יחסית קל יותר

"אני לא מקנא באלבום שיגיע אחריו". זה משפט שאמרתי מספר פעמים בשנתיים האחרונות, בכל מיני שיחות עם חברים ומכרים על האלבום Southeastern. מה שהיה ב-2013 האלבום הכי טוב בקריירה של ג'ייסון איזבל וכמו כן אלבום השנה שלי, שהוציא ממני גם את אחד הטקסטים הכי אישיים שכתבתי בסיכום של אותה שנה. אני לא מקנא, כי להיות ה-Follow Up לאלבום כ"כ אישי ומושלם זה נורא קשה. במיוחד כשיגיעו כל ההשוואות. חשתי שמפה אפשר רק לרדת. ואז הגיע אלי האלבום החדש ומסתבר שטעיתי. כלומר, אני אגיד את זה כבר עכשיו – הוא ממש לא אלבום יותר טוב מקודמו. הוא פחות. אבל הוא גם יותר במובן מסוים…ברבדים שנמצאים באלבום תחת צל מאסיבי של מי שהיה שם לפניו. אלבום שיש לו את החופש להכיל משהו שרק סוג כזה של אלבומים יכולים לעשות טוב יותר. קוראים לזה המשכיות.

הרבה עבר בשנתיים האחרונות על איזבל, עלי ועל שנינו יחד מאז היציאה של Southeastern. קריירת הסולו של ג'ייסון פתאום הוזנקה, הוא הגיע להרבה יותר בתים ואוזניים של מעריצים חדשים. האלבום הזה עשה לו משהו קצת דומה למה שבשנים האחרונות Brothers עשה לבלאק קיז, או נגיד מה ש-Lost In The Dream עשה ל-War On The Drugs בשנה שעברה. כל אחד בסדר גודל אחר, אבל יחסית, אתם יודעים. לא כל אחד מהם היה באמת אלבום ראוי שיעשה זאת מבחינתי (עם הבלאק קיז זה היה צריך להיות Attack & Release או שני האלבומים שהגיעו לפניו, אבל זה רק אני). אין ספק אבל שאם יש אלבום ראוי להזניק קריירה, זה אחד אישי כמו Southeastern. וכל כך הגיע לו. על כל השנים הרעות, ההתמכרויות, הקושי והנחישות שהביאו אותו לשם, מאז הימים בדרייב ביי טראקרס ובמיוחד מאז שיצא לדרך שלו לבד ב-2007.

גם אצלי אישית עברו לא מעט שינויים בשנתיים הללו; עזיבות, החלפות, פסק זמן קצר מהחיים, אנשים קרובים שבאו והלכו ויותר מכל – זמן. כזה שממש הייתי צריך לעצמי. בתוך הזמן הזה וכפי שסיפרתי בסיכום שנה ההוא, נפגשתי עם ג'ייסון (והאישה שלצידו אמנדה שיירס) לראשונה ב-2013, באנגליה. היה לנו בונדינג ומשם החל קשר די מיוחד ומפתיע. באמצע השנה שעברה נפגשנו שוב וסיפרתי לו שאני מתכנן להגיע לנאשוויל במסגרת הטיול הגדול בארה"ב באוקטובר האחרון. אז הוא הזמין אותי לערבים המיוחדים שלו באולם ה-Ryman האגדי באותו חודש, ואז נפגשנו בשלישית לקראת סוף השנה. בין אותן הופעות נפלאות ב-Ryman ביליתי איתם הרבה. באחת השיחות עם ג'ייסון הוא אמר לי שיש לו כבר כמה שירים חדשים שהוא והלהקה (ה-400 Unit) הולכים להקליט בחודש מרץ. השירים האלה, ועוד כמה אחרים, יצאו היום רשמית לאוויר העולם כחלק מאלבום הסולו החמישי של ג'ייסון איזבל – Something More Than Free.

something more

סולו מספר 5

אם ב-Southeastern שלט הצד האישי והקודר, פה יש קצת יותר אופטימיות. אפשר לשמוע את זה כבר בפתיחה עם If It Takes a Lifetime, שמזכיר את הצד היותר קאנטרי והסאונד של האלבום השלישי שלו – Here We Rest. זה שיר יותר סובלני ועם תקווה. שינוי קצת יותר קליל מהפתיחה באלבום הקודם עם Cover Me Up, אחד השירים הכי אישיים של איזבל, אחרי שיצא מגמילה ועל היחסים עם אמנדה. בכלל, Southeastern היה אלבום הפיכחות של ג'ייסון, מיד אחרי שהתנקה לחלוטין מאלכוהול. עכשיו כבר מעל שלוש שנים שהוא נקי ויש לו יותר חופש ליהנות מהחיים החדשים שלו. מה שלא אומר שחסרים לו שירים קודרים, הם פשוט מגיעים ממקום קצת יותר בטוח, אישית ומוזיקלית.

