה בין השנים. אך הוא עדיין שיר מצויין.

ואני ממש לא חושב שהאלבום הזה רע או משהו כזה. ההפך. הוא אלבום לא רע בכלל…אני אישית העדפתי למשל הרבה יותר אלבומים אחרים של יאנג מהעשור האחרון, כמו Chrome Dreams II או Prairie Wind. עדיין, Le Noise הוא אלבום טוב וראוי להופיע פה ברשימה.

Neil Young – Peaceful Valley Boulevard

Neil Young – Hitchhiker

13. Jenny and Johnny – I’m Having Fun Now

ג’ני לואיס הוציאה שני אלבומי סולו בשנים האחרונות. השני מביניהם, Acid Tongue, הוא אלבום שאני נורא אוהב. המתנתי בשקיקה לראות לאן היא תלך אחריו והאמת שנורא הופתעתי בכיוון. ב-Acid Tongue הייתה כתיבה כנה ויפהפייה, עם השפעות פולקיות ושירים פשוט מעולים שפגעו אצלי בול. עם I’m Having Fun Now היא זינקה עם ג’ונתן רייס, שותפה המוזיקלי ולחיים, לכיוון יותר של Power Pop וסאונד שונה לחלוטין.

היה לי קצת קשה לעכל את האלבום הזה בהתחלה. הרבה בגלל הציפיות והאווירה של האלבום הקודם. אבל אחרי כמה שמיעות הוא עשה לי את זה, כשבאתי אליו כבר כשאני בסגנון המתאים. לואיס ורייס (או ג’ני וג’וני) הוציאו פה אלבום קיץ מובהק (שיצא גם בול בזמן המתאים), שונה לגמרי משני אלבומי הסולו הקודמים של לואיס, שעושה את העבודה היטב בסגנון שלו. אם מגיעים אליו באווירה המתאימה הוא הנאה בטוחה.

Jenny and Johnny – Big Wave

Jenny and Johnny – Switchblade

12. The Black Crowes – Croweology

חודשיים לפני שטסתי לראותם ולכבוד ציון ה- 20^th Anniversary שלהם, הקרואוז הוציאו את האלבום הכפול הזה, שכולל הקלטות חדשות לשירים ישנים יותר לאורך הקריירה שלהם. פעולה די מקורית לדעתי, במקום לעשות את הדבר המאוס הרגיל שהרבה הרכבים עושים לציונים כאלו, עם אוסף להיטים משעמם שלא מוסיף הרבה.

ההקלטות החדשות הן רובן על בסיס אקוסטי. חלק מהשירים לא נשמעים מאוד רחוק מהמקור, אבל לא מעט שירים פה קיבלו תפנית חדשה וחיובית מאוד. חלק מהם בהשפעה ישירה מההופעות של הלהקה מזה שנים. בין 20 השירים נמצא גם Cold Boy Smile היפה שהוקלט ומשוחרר בגרסת סטודיו בפעם הראשונה וכמו כן הקאבר ל-She של גראם פרסונס שהקרואוז מבצעים בהופעות שנים. זו המתנה האחרונה של הלהקה לקהל שלה לפני שהם יוצאים ממש עכשיו להפסקה בלי לדעת מתי יחזרו. Croweology מתווסף לארכיון המוזיקלי של הקרואוז, המלא עליות וירידות, שינויים וחיפושים שונים והמון המון מוזיקה טובה שהקליטו ב-20 השנים האחרונות.

The Black Crowes – My Morning Song

The Black Crowes – Thorn In My Pride

11. The Hold Steady – Heaven Is Whenever

האלבום החמישי של ה- Hold Steady המשיך השנה את הסימנים המוכרים שלהם, עם הרבה סיפורים והשקפה אל העבר, המילים שנזרקות מפיו של הסולן Craig Finn ומגובות בסאונד האלטרנטיבי המצויין הזה של הלהקה. לי אישית נראה שיש עוד יותר שיפור במוזיקה שלהם, שלפעמים היא רק תוסף למילים והסיפורים (וזה עוד אחרי שהקלידן שלהם עזב). יש פה עוד קבוצה שלמה של שירים קלאסים של ההרכב, אפילו אם הם חדשים. שומעים את זה על הפעם הראשונה. ואין מה לעשות, אני פשוט נכנע בשניה לשירים כמו We Can Get Together (שבתוכו מגיע גם שם האלבום), שמספרים בין השאר על בנות שאוהבות מוזיקה, לשבת איתן בחדר ולשמוע תקליטים ולדבר על הרכבים כאלה אחרים. שירים שמחזירים אותך לזמן פשוט יותר או זורקים אותך למקום שכיום אתה נורא רוצה לבקר בו.

