אז הקיץ הרשמי מתקרב ואיתו הרבה שמש, חום וים של אלבומים שאני מחכה להם. בשבועות האחרונים יצאו לא מעט כאלו וכך יהיה גם לכל אורך יוני-יולי. כיף גדול. אז אחרי שחזרתי מ-Tour ההופעות שלי עם חברי הוותיקים הדרייב ביי טראקרס ועם הפסקה קטנה מפרוייקט יאנג, יש לי את הזמן לשקוע סוף סוף עם כל אלו שהגיעו כבר ולכתוב עליהם מילה או שתיים. אז הנה חמישה מומלצים שיצאו לאחרונה.
—————————————————————————————————————–
…Jessica Lea Mayfield – Make My Head Sing
נתחיל עם ידידה וותיקה בבלוג, למרות גילה העדיין צעיר. ג’סיקה לי מייפילד כבר לא הילדה בת ה-19 שהיתה שם באלבום הבכורה המפתיע שחדר לי ללב לפני מספר שנים. היא אוטוטו בת 25 וזה האלבום השלישי שלה כבר. זה גם אלבום השינוי שלה. היא התבגרה ומתחילה לפתוח דלתות חדשות ולפזול קצת לצדדים. בצורה טובה. הסגנון של Make My Head Sing שונה בהחלט משני קודמיו ולא הייתי ממליץ לצפות לאותו הדבר ממי שמכיר אותם. ישר על ההתחלה מרגישים כבר את הלכלוך והכובד שיש כאן בשירים, שמעורבבים גם קצת בסגנון אייטיז ואיכשהו זה פועל.
זה אלבומה הראשון ללא ההפקה של דן אורבך וזה בהחלט מורגש. היא לא צריכה כבר מישהו שיוביל אותה, היא בוגרת יותר ומתחילה לחפש בעצמה את הכיוונים שמתאימים לה כרגע. ואני אוהב את זה. האלבום די הפתיע אותי עם הסאונד היותר מחוספס. קצת יותר רוקנ’רול, קצת יותר נסיוני, אך עדיין עם השבריריות של הכתיבה שלה שלמדתי להכיר. שתמשיך לחפש את עצמה, זה מעניין.
————————————————————————————————————————
St. Paul & The Broken Bones – Half the City
אם יש אלבום שמתאים לימי הקיץ המתקרבים (או שכבר פה), זה אלבום הבכורה של החבורה האדירה הזו. מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום Soul מודרני ממש טוב? כזה שהייתם מתקשים להאמין שיצא בשנת 2014? המועמד המוביל בינתיים לאלבום הבכורה של השנה שלי הוא Half The City של פול ג’יינווי וה-Broken Bones שלו. הם מגיעים מבירמינגהם, אלבמה, והם עושים סול-רוק כ”כ נהדר ומגניב. יותר נכון Southern Soul…הם יושבים על ההשפעות של וילסון פיקט, ג’יימס בראון, אוטיס רדינג, אל גרין ואחרים, הם לוקחים את הסגנון הזה שבוצע הכי טוב כמה עשורים אחורה והופכים אותו למשהו מודרני ופשוט מעולה.
טיב המוזיקה באלבום פה פשוט מפליא לדעתי. צריך לאהוב את הסגנון, אבל גם מי שלא רגיל ל-Soul וכלי נשיפה מעורבבים עם גיטרות חשמליות יכול ליהנות פה בטירוף. בין שיר מקפיץ לבלדת נשמה עמוקה. כששומעים את הקול של הסולן פול ג’ינווי ואחר כך רואים איך הוא נראה קצת קשה להאמין. הוא נראה הכי רחוק מאלילי הנשמה וה-R&B הקלאסים, אבל עושה את העבודה כנראה יותר טוב מרובם. או לפחות באותה רמה. איזה קול יש עליו…
המפיק של האלבום הזה הוא בן טנר שמנגן עם ה-Alabama Shakes, עוד הרכב עם רוח שנושבת מהאיזור הדרומי. הוא יודע את העבודה ויחד עם שבע הנפשות שמרכיבות את הלהקה הם יצרו פה אלבום סופר-כיפי, עם אווירה של פעם בתוך נשמה אחת ענקית ומודרנית.
