המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א'

בסוף החודש הנוכחי ישוחרר האלבום התשיעי של ה-Jayhawks. אחת הלהקות היותר אהובות עלי. שנת 2016 גם מציינת שלושים שנה מאז אלבום הבכורה של הלהקה. שלושה עשורים של עשייה ותקופות מוזיקליות שונות בקריירה והדיסקוגרפיה של ההרכב הנפלא הזה. לכבוד האלבום החדש ושלושים שנות קריירה אני מציג בפניכם את המדריך השלם לג'ייהוקס, בו אעבור ואכתוב על כל ההוצאות והתקופות של הלהקה. מה מומלץ, מה מעניין, מהיכן להתחיל, לאיפה להתקדם, השינויים, המחשבות האישיות ועוד.

בחלק א' המצורף אני סוקר את כל אלבומי האולפן עד כה. בחלק ב' המתקדם יותר, אני אגיע גם לכל הדברים שהם Jayhawks-Related, שיכללו את כל ההמלצות של אלבומי סולו, פרויקטים צדדיים, הוצאות מיוחדות וכדומה.

לכבוד חגיגות ה-30 ערכתי גם מיקס Jayhawks מיוחד, עם שעה וחצי שכוללת 22 שירים נבחרים מכל הקריירה. מוכרים יותר או פחות. אפשר לשמוע את המיקס בדף ה-Mixcloud שלי והוא גם מופיע פה בסוף הפוסט. מקווה שתיהנו.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א' – אלבומי האולפן:

===============================================================

(The Jayhawks (AKA The Bunkhouse Album
1986
MI0002928245

במשך המון שנים האלבום הזה היה די נשכח, וגם אחרי שקיבל חיים חדשים אני בספק כמה אנשים נחשפו אליו שהם לא חולי ג'ייהוקס. אלבום הבכורה של הלהקה שוחרר בשנת 1986 בלי הרבה חשיפה ובכמות מצומצמת על-גבי תקליט. למעשה הוא לא שוחרר על CD עד שנת 2010, השנה בה הלהקה עשתה קאמבק והחלה לשחרר מחדש את הקטלוג עם הקלטות נשכחות ו-Reissues.

האלבום הראשון כלל רביעיה, שבמרכזה כמובן גארי לוריס, מארק אולסון ומארק פרלמן. האלבום נקרא על שם הלהקה, אבל היה ידוע במשך המון שנים גם בתור The Bunkhouse Album, על-שם Bunkhouse Records, חברת התקליטים שהקים בחור בשם צ'רלי פיין, שהיה מנהל הלהקה ובזכותו האלבום הזה שוחרר (גם היה אחראי על ההפקה). הבכורה של הג'ייהוקס קצת שונה מהאלבומים שיבואו לאחר מכן. יש כאן הרבה יותר סגנון של קאנטרי-רוק, שתמיד ראיתי כהשפעה ישירה מהרכבים כמו The International Submarine Band וה-Flying Burrito Brothers של גראם פרסונס.

מארק אולסון היה סולן בודד פה והסאונד המלא והידוע של הלהקה + ההרמוניות המושלמות עם גארי לוריס החלו להתפתח, אך עוד היו בהתחלה. זה מורגש מאוד למי שמגיע לפה אחרי היכרות כבר עם הצליל הקלאסי של ההרכב. אלבום שלא צריך להתחיל איתו, אבל כדאי מאוד להגיע אליו אחרי אלבומי שנות התשעים. הוא פיסת היסטוריה ענקית ומעניינת של הג'ייהוקס.

Falling Star

King of Kings

————————————————————————————————————

Blue Earth
1989
20988-blue-earth

שלוש שנים מאלבום הבכורה וכבר הניצנים של השינויים בהרכב לאורך השנים החלו להיראות. בזמן שבין האלבומים הם החליפו מתופף, גארי לוריס הספיק לעזוב את הלהקה לתקופה קצרה ואז לחזור, וכמו כן הם עברו ללייבל גדול יותר. התוצאה היתה אלבום שני לא רע בכלל שמתפקד גם כחבל מקשר, אך לא מושלם, בין ההשפעה הבולטת באלבום הראשון לבין מציאת הסאונד המדויק של האלט-קאנטרי\רוקנ'רול הנפלא שהם היו בדרך אליו.

