אז אחרי שפתחתי את 2015 בבלוג עם בוב דילן, הגיע הזמן לפתוח רשמית את עונת האלבומים החדשים. ברבע הראשון של 2015 יש לא מעט אלבומים שאני מחכה להם. חלקם שוחררו, הרבה מהם בדרך. הנה ארבעה שיצאו בינואר ופתחו לי את השנה + עוד שני אלבומים ישנים אהובים שחוגגים החודש יום הולדת.

Justin Townes Earle – Absent Fathers

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארבעה חודשים בלבד לאחר האלבום Single Mothers של 2014, ג’סטין טאונס ארל הוציא את המשכו – Absent Fathers, שגם פתח לי רשמית את שנת 2015. מסתבר שהוא כתב כמות נכבדה מאוד של שירים לאלבום ההוא והחליט לפצל את הסשנים לשני חלקים. בניגוד לאלבומים אחרים שיוצאים בטווח זמן קרוב כי פשוט היו הרבה חומרים, פה יש המשכיות נורא ברורה. בשמות של האלבומים, האווירה והנושאים. אומנם טאונס ארל תמיד התעסק ברגשות והמלנכוליות האישית שלו, אך כאן גם נכנסים בנוסף למשוואה יחסים עם הורים ומשפחה.

אפשר להגיד ש-Absent Fathers שומר על הרמה של קודמו. שני החצאים המשלימים הללו הם לא האלבומים הכי טובים שלו, אבל הם עושים את העבודה . גם לחוד וגם כמקשה אחת (נסו לשמוע אותם ברצף, הם גם משלימים בדיוק שעה של מוזיקה יחד). יש פה עדיין הרבה מג’סטין שאני נורא אוהב, עם הרגש האמיתי והאפלולי, הקצב שמגיח מדי פעם ורגעים נהדרים כמו השילוב של הפדל-סטיל, הקול והמילים בשיר כמו Day And Night.

Call Ya Momma

Day And Night

——————————————————————————————————————-

Ryan Bingham – Fear And Saturday Night

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלבום שמאוד שמחתי לשמוע בפעם הראשונה. וזה קצת בניגוד לאלבומו הקודם… לפני שאגיע לזה אציין שראיין בינגהם הוא מהאומנים שיותר בלטו פה בבלוג. או לפחות בשנים הראשונות שלו. הוא הוציא שלושה אלבומים ראשונים מעולים, כשהשלישי ביניהם – Junky Star – אף זכה להיות אלבום השנה בסיכום הראשון שלי פה. ב-2012 יצא האלבום הרביעי שלו, Tomorrowland. אלבום שהושפע לא מעט מהמוות של הוריו (משתיה והתאבדות, לא צחוק). בשבילי האלבום הזה הגיע מהר מדי. הייתי צריך קצת להתגעגע אל בינגהם והיה פחות חשק כשהוא יצא. נראה לי זה האלבום שלו ששמעתי הכי פחות. הוא עדיין היה בהחלט לא רע, אבל אני פחות הייתי שם כמאזין.

הפעם עבר מספיק זמן וחזר לי החשק כשהוא הודיע על אלבום חדש. Fear And Saturday Night לא רק החזיר לי את “חדוות בינגהם”, הוא גם נותן תמורה נאה מאוד מוזיקלית. במיוחד לדעתי למי שכבר מכיר אותו ואוהב את הסאונד וסגנון השירים. הרבה מהשירים האלה הפעם הושפעו דווקא מתקופות טובות יותר מהחיים, במיוחד היחסים עם אשתו Anna Axster ומשפחתם החדשה. אגב אשתו – צפו בעתיד הקרוב לסרט קטן ששמו A Country Called Home שהיא כתבה וביימה (עם המוזיקה של ראיין). השקעתי בו בקיקסטרטר בזמנו, ממתין לצפות בתוצאה הגמורה. התקופות החיוביות יותר בקריירה לא אומרות כמובן שיש שירים “שמחים” באלבום. ההפך. דווקא יש פה עוד חזרה מאוד אישית, רגישה וכנה בהרבה מהרצועות, במיוחד הראשונה ושיר הנושא, על מה שעובר לבינגהם בראש, ההתרחקות שלו מהמיינסטרים למרות הזכיה ההיא באוסקר ועוד. נהנה כרגע מאוד מהאלבום וממוזיקאי שאני מכיר כ”כ טוב ושמח הפעם שהוא שוב בסביבה.

