צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

MI0000010959

למרות שלא ישב על כיסא הבמאי, לקמרון היתה השפעה לא קטנה על הפסקול שמורכב מהמון רוקנ'רול של סוף הסבנטיז\תחילת האייטיז. בין השמות בהוצאת הפסקול הרשמי אפשר למצוא את ג'קסון בראון, גרהאם נאש, סמי הגר עם שיר הנושא, ג'ו וולש, סטיבי ניקס, Poco ואחרים. בשירים שמופיעים בסרט ולא בהוצאה הרשמית יש גם את טום פטי וה-Heartbreakers, זפלין ו-The Cars, בפסקול שבאמת הכניס רוח חיים צעירה ותוססת לחוויות התיכון שקמרון אסף ונכנסו לדמויות הצבעוניות בסרט. דמויות, שכמו ב-Dazed & Confused של ריצ'רד לינקלייטר בניינטיז, מגולמות ע"י מספר שחקנים מוכשרים בתחילת דרכם; שון פן, ג'ניפר ג'ייסון לי ופורסט וויטאקר.

טוד ראנדגרן ולהקת Heart כתבו גם כן שירים לסרט, שבסוף לא השתמשו בהם. אבל שניהם יופיעו בהמשך הקריירה של קרואו, במיוחד חלק מ-Heart שנכנס לחייו האישיים.

Jackson Browne – Somebody's Baby 

Stevie Nicks – Sleeping Angel 

————————————————————————————————————-

"I gave her my heart, and she gave me a pen"

בשנת 1984 קמרון כתב את התסריט לסרט Wild Heart ואז ב-86 הוא התחתן עם ננסי וילסון מלהקת Heart. מי שתלווה הרבה מפסי הקול של סרטיו. היא גם פותחת את הפסקול הרשמי לסרטו הבא והראשון גם בתור במאי – Say Anything של 1989. הראשון מבין שורה נהדרת של דרמות-קומדיות רומנטיות שקרואו יצר במהלך העשור וקצת הבאים. זה גם אולי הסרט הכי Underrated שלו אצלי. עוד לפני Tiny Dancer ו-"You had me at hello", כבר כאן סצינה אחת של קרואו הפכה אייקונית. זו של לויד דובלר (ג'ון קיוזאק הנהדר) המאוהב אוחז בבום-בוקס מעל הראש עם In Your Eyes של פיטר גבריאל שבוקע מהרמקולים.

sasoundtrackfront

גם הפסקול וגם הסרט איכשהו מצליחים להעביר טוב את הרגעים היותר צ'יזיים שלהם ולהפוך אותם דווקא לחמודים עד נפלאים. זה חלק מהקסם הכי גדול שתמיד ראיתי אצל קמרון, במיוחד בעשור וקצת הראשון שלו בתור במאי. הפסקול הרשמי של Say Anything נע בין רוק גרובי לקטעים רכים יותר, כמו אותו פיטר גבריאל. עם ג'ו סטריאני ו-Cheap Trick מול The Replacements ודפש מוד. המוזיקה נעה בין מרד נעורים לאהבה אמיתית ראשונה שהופכת אותך לדברים שאתה לא. בין השירים שנמצאים בסרט ולא בפסקול הרשמי אפשר למצוא גם את אירוסמית', סטילי דן, סאונדגרדן והשיר המושלם Chloe Dancer/Crown of Thorns של Mother Love Bone. שיר שיופיע פעם נוספת בפסקול של קרואו בסרטו הבא ושם יקבל גם מקום רשמי ראוי.

Cheap Trick – You Want It

The Replacements – Within Your Reach 

——————————————————————————————————————–

.I've always been able to do this, break up with someone and never look back"
"Being alone: there's a certain dignity to it

בשנת 92 קרואו ביים את סרטו השני, שגם הוא ובמיוחד הפסקול שלו, היוו רקע לתקופה ספציפית בזמן ושל דור שלם. המוזיקה של Singles היא לא סתם אסופת שירים. היא מייצגת את דור הניינטיז, את העיר סיאטל ואת התפרצות הגראנג' והרוק האלטרנטיבי של אותן שנות התשעים המוקדמות. הרוב המוחלט של השמות בפסקול הרשמי מגיע מאיזור סיאטל וכולל בין השאר את פרל ג'אם, סאונדגרדן\כריס קורנל, Alice In Chains, מדהאני, Mother Love Bone וה-Jimi Hendrix Experience. לחלקם גם יש הופעות אורח בסרט, במיוחד חברי פרל ג'אם שמתפקדים יחד עם מאט דילון בתור הלהקה הפיקטיבית Citizen Dick. אחת מתוך שלוש להקות פיקטיביות בסרטים של קרואו שקשורות למוזיקאים מהמציאות.