הגיבוש של ההרכב, או יותר נכון – האדיקות של החברים המקוריים, ובמיוחד אולסון את לוריס, החלה לפסוע בדרך הנכונה. זה ניכר במספר רצועות באלבום וגם בשני שירים פה שלאחר מכן יוקלטו שוב לאלבום הבא – Two Angels ו-Martin’s Song. שירי הפתיחה והסיום של Blue Earth, שעוטפים פה משני צדדים עוד אלבום שלא הייתי ממליץ איתו להתחלה, אך נשמע טוב לא משנה מתי. שני השירים הללו גם מייצגים בשבילי פתיחה ונעילה של התקופה המוקדמת של הג'ייהוקס עם חיפוש הסאונד המושלם שלהם ועד למציאתו עם האלבום הבא, אליו צמד השירים הגיעו גם כן, הפעם כחלק מיצירה אחידה ואדוקה לגמרי.

Two Angels

Commonplace Streets

———————————————————————————————————-

Hollywood Town Hall
1992
515Ae0RKMBL

הגענו לחצי הראשון של השיא של הלהקה בשנות התשעים. כמו כן לאלבום הפריצה הגדול שלהם – Hollywood Town Hall. אלבום שבו הסאונד של הלהקה הגיע לשלמות. בנוסף להחלפת עוד מתופף (משהו שחזר המון בהיסטוריה שלהם, סטייל "ספיינל טאפ"), השינוי היותר משמעותי היה לחבור למפיק ג'ורג' דרקוליאס. מי שעבד עם The Cult והבלאק קרואוז ובמהלך שנות תשעים הפיק אלבומים מושחזים גם ל-Afghan Whigs וטום פטי וה-Heartbreakers. הוא בהחלט השפיע על ההפקה הנקייה והמושלמת יותר של השירים כאן. כמו כן על להפוך את השירים לקליטים לקהל הרחב. לא שזה מפריע לעומק והיופי שנמצא פה, ההפך.

הלהקה הצליחה לייצר כאן אלבום די מושלם, שהוא גם כיפי, גם עמוק, גם מרגש, ובאותו הזמן קליט לכל סוג של מאזין בערך. עם חשמל מלהיב ואלט-קאנטרי רך, ההרמוניות וחלוקת הקולות בין לוריס ואולסון נפלאה, ויחד עם מארק פרלמן, הבסיס הקבוע של הג'ייהוקס מצא את המוזיקה אליה החברים חתרו בשנים שלפני כן. ניקי הופקינס ובנמונט טנץ' המעולים הוסיפו עבודת קלידים. אם יש מקום להתחיל איתו עם הג'ייהוקס, בשבילי זה תמיד מכאן, יחד עם האלבום הבא, שהוא החצי השני בפסגה של ההרכב דאז.

Waiting For The Sun

Nevada, California

—————————————————————————————————————–

Tomorrow The Green Grass
1995
61oU85axmbL

את השנים הכי מוצלחות בקריירה של הג'ייהוקס המשיך בכוח האלבום Tomorrow The Green Grass. כפי שציינתי קודם, הוא המשך ישיר לכל הדברים הטובים שהיו ב-“Hollywood” ותמיד תיפקד אצלי כחצי השני שלו. שני האלבומים האלה תמיד הלכו אצלי יחד. הם השניים שאני ממליץ לכולם להתחיל איתם את המסע עם הג'ייהוקס (כפי שהיה אצלי). שניהם מייצגים הכי טוב את הצליל הקלאסי שלהם. בכלל, תמיד הגדרתי אותם כשני אלבומי להיטים. למרות שהם אלבומי אולפן רגילים לכל דבר, הם פשוט נשמעים כאילו יש בהם להיט אחרי להיט. גם בשירים היותר "פילרים" שהם לא סינגלים או הושמעו ברדיו. פשוט הכל נשמע חלק ומעולה.

