עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.
The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition
באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.
התוספת הראשונה היא ה-Calgary Hotel Room Recording. סשן של שבעה שירים שהוקלטו באופן מאוד חופשי בלילה בבית מלון בדרכים. סוג-של ג’אם בין חברי הלהקה, עם כמה ביצועים מעניינים, במיוחד לשירים/קאברים שלא נמצאים באלבום. זה מאוד Loose ומזכיר קצת הקלטות שלהם עם דילן ב-Basement Tapes. יחד עם זה מגיעה התוספת השנייה שהיא ההיי-לייט הגדול של ההוצאה, וזו ההופעה המלאה של הלהקה ברויאל אלברט הול, ביוני של 1971.
זו הופעה מעולה מתוך השנה הענקית שלהם על הבמה, חצי שנה לפני שהגיעו ל-Academy of Music בניו-יורק לריצת ההופעות שיצרה את אלבום ההופעה Rock of Ages (והקופסא המשובחת המורחבת עם הסטים המלאים שם אחר כך). מבחינתי Stage Fright תמיד היה בצילם של שני האלבומים הראשונים של The Band, אבל הוא אלבום נהדר. כזה שגם תפקד כפס הקול של מה שעבר על החברים בשנה ההיא ובאותו הזמן מייצג איזה שיא יצירתי עדיין של ההרכב, רגע לפני שהם החלו להתרחק ולאבד קצת מומנטום עד האלבום Northern Lights – Southern Cross של 1975 והופעת הפרידה שנה לאחר מכן.
להמשך האזנה:
Neil Young & Crazy Horse – Way Down In The Rust Bucket
כמה שציפיתי להוצאה הזו, שהיא כבר החלק ה-14 בסדרת ה-Archive Performance Series של יאנג. ואוי, כמה שנהניתי להאזין לה לראשונה. בנובמבר של 1990 ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו למועדון ה-Catalyst הקטן בסנטה קרוז, קליפורניה, וביצעו שם את ההופעה האחרונה שלהם לאותה שנה. זה קרה חודשיים אחרי יציאת האלבום Ragged Glory וזו אחת ההופעות היותר טובות ומיוחדות של ניל והסוסים יחד. קרוב לשלוש שעות מלאות חשמל, לכלוך, קטעים ארוכים, מלא חופש מוזיקלי ובאמת תופסת את קרייזי הורס במיטבם. לא מעט שירים (טריים בזמנו) של Ragged Glory כמובן נמצאים פה, ואיתם עוד שלל ביצועים אדירים אחרים. ביניהם גם ביצוע הלייב ההיסטורי והראשון אי פעם של “Danger Bird”, שהתרחש 15 שנה לאחר ששוחרר ב-1975.
יחד איתו יש פה לראשונה שני נציגים מעולים של Reactor שמקבלים שחרור לייב רשמי ראשון; “Surfer Joe & Moe The Sleeze” ו-“T-Bone”. כיף גדול לשמוע אותם כאן. כמו גם את “Bite The Buller” עם גרסת לייב רשמית לראשונה ו-“Homegrown”, חברו לאלבום American Stars N Bars. מצטרפות אליהם כמה קלאסיקות והכל יחד יוצר חבילה חשמלית מושלמת של יאנג וקרייזי הורס, גם בביצועים וגם בסאונד הנפלא. ובאמת, כל ביצוע פה לכל שיר הוא פאקין אדיר. הופעה שהיא פצצה ענקית, שגם עובדת בתור חבל מקשר בין Ragged Glory ל-Weld ויחד איתם יוצרת טרילוגיה מדהימה ואת השיא המחודש בזמנו של ניל והסוסים יחד בתחילת שנות התשעים.
להמשך קריאה והאזנה:
The Black Crowes – Shake Your Money Maker 30th Anniversary Deluxe Edition
בפברואר של השנה שעברה צוינו 30 שנה ליציאת Shake Your Money Maker, אלבום הבכורה של The Black Crowes. רק עכשיו שוחררה גרסת הדלוקס המורחבת לאלבום לחגיגות ה-30, דווקא ביום ההולדת ה-31 של האלבום. בכל מקרה, עם כל אי-המשיכה שלי לסיבוב ההופעות של הלהקה החדשה של כריס וריץ’ תחת השם של הקרואוז (יש לי יותר מדי מה להגיד על זה עם החיבור המאוד קרוב ללהקה, וזה לא הזמן ממש), המוזיקה עצמה נשארה עדיין טובה. ולמרות שהאלבום הזה אף פעם לא היה מהפייבוריטיים שלי בדיסקוגרפיה של הלהקה והכרתי כבר את כל הבונוסים פה, זו אחלה הוצאה לבכורה של הקרואוז.
מבין שירי הבונוס שקשורים לאלבום וההקלטות שלו, יש פה שחרור רשמי ראשון ל-“Charming Mess” המקורי וגרסת האולפן ל-“Thirty Days In The Hole”, הקאבר ל-Humble Pie. בנוסף לפעם הראשונה בה משוחררים רשמית שני קטעים של Mr. Crowe’s Garden, ההרכב המוקדם שהפך אחר כך לקרואוז. אפשר גם למצוא פה את “Jealous Guy” של לנון שהקרואוז היו מבצעים בזמנו ואת “Waiting Guilty” המצוין שלהם.
בנוסף לכל הבונוסים ובהמשך להופעות בהוצאות פה למעלה, גם כאן מצורפת הופעה ממש אחלה. כזו שלקוחה מתחילת הדרך. הופעה ביתית של הקרואוז באטלנטה, ג’ורג’יה, בדצמבר 1990. הם תמיד היו להקת לייב מובהקת ואפילו בסיום השנה הראשונה שלהם בקריירה הם נשמעים מעולה עם הרבה חשמל ורוקנ’רול וכמה קטעים מיוחדים שהם תמיד הכניסו בהופעות.
