אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.

מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.

כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.

חוויתי את ההרגשה הזו מלא בעבר, כי ראיתי כבר את כל האמנים שהכי-הכי קרובים אלי בעיקרון ורציתי + עושה את זה שנים והייתי ביותר ממאה הופעות חו”ל (ג’ני היתה ה-117), היו לי הופעות מיוחדות יותר והרבה פעמים שההרגשה הזו היתה שם. אבל היא החזירה אותה אתמול. הרבה בגלל הציפיה וההמתנה ומשקל של שנים שההופעה הזו סחבה על הגב שלה. ואיזה כיף להרגיש את זה שוב.

האירוע היה יותר משמעותי בגלל הסיבה שארז (מהבלוג השכן אנטנות השמיימה) היה לצידי, וגם הוא, כמוני, חיכה שנים להופעה הזו. כמוני, גם הוא טס רק בשבילה. מה שהפך את הזיכרון והתאריך הזה למשותף. ובטח נדבר על זה שנים קדימה. ההופעה עצמה לגמרי סיפקה את הציפיות ואת כל השנים והמטענים שהיו לקראתה. ג’ני מדהימה על הבמה והביצועים שראינו היו נפלאים.

חוץ מ-Pretty Bird שממש רציתי, ואולי Melt Your Heart ו-You Are What You Love, הסט ליסט היה בהחלט מספק. עם חלוקה של נציגים משלושת אלבומי הסולו, ארבעה שירים חדשים מהאלבום הטרי המתקרב ושלושה נציגים מימי Rilo Kiley. הבולט מהאחרונים היה Portion For Foxes שאני ממש שמח שהיא מבצעת עכשיו.

מבין החדשים, Heads Gonna Roll ו-Wasted Youth נשמעו לי הכי טוב ועם פוטנציאל הידבקות לראש כשישוחררו אולי בגרסת האולפן. היו ביצועים מעולים ויפים ל-Happy ו-Head Underwater ואחד מדהים של Born Secular (שסיים את הסט באופן אדיר, עם ה-Outro הארוך כשג’ני והנגנים יורדים אחד-אחד מהבמה על רקע הלכלוך החשמלי מהגיטרה).

נורא שמחתי לחוות את See Fernando ו-Late Bloomer האהובים, אבל רגע השיא כנראה הגיע בהדרן עם The Next Messiah. מהשירים שהכי רציתי לראות וקצת חששתי, כי הוא לא בוצע בהופעות אחרונות. וואו, זה היה ענק. ג’ני יודעת לחשמל אותך עם הרבה חוזק ואנרגטיות, ובחלקים מסוימים לרגש כמו לא-יודע-מה. האמת שרוב ההופעה היתה ממש אנרגטית כזו וחזקה. הרגשתי שהיא רק משתפרת ככל שהתקדמה.

היו הרבה רגעים שם, לא אפרט יותר מדי עכשיו. את ההופעה כולה היא סיימה עם Acid Tongue, שיר הנושא היפהפה של האלבום שגרם לי לקראש המטורף עליה דאז. היה שקט מופתי בזמן שרק הקול והאקוסטית שלה הגישו את המילים הכ”כ מוכרות, כשההרמוניות של כל הלהקה מגבות אותה יחד למיקרופון אחד בצד. סיום מעולה לערב הזה ששלח אותנו הביתה מסופקים ומאושרים.

אין לי מושג אם אני אראה את ג’ני שוב, אבל אני כ”כ שמח שאני מדבר על ההופעה הזו עכשיו בלשון עבר ומעכשיו והלאה תמיד תהיה את האפשרות לכתוב ולספר עליה. או להיזכר בה לבד ולחייך כשאריץ בראש איזה משפט אחד בשיר האחרון או אתקל בסט-ליסט שקיבלתי, מתי שאני רק רוצה. זיכרון של הופעה, או תאריך, או רגע, או אירוע, שמשכיחים לחלוטין כל קילומטר ושקל, ושטומנים בתוכם שנים של שיחות, טקסטים, חפירות, אהבות, רגשות וחלומות. תודה, ג’ני.

“…Cause I’ve been down to *London* and dropped acid on my tongue”