The Hold Steady – The Sweet Part of the City

The Hold Steady – We Can Get Together

10. Truth & Salvage Co. – Truth & Salvage Co

אלבום בכורה ראשון מתוך שניים שנכנסו לרשימה. לאלבום הזה חיכיתי מראש. את שם הלהקה הכרתי וגם את הסגנון, מטעימות מוקדמות שהם שחררו. כשהאלבום יצא קיבלתי בדיוק מה שחשבתי שאקבל – אלבום יפה עם השפעה ברורה של אמריקנה ואווירה חופשית. יש גם משהו בהם שמזכיר מאוד The Band, במיוחד עם הקולות שמתחלקים בין חברי הלהקה בשירים השונים.

כריס רובינסון עשה עבודה טובה בהפקה ותוצר הבכורה של “Truth & Salvage” הוא יריית פתיחה מצויינת שתעמוד למבחן גדול באלבום השני, מתי שלא יגיע. בינתיים האלבום הזה הוא חבילה של רק דברים טובים שכיף נורא שעושים אותם בזמננו.

Truth & Salvage Co. – Call Back

Truth & Salvage Co. – Welcome To LA

9. Johnny Cash – American VI: Ain’t No Grave

מוקדם יותר בעשור האחרון איבדנו את ג’וני קאש, אך סדרת ה-American שלו בהפקה של ריק רובין לא רמרה את המילה האחרונה. לפני ארבע שנים יצא החלק החמישי והשנה, ימים ספורים לפני שקאש חגג בגן עדן את יום הולדתו ה-78, שוחרר החלק האחרון שנועל את הסדרה. גם פה, כמו בחלקים הקודמים, נמצאים ברובם קאברים לשירים של אמנים אחרים והקלטות לשירי קאנטרי-פולק ישנים.

קאש שר על הפתיחה “There ain’t no grave gonna hold my body down” ואין משפט טוב יותר מזה כדי להוציא לדרך את החלק האחרון בהחלט בסדרה המשובחת הזו. לא משנה אם הוא כבר לא איתנו, המוזיקה שלו תמיד תהיה ולא תעצור את השם ג’וני קאש. בדיוק כפי שהיא לא עוצרת גם בשאריות האחרונות שאנחנו מקבלים מקאש שנמצאות פה באלבום.

Johnny Cash – Ain’t No Grave

Johnny Cash – Cool Water

8. Drive By Truckers – The Big To-Do

הטראקרס לא מפסיקים ליצור ולכתוב והוציאו השנה את אלבומם השמיני. כפי שציינתי יותר בהרחבה מוקדם יותר השנה, הרוק הדרומי, הגיטרות, הכתיבה והסיפורים מהחיים נמצאים גם כאן, בניצוחם של הלב הכפול של הלהקה פטרסון הוד ומייק קולי. הפעם בצורת רצח מסיפור אישי מצמרר (The Wig He Made Her Wear), משפחה של לולייני קרקס עם סיפור טראגי שעובר בין דורות (The Flying Wallendas), זכרונות מאולמות ישנים של מוזיקה והופעות שנסגרים (After The Scene Dies) ועוד.

זה האלבום הרוקיסטי ביותר שלהם כנראה מאז הדיסק השני של אלבום הפריצה Southern Rock Opera. אבל כמו בכל אלבום של החבר’ה מהדרום – יש בטראקרס הרבה יותר מעוד להקת רוק דרומי עם שלוש גיטרות. בפברואר 2011 הם כבר מוציאים עוד אלבום חדש. השנה The Big To-Do וההופעות שראיתי שלהם בנובמבר העניקו לי הרבה חיוכים וזכרונות טובים. הופעות אי אפשר לחוות שוב באותו דיוק. אלבום כן, וזה עוד אחד טוב של ה- Drive By Truckers.