500x500

כרגיל נמצאים גם רפרנסים למוזיקה מהעולם האמיתי, כאשר Citizen Dick שרים את השיר Touch Me I’m Dick, שהוא בעיקרון השיר Touch Me I’m Sick של מדהאני רק עם מילים אחרות. כמו כן נמצאים עוד רפרנסים חבויים ודברים קטנים ונחמדים כאלו, שקמרון ישקיע בהם עוד הרבה יותר בהמשך הקריירה עם הלהקה הפיקטיבית הבאה בסרטיו…בשירים שנמצאים בסרט ולא בהוצאת הפסקול הרשמי אפשר למצוא גם את מאדי ווטרס, הפיקסיז, ג'ון קולטריין, R.E.M ואחרים. כמו כן בסרט ובהוצאה הרשמית יש שני שירים של פול ווסטרברג, מי שהיה חבר ב- Replacements שהתפרקו קצת לפני יציאת הסרט ובעצם "סינגלס" היה עבודת הסולו הראשונה שלו.

לקח לי קצת זמן להעריך את הפסקול הזה, כי את הסרט ראיתי לראשונה בגיל יחסית צעיר, לפני החיבור הרציני עם מוזיקה. רק שנים לאחר מכן התחברתי והבנתי יותר את היופי של הסרט, על הגוונים השונים של הבודד מול הביחד, המחשבות על זוגיות, הזמן היקר שיש לנו לבד וכל הצד הקומי בדבר. כמו כן ההבנה וההנאה מהפסקול שמייצג המון בתקופת הזמן של שנות התשעים המוקדמות.

Mother Love Bone – Chloe Dancer/Crown of Thorns

Pearl Jam – State of Love and Trust

Chris Cornell – Seasons 

——————————————————————————————————————-

"I hated myself. No,no, here's what it was: I hated my place in the world"

באמצע שנות התשעים קמרון קרואו כבר ביסס את עצמו עם מעמד יותר מוערך, כשיצר את Jerry Maguire. מה שגם הביא לו מועמדויות אוסקר לתסריט המקורי והסרט. הפסקול של ג'רי מגוויר המשיך במסורת של רוקנ'רול קלאסי ורך, הפעם עם יותר דגש על אמנים וותיקים. פה כבר צפיתי בסרט לראשונה בערך בזמן שיצא וכבר התחלתי להיכנס למוזיקה, ככה שהשילובים של The Who עם בוב דילן וניל יאנג וספרינגסטין, כולם קסמו לי. במיוחד כשיש שימוש ב-Magic Bus של The Who בגרסת Live At Leeds ובחירת שיר של יאנג בדמות World On a String של Tonight’s The Night.

בסרט עצמו כרגיל יש עוד' מגוון דברים טובים שלא נכנסו לפסקול הרשמי; צ'רלס מינגוס, בד קומפני, פליטווד מק של פיטר גרין ומספר שמות פחות מוכרים. קטע שתמיד קסם לי בסרט הוא איך תוך 15 שניות קמרון יכול להכניס לסצינה קטנה אחת את Bitch של הסטונס, She של גראם פרסונס ו-Free Falling של טום פטי. באותה סצינה של ג'רי מעביר תחנות ושר עם המוזיקה במכונית. גרסה קצרה יותר של התפתחות הסגנון הזה של שירה במהלך נסיעה, שיגיע למעמד מאוד מוכר בסרט הבא עם Tiny Dancer.

maguiresoundtrackfront

הסיפור הכי מעניין אולי עם הפסקול של ג'רי מגוויר הוא השיר Wise Up של איימי מאן. היא כתבה אותו בשביל הסרט וקמרון מאוד אהב את גרסת הדמו שקיבל. הוא פחות התחבר לגרסה הסופית והרגיש שהשיר אולי איבד מהעצב המקורי שלו ובסוף השאיר אותו בחוץ. אחרי שהסרט הושלם הוא אמר לאיימי שעשה טעות שלא שילב את השיר, ולכן החליט כן לשים אותו בפסקול הרשמי. בגרסת ה-DVD  והטלוויזיונית של הסרט, אפשר כן לשמוע את השיר שהתווסף אחר כך, אך הוא לא הופיע בגרסה הקולנועית המקורית. שלוש שנים מאוחר יותר, איימי מאן קיבלה את הפיצוי שלה כשאותו השיר הפך ללהיט כששולב בפסקול של "מגנוליה". וגם הזניק לה על הדרך את הקריירה. אך ההתחלה של Wise Up היתה עם קמרון וג'רי.

בתפקידי האורח המוזיקליים בסרט אפשר למצוא בין השאר את גלן פריי ז"ל מה-Eagles שמגלם את המאמן של אריזונה, הקבוצה של רוד טידוול (קובה גודינג ג'וניור), וכמו כן את ג'רי קנטרל מ-Alice In Chains. מי שמגלם את המוכר עם מכונת הצילום בתחילת הסרט ויש לו את אחד המשפטים הכי אהובים עלי – "That’s how you become great, man. Hang your balls out there".

בגדול הפסקול הרשמי אולי לא הכי מושלם או מהודק כמו קודמו, אך הוא נהדר ומייצג מבחינתי עם המוזיקה את כל התחושות, הדרך והרגשות של ג'רי מגוויר לאורך הסרט. עם הכישלונות, הניצחונות, הנפילה מטה ואז שוב העלייה מחדש וכל מה שסובב אותו.