—————————————————————————————————————————-
Howlin’ Rain – Live Rain
עוד הרכב שמזכיר משהו של פעם הם Howlin’ Rain בהנהגתו של אית’ן מילר. הם הוזכרו פה כבר בעבר. אחרי שלושה אלבומי אולפן הם הוציאו חודש שעבר את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם. וזה בהחלט הרכב שחיכיתי כבר שיראה לעולם את הכוח שלו על הבמה באופן זמין. Howlin’ Rain הם להקת לייב אדירה. הם מזכירים לא מעט להקות מהסבנטיז, כמו Ten Years After או Humble Pie או Free. מין שילוב של כוח גדול על הבמה עם הרבה גיטרות, קטעים ארוכים וחשמל בלתי פוסק.
ההוצאה הזו מאגדת ביצועים לתשעה שירים מתוך סיבוב ההופעות של 2012 שגיבה את אלבומם האחרון The Russian Wilds (שהופיע ברשימת הסיכום שלי של אותה שנה). תוך קצת מעל שעה של מוזיקה הם מראים די טוב למה הם אחת מלהקות הרוקנ’רול היותר טובות כיום בשטח. לפחות לדעתי. אלבום הופעה מצויין שמכיל את הכוח הגדול של אית’ן מילר והחברים. ביולי אני אמור לטעום קצת מזה כאשר אתפוס אותם בלונדון. כבר מת לראות אותם במקום שבו הם הכי טובים, על הבמה, עם העוצמה והכוח ששומעים מצויין פה ב-Live Rain. מה שכנראה יהיה אחת מהוצאות הלייב האהובות עלי של השנה.
———————————————————————————————————————-
R.E.M. – Unplugged 1991/2001 The Complete Sessions
באפריל האחרון, לכבוד Record Store Day, שוחררה על תקליט מהודר ההוצאה השלמה של ה-Unplugged של R.E.M. לא השגתי את התקליט היקר הזה, אך למזלי הוא יצא עכשיו גם בגרסת ה-CD. האלבום הכפול כולל בתוכו את הסשנים המלאים של הלהקה במסגרת סדרת ההופעות האקוסטיות המוצלחת של MTV בזמנו. בתקופות שב-MTV עוד היתה מוזיקה…וגם כזו טובה כדי להידבק למסך בגללה או לכוון את הוידאו בטירוף בכדי לשמר את השידורים הללו.
חברי R.E.M. התארחו פעמיים במסגרת סדרת ה-Unplugged. פעם ראשונה ב-1991 והשניה ב-2001. הפרש של עשור ושתי הקלטות שהן באמת חגיגה ויופי טהור לכל מי שחובב R.E.M., לא משנה איזו תקופה שלה הוא אוהב יותר או פחות. כי היה שם מיקס מעולה של שירים. לא רק ששתי ההופעות הללו יוצאות רשמית לראשונה, אלא הן גם מלאות וכוללות את השירים שלא שודרו בזמנו בטלויזיה. הכל פה נשמע מעולה וזו הזדמנות מצויינת לספק את הגעגוע למי שההרכב חסר לו או אפילו ימצא דרך לגלות אותם מחדש. כי הם נשמעים פה בשיאם פעמיים, בשתי תקופות שונות בקריירה, בשתי הקלטות מופשטות שהביאו בזמנו ועדיין מביאות המון רגש ויופי טרי להרבה מהשירים שמופיעים כאן. מה גם שההופעות של ההרכב מאת’נס, ג’ורג’יה, היו ללא עוררין מהטובות ביותר בכל סדרת ה-Unplugged הזו. שווה.
—————————————————————————————————————————
Chris Robinson Brotherhood – Phosphorescent Harvest
חודש שעבר יצא אלבום האולפן השלישי של אחד ההרכבים היותר קרובים אלי כיום, ה-Chris Robinson Brotherhood כמובן. שני האלבומים הקודמים כיכבו אצלי לפני שנתיים כשיצאו בהפרש של חודשים בודדים אחד מהשני. הפעם יש פער של שנתיים בהן הלהקה המשיכה להופיע לא מעט, לשחרר אלבום הופעה ואפילו לתת לכריס לחזור לשנה לקרואוז לפני עוד פירוק של הלהקה מספר 1 שלי. אז ממשיכים עם CRB עם אלבום מעט שונה מקודמיו. האמת שקצת התאכזבתי מ-Phosphorescent Harvest בשמיעה ראשונה. כי הדבר שאני הכי אוהב אצל החבורה של כריס הם השירים הארוכים שלהם, היכולת לפתח ולבנות רצועה וההרגשה של אלבום מתמשך ומהודק. הפעם יש הרגשה שזה יותר אלבום של שירים בודדים ולא מקשה אחת שבונה את עצמה בעזרת הרצועות המפרידות.
יש בו יותר שירים מבאלבומים הקודמים ומעט חסר בו פקטור הבניה הזה לדעתי שנותן ל-CRB לפרוש את הכוח הקוסמי שלהם כמו שצריך. שזה חלק ממה שהפך את אלבומם הראשון Big Moon Ritual לאלבום השנה שלי ב-2012. אבל זה ממש לא אומר ש-Phosphorescent Harvest הוא אלבום רע. פשוט למאזין כמוני, שמכיר ועוקב באופן סופר-מעמיק אחרי כל פיסת מוזיקה שקשורה לרובינסון במשך שנים, הוא לא מה שבדיוק ציפיתי לו. האמת שהאלבום נבנה אצלי טוב יותר בכל שמיעה חוזרת ויש לו בהחלט את הרגעים הטובים שלו.
כמו בשניים הקודמים, גם פה הכרתי כבר חצי מהאלבום עוד לפני השמיעה שלו, בגלל שירים שמבוצעים כבר תקופות ארוכות בהופעות כמו Meanwhile In The Gods, Jump The Turnstiles ו- Badlands Here We Come שתמיד מאוד אהבתי. גם כאן מצטרפים שירים של כריס מתקופות אחרות שנבנו מחדש אצל CRB. יש פה שניים כאלו שעברו שדרוגים רציניים; הראשון הוא Clear Blue Skies ששודרג והוארך והפך ל-Clear Blue Sky & The Good Doctor. שיר שכריס ביצע אקוסטית ב-2007 בהרכב קטן למספר הופעות מצומצם תחת השם של Chris Robinson’s Wooden Family. בין השאר יחד עם ג’ונתן וילסון. השני הוא אחד השירים הכי אהובים עלי שלו – Tornado. שיר קטן של הקרואוז שהוקלט ב-93 לאלבום הגנוז Tall ולא שוחרר באלבום אולפן (רשמית שוחרר לראשונה רק ב-2006 במסגרת ההוצאה של ה-Lost Crowes). במקור זה רק כריס ומארק פורד על אקוסטית בקטע די קצר, אך מאוד קרוב לליבי ועם ליריקה קלאסית של רובינסון. תמיד היה אחד משירי הפרידהעזיבה הקטנים היותר ואהובים עלי. שודרג פה גם כן ונשמע די שונה. המקור עדיין הרבה יותר מרגש.
שאר השירים באלבום נעים בין חביבים לטובים. הבולט בהם הוא שיר הסיום Burn Slow שהוא באמת Highlight רציני ומהווה נעילה יפה. אז זה לא האלבום הכי טוב שלCRB ולי אישית היתה בו אכזבה קלה, אך אני עדיין נהנה ממנו. מה גם שאני מקווה סוף סוף השנה לראות אותם כבר בלייב. במקום בו הם הכי נוצצים, עם 3 שעות של מוזיקה קוסמית ונודדת כל ערב. אולי בסתיו בטיול שאני מתכנן בארה”ב. ממתין שיפרסמו הופעות לתקופה הזו. בינתיים יש לי עוד לעבור את הקיץ הלוהט, עם מספר הופעות בישראל (סטונס, יאנג וקרייזי הורס, מ. וורד, קורט וייל), עוד גיחה אחת לפחות לאירופה (ג’ייהוקס, מארק פורד, האולין ריין), מונדיאל באמצע ועוד כמה גלים של אלבומים טריים שבדרך.