Drive By Truckers – After The Scene Dies

Drive By Truckers – Birthday Boy

 

7. Mark Olson – Many Colored Kite

מארק אולסון עשה ועושה הרבה מאז שעזב את הלהקה לה הוא תמיד משוייך, ה-Jayhawks הנהדרים. לפני שנתיים בדיוק הוא וגארי לוריס, שותפו המוזיקלי מה-Jayhawks, הוציאו את אחד האלבומים הכי מקסימים בעשור החולף מבחינתי, Ready For The Flood. השנה הוא חזר עם עוד אלבום סולו שמתפקד כאחד היותר מוצלחים שלו. אהבה, הזדקנות והחיים תמיד נשמעים לי אמיתיים יותר כשהם מגיעים מהמילים והקול של אולסון. אמן אהוב שנראה לי רק הולך ומשתבח עם השנים.

בחודש ינואר ה-Jayhawks מתאחדים עם ההרכב המקורי שלהם לכמה הופעות מיוחדות בניו יורק. נראה שזו תקופה מצויינת לכל מה שיוצא מהכישרון של מארק אולסון. האלבום הזה הוא ללא ספק חלק ממנה.

Mark Olson – Little Bird of Freedom

Mark Olson – No Time To Live Without Her

6. The Black Keys – Brothers

מההרכבים שיש לי את כל הדיסקוגרפיה שלהם בבית. כבר הרבה זמן שאני אוהב את הסאונד המלוכלך הזה של פטריק קארני המתופף ודן אורבך, מהגיטריסטים היותר אהובים עלי דור הנוכחי. האמת שדי הופתעתי מכמות החשיפה שהאלבום הזה קיבל. המון מחמאות מהתקשורת והוא נמצא גם בלא מעט רשימות סיכום שנה. בצדק יש לציין, הוא אחלה של אלבום. כנראה הכי מוצלח של הבלאק קיז בצד התקשורתי, למרות שבצד שלי הוא מדורג איפה שהוא באמצע בין שאר אלבומיהם. הייתי אולי טיפה מקצר אותו, אך גם על-גבי 15 הרצועות שבו הוא ממשיך היטב את ההתבגרות המוזיקלית שלהם, שמבחינתי הגיעה לשיאה באלבום הקודם Attack & Release. הקיז נמצאים ברצף אלבומים פשוט גדול ודן אורבך בפרט בתקופה הטובה בקריירה שלו כנראה, גם אחרי אלבום הסולו המצויין שהוציא בשנה שעברה – Keep It Hid.

The Black Keys – Tighten Up

The Black Keys – Ten Cent Pistol

5. Dylan LeBlanc – Paupers Field

הגענו לאלבום הבכורה השני ברשימה. הפעם הוא שייך לדילן לבלאנק. שם שכדאי להתחיל לזכור. זה אחד מהאלבומים המפתיעים של השנה שלי. אלבום Singer/Songwriter על טהרת הקאנטרי-רוק-פולק-אמריקנה והסביבה, עם שירים יפים, כתיבה רהוטה וגם שיתוף פעולה אחד מקסים עם האגדה הנשית אמי-לו האריס. אה כן, שכחתי גם לציין שהדילן הזה הוא ילד בן 20…אין ספק שהוא פותח את הקריירה שלו השנה עם פוטנציאל אדיר שיכול להוביל את השם שלו להכרה די גדולה בעתיד. אם ימשיך ככה הדרך לשם סלולה. אלבום בכורה מפתיע ביופיו לדעתי, הרבה בגלל האנונימיות והגיל שבו הוא כתב ומשחרר את השירים הללו.