הסינגל הראשון 24 Frames הוא שיר רדיו קלאסי. מאוד קליט, עם מלודיה מושכת. שיר שעובר טוב אצל המאזין הוותיק ובאותו זמן יכול למשוך בכיף קהל חדש.  מיד אחריו זה המקום בו האלבום ממש מתחיל להתרומם בשבילי. עד עכשיו היה נחמד, אבל החל מהשיר השלישי הארסנל הרגיש תופס את המושכות. זה קורה עם Flagship והמחשבות על להחזיק זוגיות קיימת והפחד מלאבד את אותן רגשות או רגעים קטנים שמדביקים שני אנשים יחד. אחריו מגיע How To Forget שמזכיר קצת סגנון של החבר ראיין אדאמס וכולל סיפור של מפגש עם מישהי מהעבר שמחזיר תקופה שרוצים לשכוח. גם כשאיזבל נמצא במקום ממש טוב בחיים כרגע, הוא לא שוכח את הדברים האלה. העבר שלו נמצא במילים ונשמע בקולו, כאילו כל רגע הוא עלול לחזור לשם ולאבד את כל מה שיש לו כרגע בידיים. האלבום הזה הוא בעצם דוגמה נהדרת לאיך אפשר להיות במקום נוח ודי מאושר בחיים, ועם זאת לא לאבד את היכולת להוציא ממך רגש ומשקל שפורצים בדרך כלל רק ברגעים הכי נמוכים שלנו. זו מיומנות מבחינתי של כותב גדול.

השיא הראשון של האלבום מגיע אצלי ב-Children of Children, שם ג'ייסון חוזר שוב למשפחה שלו, כפי שעשה לא מעט פעמים בקריירה, ועד כמה חזקה ההשפעה של בן על הורה, שלפעמים גם כוללת ויתורים שעשו בשבילך שאתה מבין אותם רק בגיל מבוגר. אני לגמרי מבין מאיפה השיר הזה הגיע, כי ג'ייסון הולך להפוך בעצמו לאבא ממש בקרוב. אמנדה אמורה ללדת בסביבות ספטמבר את הילדה הראשונה שלהם. אין ספק שזה שיר שמתכונן לזה ובאותו זמן גם הולך אחורה, כראוי לסגנון של איזבל. כמו כן זה שיר שמראה היטב את היופי בגיבוי של ה-400 Unit. במיוחד כל החצי השני פה, הסולואים הנעימים והגיטרה של איזבל שמחוברת כבר בתת-מודע עם חברי הלהקה האחרים.
זה אלבום שני רצוף שהוא בעיקרון סולו, אבל החברים של ה-400 Unit כולם שם. קצת מזכיר אולי את אלבומי הסולו של טום פטי עם ה-Heartbreakers, שפשוט לא נמצאים על שם האלבום. והם נשמעים כ"כ טוב יחד בקטעים מסויימים, גם בשירים המופשטים שלא מצריכים יותר מדי חשמל. הם נותנים למוזיקה ולג'ייסון להגיש את מה שיש להם מעל זה באופן מושלם.

2020

הבן-אדם שכבר לא שם. בתחילת הדרך עם הדרייב ביי טראקרס.

ההגשה הזו ממשיכה מצוין ב-The Life You Chose עם עוד הרהורים על העבר\הווה, ואז בשיר הנושא של האלבום איזבל מוציא שוב את הקריין שבו, עם עוד סיפור קטן ואנושי על דמות שפשוט מנסה לעבור את היום-יום ולהרגיש נורמלי בעבודה הרגילה והעיירה הקטנה שמקיפה אותה. הקסם של יכולת הסיפור הזו גם ממשיך ל-Speed Trap Town. מהשירים האלה שאני פשוט רואה איך אנשים יגלו גם שנים מהיום ויראו בהם משהו נורא אמיתי שהם יכולים להתחבר אליו. שרשרת השירים הזו והחצי השני של האלבום יותר מתקרב לאווירה של Southeastern, אבל הוא עדיין שונה. או לפחות המקום ממנו השירים החדשים מגיעים. צריך לתת קרדיט ליופי שלהם גם בצד ההפקתי, עליו שוב אחראי דייב קוב. מי שהפיק את Southeastern. הוא שוב נותן לג'ייסון את החופש בשירים, כפי ששומעים גם ב-Hudson Commodore, שממשיך את הרצף היפה פה. השירים הוקלטו בטייקים ספורים, לייב באולפן, כמעט בלי עריכה. עוד הפקה פשוטה ששוב מראה שהחיבור בין קוב לאיזבל הוא ניצחון מוזיקלי ללא עוררין.