דרקוליאס הפיק גם את האלבום הזה. הפעם בלי מתופף קבוע, הלהקה הביאה נגן אולפן למלא את החלל, אך הוסיפה קבוע להרכב את הקלידנית קרן גורטברג. מתארחים פה גם קרייג ליס על פדל-סטיל (שעבד אחר כך עם כמעט כל שם גדול בסביבה ברשימה אין-סופית של אלבומים מעולים) וכמו כן ויקטוריה ויליאמס בקולות רקע. לויליאמס התפתח קשר די קרוב עם הג'ייהוקס אחרי שהם הקליטו שיר שלה לאלבום צדקה מיוחד ב-1993. עליה הם כתבו את השיר Miss Williams Guitar פה באלבום והיא גם הפכה להיות זוגתו ולאחר מכן אשתו של מארק אולסון. הקשר ביניהם גם היה חלק קטן בפרידה של אולסון מהלהקה.

Miss Williams' Guitar

Blue

————————————————————————————————————–

Sound of Lies
1997
the_jayhawks_-_sound_of_lies

לאחר שני אלבומים סופר-מוצלחים שמסמלים את הפסגה המוזיקלית של הג'ייהוקס, הגיעה הפרידה מהחבר המקורי מארק אולסון. הזמן בין האלבומים Tomorrow The Green Grass ו-Sound of Lies פתח פרויקטים צדדיים אחרים של חברי הלהקה. מארק אולסון עזב ויחד עם ויקטוריה ויליאמס הקים הרכב משלו תחת השם The Original Harmony Ridge Creek Dippers ובאותו הזמן גארי לוריס ומארק פרלמן חברו לסופר-גרופ הנהדרת Golden Smog, יחד עם ג'ף טווידי מ-Wilco, הגיטריסט קרייג ג'ונסון וג'ודי סטיבנס מ-Big Star (עוד על השמות וההרכבים הללו ואחרים בחלק ב' של המדריך). אך הג'ייהוקס המשיכו הלאה ולא התכוונו לעצור.

ב-Sound of Lies גארי לוריס הפך למנהיג הרשמי של הלהקה. הוא כתב לבד את רוב השירים והיה לסולן היחיד, עכשיו כשההרמוניות והחלוקה עם מארק נפרדו. בשעה טובה הגיע מתופף קבוע – ג'ים אוריגן, ואיתו לוריס צירף גם את קרייג ג'ונסון מגולדן סמוג. מה שהשלים לראשונה הרכב של חמישיה. הליין-אפ הזה בעצם הוציא את הג'ייהוקס לדרך חדשה כלשהי. כזו שהתחילה עם האלבום, שלפי דעתי, הוא הכי Underrated שלהם. השינויים ובמיוחד העזיבה של אולסון קצת פגעו באווירה הביקורתית סביב Sound of Lies. כמו גם העובדה לרעתו שהוא הגיע אחרי צמד אלבומים ממש מוצלחים. אבל הוא אלבום מצוין, שנמצא תחת הצל הכבד של Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass. יש בו יופי של שירים, הרבה מהם ארוכים יותר ועם בנייה קצת יותר נוקשה מהשירים שהיו לפני כן. אין לו את אור הזרקורים הקליט של הצמד לפניו, אך הוא מכיל רצועות זוהרות אחרות, שכדאי מאוד לגלות. אלבום חובה מבחינתי בדיסקוגרפיה.

Dying On The Vine

Trouble

————————————————————————————————————–

Smile
2000
CS542006-01A-BIG

החמישיה שהתגבשה באלבום הקודם המשיכה גם לכאן. לוריס המשיך להיות הכותב הראשי, אבל היו פה יותר שירים עם כתיבה משותפת יחד עם שאר חברי ההרכב, במיוחד ג'ים אוריגן ומארק פרלמן. מבחינת אווירה, Smile היה אמור להיות המשך ישיר ל-Sound of Lies, אבל הוא קצת נכשל במבחן. יש בו מספר שירים טובים, אך הרמה לא מגיעה לקודמו. בגדול זה אלבום בינוני שאף פעם לא השאיר עלי חותם מיוחד. הוא יותר עבר ליד האוזן, לפעמים בכיף ולפעמים פשוט עבר ללא הרגשה מסוימת…הוא יותר פופי בסאונד ולקח איזה צעד הצידה מהמוזיקה והז'אנרים שהפכו את הג'ייהוקס לכ"כ אהובים.