Dylan LeBlanc – LOW

Dylan LeBlanc – If The Creek Don’t Rise

4. Tom Petty & The Heartbreakers – Mojo

תנו כבוד למבוגרים…טום פטי ושוברי הלבבות הוציאו השנה את אחד האלבומים היותר טובים שלהם. זה גם כן הרכב שיש לי בבית את כל מה שהוציא. בניגוד אבל לבלאק קיז מקודם הדיסקוגרפיה של פטי והחברים הרבה הרבה יותר רחבה והתחילה ב-1976. אני כבר המון זמן אומר שבניגוד להרבה דינוזאורים אחרים, כמות האלבומים הטובים שלהם גדולה יותר בתקופות המאוחרות ולווא דווקא האלבומים הישנים שהביאו אותם לתודעה המוזיקלית. אני פשוט לא מוצא שום דבר חלש שפטי והחבר’ה הוציאו מאז 1989…

Mojo הוא האלבום הטוב ביותר שלהם אני חושב מאז Echo של 1999, או אפילו טיפה מוקדם יותר. ה-Heartbreakers מראים לכולם עם האלבום הזה, ולא רק למעריצים הקרובים שלהם, שהם עדיין יודעים לתת בראש ולחשמל ובנוסף לכתוב שירים מקסימים מעולים.

Tom Petty & The Heartbreakers – First Flash of Freedom

Tom Petty & The Heartbreakers – The Trip to Pirate’s Cove

3. Justin Townes Earle – Harlem River Blues

האבא סטיב ארל תמיד יוזכר כנראה כשמדברים על הקריירה של בנו ג’סטין. הסגנונות המוזיקליים של שניהם אולי דומים, אך אין ספק שטאונס ארל עומד לגמרי בפני עצמו, במיוחד באלבום  הנוכחי שהוציא השנה. הרקע של Harlem River Blues היא ניו יורק, שמקומות, איזורים ותחושות ממנה נשמעים ומורגשים לכל אורך האלבום היפהפה הזה.

לבד ובכישרון רב ג’סטין טאונס ארל דורך במקום הנכון ויכול להמשיך לפסוע הלאה בקריירת סולו שנראית סלולה ובטוחה. התחנה של Harlem River Blues היא יתד חזק וברור על מקום בזמן שיוצא מאמן ויישאר באופן יציב במקומו גם בעוד שנים כשאותו אמן ימשיך הלאה למחוזות חדשים. הקול של טאונס ארל חזק וברור ומפוצץ בכישרון. במיוחד עם אחד האלבומים היותר נעימים של השנה.

Justin Townes Earle – Harlem River Blues

Justin Townes Earle – One Night In Brooklyn

 

2. The Sadies – Darker Circles

גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לממתק של 2010. ההרכב הזה מגיע מקנדה ופועל החל מסוף שנות ה-90. יש אחריהם כבר שורה של אלבומים שאני צריך לגלות. בינתיים אני יכול להגיד ש- Darker Circles שיצא השנה הוא ללא ספק האלבום המפתיע של השנה שלי שתפס אותי בלי שום הכנה מוקדמת. הגעתי אליו בזכות המפיק שלו – גארי לוריס (שהוזכר קודם עם מארק אולסון וה-Jayhawks). ה- Sadies מערבבים כל מיני דברים טובים פה. אלטרנטיב קאנטרי מטובל עם קצת פסיכדליה, רוק רך, גיטרות מחשמלות ושירים מהודקים ויפים אחד-אחד.

שיר הפתיחה של האלבום הוא הכותרת של הפוסט סיכום הזה (Another Year Again הנהדר) ויש אחריו שורה של מטעמים ששווה מאוד לשמוע.

The Sadies – Cut Corners

The Sadies – Tell Her What I Said

1. Ryan Bingham – Junky Star

כתבתי והזהרתי מזה מיד אחרי שיצא ואכן כש-2010 מסתיימת כעת, זה אלבום השנה שלי. אלבומו השלישי של בינגהאם והטוב ביותר שלו לדעתי. השניים הראשונים מעולים, אבל ב-Junky Star יש משהו שאין בקודמים. סוג של התקדמות, עם בגרות וכתיבה שהיה לי קשה להישאר אדיש כלפיהן. בשבוע הראשון עם האלבום הזה מיד אחרי שיצא, אחרי כל שמיעה הוא חדר לי יותר ויותר לעצמות. אלבום נפלא ומושלם מבחינתי.

כשהקול הצרוד והמיוחד של בינגהם עושה לך את זה, אין לאן לברוח. במיוחד עם אלבום כזה, מלא כאב, השלמה, מוות וסיפורים מהדרכים.

Ryan Bingham – Hallelujah

Ryan Bingham – Self Righteous Wall

ההוצאות הנוספות של השנה:

אלבומי ההופעה:

The Derek Trucks Band – Roadsongs

אלבומה הופעה שני להרכב של הגיטריסט האהוב עלי כיום. Roadsongs הוא אלבום כפול שהוקלט באפריל 2009 במסגרת סיבוב ההופעות שגיבה את אלבומם Already Free, אחד מאלבומי השנה שלי בשנה שעברה. כשבועיים אחרי ההקלטות האלה ראיתי את הלהקה שלוש פעמים באנגליה. יש פה ב-Roadsongs תיעוד מוזיקלי משובח של אחת הלהקות היותר טובות על הבמה כיום, עם סגנון מעורבב של בלוז עם רוק דרומי, ג’אז ומוזיקת עולם, כשבלב ההרכב נמצאת גיטרת הסלייד המדהימה של דרק טראקס.

Gov’t Mule – Mullenium

המיול הופיעו בישראל השנה בחודש יוני וגם טסתי לראותם לפני שנה בחו”ל. ההוצאה המשולשת הזו כוללת את הופעת ה-New Year’s Eve המלאה שלהם שסיימה את שנות ה-90 והכניסה אותנו למילניום הנוכחי. קרוב לשלוש שעות וחצי של עוד אחת מההופעות המיוחדות של המיול, על ההרכב המקורי שלה, שכלל את הבאסיסט אלן וודי זמן קצר לפני מותו המוקדם. ערבלילה בלתי נשכח של ההרכב.

ההוצאות המחודשות:

The Rolling Sones – Exile On Main Street Deluxe Edition

האלבום הקלאסי של הסטונס מ-72 יצא השנה מחדש עם דיסק בונוס שכולל Outtakes מההקלטות של “Exile”. זה תמיד היה אחד האלבומים הכי אהובים עלי של הסטונס, אם לא האהוב מכולם. יש כמה וכמה קטעים בדיסק הבונוס שהם בהחלט ראויים עם הסאונד הסטונסי הקלאסי שלהם, ובלי קשר איזה כיף לחזור לאחד האלבומים המושלמים והגדולים בהיסטוריה מבחינתי.

Tom Petty & The Heartbreakers – Damn The Torpedoes Deluxe Edition

עוד מהדורה מורחבת לאלבום קלאסי שיצאה השנה. הפעם לפסגת היצירה של פטי והחברים בתקופה המוקדמת שלהם, עם האלבום Damn The Torpedoes מ-79. הדיסק השני החדש כולל Outtakes בודדים מהאלבום, בנוסף לקצת טייקים אלטרנטיבים לשירים מהאלבום וקטעי הופעה שהוקלטו ב-1980, ממש אחרי יציאת האלבום המקורי. הוצאה מחודשת שמגיעה כבונוס נאה השנה לאלבום החדש Mojo.

(The Jayhawks – The Jayhawks (AKA The Bunkhouse Album

ציינתי אותם פה מקודם עם אולסון ולוריס. השנה הניצנים הראשונים של ה-Jayhawks ראו אור לראשונה בהפצה רחבה. האלבום הזה הוא הראשון שלהם שיצא ב-1986, לא בהרבה עותקים על תקליט. למשך שנים הוא היה סוג של אלבום אבוד של הלהקה. השנה סוף סוף הוא שוחרר בהוצאה חדשה ופעם ראשונה על CD. בשביל מעריצים וותיקים זו סיבה למסיבה.

יש פה הרבה שירים פשוטים, מלאים בהרמוניות המוקדמות של אולסון ולוריס, שעם השנים יהפכו לסימן היכר מקסים של הלהקה שתמיד שם בכל אלבום. עוד חודש הם מתאחדים להופעות מיוחדות בהן יבצעו את אלבומיהם הקלאסים מהניינטיז Hollywood Town Hall ו- Tomorrow The Green Grass במלואם. באותו הזמן האלבומים האלה גם ישוחררו במהדורות מיוחדות חדשות. אבל זה כבר שייך ל-2011…שתהיה שנה מוזיקלית נפלאה לכולם. הסיכום הבא עוד מעט מתחיל לאגור אלבומים מחדש.