להמשך האזנה:
Bob Dylan – 1970
קופסת ארכיון חדשה של בוב דילן זה תמיד כיף, במיוחד כשהיא כוללת משהו מיוחד שלא שוחרר רשמית לפני כן. אז 1970 זו הוצאה שמייצגת, למרבה ההפתעה, את שנת 1970 של דילן! כביכול עם הסשנים וההקלטות שנערכו לאלבומים Self Portrait ו-New Morning. אבל ה-Holy Grail של ההוצאה המשולשת הוא הסשן המלא של דילן יחד עם ג’ורג’ האריסון. זה שנערך ביום הראשון של חודש מאי, 1970. נפלא לשמוע אותם יחד, מבצעים שירים של דילן וכמה קאברים.
אם הקופסא הזו הייתה כוללת רק את הסשנים המורחבים לשני האלבומים שציינתי, לא בטוח הייתי ממש נמשך לעניין. מה גם שיש לא מעט מההקלטות הללו בהוצאה של Another Self Portrait במסגרת ה-Bootleg Series של דילן. אבל התוספת של הסשן עם האריסון לגמרי הופכת את המארז הזה לסיקור האולטימטיבי של שנת 1970 בקריירה של דילן. עם כל הסשנים שהקליט בין מרץ לאוגוסט, מסודרים כרונולוגית, כמו יומן מוזיקלי ומבט מעניין על תהליך יצירה וזמן.
ההוצאה לא תגיע לשרתי סטרימינג, אבל היא כבר יצאה דיגיטלית והאזנתי לה אונליין ועם קבצים אחרי שהזמנתי את המוצר הפיזי (שיוצא בהמשך החודש).
(Sign On The Window (Take 1, Remake – May 1, 1970
(Went To See The Gypsy (Take 6
My Morning Jacket – At Dawn 20th Anniversary Edition
בתחילת אפריל, האלבום השני של מיי מורנינג ג’אקט, At Dawn, יציין 20 שנה ליציאתו. לכבוד זאת שוחררה כבר החודש (על CD ודיגיטלית), הוצאת 20 השנה שלו. יש בה הרבה פחות תוספות מאשר ההוצאה המיוחדת של אלבום הבכורה, The Tennessee Fire, שיצאה לפני שנתיים. למעשה התוספת היא שבעה שירים בלבד שג’ים ג’יימס ביצע לייב בסולו, שלושה שבועות בערך לפני צאתו של At Dawn לעולם.
חמישה מתוך שבעת השירים בסט הסולו הזה (שהוקלט באוניברסיטה של טקסס) לקוחים מתוך At Dawn. זו תוספת לא גדולה, אבל פשוטה ויפה לכמה משירי האלבום ולתקופה. בתחילת אפריל ההוצאה המחודשת תגיע גם על תקליט ובאותו הזמן אני גם אקדיש לאלבום הזה יותר דברים שהוא ראוי להם בספיישל 20 שנה לצאתו ברדיו הקצה. מה שימשיך את הספיישל ששידרתי ל-The Tennessee Fire לפני שנתיים. וגם אם התוספת הרשמית ל-20th Anniversary לא ענקית, תמיד טוב להביא סיבה להיזכר באלבום המעולה הזה ואולי הכי Underrated בדיסקוגרפיה של MMJ.
להמשך האזנה וקריאה:
אני עוקב בשקיקה כבר חצי שנה אחרי האלבום של ‘הבנד’, וסופסוף הוא יצא לאור במהדורה המורחבת הנהדרת הזו.
מעניין שברשת יש כאלו המציינים שהם מעדיפים את הצליל “הישן” של המהדורה המשופצת הקודמת, שיצאה בעשור הראשון של שנות האלפיים. רוברטסון עצמו אמר ששתי הגרסאות נפלאות. מעניין מה דעתך.
מלבד זאת, אני חושב ש STAGE FRIGHT לא נופל משני האלבומים הראשונים. מספיק לי לשמוע כל פעם מחדש ולהתרגש עד כלות מ’דניאל והנבל הקדוש’ כדי להבין מהו קסם אלוהי.
תודה על הפוסט.
תודה על התגובה/קריאה, ארז. אני חושב שגרסת ה-CD שיש לי בבית היא זו של שנת 2000 עם מעט שירי הבונוס (צריך ללכת להוריד אבק מהמדפים). אבל רוברטסון עשה אחלה עבודה לדעתי במקרה הנוכחי וזה מרענן קצת את השירים (גם בסידור החדש שהוא בחר להם). ולחלוטין מסכים איתך. עם השנים האלבום הזה עמד אצלי באותו סטטוס של חיבור ואהבה יחד עם השניים הראשונים.
והגבתי את זה בזמנו בדף הפייסבוק של הבלוג, לגבי כמה שירים אהובים באלבום שמשקפים גם את המצב שלהם דאז. Daniel and the Sacred Harp הוא לגמרי אחד מהם. שיר מצוין, עם כל עניין גם מכירת הנשמה שלך במוזיקה והתעשייה. כמו עוד כמה רצועות וקטעים יותר דארק בבסיס. עם האימה על הבמה בשיר הנושא והדיכאון של The Shape I’m In.
כולם עטופים כמובן במוזיקה נהדרת ומושכת. מאוד אוהב כיום איך האלבום משקף את התקופה ותחילת הריחוק גם מחוץ לבמה של חברי הלהקה ורובי נגד ליבון וכו’. הרבה מהשירים נוצרו בגלל הכאב שהסתתר שם מאחורי הצלילים. אלבום משובח.