Neil Young – World On a String 

Bruce Springsteen – Secret Garden

The Who – Getting In Tune 

—————————————————————————————————————–

?They don't even know what it is to be a fan, you know" 
"To truly love some silly little piece of music, or some band, so much…that it hurts

הגענו ל-Highlight של הפוסט, עם הסרט הכי אישי והכי מוזיקלי של קמרון – Almost Famous. זה גם הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, וכמו עם האמנים והלהקות הקרובים אלי ביותר, גם איתו הלכתי עמוק-עמוק, חפרתי וניתחתי אותו לעומק ולרוחב, עם אין-ספור צפיות ואיסוף פרטי טריוויה שונים ו- Memorabilia שיש לי בבית. האמת שכבר שנים רציתי להכין מגה-פוסט מיוחד רק על הסרט, עם כל המידע, קישורים, רפרנסים, אנקדוטות ועוד. מהדברים הקטנים ביותר עד למוכרים. אולי יום אחד זה עוד יקרה.

בכל אופן, Almost Famous יצא בשנת 2000 והפסקול שלו הוא אחד הדברים היותר בומבסטיים אי פעם בעולם הקולנוע. מעבר לזה שמוזיקה היא גם הלב של עלילת הסרט והיא שם כל הזמן. 90% מהסרט הוא ביוגרפי ומבוסס על החוויות האישיות של קמרון עצמו כשהיה כתב של הרולינג סטון בגיל העשרה. כולל קטעים ספציפיים די מטורפים, דיאלוגים משיחות Off the record, ועד לסיפור של המשפחה שלו, במיוחד הקשר עם אמו ואחותו.

"Look under your bed, it will set you free"

afsoundtrackfront

הפסקול הרשמי כולל 17 שירים, אבל כמות השירים שנמצאת בסרט מגיעה למספר הענקי של 51. התקציב המוזיקלי של הסרט היה פשוט מטורף. כמובן שהפסקול והשמות שמופיעים בו, משכו אותי בטירוף וגרמו לי לחיוכים ענקיים והמון מיקסים של התפרצות רגשות בצפייה הראשונה (ועד היום, מי יודע כמה צפיות אחרי). אני לא אתחיל לזרוק שמות כמו לפסקולים האחרים פה, כי יהיה לי קשה להפסיק. בשבילי, זה הפסקול הכי אדיר שנוצר לסרט קולנוע. במיוחד עם כמות האמנים האהובים עלי שנמצאים לאורכו.

בין השירים שנכנסו לפסקול הרשמי אפשר למצוא בפעם הראשונה שיר של לד זפלין. הם לא אישרו לפני כן להשתמש בשיריהם בהוצאות רשמיות. קמרון טס במיוחד לאנגליה כדי להקרין את הסרט לרוברט פלאנט וג'ימי פייג' כדי לבקש אישור. הם כ"כ אהבו אותו, שהרשו להשתמש בעוד ארבעה שירים שלהם בתוך הסרט. בהקרנה הזו פלאנט גם צעק "!I did" אחרי השורה "I never said I'm a golden god" של ראסל האמונד בסרט. אחד מבין קטעים רבים שקמרון לקח מהמציאות וסיבובי ההופעות שהצטרף אליהם עם הלהקות עליהן כתב.

"?What do you love about music" – 

"To begin with…everything" – 

post stillwater ep

Stillwater EP / Untitled Soundtrack

לא מעט מוזיקאים וחברים מאותה מציאות משתתפים, מופיעים, או השפיעו על הסרט והדמויות שלו. במיוחד ביצירת הלהקה הפיקטיבית שבמרכזו – Stillwater, והמוזיקה שלה. שישה שירים שלהם הוקלטו ושוחררו רשמית ב-EP מיוחד שהגיע עם ה-DVD של גרסת הבמאי של הסרט – Untitled. שזו גם הגרסה שצריך לראות, המלאה ועם השם המקורי שקמרון רצה והאולפנים דחו. השירים של הלהקה נמצאים גם בפסקול של Untitled, שיצא בתקליט מיוחד בהדפסה מוגבלת של 3500 עותקים בלבד וכולל את שירי הפסקול הרשמי הרגיל של Almost Famous בתוספת השירים של Stillwater.