Broken Heart Tattoos

Nobody Knows My Trouble 

מוזמנים ומוזמנות גם להאזין למיקס ראיין בינגהם מיוחד שהכנתי לכבוד יציאת האלבום החדש:

Ryan Bingham Mix by Tomer Cooper on Mixcloud

 

—————————————————————————————————————

Punch Brothers – The Phosphorescent Blues

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני כמעט שלוש שנים הכרתי לראשונה את ה-Punch Brothers והבלו-גראס המודרני הדי מגניב שלהם. זה קרה עם האלבום הקודם “Who’s Feeling Young Now”. מאז הם הספיקו לעשות עוד כמה דברים נחמדים, כולל עבודה והשתתפות בפסקול המצויין של הסרט Inside Llewyn Davis. מי שהיה אחראי על הפסקול הוא טי בון בורנט, שהפיק איתם גם את האלבום החדש שיצא עכשיו – The Phosphorescent Blues.

אני חייב לציין שאני צריך להיות ב-Mood מסויים כדי ליהנות מהחבורה המוכשרת הזו. פשוט זו מוזיקה שלא תמיד תגיע אלי טוב. אבל כשכן, ה-Punch Brothers יעשו את העבודה. עם כל הפרוגרסיב בלו-גראס שיוצא מהם, בתיבול של פולק מדי פעם ואף נגיעות קטנות של מוזיקה קלאסית פה ושם. האלבום החדש נפתח בקטע טוב של 10 דקות, די שאפתני ובסגנון של Medley מסויים. אחר כך הוא נע אצלי בין קטעים יפים לטיפה משעממים. שוב, זה תלוי. באלבום הקודם למשל היו קטעים שחלפו לי מתחת לראדר ומאוחר יותר כשחזרתי אליו פתאום גיליתי בהם משהו ממש יפה. צריך עוד האזנות עם האלבום הזה. בגדול אבל למי שאוהב את הסגנון, הוא שומר על הרמה של האלבום הקודם. עם כל הכלים העשירים, בין כינור, באנג’ו, מנדולינה, גיטרות אקוסטיות וחשמליות וההרמוניות של כולם.

דבר שאהבתי מאוד פה הוא העטיפה. הם השתמשו בשבילה בציור The Lovers II של רנה מגריט.  זה ציור משנת 1928 ואיכשהו הוא גם מתקשר לי למוזיקה שלהם. אווירה ישנה עם טוויסט מודרני ומעטפת של משהו מאוד עדין אך מורכב.

Familiarity

My Oh My

——————————————————————————————————————

Howlin’ Rain – Mansion Songs

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגענו לאלבום החדש של Howlin’ Rain, הרכב שאני מאוד נהנה לעקוב אחריו בעשור האחרון. שנה שעברה הם שחררו אלבום הופעה מעולה וב-2012 יצא אלבום האולפן הקודם – The Russian Wilds. אלבום שממש לא דומה להוצאה החדשה. בעצם האלבום החדש Mansion Songs לא כזה דומה לאף אלבום שקדם לו. הוא הרבה פחות רוקיסטי, יש ברובו אווירה רגועה יותר וחסר בו את הגיטרות, החשמל והרוק הפסיכדלי שאני כ”כ אוהב שלהם. הייתי אומר כרגע שהוא האלבום החלש יותר של הלהקה מבין הארבעה. אבל מסתתר בו משהו כנראה גדול יותר שעוד לא הגעתי אליו. או לפחות כך אני חושב.

דבר ראשון אני צריך איתו עוד שמיעות. אני כותב את השורות הללו אחרי האזנות ראשוניות. אז פחות התחברתי ברגע זה לצד הרגיש יותר ששולט פה, לדעתי גם יש בו איזה שני קטעים קצרים שאולי טיפה מיותרים. בגדול חלק מהשירים לא בלטו לי ממש. או התרוממו. ואז נזכרתי מה אית’ן מילר, המנהיג של Howlin’ Rain, אמר על האלבום החדש הזה… הוא הודיע שהאלבום מהווה חלק ראשון מתוך טרילוגיה. כזו שהולכת לתאר מוזיקלית את המסע שלו מהתחתית של הכלום אל הצלחה אומנותית. והמקום להתחיל ממנו הוא באמת ה-Rock Bottom שלו, היגון שחש והרצון להתרומם.

אחרי שקראתי את מה שאמר שמעתי שוב את Mansion Songs ודברים התחילו להתבהר…החולמניות שבו, הסאונד היותר Mellow והקול והמילים של מילר קיבלו יותר נפח והיגיון. עדיין לא התחברתי אליו בגדול כמו לקודמים, אך משהו פה מתחמם. אולי כשיצא החלק השני בטרילוגיה הזו האלבום יראה ויתקבל אצלי עוד יותר באור אחר. בינתיים יש בו משהו שעוד לא ממש חדר לי מתחת לעור ואני ממתין לו. מעבר לשיר פתיחה מצויין וכמה קטעים איטיים יותר ומאוד רגישים.

Big Red Moon

Coliseum

——————————————————————————————————————-

החודש לפני: מהדורה מקוצרת

החלטתי השנה להביא את הבמה לעוד אלבומים שאני מאוד אוהב שמציינים מספר עגול לצאתם. אז מעבר לאלו שמקבלים פוסטים מלאים משלהם במסגרת הפינה שלי, אני אוסיף מדי פעם בסוף פוסטים אחרים טקסט מקוצר יותר על אלבומים שמגיע להם הציון. הנה שניים לחודש זה:

The Jayhaswks – Tomorrow The Green Grass
פברואר 1995

הם הוזכרו לא מעט פה אצלי והאלבום שמסמל את שיא הקריירה שלהם כנראה חוגג החודש 20 שנה. Tomorrow The Green Grass יצא שלוש שנים אחרי Hollywood Town Hall וביחד הם שני האלבומים הבולטים והטובים ביותר של הג’ייהוקס. “Green Grass” הוא מהאלבומים המושלמים האלה, בלי רצועות בינוניות, עם רצף שירים שיכלו להיות להיטים מטורפים ושיתוף פעולה שהיה אז בשיאו בין גארי לוריס ומארק אולסון. למעשה זה האלבום האחרון עם אולסון לפני שעזב את הלהקה (וחזר אליה לאלבום בינוני ואיחוד בתחילת העשור הנוכחי). בשבילי זה תמיד יהיה אחד האלבומים הגדולים ביותר של הניינטיז ושל הרוק-אלט-קאנטרי בפרט אי פעם.

התמזל מזלי גם לראות את רוב השירים בו בהופעה באותו איחוד עם אולסון לפני מספר שנים. אלבום שאף פעם לא נמאס ועונה בצורה כנראה הטובה ביותר לשאלה מי אלה ה-Jayhawks. או מהווה את הייצוג הטוב ביותר שלהם. למי שרק הלך להכיר ולמי שחורש עליו כבר שנים. למי שמכיר אותו כבר ולא הגיע ל-Legacy Edition של האלבום, אז מומלץ בחום. בדיסק השני שם נמצאים ה-Mystery Demos שהוקלטו ע”י לוריס ואולסון בלבד בתחילת שנות התשעים וזה מכרה זהב שלם. חלק מהשירים שם הגיעו בסופו של דבר לאלבום המשותף שלהם Ready For The Flood מ-2008. אבל רק הדיסק הבודד של Tomorrow The Green Grass שווה לבד זהב טהור גם עשרים שנה לאחר יציאתו. תמיד היה, תמיד יהיה.

Miss Williams Guitar

I’d Run Away

——————————————————————————————————————

 

Emmylou Harris – Pieces of the Sky
פברואר 1975

האלבום השני של אמילו האריס יצא ב-1975 והיה אלבום הפריצה שלה, לאחר שאלבומה הראשון הקטן שיצא מספר שנים לפניו לא ממש הצליח. ההבדל בשנים ביניהם, המרחק והסגנון המוזיקלי יכול מאוד להתקשר לגראם פרסונס…בזמן הזה שעבר בין שני האלבומים הראשונים של האריס היא הספיקה להכיר, לבנות מערכת יחסים ולהיפרד בצער מפרסונס שמת בגיל המוקדם של 26. האיש אותו ליוותה באלבומי הסולו, בהופעות, בחיים מחוץ לבמה וקיבלה ממנו את כל ההשפעה שנקראת “קאנטרי-רוק”.

את ההשפעה הזו היא אימצה לעצמה והמשיכה את דרכו איכשהו דרך המוזיקה שלה. לפחות באלבומים שסללו לה את ההצלחה ושהתחילו עם Pieces of the Sky. כמו פרסונס, גם אמילו יודעת היטב לקחת שירים של אחרים ולהכניס בהם את הקסם שלה, ויחד עם זאת גם לכתוב בעצמה קלאסיקות של הז’אנר. הנציג הזה פה הוא Boulder To Birmingham, שנכתב בעקבות הפרידה מפרסונס והתקופה שהגיעה אחרי. עוד באותה שנה היא הוציאה את Elite Hotel והמשיכה עם פריצה מטורפת של אלבומים נפלאים. בעצם Pieces of the Sky הוא לא רק האלבום שסלל לה את הדרך, הוא גם היה נקודת פתיחה של שרשרת של אלבומים גדולים של האריס עד סוף שנות השבעים. אלבומים שגם כללו שירים שמזוהים עם גראם פרסונס, אך בכולם שלט ביד רמה הקול שלה. זה שממשיך לעבוד עד היום. ארבעים שנה בדיוק מאז שהקליט אלבום שהזניק את אמילו האריס לקדמת הבמה, המשיך שושלת של ז’אנר והשפעה קרובה ופתח קריירה ארוכה חדשה.

Boulder To Birmingham

Sleepless Nights