אחרי האלבום הזה, משהו היה צריך להשתנות שוב, וזה קרה לטובה באלבום הבא. הג'ייהוקס נכנסו לשנות האלפיים עם ירידה לצורך עלייה ועשור מלא בתהפוכות, יצירה, הוצאות שונות, היעלמות וחזרה גדולה של המוזיקה שלהם, ישנה וחדשה כאחד.

I'm Gonna Make You Love Me

Smile

—————————————————————————————————————

Rainy Day Music
2003
31uPNqzel6L

עד לפני מספר שנים זה היה האלבום האחרון של הג'ייהוקס, עם הרגשה שיש סיכויים טובים שהוא גם האחרון בהחלט. על זה בהמשך. בזמן יציאתו של Rainy Day Music  קרן גורטברג וקרייג ג'ונסון עזבו ולמעשה השלישיה שיצרה את האלבום הם לוריס-פרלמן-אוריגין, כשהם מוסיפים את הגיטריסט סטיבן מק'ארת'י להשלמות של גיטרות ופדאל\לפ-סטיל בעיקר. באלבום מתארחים גם ג'ייקוב דילן וברני לידון הותיק (The Eagles, Flying Burrito Brothers).

למרות העזיבות, הלהקה יצרה אלבום על טהרת הסאונד הקלאסי והמאוד קליט שלהם מאמצע שנות תשעים. יש בו חזרה די בולטת של הסגנון שגרם לי להתאהב בהם לראשונה. לא אגיד ש-Rainy Day Music הוא באותה רמה של האלבומים ההם, אבל הוא אחד היותר טובים וחיוביים של הג'ייהוקס. מכיל כמה וכמה שירים שתופסים אותך ישר על ההאזנה הראשונה, כפי שעשו הרבה כאלה ב-Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass. אחרי שהחברים גיבו קצת את האלבום בדרכים, היה נראה שהלהקה די מתפוררת ומשאירה אחריה סימן שאלה לא קטן לגבי העתיד.

Save It For A Rainy Day

Tailspin

במהלך השנים הראשונות אחרי יציאתו של Rainy Day Music, חברי הג'ייהוקס פנו לכיוונים שונים ולראשונה בקריירה הלהקה בעיקרון התפרקה והפסיקה את פעילותה לזמן לא ידוע. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים גארי לוריס ומארק אולסון חזרו לשתף פעולה ולהופיע יחד כצמד. ב-2008 לוריס הוציא אלבום סולו בהפקתו של כריס רובינסון. אותו רובינסון בעיקרון החזיר גם את לוריס ואולסון לאולפן והפיק בסוף אותה שנה את אלבומם המשותף והמקסים Ready For The Flood.

ב-2009 הג'ייהוקס התאחדו עם אולסון שוב בהרכב, חזרו להופיע ולבינתיים הלהקה החלה גם לשחרר רשמית הוצאות מהארכיון ולעבור על אלבומיה מחדש; ראשון יצא Music From The North Country, אנתולוגיה עם דיסק אוסף ודיסק שני של הקלטות נדירות. אחר כך שוחרר לראשונה אי פעם האלבום הראשון מ-86 על-גבי CD וקיבל חיים חדשים, ובמסגרת הוצאות עם בונוסים של האלבומים האחרים, שוחררו לראשונה רשמית ה-Mystery Demos. הקלטות נפלאות של אולסון ולוריס מהשנים 91\92, עם דמואים אקוסטיים שחלקם שוחררו לאחר שנים באלבומם המשותף (על כל הדברים האלה ועוד, בחלק הבא). כששנת 2011 הגיעה הג'ייהוקס כבר הופיעו די הרבה, הגיעו גם לאירופה ואף הקליטו אלבום חדש.