כחלק מהקידום לסרט, ההפקה יצרה גם את שלושת האלבומים של Stillwater. ממש עם ה-Sleeve  הפנימי, עטיפה קדמית ואחורית, רשימת שירים וקרדיטים. רק בלי תקליטים אמיתיים בפנים. די מגניב. יש לי בבית את האלבום השלישי, Farrington Road. לאלבום הבכורה שלהם אגב קוראים To Begin With. אם מישהו תהה פעם מדוע ויליאם מחייך כשראסל אומר לו "…To begin with" בסצינת הראיון בסוף, זה בגלל הרפרנס לאלבומם הראשון.

post stillwater albums

Stillwater – הדיסקוגרפיה

מי שכתבו את המוזיקה של Stillwater הם קמרון עם ננסי וילסון, בעזרתם של מייק מק'רידי מפרל ג'אם שאחראי על עבודת הגיטרות ומרטי פרדריקסן שאחראי על השירה. גם פיטר פרמפטון עזר וכמו כן תיפקד כיועץ מוזיקלי של הסרט. פרמפטון גם קיבל תפקיד קטן בסרט בתור ה-Roadie של Humble Pie. פרמפטון עצמו היה חבר ב-Humble Pie בעבר…זה גם היה סוג-של סגירת מעגל, כאשר קמרון הנער כתב את ה-Liner Notes המקוריים באלבום של פיטר פרמפטון – !Frampton Comes Alive ב-1976.

"I have to go home" – 

"You ARE home" – 

עוד שמות מהמציאות נמצאים בסרט, כמו המוזיקאי מארק קוזלק (Red House Painters, Sun Kill Moon) שמשחק את הבאסיסט של Stillwater, לארי פלוז, או יאן וונר בתפקיד אורח קטנטן, מי שהיה הבוס של קמרון ברולינג סטון. כשמדברים על המציאות המוזיקלית מול הסרט, יש עוד הרבה. במיוחד ה-Look הכללי, הצילומים והעיצוב. קמרון לקח את צלם המוזיקה ג'ואל ברנסטיין לעבוד איתו ושאב לא מעט מהצילומים שלו לתוך Almost Famous. ברנסטיין עבד המון עם ניל יאנג, על צילומים באלבומים או סיבובי הופעות. קרואו עצמו גם היה איתו ועם יאנג בחלק מהסיבובים הללו בשנות השבעים.

השחזור וההשפעה מהצילומים הישנים הם לא פחות אהובים עלי מהמוזיקה בסרט של אותה התקופה. הנה כמה מהפייבוריטים שלי:

  • הצילום של הקהל בהופעה של Stillwater בסן דייגו (כשהאורות כבים, עם הורד על הבמה) שמבוסס על עטיפת האלבום Time Fades Away של ניל יאנג:

    post time fades
  • האימאג' של ראסל האמונד Backstage עם הגיטרות שמבוסס על התמונה של יאנג בחוברת האלבום After The Gold Rush:

post backstage

  • התמונה על החולצה של Stillwater שמבוססת על עטיפת האלבום Burnin’ Sky של Bad Company:

post shirt

  • תמונת הלהקה בתקליט של Untitled (פלוס כפוסטר בסרט בחדר של ויליאם) שמבוססת על עטיפת האלבום At Fillmore East של ה-Allman Brothers:

post fillmore east

  • עטיפת האלבום השני של Stillwater שמבוססת על עטיפת Idlewild South, האלבום השני של ה-Allman Brothers:

post idlewild south

  • סצינת ה-On the road באוטובוס כשויליאם מנסה לראיין את ראסל ("He’s very Bob Dylan in Don’t Look Back today") שמבוססת באופן חופשי על התמונה של ברנסטיין משנות השבעים, של קרואו הנער על האוטובוס של ניל יאנג ופמלייתו באמצע סיבוב הופעות:

post on the road bus

וזה רק חלק קטן מההשפעות והמחוות הרבות בסרט. יש כאלו לכל אורכו. בנוסף, ה-Look וחלק מהאישיות בדמויות של ראסל האמונד (בילי קראדפ) וג'ף ביבי (ג'ייסון לי) מבוססות על מוזיקאים מהמציאות. ראסל מושפע מגלן פריי הצעיר מה-Eagles, בעוד הדמות של ג'ף מבוססת על המראה של פול רודג'רס בתקופת Free. ממליץ לצפות בוידאו של Free בפסטיבל Isle of Wight של 1970. הדמיון בין רודג'רס לג'ייסון לי על הבמה די מדהים, החל מאותם הבגדים עד לתנועות. אני משוכנע שקמרון נתן לו לצפות בדיוק בזה כהכנה לדמות.

post jeff

Jeff Bebe = Paul Rodgers

post russell

Glenn Frey = Russell Hammond

That's what you remember. The silly things, the little things…there's only one"
"and it makes the song. It's what you leave out. That's rock and roll

גם הטעויות המוזיקליות או הדברים שנשארו בחוץ תמיד קסמו לי. כמו בסצנת מציאת התקליטים של וילאם מילר הצעיר, עם ההכנסה של Blue של ג'וני מיטשל והבוטלג של ניל יאנג. שניהם שוחררו בשנת 1971, שנתיים אחרי הזמן האמיתי של הסצינה בסרט. קרואו אמר שהוא היה חייב בכל זאת להכניס לסצינה הזו את Blue, בגלל היופי שלו שם כשהידיים של ויליאם מלטפות את העטיפה. אפילו אם זה לכמה שניות. קשה להתווכח עם זה. על הבוטלג של יאנג הוא לא הגיב בתור טעות, אבל ציין שזה היה הבוטלג הראשון שהוא קנה בעצמו בתור נער.

עוד סצינה מוזיקלית נשארה בחוץ, כשויליאם מנסה לשכנע את אימו לצאת לסיבוב ההופעות עם Stillwater, ומשמיע לה את Stairway To Heaven של זפלין. בתוספות ב-DVD ניתן לראות את הסצינה המלאה, עם הוראות להפעיל אצלך בבית את השיר בדיוק בזמן ולראות לכל אורכו איך הדמויות מגיבות בקטע הארוך הזה (עלה יותר מדי לצרף את השיר, במיוחד רק בשביל קטע בונוס ב-DVD. אבל ההפעלה שלו בעצמך מוסיפה לדעתי הרבה יופי לתוספת הזו). בנוסף ובהקשר לקטע הזה ו-America של סימון וגרפונקל שאחותו של ויליאם משמיעה לאמא שלהם בתחילת הסרט, קרואו במקור חשב לסיים את Almost Famous בקטע הפוך; כשאיליין מילר משמיעה בעצמה לילדים שלה את On The Way Home של ניל יאנג. בסוף הוא ויתר על זה והלך על Tangerine של זפלין, שמביא את הסרט לסיומו עם המוזיקה בלבד שמדברת ברקע. שני הסופים הללו נפלאים. זה שנכנס ותמיד מרגש בכל צפייה וזה שנשאר בחוץ, אבל נשמע מצוין לא פחות כשמדמיינים אותו.

"And if you ever get lonely, just go to the record store and visit your friends"

הסרט אגב גם חידש את הקשר בין אחותו לאמו של קמרון במציאות, אחרי שלא דיברו במשך שנים. כמו הנתק בסרט ואפילו הפגישה המקרית של ויליאם ואחותו בשדה התעופה. הכל קרה במציאות. כשקמרון זכה באוסקר על התסריט המקורי הוא אמר בנאום התודה משפט שתמיד נורא אהבתי –
"The movie was a love-letter to music and to my family"

אני חושב שזה ממצא את כל הסרט, שמעבר לסיפור ההתבגרות, הלהקה, המסע הפיזי והרגשי שלו, הוא פשוט כולו אהבה למוזיקה. זו שגורמת לנו להתרגש, לבכות, לעשות דברים מטופשים ולהרגיש לפעמים דברים שאף בן-אדם בשר ודם לא יתן לנו. מעבר לחיבור האישי שלי לכל מה שיש בו, הסרט גם תמיד גורם לי להרגיש קצת פחות Uncool, או לדעת שיש עוד כמוני בעולם. הוא עשה את זה בתקופה שבה ראיתי אותו לראשונה, כשהמוזיקה וכל האמנים והשמות בפסקול באמת היו החברים היחידים שלי, וגם כיום, כשאני פחות בודד, אבל עדיין לפעמים צריך את הלבד שלי עם הסרט הזה. כמו פגישה עם חבר ותיק שלא ראיתי שנים, אך מרגיש כאילו הוא איתי כל יום.

The only true currency in this bankrupt world is what you share with someone"
"else when you're uncool

Elton John – Mona Lisas & Mad Hatters 

The Allman Brothers Band – One Way Out

Cat Stevens – The Wind 

Nancy Wilson – Cabin In The Air 

Stillwater – Love Thing 

———————————————————————————————————-

"?What is any life without the pursuit of a dream"

בשנת 2001, מיד אחרי Almost Famous, קמרון שחרר את הפרויקט הבא שלו – Vanilla Sky. רימייק לסרט (Abre Los Ojos (Open Your Eyes של אלחנדרו אמנבר הספרדי. סרט שיצא רק שנים בודדות לפני כן, אך קמרון כ"כ אהב אותו שרצה ליצור את הגרסה האמריקאית והאישית שלו. יש לציין שאמנבר אהב את המחווה והצד של קמרון לסיפור המקורי. למעשה ונילה סקיי הוא פחות רימייק, אלא יותר מבט חדש או טיפה שונה. בצפייה ראשונה לא ממש התחברתי לסרט של קמרון, אבל מספר שנים לאחר מכן צפיתי במקור הספרדי ומיד לאחר מכן ב-Vanilla Sky שוב והבנתי הרבה יותר דברים והחיבור הגיע.

vanillasoundtrackfront

הסרט עוסק המון בחלום מול מציאות, באמיתי מול הפנטזיה ואיפה הם בדיוק נפגשים בחיים שלנו. המוזיקה שמלווה את הסרט זורקת את המאזין לכל המקומות הללו. זה פסקול די אקלקטי, הנע בין רוק קלאסי, אלקטרוני לאינדי עכשווי של תחילת המילניום. אפשר למצוא את פול מק'ארטני עם שיר הנושא, יחד עם רדיוהד וג'ף באקלי, לצד סיגור רוס, לופר וה-Chemical Brothers. יש בסרט גם את השימוש המושלם מבחינתי ל-Sweetness Follows של R.E.M. מהרגעים האלה בסרטים של קרואו שמדגדגים אותך במקומות הנכונים של הרגש.

בפסקול הרשמי ובתוך הסרט אפשר למצוא גם לא מעט "קבועים" של קרואו, כגון דילן, טוד ראנדגרן, פיטר גבריאל והחצי השני ננסי וילסון. ונילה סקיי הוא סרט שחבויים בו המון רמזים ומסרים סודיים שקשורים לעלילת הסרט ופירושיו השונים. ממליץ בחום להאזין לאודיו קומנטרי של קמרון ב-DVD. הוא פרש לי את הסרט בצורה שונה לגמרי. גם למוזיקה יש תפקיד חשוב בדרך הזו. הרבה מהשירים רומזים גם כן על המהלכים וההסבר של האלמנטים האנושיים בעלילה והדמות הראשית של דיוויד איימס (טום קרוז, בשיתוף פעולה שני עם קמרון).

סיגור רוס מאוד בולטים בפסקול, עם שלושה שירים בסרט, כולל הבחירה לסצינת הסיום החשובה עם השימוש ב- njósnavélin/The Nothing Song. עשור לאחר מכן קמרון גם ישתף פעולה באופן רחב יותר עם חבר ההרכב Jonsi.

Jeff Buckly – Last Goodbye

Todd Rundgren – Can We Still Be Friends

The Chemical Brothers – Where Do I Begin 

post vanilla

גם פה המוזיקה משפיעה על הסרט והזכרונות.

——————————————————————————————————————–

I teach my kids about the things that really matter. I will teach them about"
Abraham Lincoln AND Ronnie Van Zandt, because they are equally important in
"my house

בשנת 2005 קמרון חזר לכתוב ולביים סרט מקורי חדש, שחוזר גם כן למקום אישי בחייו. זה קרה עם Elizabethtown. מרכז הסרט מבוסס על מקרה מהמציאות, בו קמרון חזר לעיירה אליזבת'טאון בקנטקי בשביל ההלוויה של אביו. אפשר להגיד שזה הצד המשלים בסרטים ששואבים ממשפחתו, אחרי מה שקרה עם אמו ואחותו ב-Almost Famous. הפעם משחק בו הצד של האבא שלא היה שם. וגם פה המוזיקה משחקת תפקיד חשוב ואף מורחב בצד של הפסקול הרשמי.

בנוסף להוצאת ה-Score של ננסי וילסון, לסרט יש גם פסקול רשמי עם שיריו, חלק 2 של הפסקול הרשמי וגם בונוס של EP עם עוד קצת שירים. נתחיל עם שני חלקי הפסקול שיצאו בהפרש של חמישה חודשים. אפשר למצוא שם את אלטון ג'ון, פטי גריפין, לינדסי באקינהם, The Hollis, טום פטי, ה-Temptations ועוד דברים טובים שפחות הכרתי. אך מעל כולם נמצאים שלושה שמות שבולטים אצלי במיוחד.

הפסקול של אליזבת'טאון הכיר לי לראשונה את קייטלין אדוארדס, מי שהפכה בעשור האחרון לאחד הקולות הנשיים היותר אהובים עלי בשנות האלפיים. שם הכרתי אותה לראשונה. בנוסף קמרון גרם לי להיכנס באופן עמוק ורציני לראיין אדאמס ואחד ההרכבים הכי אהובים עלי בעולם – My Morning Jacket. את שניהם הכרתי קודם, אבל לא נכנסתי כזה עמוק. אחרי שהפסקול יצא, הגיע אצלי החיבור הגדול איתם, השלמת הדיסקוגרפיה וכניסה גדולה יותר אצלי ללב.

Untitled-1

למיי מורנינג ג'אקט יש גם תפקיד די גדול מסביב לסרט והמוזיקה שלו. הם מגיעים מקנטקי, לכן קמרון רצה אותם גם בפסקול וגם בסרט עצמו, בו הם משחקים את הלהקה הפיקטיבית Ruckus. אפשר לראות אותם בסצינת הלוויה וכמובן בסצינת ה-Free Bird עם השריפה. יש להם שירים בכל אחת מההוצאות המוזיקליות הרשמיות של הסרט; בחלק הראשון עם השיר Where To Begin, בחלק השני עם Same In Any Language תחת השם Ruckus וב-EP שציינתי קודם ששמו Songs from the Brown Hotel. הוא יצא רק ב-5000 עותקים ומכיל שישה שירים שכולם קשורים איכשהו לקנטקי.

השיר של הג'אקט שנמצא ב-EP הוא I Will Be There When You Die. שיר שכמו עם Wise Up בג'רי מגוויר או On The Way Home ב-Almost Famous, היה אמור להיות לו תפקיד חשוב בפסקול הסרט ובסוף נשאר בחוץ. זה השיר המושלם לסרט הזה וקמרון חשב עליו המון, אך בסוף לא הכניס אותו. כזכור לי מסיבות שהוא היה יותר מדי אמיתי ואפל בשבילו. ככה זה עם קמרון, הרגש והצד האישי לפעמים גוברים עליך. אבל כשצופים בסרט ואז מאזינים לשיר, מבינים עד כמה השיר הקטן הזה הוא ממש אליזבת'טאון והסיפור במרכזו. משער שעם כל הקטע האמיתי עם אביו, זה היה יותר מדי מושלם הפעם.

הפסקולים של הסרט הכירו לי גם אמנים קטנים כמו Eastmountainsouth, שגרמו לי עם השיר בסרט לקנות את האלבום שלהם. אני נורא אוהב כשזה קורה. הבחירות והאהבות של קרואו גם משכו אותי להכיר וגם הדביקו אותי חזק עם שמות כבר מוכרים. יש באליזבת'טאון גם רפרנס שאני מאוד אוהב ל-Almost Famous. בספר של המיקס לדרכים שקלייר (קירסטן דאנסט) מכינה. כשהדמות של דרו (אורלנדו בלום) יוצאת לדרך באוטו ומרימה את הספר, אפשר לראות שהוא נפתח בציטוט מתוך שיר ששמו The Road. הקרדיטים לשיר הם של J. Bebe ו-R. Hammond. מה שאומר שזה שיר של Stillwater…שאגב לא מופיע באף אחד משלושת האלבומים הפיקטיביים שלהם שנוצרו לסרט. ככה, שנחמד לחשוב שזה Outtake או B-Side שלהם, או אולי מהאלבום הרביעי שיצא אחרי שהסרט הסתיים.

My Morning Jacket – I Will Be There When You Die 

Ryan Adams – Come Pick Me Up

Kathleen Edwards – Summerlong

vlcsnap-2016-06-19-03h05m46s52

——————————————————————————————————————-

בזמן שעבר מאליזבת'טאון עד לפרויקטים הבאים, קרואו וננסי וילסון נפרדו אחרי 27 שנים יחד. אירוע שכנראה השפיע גם על הקו היצירתי. אחרי הפסקה של שש שנים ללא סרט חדש ואחרי הגירושין מננסי, קרואו הגיע למקום שנורא מתאים לו – דוקו מוזיקלי. היו לו שניים כאלה ב-2011. הקטן יותר היה The Union, בו הוא תיעד את המפגש והקלטת האלבום המשותף של אלטון ג'ון וליאון ראסל. אלבום העונה לאותו השם ושוחרר ב-2010. הדוקו יצא ב-2011 ולאחר מכן הוקרן גם ב-HBO. הסרט די מעניין, במיוחד באהבה הגדולה של אלטון כלפי ראסל והניסיון להחזירו לתודעה ומאזינים חדשים. יש בו כמה קטעים מרגשים.

post pj union

באותה השנה יצא גם הפרויקט התיעודי הגדול של קמרון קרואו, Pearl Jam Twenty, על להקת פרל ג'אם כמובן לכבוד חגיגות שני העשורים להרכב. בעיקרון הסרט הכי הגיוני בשבילו ואני לא חושב שהיה בן אדם מושלם יותר לתפקיד הזה, עם כל ההיסטוריה שלו ושל הלהקה יחד. מאז סיבובי ההופעות והביקורות בתחילת הדרך, סינגלס והלאה. התוצר הסופי היה דוקו מאוד ראוי להרכב שבהחלט אהבתי. הוא גם החזיר לי את הרצון לשמוע עוד פרל ג'אם, אחרי המון שנים שהם היו אצלי יותר בצד הדרך ולא בלטו.

הפסקול הרשמי כולל הוצאה כפולה, כשבדיסק הראשון שלה ביצועי לייב שמופיעים בסרט, ובדיסק השני קטעים יותר נדירים או מיוחדים של פרל ג'אם לאורך הקריירה. קמרון גם השקיע לא מעט בפסקול, עם הבחירות, הקדמה יפה שכתב ואפילו טקסט אישי על כל אחד מהשירים.

(Release – Live (Verona, Italy 9/16/06

Acoustic #1 Demo 

——————————————————————————————————————-

.You know, sometimes all you need is 20 seconds of insane courage"
Just, literally, 20 seconds of just embarrassing bravery. And I promise
"you, something great will come of it

בסוף שנת הדוקואים שלו, יצא גם לקמרון סרט עלילתי חדש – We Bought A Zoo. הפעם עם תסריט מעובד, המבוסס על הספר בעל אותו השם. הסרט היה חביב, אבל לא השאיר חותם מיוחד. המוזיקה שלו, כרגיל, גרמה לי למספר חיוכים במהלך הצפייה. הפסקול הרשמי של הסרט הפעם לא היה אסופה של אמנים, אלא ה-Score ומספר שירים מבית היוצר של Jonsi מסיגור רוס, שעבד על המוזיקה של כל הסרט יחד עם קמרון. השמות שבתוך הסרט ולא שוחררו רשמית היוו נציגות שמקיפה בערך את כל סגנון פסי-הקול בקריירה של קרואו. עם קבועים ורוקנ'רול קלאסי (טום פטי, בוב דילן, ניל יאנג), השפעות ניינטיז מוקדמות (Temple of the Dog, מספר רצועות של מייק מק'רידי), קצת R&B וסול (אוטיס ראש, Isley Brothers) ואינדי-פולק-רוק מודרני (Wilco, בון איבר).

51SlJVv1qQL

בסרט קמרון גם חזר לעבוד עם פטריק פיוגיט, עשור וקצת אחרי Almost Famous. אחריו היתה עוד הפסקה קלה, עד ששנה שעברה קמרון חזר עם Aloha. סרט שבשבילי אישית היה אכזבה גדולה. הרבה בגלל שזה גם היה תסריט מקורי ראשון של קמרון קרואו מזה עשר שנים. שום דבר שם לא התרומם או השאיר חותם, אבל עוד יותר מזה – אפילו לא היתה איזו סצינה מוזיקלית שתפסה אותי. דברים שקורים גם בסרטים הפחות מושלמים שלו. ואפשר למצוא בפסקול שמות כמו דיוויד קרוסבי, פליטווד מק, קורט וייל, ג'וש ריטר ו- The Tallest Man on Earth. אבל שום דבר לא עבד שם.

—————————————————————————————————————-

הפרויקט החדש ביותר של קמרון הוא Roadies. בעצם התירוץ להכנת הפוסט הזה. מיני-סדרה שבה הוא חוזר למקום שהוא מכיר כ"כ טוב אישית. מאחורי הקלעים של סיבובי הופעות, להקה בדרכים, והרבה הרבה דגש על מוזיקה שמלווה את הדמויות והסצינות. הפרק הראשון כבר שוחרר אונליין ואני יכול להגיד שהיו בו לא מעט רגעים חיוביים שקצת החזירו לי את הקסם שלו. במיוחד בפרטים הקטנים של המוזיקה והופעות, עם רפרנסים, הסט-ליסט, הופעות אורח ועוד. אפילו מצאתי הומור עצמי שהוא הכניס לשם (תחשבו על דמויות רצות בסרטים שלו).

p16-19750-adv01_roadies_s1_pr_releasead_300

גם אם שאר הסדרה לא תתעלה לרמה גבוהה, יהיה בהחלט כדאי להישאר בשביל הפסקול ואותם רגעים קטנים. יש בה משהו כיפי, גם אם לא הכי עמוק בעולם. כבר בפרק הראשון היה שימוש נהדר עם מספר שירים, בהתחלה עם דילן ובמיוחד עם Given To Fly של פרל ג'אם ועוד כמה אולי פחות מוכרים. גם המציאות נכנסה פנימה חזק, עם ההרכב The Head And The Heart. להקה שאני מאוד אוהב והכרתי בדרך מאוד קמרון-קרואית…כשהם פתחו למיי מורנינג ג'אקט במנצ'סטר לפני חמש שנים, בהופעה שטסתי לראות. דיברתי בחוץ עם חברי הלהקה על הדרכים והניסיון שלהם לגדול ולהגיע לקהל רחב יותר עם אלבום אחד ביד. זו היתה שיחה ממש מעניינת ומושכת.

מאוחר יותר באותו הערב הם פשוט שבו אותי על הבמה. היו נהדרים והכרתי להקה חדשה בדרך שאני נורא אוהב. קניתי את האלבום שלהם בסיום, אמרתי להם שלום ואיחלתי בהצלחה בהמשך הטור ועם המוזיקה. מאז כתבתי עליהם מספר פעמים והמלצתי לאנשים לשמוע. היום, חמש שנים אחרי, הם עומדים להוציא את אלבומם השלישי. נציג ממנו מבוצע גם בפרק הראשון של Roadies.

קמרון כנראה יגלה אותם לאנשים דרך הפרק יותר טוב ממני. למרות שהם כבר הספיקו לגדול קצת מאז אותו ערב קריר במנצ'סטר. הרגע שראיתי אותם בפרק הפיילוט פשוט הכניס בי מספר תחושות נעימות ומרגשות. מלאות בזיכרון, גילוי, משהו חדש, תמים וראשוני, שכולו סובב סביב המוזיקה. תחושות עם צלילים שנמצאים גם עמוק בתוך הסרטים והפילמוגרפיה של קמרון קרואו, לכל אורך הקריירה.

—————————————————————————————————————–

החלטתי לסיים עם שיר שלא נמצא בסרט של קרואו, אבל תמיד היה נשמע לי נורא מתאים להיות באחד.

"…I am on my way back to where I started"

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

  1. וואו
    כתבה מעולה
    ששמרתי ורק עכשיו קראתי.
    אני אוהב את קמרון וגם בשבילי "almost famous" הוא הסרט האהוב מכולם.

    סחטיין על העומק תומר.
    אני בטוח שיש עוד סיפורים והאמת, בא לי לשמוע אותם :)

סגור לתגובות.