הרצף הפשוט והיפה הזה טיפה נעצר אצלי ב- Plametto Rose, היותר בלוזי. אבל הוא חוזר בשביל הסיום עם To A Band That I Loved. שיר אהבה שמוקדש ללהקת Centro-Matic שהתפרקה בשנה שעברה (כתבתי על זה בטקסט על האלבום האחרון שלהם בסיכום 2014). זהו הרכב שגם אני מאוד אהבתי. בשנים הראשונות עם הדרייב ביי טראקרס הם היו מופיעים איתם וג'ייסון היה מנגן לא מעט עם Centro-Matic גם בלי קשר. היתה להם הערכה הדדית כזו בין מוזיקאים. יש משהו עצוב בלראות להקה אהובה וקרובה מתפרקת. אני בטוח אבל שג'ייסון נזכר בחיוך בימים ההם בשנות העשרים המוקדמות שלו כשהם נגנו יחד. אני יכול להגיד בבטחה שהוא הרבה יותר מחייך במבט על עצמו בתקופה ההיא ועכשיו, כשהוא נפרד מלהקה שאהב ובאופן מסויים גם מהנער והבן-אדם שהיה אז והדברים שהשאיר מאחוריו. יש בשיר איזו סגירת מעגל אישית מאוד ראויה שמתחבאת מאחורי פרידה ממוזיקאים אהובים.

IMG_0243

עם החצי השני, אמנדה שיירס.

ג'ייסון איזבל הוא כבר לא אותו הבן-אדם והמוזיקאי שניגן עם Centro-Matic בגיל 22. הוא גם לא אותו ג'ייסון של שני אלבומי הסולו הראשונים שכללו שירי רוקנ'רול כבדים והרבה יותר חשמל. הרוקר של ה-Drive By Truckers התחלף לטרובדור מודרני שממשיך את צעדיהם של ההשפעות עליו כגון טאונס ואן זאנדט, ג'ון פריין, דילן או יאנג. מי שב-2007 יצא לדרך עצמאית והופיע מול קהל של כמה עשרות בלבד באולמות קטנים, עכשיו מופיע ארבעה ערבים רצופים ב-Ryman האגדי בנאשוויל וגורם להם להיות סולד אאוט תוך שלושה ימים. באותו אולם בו הופיעו כל הכותבים שהשפיעו עליו כשהיה ילד ומתבגר בצפון אלאבמה.

לפני שנתיים איזבל סיים את Southeastern עם Relatively Easy. שיר על אובדן בו הוא "העז" להכניס מעט אופטימיות עם הלילות הבודדים שעם הזמן הופכים ליחסית קלים יותר. את Something More Than Free הוא פותח עם הבוקר שאחרי אותם לילות. במקום יותר בהיר ומבין. עם הווה נקי, משפחה שהולכת להתרחב, מעט אופטימי יותר לגבי לעתיד, אך עדיין נשאר עם הרגליים על הקרקע כשרסיסי העבר והאווירה הקודרת שאפפה את כתיבת האלבום הקודם שמורים היטב אצלו בלב. אותם רסיסים שעדיין נמצאים לאורך נקודות שונות ב-Something More Than Free, אלבום שבסוף כן גרם לי לקנא בו. על זה שהוא מצליח להמשיך הלאה למרות המשקל העצום על הכתפיים שלו ובאותו זמן להישאר ברמת כתיבה טובה. אלבום שבעצם אין בו שיר רע ולכל אורכו אפשר למצוא עוד כמה משפטים גאוניים וליריקה מדויקת של אחד הכותבים ומספרי הסיפורים הכי טובים בסביבה. אלבום שממשיך את התקופה הכי טובה בקריירה והחיים האישיים של איזבל.

——————————————————————————

מוזמנים להאזין למיקס מיוחד שהכנתי לכבוד יציאת האלבום, אשר סובב את כל הקריירה של איזבל עד היום, מהימים המוקדמים עם הדרייב ביי טראקרס דרך ארבעת אלבומי הסולו הראשונים. בדף ה-Mixcloud שלי או ממש כאן:

"This Ain't The World We Signed Up For" – Jason Isbell Mix by Tomer Cooper on Mixcloud

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “יחסית קל יותר

סגור לתגובות.