—————————————————————————————————————-

Mockingbird Time
2011
the-jayhawks-mockingbird-time-2011

לאחר 8 שנים מאז האלבום הקודם, אפשר להגיד ש-Mockingbird Time היה אלבום הקאמבק של הג'ייהוקס. אלבום שחיכיתי לו בטירוף בזמנו. מוזיקה חדשה של הלהקה שאני כ"כ אוהב, ועוד עם החזרה של מארק אולסון עם הליין-אפ של Tomorrow The Green Grass. לא יכולתי כבר לחכות להאזנות של האלבום הזה, שהתברר כיצירה לא הכי מושחזת שלהם.

בהתחלה שמעתי אותו המון והיתה התלהבות של געגוע וציפיה. אך אחרי ש-2011 הסתיימה, שמתי לב שאני לא ממש חוזר אליו. אפשר למצוא ב-Mockingbird Time כמה רגעי קסם קטנים של לוריס-אולסון עם מפגש הקולות המושלם שלהם, כמו כן מספר שירים לא רע בכלל. אבל במכלול האלבום לא עבר אצלי את מבחן הזמן והוא נמצא בין אלבומי הרשות של הדיסקוגרפיה.

Tiny Arrows

She Walks In So Many Ways

באותה השנה שהוא יצא גם ראיתי אותם לראשונה בלייב, כאשר טסתי לשתי הופעות באנגליה. זה היה עוד חלום שהתגשם, לחזות בג'ייהוקס עם הליין-אפ הקלאסי. באותן הופעות הם הציגו מספר שירים מהאלבום החדש, אבל הבסיס היה רובו על טהרת תור הזהב של הלהקה, עם ריבוי שירים של Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass. היה אדיר וחזיתי ברוב השירים מהאלבומים הללו בלייב.

לא הרבה אחר כך דרכיהם של אולסון ולוריס נפרדו פעם נוספת. קרייג ג'ונסון חזר ללהקה וב-2014 ראיתי אותם שוב בסיבוב הופעות בו הם גיבו את ההוצאות המחודשות של האלבומים המאוחרים; Sound of Lies / Smile / Rainy Day Music. זו היתה השלמה די מגניבה. לראות אותם בשני ליין-אפים שונים בקריירה, מגבים ריבוי של אלבומים שונים. במיוחד שמחתי נורא לחזות בהמון שירים של Sound of Lies שהם לא ניגנו שנים. באותן הופעות גם גארי לוריס די ירד על האלבום Mockingbird Time, מה שיכול להיות מגיע גם מהיחסים עם אולסון שהתרחקו וכיום הם כבר לא משהו.

במהלך 2015 הם המשיכו להופיע עם ריבוי החומרים מהתקופה המאוחרת של 1997-2003 והודיעו על הקלטת אלבום חדש. אלבום שניצנים ממנו שוחררו בחודשים האחרונים ואני מצפה ממש בקרוב לשמוע אותו כמכלול. אלבום שמגיע אחרי עוד תקופה בהיסטוריה של הג'ייהוקס, עם חזרות ושינויים, שנראה כתחנה נקייה ומבורכת מהצד שלהם. כזו שגם מציינת ב-2016 בדיוק 30 שנה ללהקה מאז יציאת אלבום הבכורה שלהם. שלושה עשורים עברו ויש עוד למה לצפות. הם עדיין מרגשים אותי וכמו כן ההתרגשות לקראת מוזיקה חדשה תחת המילים The Jayhawks נמצאת שם בענק. בכל גלגול או תקופה, אני שמח שהם פה.

לכבוד חגיגות 30 שנה מתחילת הדיסקוגרפיה של הלהקה, הנה המיקס המיוחד שהכנתי. שעה וחצי עם הג'ייהוקס נטו, מכל האלבומים והתחנות של ההרכב, בעריכתי:

אהבתם? שתפו את זה: