סיכום שנה – הקדמה:
זו השנה השמינית כבר שאני עושה את זה. מסיים שנה פה בבלוג עם רשימת האלבומים האהובים שעשו לי אותה לקצת יותר טובה, משמחת ומוצלחת. זו תמיד רשימה אישית, כי הבלוג הזה תמיד היה אישי. עם הטעמים שלי, הבחירות והדעות שלי. בלי להסתכל על מה נחשב\חשוב יותר, או מוכר יותר, או לכוון את זה כדי שיתאים למשהו. אני תמיד כותב על מה שפשוט עושה לי טוב ויש לי את הרצון והתשוקה לחלוק אותו ואת המחשבות שלי עליו עם העולם. או חלק קצת יותר קטן מהעולם שמגיע לבלוג הזה ועוקב אחריו.
כרגיל, כמו כל שנה, השקעתי בפוסט הסיכום המסורתי הזה ה-מ-ו-ן. עם הטקסטים, הלינקים, הסידור וכל המסביב. אני האמת גם עושה זאת במשך כל השנה, כאן בפוסטים עמוקים בבלוג ובאופן ממש יום-יומי בדף הפייסבוק שלו, שאני מתפעל לבד עם מלא תכנים. עם עדכונים ושיתופים על המון מוזיקה, חדשה וישנה כאחד. אף פעם לא ראיתי מזה שקל ואני עושה את הכל לבד בתור תחביב. החל מהרעיונות, הנושאים, הסגנונות והידע, עד לעיצוב, הפוסטים, העריכה וכל מילה שנכתבת פה. זה מפעל של איש אחד. אז אם אתם מעריכים זאת ובא לכם להביא משהו חזרה, בואו תנו לייק לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית או שתפו אותו ואת הפוסט הזה עם חבריכם, או כל מי שנראה לכם שיתעניין ויאהב. אפשר גם סתם להגיב, הכל מתקבל בחיבוק וירטואלי ותודה. אז תודה 🙂
שנת 2017 הוציאה והכניסה לי לחיים כל מיני דברים. זו היתה שנה מלאה ראשונה בלי חברה טובה שנפטרה בסוף השנה שעברה (לימור שפיגל ז”ל, שהקדשתי לה את פוסט הסיכום הקודם ואני מקדיש לה גם את הנוכחי). זו גם היתה שנה שלמה עם תכנית הרדיו שלי שהחלה את דרכה בסוף 2016. זו היתה שנה בה הגעתי בול לאמצע העשור הנוכחי של חיי. זו היתה שנה של לצעוד קדימה עם האבידות והמציאות שהביאה או משכה מהשנה שקדמה לה. אה, וזו גם היתה שנה מוזיקלית פשוט אדירה.
למעשה השנה הזו היתה כ”כ מוצלחת מוזיקלית בשבילי, שלראשונה בתולדות הסיכומים פה, מעט התחכמתי ובמספר מקומות ברשימה הכנסתי יותר מאלבום אחד. אז למעשה יש פה 55 אלבומים ולא 50 כמו שנים קודמות. פשוט היה לי נורא קשה להשאיר אלבומים בחוץ, והיו כאלה. אז הרווחתם עוד קצת מוזיקה וחפירות…
כמו בכל שנה, איבדנו אמנים מוכשרים ואהובים שעזבו אותנו במהלכה. גם לי היו כמה וכמה כאלו ב-2017, אבל האבידה המוזיקלית הגדולה והקרובה אלי ביותר היתה של טום פטי. מי שליווה אותי מתחילת החיבור הרציני עם מוזיקה בגיל העשרה ואף פעם לא עזב. עד חודש אוקטובר האחרון. הוא היה האמן הכי קרוב אלי שנפטר במהלך חיי הבוגרים. חשבתי להביא לו איזו מחווה כאן, אבל פשוט אקשר לפוסט הפרידה האישי שכתבתי, יחד עם תכנית הספיישל שהקדשתי לו, עם שלוש שעות אישיות עם המוזיקה שהשאיר אחריו ומה היא היתה בשבילי.
טוב, טיפה חפרתי ועוד לא הגעתי לאלבומים בכלל. אז יאללה! לפני שאתם נכנסים לזה, הנה תזכורת גם לפוסט ההוצאות המיוחדות של 2017 שהעליתי בשבוע שעבר, עם המארזים, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי ההופעה וכו’ של השנה שלי. בסוף הפוסט הנוכחי יש גם קישורים ואפשרות האזנה לתכניות הסיכום שלי ברדיו, שכוללות נציגים מכל האלבומים כאן ועוד.
כרגיל, תזכורת לכל סיכומי השנה הקודמים של הבלוג:
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
עכשיו הגיע הזמן. נשימה עמוקה, רמקולים עובדים, משקפי קריאה אם צריכים? יופי.
ברוכים הבאים לפוסט אלבומי השנה 2017 של הרמוניה דרומית.
תבלו:
50. Willie Watson – Folksinger Vol. 2
אלבום הסולו השני של ווילי ווטסון, החבר המקורי ומהמייסדים של ההרכב Old Crow Medicine Show. לאחר שעזב אותם הוא חתם ב-Acony Records, הלייבל של דייב רולינגס וגיליאן וולש. רולינגס הפיק את אלבום הסולו הראשון שלו – Folksinger Volume 1, שיצא לפני שלוש שנים. השנה הגיע ההמשך שלו, Volume 2. כמו בקודמו, גם כאן ווטסון נוגע בשירי פולק ישנים ומקים אותם לחיים חדשים באופן פשוט ויפה. מי שמחפש פולק שורשי, מופשט ומבוצע היטב, זה מקום טוב לבקר בו. ווילי ווטסון, שוב עם ההפקה של רולינגס, מביא עוד כבוד ראוי לכמה וכמה שירים בני הרבה שנים. בלטו במיוחד הגרסאות שלו ל-Gallows Pole ו-Samson and Delilah, אפשר גם לציין את Walking Boss. יש פה רשימה של שירים עם המון שנים, חול ואבק עליהם. כאלו שווטסון שוב מחזיר לעולם ומנקה אותם באופן חיובי.
49. Mavis Staples – If All I Was Was Black
אחרי הפסקה קלה עם האלבום של השנה שעברה, מייביס סטייפלס חזרה לשתף פעולה השנה עם ג’ף טווידי. מהקשרים המוזיקליים הכי טובים ויפים שנוצרו במילניום הנוכחי. פעם רביעית שהם חוברים יחד עם ההפקה של טווידי, זו שכללה כבר בשנים האחרונות שני אלבומים מוצלחים של מייביס + האלבום האחרון של אביה, Pops Staples, שטווידי עזר לסיים לאחר מותו. זה אחד האלבומים הכי טריים פה בסיכום, כי הוא יצא ממש בחודש שעבר. אבל לא לקח לו הרבה שמיעות כדי להיכנס לי ללב ול-50 הנציגים כאן. הרבה Soul משובח, ממלא ואמיתי, שירים שאת כולם ג’ף טווידי כתב ומבצע אותם הקול העדיין ענק של מייביס. היא כבר בת 78 ואין ספק שהעשור הנוכחי הוא אחד הטובים והמוצלחים שלה בקריירה, אם לא הכי מוצלח. רק שתישאר איתנו כמה שיותר.
48. Ray Davies – Americana
עוברים לעוד אחד מזקני השבט של הסיכום. ריי דיוויס בן ה-73 חתום על אחד הקאמבקים היפים של השנה מבחינתי. חבר ה-Kinks לשעבר חזר עם אלבום סולו ראשון מזה עשור. האמת שלא ידעתי אם הוא מסוגל עדיין ליצור אלבום עם מוזיקה חדשה ראויה, אבל Americana הפתיע אותי מאוד לטובה. הציפיה לאלבום הזה היתה מלווה בהתלהבות שפחות קשורה אליו, אלא יותר ללהקה הגיבוי פה של דיוויס – The Jayhawks. מההרכבים היותר אהובים עלי. הם בהחלט מביאים את הסאונד שלהם בחלק מהשירים, אבל לא מתבלטים יותר מדי ונותנים לדיוויס לעשות את שלו בשירים החדשים הללו, וזה יצא נהדר.
שם האלבום הוא גם אותו השם של הספר שדיוויס כתב לפני כמה שנים, ו-Americana זה בהחלט משהו שאופף את המוזיקה; הרבה השפעות של הז’אנר ומכל השנים שדיוויס עצמו חי והסתובב ברחבי ארה”ב. הוא כתב על זה בספר ועכשיו המילים והסיפורים איכשהו הפכו לשירים. העניין הזה גם נותן לבחירה ב-Jayhawks כלהקת גיבוי להיות די מובנת. להקה אמריקאית מובהקת שטיילה בכל מקום ונגעה בכל הז’אנרים שמקיפים את האלבום הזה. היה לי כיף לגלות ולשמוע שהוא מסוגל להוציא כזה אלבום. עם שירי דרכים מוצלחים, רוח נעורים לעיתים וסאונד באמת מושך. עם או בלי קשר למוזיקאים שמלווים אותו.
47. Pokey LaFarge – Manic Revelations
פוקי לפארג’ תפס אותי ממש טוב השנה. מסוג האלבומים שיצאו ב-2017, אך מרגישים כאילו יכלו לצאת גם ב-1957. או לפני. לפארג’ מערבב קאנטרי-בלוז עם ג’אז וסווינג והרבה טעמים שורשיים במוזיקה שלו. כאלו שיוצרים אלבומים כמו Manic Revelations, שהוא חגיגה של פעם, יחד עם טוויסט מודרני. יש בו משהו שובבי ומאוד כיף, עם בלאדות שזורקות אותך לתוך סרטים רומנטיים ישנים בשחור-לבן. ועדיין, זה אחד האלבומים היותר צבעוניים מוזיקלית השנה. לפארג’ צעיר ממני בשנה, אך השירים הטריים שלו פה מרגישים כאילו ראו הרבה יותר. אם אלו חוויות שהרגיש באמת או כאלו שכנראה רק שם בשביל השיר. Either way, זה עובד.
46. Lillie May – Forever And Then Some
לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). השנה היא פסעה אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיצרו את אחד מאלבומי הבכורה המבטיחים והחביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו מוצלחת.
Over The Hill And Through The Woods
45. Eyelids – Or
את ההרכב הזה הכרתי בתחילת השנה, בדרך די אהובה עלי להכיר אמנים חדשים; כשהם פותחים הופעות שטסתי אליהן של אמנים אהובים אחרים. Eyelids היתה להקת החימום של ה-Drive By Truckers באירופה כשראיתי אותם בחודש מרץ. הם מגיעים מפורטלנד ו-Or זה האלבום השני שלהם, שהוא גם קיצור למדינת אורגון שהם מייצגים. יש בלהקה חברים שניגנו ב-The Decemberists ו-Guided By Voices. היה ממש נחמד לפגוש אותם, לשוחח עם כמה מהם וכמובן לשמוע ולראותם בלייב לראשונה.
הם ניגנו מספר שירים מהאלבום הנוכחי, קצת לפני ששוחרר, ככה שחלק מהצלילים פה כבר היו לי מוכרים בהאזנה ראשונה. פיטר באק מ-R.E.M הפיק את האלבום וזו בחירה די מתאימה. כי לפרקים Eyelids מזכירים כאן את R.E.M המוקדמת של שנות השמונים. שזה כמובן מעולה. אלבום והרכב שהיוו הפתעה נעימה אצלי השנה.
44. Jenny O. – Peace & Information
לפני ארבע שנים כתבתי פה על אלבום הבכורה של ג’ני, Automechanic. הגעתי אליה בזמנו בגלל ג’ונתן וילסון, שגם ממשיך איתה בכל הכוח באלבום הנוכחי. וילסון הפיק ומנגן פה בערך על הכל; גיטרה, קלידים, תופים, באס…אך עם כל זה, הוא עדיין רק הגיבוי לקול נשי חביב עלי, שאני שמח לשמוע שוב. ב-Peace & Information ג’ני-O ממשיכה להגיש בשבריריות ואיזה כוח חבוי את השירים הקטנים שכתבה. אף שיר פה לא עובר את רף 3 וחצי הדקות, אבל רובם מכילים הרבה יופי גם בזמן קצר. היא מזכירה כאן מדי פעם את ג’ני לואיס של תקופת Rilo Kiley ומבחינתי זו אחלה מחמאה. עדיין יש לה את הקול והשירים שלה והגיבוי המוזיקלי המושלם מתחתם.
43. Deer Tick – Volume One + Volume Two
עברו ארבע שנים מאז ששמענו לאחרונה מדיר טיק. זה היה עם האלבום Negativity שגם כן הוצג בסיכום שלי דאז. כדי לפצות אולי על ארבע שנים, הם לראשונה הלכו על איזה כדור מסובב ושחררו השנה שני אלבומים באותו היום. אלבום הווליום הראשון מציג את דיר טיק היותר שקטה ואקוסטית ואולי קצת קודרת. כזה שמזכיר במעט את האלבום The Black Dirt Sessions שלהם מ-2010. האלבום השני הוא יותר דיר טיק של האלבומים האחרונים, עם הצד החשמלי שלהם, היותר רוקנ’רול והמעט שובבי.
קשה לי להגיד לאיזה צד או אלבום התחברתי יותר, אבל יחד הם מציגים את Deer Tick במלוא הדרם. עם הצדדים השונים, הרבה מוזיקה חדשה, את הצד הרגיש שלהם וזה שהוא פשוט כיף טהור. נהניתי לשמוע את שני האלבומים האלה לחוד לפי הסגנון שבא לי וגם היה די מעניין ונחמד לשמוע אותם יחד על שאפל…יצר איזה אלבום אחד ארוך שנע בין שתי הדוגמאות המוזיקליות של הלהקה. נסו את זה.
42. Wooden Wand – Clipper Ship
האלבום הטרי והצלילים החדשים של Wooden Wand הצליחו לגעת בי השנה. במיוחד בתקופה בה שוחררו. מי שעומד מאחורי שם הבמה הוא James Jackson Toth והגיטרה שלו יכולה לעשות לפעמים קסמים מכשפים. זה קורה מספר פעמים ב-Clipper Ship, אלבום די מלנכולי ואווירתי, שיודע גם לרגש בלי להגיד מילה. עם רצועות פשוטות כמו הפתיחה של School’s Out או משהו טיפה יותר ארוך וניסיוני בצורת One Can Only Love. ג’קסון תות’ יודע להעביר הרבה בקטעים כמעט אינסטרומנטליים לפעמים. כאלו שנשארו להדהד אצלי בראש מספר פעמים השנה לאחר האזנות לאלבום, וכנראה בגלל זה קיבלו גם את המקום ב-50 שלי בסוף השנה. אלבום שסחף אותי בדרך הכי פשוטה.
41. North Mississippi Allstars – Prayer For Peace
לות’ר דיקינסון מבקר פה כל שנה עם איזו הוצאה. אחד המוזיקאים העסוקים בסביבה וגם אצלי בבלוג כמובן, בתור אחד הגיטריסטים האהובים עלי מזה הרבה שנים. השנה הוא חבר שוב לאחיו קודי דיקינסון וה-North Mississippi Allstars שלהם. ארבע שנים לאחר האלבום הקודם. זמן בו לות’ר הספיק להוציא שני אלבומי סולו, כולל Blues & Ballads שהיה פה בשנה שעברה.
אין הרבה חדש ב-Prayer For Peace, שזה משהו דווקא בסדר גמור עם ה-Allstars, שנשמעים כיום קצת יותר שורשיים מפעם. שילוב של חשמל מקפיץ יחד עם רצועות פולק-רוק יותר מופשטות ושורשיות במקור. אוט’יל בורברידג’ מנגן כאן באס. חבר ה-Allman Brothers לשעבר. כרגיל, האחים דיקינסון מובילים שורה של שירים ישנים בגרסאות שלהם, עם כמה חומרים מקוריים. בין הישנים אפשר למצוא כמובן שירים של המנטור R.L. Burnside וגרסאות יפות לשירים כמו Deep Ellum Blues ו-‘Stealin (השני פה התפרסם הרבה בזכות הגרייטפול דד בזמנו). לצידם שיר הנושא וגרסה משגעת של Long Haired Doney. אלבום שיתקבל בחיוב לדעתי אצל כל חובב של ההרכב ושל האחים. זה כלל גם אותי.
40. Benjamin Booker – Witness
האלבום השני של בנג’מין בוקר יצא השנה והוא אלבום של שינוי. לבכורה שלו הגעתי קצת מאוחר, אבל Witness תפס אותי בזמן אמת. בוקר שינה קצת את הסאונד שלו, או אולי יותר נכון, פיתח והרחיב אותו. עדיין יש פה את הבלוז-רוק והגיטרות, אך יש הרגשה שזה אלבום אישי יותר, פוליטי יותר ומתובל גם ביותר Soul בין הרצועות הקצרות. אגב סול, בשנה שעברה הוא כתב למייביס סטייפלס את השיר שפתח את אלבומה Livin’ On A High Note. השנה מייביס החזירה לו טובה והיא מצטרפת אליו לשיר הנושא של האלבום השני שלו. מסוג האלבומים הקצרים האלה של חצי שעה בערך, שמכילים הרבה יותר מהמהירות בה מסיימים להאזין להם.
39. Conor Oberst – Salutations
חמישה חודשים בלבד הפרידו בין האלבום הקודם של אוברסט, Ruminations, שיצא לקראת סוף 2016, לבין האלבום הנוכחי שיצא די מוקדם ב-2017. מאוד אהבתי את זה שביקר פה בשנה שעברה. היה אלבום סופר אישי, מופשט, עם רגעים קודרים ויפים של אוברסט בסולו, רק עם פסנתר\אקוסטית ומפוחית. עם Salutations הוא הוציא את הפולו-אפ שלו. אלבום שהוא גם סוג-של משלים וגם סוג-של המשך. כל עשרת השירים של Ruminations נמצאים פה, רק הפעם בהקלטה עם להקה מלאה וחשמלית. זה בנוסף לעוד שבעה שירים חדשים שמתווספים אליהם. הרעיון קצת משנה את השירים היפים מהבית הקודם שלהם. לטוב או לרע. כלומר, לא ממש רע, כי הם נשמעים אחלה גם כאן. אבל איכשהו אני עדיין מעדיף את הגרסה המופשטת שלהם.
אבל – השירים החדשים מספיק חזקים ויחד הם הופכים לאלבום הרבה יותר צבעוני בהרגשה. לפעמים כמו האלטר-אגו של קודמו, עם המשך בהיר יותר לאלבום קודר. מצטרפים פה אל אוברסט שורה של חברים מוכשרים שמגבים אותו, ביניהם גיליאן וולש, ג’ים ג’יימס, מ. וורד וג’ונתן וילסון. שמות שלבד מושכים לשמוע את התוכן החדש. תוכן שכולו עדיין קונור אוברסט בתקופת יצירה חיובית מאוד. אולי עם אלבום טיפה ארוך מדי (17 שירים), אך עושה את העבודה. מה שהוא עוד עושה, זה להפוך את קודמו לאלבום דמואים בסגנון. מעניין מה מאזינים יחשבו בדרך ההפוכה, עם האזנה לאלבום הנוכחי ורק אחר כך הגילוי של הקודם…המשחק הזה עם השירים יוצר כל מיני אופציות ומחשבות.
38. The Band of Heathens – Duende
ה-Band of Heathens הם מההרכבים החביבים עלי של העשור האחרון שאני תמיד שמח לשמוע מהם. מי שזוכר\ת, הם היו פה בסיכום של 2013 עם Sunday Morning Record. אז הגיע הזמן לאיזה עוד דרישת שלום מוזיקלית עם אלבום חדש. הלהקה עברה קצת תהפוכות עם האלבום הקודם. חברי להקה עזבו והוא היה יותר Mellow באווירה. כעת עם Duende של 2017 יש הרגשה שהם התגבשו עוד יותר מחדש עם שילוב של הסאונד המתון היפה, יחד עם כמה פרצי גיטרות טובים. מהסוג ששומר על כל ההשפעות של הקאנטרי-רוק\אמריקנה האהובים. יש פה קמצוץ של The Band עם תיבול של Little Feat ועוד כמה דברים שאני והבלוג הזה אוהבים במיוחד. כיף של אלבום.
37.
Willie Nelson – God’s Problem Child
Lukas Nelson & Promise of the Real
המיקום ברשימה של “הכל נשאר במשפחה”. אתחיל עם הכבוד לאבא והאמן המבוגר ביותר בסיכום השנה. היו מספר יוצרים די מבוגרים שהוציאו אלבומים טובים השנה. אז החדש של ווילי נלסון הגיע גם כן להראות שהוא לא שכח כלום. נלסון מוציא אלבומים בסיטונאות, אבל God’s Problem Child הוא באמת אחד היותר טובים ומרגשים ששחרר. יום אחרי שהאלבום יצא, נלסון חגג 84(!) והוא תפס אותי כאן כפי שלא עשה המון שנים.
זה במיוחד בולט ב-Old Timer, מהשירים היותר מקסימים שלו, כמו כן בשיר הנושא ובמיוחד בסיום, עם הפרידה המרגשת מחברו מרל האגרד האגדי, שנפטר בשנה שעברה. נלסון נשמע פה טוב ומגיש ומבצע בדיוק כמו שאמן בגילו צריך. נשמע שברירי במקומות הנכונים ובאמת הוציא את אחד האלבומים היותר טובים שלו. לא רק בשנות האלפיים או התקופות המאוחרות בקריירה, אלא בכלליות. מבחינתי האלבום הזה לא נופל מכמה מהאלבומים הכי מוצלחים של נלסון משנות השישים והשבעים.
הייתי אומר שזו היתה שנה מוזיקלית די מוצלחת למשפחת נלסון. כי גם הבן לוקאס נלסון והלהקה שלו, Promise of the Real, הוציאו סבבה של אלבום. בשנתיים האחרונות הם גיבו את ניל יאנג בסיבובי הופעות אדירים ומטורפים שסיקרתי וחוויתי גם על עצמי. השנה הם חזרו להראות שהם להקה בפני עצמה בלי קשר, עוד לפני שדוד ניל הגיע.
אלבום ה-Self titled של 2017 עושה עימם חסד, עם רוקנ’רול משולב קאנטרי. יודעים לגעת פה ברגש שורשי בכמה שירים בהשפעת אבא וגם להוציא את הגיטרות החשמליות כשצריך (כמו בחצי השני האדיר של שיר הפתיחה, Set Me Down On A Cloud). בשנה הבאה הם אמורים לחזור להופיע עם יאנג וגם הקליטו עימו אלבום חדש שיצא החודש. טוב שבין לבין הם מזכירים לקהל שהם יודעים את העבודה גם לבד, במיוחד עם ההוצאה הנוכחית.
Lukas Nelson & Promise of the Real – Set Me Down On A Cloud
36. Tift Merritt – Stitch of the World
כמו אחרים פה, גם מטיפט מריט לא שמעתי הרבה זמן. אחת שאני הולך איתה לא מעט שנים אחורה. הפעם האחרונה שכתבתי עליה היתה בסיכום של 2012 עם האלבום הקודם Traveling Alone. תמיד תיארתי את הקול שלה כשילוב של ג’וני מיטשל פוגשת את אמילו האריס. וגם המוזיקה שלה קרובה מאוד לצלחת השמות הללו. היא גם מושפעת מהן לא מעט. ברבים מהאלבומים שלה ובהחלט גם ב-Stitch of the World הטרי אני שומע לפעמים את אמילו האריס של שנות השבעים…וזה נהדר. אבל יש פה גם תוספות יותר חזקות וחשמליות.
השנה ראיתי את טיפט לראשונה בלייב. זה קרה שלוש פעמים כשהיא היתה מופע הפתיחה של ג’ייסון איזבל ו-The 400 Unit באירופה. אפשר להגיד שזה מאוד הוסיף למשיכה שלי לאלבום הנוכחי, אבל גם לחזרה של לשמוע אותה. האלבום יצא יחסית בתחילת השנה וראיתי אותה בסוף אוקטובר\תחילת נובמבר, בדיוק בזמן ההכנה לפוסט הסיכום. זו היתה תזכורת טובה ליופי שנמצא כאן, בנוסף להתרשמות ראשונה ונורא יפה של לראות אותה מבצעת את המוזיקה שלה בכלליות ממש מולי. התגעגעתי לקול הזה.
35. Gov’t Mule – Revolution Come…Revolution Go
גם כאן שם שראיתי השנה בלייב (יהיו עוד כמה כאלו בהמשך, טסתי השנה ללא מעט הופעות). במקרה פה זו היתה הפעם החמישית שלי עם המיול, כשהאחרונה היתה לפני שבע שנים בישראל. פעם הייתי מאזין מאוד כבד שלהם. בשנים האחרונות קצת התרחקתי. אבל חזרתי השנה עם Revolution Come…Revolution Go, שהכניס לי שוב את הרצון לגיטרות הענקיות של וורן היינס הבלתי נגמר והג’אמים בהופעות המופלאות שלהם. פחות התחברתי להוצאות האחרונות של הלהקה (כל מיני אסופות לייב וכדומה) והרבה זמן שלא שמעתי אותם לפני השנה הנוכחית. ככה שהגעתי לאלבום הטרי בלי הרבה ציפיות. לגמרי שמחתי שהוא החזיר לי את חדוות ההאזנה לאחד ההרכבים שהיו מהיותר אהובים עלי בעשור-שניים האחרונים. אין פה גימיקים. רק הרביעיה של המיול נותנת בראש, הגיטרה של וורן היינס שמרחפת מעל הכל בעונג רב וכיף של מוזיקה. האלבום הזה וההופעה בברלין בחודש שעבר שאבו אותי שוב פנימה עם חיוך.
34. Craig Finn – We All Want The Same Things
אלבום הסולו השלישי של קרייג פין, סולן The Hold Steady. אחד הדברים שתמיד אהבתי אצלו היא היכולת לספר סיפורים דרך המוזיקה. וזה מורגש מאוד פה, בסולו חדש שיוצא שנתיים לאחר קודמו. אומנם ההרכב הנפלא המקורי שלו עדיין חי וקיים. אבל כיף לשמוע ממנו גם בצד הזה, לבד. אין לי ספק שהאלבום הנוכחי טוב יותר מקודמו. הוא התחבר אלי הרבה יותר חלק. לא בטוח עדיין איך הוא מול הסולו הראשון, Clear Heart Full Eyes, שאני עדיין מאוד אוהב. החדש שונה משני קודמיו, זה ברור.
כרגיל, הרבה דמויות והרפתקאות. כאלו שמתרחשות בלילה אחד או מסתכלות שנים אחורה. פין יודע להגיש את הסיפורים בדרך הנכונה, עם כמה קטעים מהפנטים שגם כרגיל אצלו נוגעים בצד האישי והמציאות. הוא מכונת ירייה של מילים ותמיד אהבתי את זה. במיוחד עם ה-Hold Steady היותר חזקים מוזיקלית, אבל כשזה מגיע בדרך טיפה שונה באלבומים כמו We All Want The Same Things, זה מתקבל אצלי לא פחות טוב.
33. Jessica Lea Mayfield – Sorry Is Gone
ג’סיקה היא אחת מיקירות הבלוג. אני עוקב אחריה פה מתחילת הקריירה ואלבום הבכורה ששחררה כשהיתה בת 19 בלבד (ויציין עשור ליציאתו במהלך 2018). Sorry Is Gone הוא האלבום הרביעי שלה שמביא עוד איזו פניה מוזיקלית חדשה. שני האלבומים הראשונים שהופקו ע”י דן אורבך היו יותר רכים ומלאים עצב מוזיקלי. האלבום השלישי היה מאוד מלוכלך, חשמלי וחזק. האלבום החדש הוא איפשהו ביניהם. הוא נכתב במהלך פרידה מבן הזוג שלה (שהפיק לה אגב את האלבום הקודם) ומי שעבד איתה והפיק לה את האלבום הנוכחי הפעם הוא ג’ון אגנלו, שפעל עם רבים וטובים. ביניהם דינוזאור ג’וניור וחברי ההרכב לחוד, סון וולט, Phosphorescent, קורט וייל ו-The Hold Steady.
ההשפעה של אגנלו על הסאונד די בולטת לי, מאוד לטובה. אבל עדיין ג’סיקה היא המרכז מתחת לצלילים. עם שירי פרידה, תסכול, זעם וגם כוח שממשיך הלאה. כזה שמלא ברוך והרגש של מייפילד הצעירה, יחד עם בגרות ובשלות ולב שהספיק מאז לקבל כמה חבטות. כאלו שהיא כיום גם יודעת איך לחבק ולהעביר לתוך שיר.
32. Hiss Golden Messenger – Hallelujah Anyhow
קשה עם Hiss Golden Messenger, או M.C. Taylor העומד מאחורי השם. זה מכיוון שהוא ממש לא נותן לי להתגעגע אליו! Hallelujah Anyhow הוא האלבום החמישי שלו כבר מאז 2013. בשנה ההיא כתבתי בסיכום על Haw שסיים אצלי שם גבוה, וב-2014 היו לו שני אלבומים אצלי, כולל אלבום השנה – Lateness of Dancers. אז היה לי קצת Overdose מטיילור בשנים האחרונות, במיוחד עם אלבום נוסף שנה שעברה ועכשיו עוד אחד. אבל מה לעשות, הם עדיין טובים. אז הנה השתחל לעוד סיכום.
ב-Hallelujah Anyhow יש כרגיל מהסאונד המוכר של טיילור, אבל מרגיש פה אפילו עוד יותר כיפי ומשוחרר. אלבום שהזכיר לי קצת את החופש של בוב דילן ו-The Band בזמנו ואווירת ההקלטות של ה-Basement Tapes. לא רק במוזיקה עצמה, עם תוספות המפוחית וכל מיני, אלא ראיתי גם כמה רמיזות אפילו בשירים ושמותיהם. עם Harder Rain ו- Gulfport You’ve Been on My Mind וגם שיר אחד שכולל את Caledonia. שמות ומילים שיזכירו כמה שירים של אותם דילן ודה בנד למי מכיר. וזה סבבה לגמרי. כנגד כל הסיכויים וכשאמור ממש להימאס ממנו, Hiss Golden Messenger פשוט מספק את הסחורה ושואב אותי שוב פנימה.
31.
Gregg Allman – Southern Blood
Leon Russell – On A Distant Shore
Sharon Jones & The Dap-Kings – Soul of a Woman
הגענו לנקודת אלבומי פוסט-המוות של הסיכום…שלושה נמצאים פה יחד. אלבומי פרידה אחרונים ומוצלחים לשלישיית מוזיקאים ענקית.
הראשון הוא גרג אולמן, שנפטר מוקדם יותר השנה. במשך מספר שנים הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר בספטמבר. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה, יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל-Once I Was של טים באקלי, ‘Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).
הפרידה השניה מגיעה עם On A Distance Shore של ליאון ראסל, שיצא באותו החודש עם האלבום של גרג. ראסל נפטר בנובמבר בשנה שעברה. בניגוד לאולמן, כל השירים ב-On A Distance Shore הם מקוריים ונכתבו ע”י ראסל. חלקם חדשים, חלקם הקלטות מחודשות של שירי עבר שלו. אך הם מרגישים טוב יחד ומעבירים לא מעט עצב ורגש. כיאה לאלבום כזה. הקול שלו וההפקה המושחזת מאחוריו עשו אצלי את העבודה. זה החותם האחרון של ראסל, כזה שמסיים עוד קריירה ארוכה. כזו שבתקופות מסוימות לא קיבלה אולי מספיק הצלחה והוקרה בזמנה. אך מי שמכיר, יודע איזה נשק מוזיקלי, מוכשר וצבעוני ראסל היה. האלבום הזה הוא מכתב פרידה יפה ממנו.
כמו ראסל, גם שרון ג’ונס נפטרה בנובמבר בשנה שעברה, אחרי מלחמה במחלת הסרטן (שהובילה לסרט הדוקומנטרי המומלץ !Miss Sharon Jones). בחודש שעבר שוחרר Soul of a Woman, האלבום האחרון שלה עם ה-Dap-Kings. כמו עם אולמן וראסל, גם הוא עומד בתור פרידה מוזיקלית ראויה שהיא הספיקה להקליט לפני מותה. נמצאת כאן בכל הכוח עם הסול, פאנק ו-R&B המצוינים שלה. זה יופי של אלבום, שנשמע מעולה גם בלי קשר לשירת הברבור שלה. אבל העובדה שהיא כבר לא כאן בהחלט מוסיפה המון לעצב והמחשבות על עוד יופי ומוזיקה שיצרה, רק שהיא כבר לא פה כדי לראות את העולם נהנה מהם.
30. Son Volt – Notes of Blue
אלבום חדש של סון וולט זה תמיד כיף. ההרכב הוותיק של ג’יי פרר, בעבר השותף של ג’ף טווידי ב-Uncle Tupelo הנפלאים. האלבום הקודם של פרר והחבורה היה לפני ארבע שנים והיה בו כיוון בולט להשפעות קאנטרי ישן. כהכנה לאלבום הנוכחי, נזרקו לאוויר השפעות של בלוז. אישית אני פחות מרגיש בלוז בולט פה, אלא דווקא חזרה של הלהקה לסאונד ישן שלה שאני מאוד אוהב. לא לאורך כל האלבום, אבל במיוחד בהתחלה ועם שילובים אחרים בהמשך. יש ב-Notes of Blue כמה שירים שמקבלים סאונד ונפח חזקים יותר מהרגיל, כמו Lost Souls ו-Static, והם מעורבבים עם האלט-קאנטרי הקלאסי והמדבק של סון וולט (Back Against The Wall, Promise The World).
הקטעים עם הסאונד החזק הזה ממש עבדו לי והתקבלו בברכה. אני חושב שהשילוב ממש מוצלח. יצר משהו טרי עם סאונד מוכר מן העבר. זה אלבום יותר רוקנ’רול של סון וולט, למרות שהצד המוכר ההוא שלהם יודע לצאת החוצה גם כן, עם הנגיעות הנכונות של הפדל-סטיל וכל מה שהפך אותם ללהקה אהובה.
29. Waxahatchee – Out In The Storm
קייטי קראצ’פילד, המכונה Waxahatchee, כבר ביקרה אצלי בסיכום שנה ב-2015 עם האלבום Ivy Tripp. שנתיים אחרי היא מקבלת פה עוד מקום, עם אלבום שנראה לי שביליתי איתו יותר זמן. תפס אצלי יותר נפח מקודמו וגדל עם ההאזנות. Out In The Storm מלא בכתיבה היפה של קראצ’פילד ומשלב גם קטעים חזקים יותר בסאונד. משהו שמחזיר אותנו לאלבום מקודם של ג’סיקה לי מייפילד. כי גם את האלבום הזה הפיק ג’ון אגנלו, שהוא בין השאר חבר לסצינה המוזיקלית של פילדלפיה יחד עם Waxahatchee. יש לו את הטאץ’ הזה בסאונד שגורם למספר אמנים לצאת טיפה מה-Comfort Zone שלהם. ואלו הקטעים הכי טובים פה. אחלה אלבום של קייטי שנמצא ב-Level שווה של רגש פנימי וחוזק מוזיקלי חיצוני.
28. Courtney Barnett & Kurt Vile – Lotta Sea Lice
אם כבר ציינתי את פילדלפיה, אז הגענו לעוד נציג העיר, קורט וייל. חצי משיתוף הפעולה המעניין הזה יחד עם קורטני בארנט. שני כוכבי האינדי של השנים האחרונות. לשניהם היו אלבומים אצלי בסיכומים קודמים, אז מן הראוי שציפיתי לשיתוף הפעולה הזה, שמבחינתי לא איכזב. האמת? הוא נשמע בול כמו שחשבתי שיישמע. חלוקת קולות ורצועות יפה בין שניהם, הרמוניות לא מושלמות שמגיעות לי טוב ואפילו קורטני שרה שיר של קורט (Peepin’ Tom, במקור מאלבומו Smoke Ring For My Halo). בנוסף אחד הקטעים היותר אהובים עלי פה, Fear Is Like A Forest, נכתב ע”י זוגתה של קורטני – ג’ן קולהר. הרבה במוזיקה של קורט וקורטני לחוד מעלה בי חיוך ורוב הפעמים מתאימה לי לימי הקיץ. האלבום הזה הוא בול כזה. לא משהו מיוחד, לא יוצא דופן, לא כזה שונה, אבל כן נשמע חם ונשמע טוב.
27.
Justin Townes Earle – Kids In The Street
Steve Earle – So You Wanna Be An Outlaw
עוד מיקום משפחתי של אבא ובן. הפעם סטיב וג’סטין טאונס ארל. אתחיל עם הבן ג’סטין, עוד אחד מיקירי הבלוג שנמצא פה מאז ש”הרמוניה דרומית” היה בחיתוליו. פעם חמישית שלו אצלי בסיכומים. הוא ממשיך להוציא אלבומים די מהר. אחרי הפסקה של שנתיים, שחרר השנה את אלבום האולפן השביעי שלו. ג’סטין טאונס ארל אמן שתמיד זורק אותי שנים אחורה באווירה. הוא גורם לי להתגעגע לניו-יורק, לרצות לשמוע את השירים שלו בשעות הקטנות של הלילה ולצרוך יותר אלכוהול בזמן שאני עושה זאת. עם חלון פתוח והאוויר והצלילים שמנגנים יחד. המוזיקה שלו לא ממש פוסעת על אותו השביל של אביו. תמיד ראיתי את המוזיקה של סטיב מגיעה מהדרכים, אבל את של ג’סטין מגיעה מבפנים. מהרחובות המוכרים בתוך העיר. יש בזה הרבה שוני יחד עם חגיגה מוזיקלית של שני הקולות. בדיוק מה שקרה השנה.
אז שלושה שבועות בלבד אחרי החדש של ג’סטין השנה, סטיב ארל הוציא גם הוא אלבום טרי. גם לסטיב היו אלבומים אצלי בסיכומים בעשור האחרון, אבל דווקא הקודם שלו לא הצליח להיכנס אצלי לטופ 50. הפעם הוא עשה זאת. כי ב-So You Wannabe an Outlaw יש הרגשה שסטיב ארל האמיתי חזר בגדול. עם ה-Outlaw Country הישן, השירים הכנים ואווירה כללית של המוזיקה איתה הוא התחיל בשנות השבעים, עוד לפני ששוחרר אלבום הבכורה שלו. זה אלבום יותר קשוח ומרדני ונותן בראש, בדיוק כמו שאני אוהב. אם מישהו עזב את ארל בשלב כלשהו בעשור-שניים האחרונים, זה לגמרי האלבום שהייתי ממליץ כדי לחזור אליו. היה לי טוב לגלות השנה שסטיב עדיין יכול לחזור לבעוט ככה מוזיקלית ועל הדרך גם לחזור לסיכום שנה שלי.
Justin Townes Earle – Trouble Is
26. The Magpie Salute
אלבום של הרכב חדש עם חברים וותיקים. ריץ’ רובינסון צירף אליו עוד שלושה חברי בלאק קרואוז לשעבר – את מארק פורד, אדי הארש וסוון פיפיאן, והקים איתם להקה חדשה שיצאה השנה לדרך. הם הקליטו את האלבום הזה בשנה שעברה בלייב באולפן בוודסטוק, מול קהל מצומצם (באותה הדרך בה הבלאק קרואוז הקליטו ב-2009 את האלבום המושלם Before The Frost/Until The Freeze). קצת לאחר מכן הקלידן אדי הארש נפטר לצערי במפתיע. אבל האלבום הזה עדיין שומר על החלקים שהקליט וגם הפך על הדרך לאיזו פרידה ממנו, עם עבודתו האחרונה המורגשת כאן.
עברו 11 שנה מאז שריץ’ ומארק שיתפו פעולה בפעם האחרונה, בתור חברים בקרואוז. כחלק מהליין-אפ הכי טוב שהיה להם. שיתוף הפעולה של צמד הגיטריסטים האלה הוא האהוב עלי בעולם בערך. והיה כ”כ אדיר לראות אותם שוב מנגנים יחד כשראיתי את ה-Magpie Salute בריצת הופעות בלונדון בחודש אפריל. אלו היו ההופעות 4 עד 8 שלהם בכלליות, ממש בתחילת הדרך. עד סוף השנה הנוכחית הם כבר היו המון בדרכים עם כמעט 80 הופעות. האלבום הנוכחי מכיל שירים של הקרואוז בהקלטה חדשה, יחד עם כמה קאברים וגם את Omission, שיר ישן של ההרכב Hookah Brown שהיו בו חברים ריץ’ והסולן של ה-Magpie, ג’ון הוג.
הדבר היפה באלבום הזה זו העובדה שהוא Work in progress. הוא חגיגה של העבר, אבל מסתכל ישירות על העתיד. עם שירים שחברי הלהקה מכירים וניגנו בעבר והחגיגה של החזרה שלהם יחד, ועם זאת (וזה כתוב גם מאוד יפה בעטיפת האלבום עצמו) הוא הכנה למה שהלהקה הזו אמורה להפוך. לעבר אלבום כפול חדש עם חומריים טריים לגמרי ומקוריים שלהם שהם הולכים להקליט בפברואר הקרוב והמשך הדרך. זו היתה שנה ראשונה של הלהקה, עם מלא הופעות ואלבום הכנה. כזה שמכיל אחלה מוזיקה ומכין את הקרקע לעתיד לבוא. בינתיים הוא גם כלל פרידה יפה מהקלידן האהוב עלי ומכיל שירים שהתאהבתי בהם מחדש בהקלטות הללו, הרבה בגלל ההנאה בלשמוע את הגיטרות של ריץ’ ושל מארק משתפות שוב פעולה. העלה בי כ”כ הרבה חיוכים השנה שקשה בכלל להסביר.
25. Linda Perhacs – I’m A Harmony
אחד הקאמבקים הגדולים של השנים האחרונות היה האלבום הקודם של לינדה פרהקס. זה שיצא ב-2014 והחזיר אותה לתודעה אחרי 44 שנים, מאז הוציאה אלבום יחיד בשנת 1970. לאלבום ההוא הגעתי בזכות הבלוג השכן אנטנות השמיימה. הגעתי אליו בזמנו טיפה מאוחר. השנה כבר באתי בזמן ובציפיה לפולו-אפ שלו, I’m A Harmony. האלבום השלישי של פרהקס שממשיך היטב את החזרה המטורפת, עם פריק-פולק מוזר, אחר, סוחף ויפה. זה אלבום מאוד-מאוד אווירתי. מאלו שמרחפים לך ליד האוזן ושואבים פנימה לרגעים. פאט סנסון מ-Wilco הפיק את האלבום וכמעט כל חברי Wilco גם מתארחים פה. בנוסף לדבנדרה בנהרט וג’וליה הולטר. אין ספק שזה פולו-אפ מוצלח ופרהקס נשמעת נהדר בגיל 75 ואיזה כיף שהיא התגלתה מחדש וחזרה לתודעה ולעולם המוזיקה.
24. Julie Byrne – Not Even Happiness
האלבום השני של ג’ולי ביירן, שבצדק קצת שם אותה על המפה עם הרבה קולות אלטרנטיביים מוכרים אחרים. הוציאה השנה אלבום פולקי, קודר ונהדר. מהרצועה הפותחת של Follow My Voice באמת שקשה לא לשקוע עם הקול המכשף הזה. אחד שמזכיר את מריסה נדלר, או הצד השקט והרגיש של אנג’ל אולסן ושרון ואן אטן. ג’ולי ביירן נמצאת פה לגמרי באותה שורה איתן, גם אם מסחרית ובמידה פופולרית היא עוד לא יודעת שהיא שם.
רק שלושת השירים הראשונים באלבום יכולים כבר לסכם אותו. עם הכניסה הראשונה של הקול שלה בפתיחה, האווירה של Sleepwalker והמלודיה והצלילים בשניות הראשונות של Melting Grid. אבל יש פה עוד כ”כ הרבה יותר. בליריקה והאווירה שהאלבום הזה משאיר איתך. Natural Blue הוא עוד דוגמה טובה לכך. זה היה אחד מאלבומי הלילה המובהקים שלי לשנה זו. אלו שבשעות הקטנות חודרים אליך אף עמוק יותר. בהאזנה, תפיסת המילים, מבט על העטיפה ושמיעת השירים והקול הזה. קשה שלא להתאהב פה בג’ולי ביירן, בין אם זה בפעם הראשונה או מחדש.
23. ?The Dream Syndicate – How Did I Find Myself Here
אין ספק שהחזרה של The Dream Syndicate לחיינו היא כנראה ההפתעה של השנה מבחינתי. הרכב הנאו-פסיכדליה שפעל יפה בשנות השמונים, עם אלבום ראשון שלהם מזה כמעט 30 שנה(!) והוא ללא ספק הקאמבק של 2017, אם לא של העשור. ההרכב קצת שונה, גם הסאונד בעיקרון, אבל דווקא בדרך מאוד טובה מבחינתי. כזו שלא ציפיתי לה ממש. הופתעתי נורא מכמות הגיטרות באלבום. וואו, הוא התפוצץ לי באוזניים בקטע ממש חיובי. עם Glide ו-11 הדקות המעולות של שיר הנושא וחבריהם החדשים האחרים. למי שהכיר אותם בתקופה ההיא, צפויה כנראה הפתעה. למי שלא – זה אלבום אולי לא הכי מייצג של הלהקה ההיא, אבל עזבו מה שהיה בעבר, תגבירו את הווליום ותשמעו מה יש לחבר’ה האלה להציע כיום. לגמרי שווה את זה.
22. Laura Marling – Semper Femina
חייב להודות שבשנתיים האחרונות קצת ירד לי מלורה מרלינג וגם את האלבום הקודם Short Movie קניתי באיחור, כי פחות היה בא לי. באופן שקשה להסביר, כי ממש אהבתי את השלושה שקדמו לו. פשוט הייתי בתקופה כזו. כשהיא עשתה הכל נכון, אבל אני פשוט הייתי במקום אחר. השנה לגמרי חזרתי למקום ההוא, בו האוזניים והרגשות שלי רוצים שוב לורה ופוגשים את המוזיקה שלה בצומת ישנה ומוכרת.
Semper Famina סיפק לי את הרצון לחזור למקום ההוא. כזה שמתחיל עם הרבה רוך והפולק היפה של מרלינג ומתפתח למשהו גדול יותר. הוא אולי לא חזק כמו קודמיו, אבל הוא מלא ועמוק ורגיש, ובעולם של לורה מרלינג זה הרבה יותר טוב מהמון אלבומים אחרים שיוצאים מסביב. התחלתי אותו עם רוח נעימה וגעגוע לקול והכתיבה האלה וסיימתי אותו מרוסק, אבל בקטע טוב…זה קרה עם Nothing, Not Really, שיר הסיום שלו שגם היה אחד מהשירים הבולטים שלי בשנה החולפת. כזה שתפס אותי בול בשילוב של הצלילים והמפגש בין המילים למוזיקה שמרלינג לעיתים יודעת לבצע בשלמות. נעילה של אלבום שמתחילתו עד סופו יכול להרגיע בנעימות, אבל הוא גם כואב וחודר עמוק-עמוק פנימה.
21. The Eagle Rock Gospel Singers – No Glory
בסיכום לפני שנתיים כתבתי על אלבום הבכורה של החבר’ה האלה. השנה הגיע הפולו-אפ שלו שדי ממשיך את הקו שמשך אותי אליהם דאז; גוספל שורשי מעורבב עם רוקנ’רול, הרמוניות קוליות נהדרות והרבה יופי מסביב. ה-Eagle Rock Gospel Singers עושים מוזיקה מהנשמה, עם ניחוח של כנסיה בשנות הארבעים, בנוסף לאיזה ספין מגניב וחשמלי יותר. החצי הראשון של האלבום הטרי מתעלה על השני לדעתי, אך הוא עדיין נשמע טוב כמכלול. כפי שחשבתי לפני שנתיים, יש מצב שההרכב הזה ידליק גם מאזינים שהמילה “גוספל” קצת מרתיעה אותם. אישית גוספל נטו כנראה לא היה נכנס אצלי לסיכום הזה. מה שהחבורה הזו עושה בשילובים איתו מכניס המון צבע, רוממות רוח ומשהו קצת אחר.
20. Chris Robinson Brotherhood – Barefoot In The Head
ההספק של כריס רובינסון וה-Brotherhood שלו, או CRB בקיצור, די מטורף. הוא תמיד היה ככה, אבל עם ההרכב שלו עכשיו זה ממש בולט. לא מפסיק ליצור ולכתוב. זה אלבום אולפן חמישי כבר של הלהקה מאז 2012, השנה בה הם סיימו אצלי כאן במקום הראשון. הרבה פעמים אני צריך הפסקה הרבה יותר גדולה בין אלבומים, אבל איתם איכשהו תמיד יש משהו טוב בכל אחד. ב-Barefoot In The Head כריס והחברים יצרו אלבום עם בסיס פולקי ויותר אקוסטי שמולבשות עליו רצועות פסיכדליה וצלילים מגוונים שהיו שם איתם תמיד. זה מכניס הרבה אלמנטים חדשים שאהבתי ומשך אותי אפילו יותר מההוצאות האחרונות שלהם. יש מצב שהאלבום הנוכחי הפך לפייבוריט שלי איתם מאז הבכורה של Big Moon Ritual מ-2012. אלבום Psych-Folk מעולה.
Hark, The Herald Hermit Speaks
19. The War On Drugs – A Deeper Understanding
זה היה אחד האלבומים המצופים של השנה. לא כך היה המצב לולא מה שעשה האלבום הקודם של דה וור און דראגס – Lost In The Dream של 2014. אלבום שלחלוטין הקפיץ אותם מסחרית ומוזיקלית בקטע מטורף. לפחות הרבה יותר לדעתי מעל שני האלבומים הראשונים של ההרכב, הפחות מוכרים. אדם גרנדוסיאל השתלט לחלוטין על הלהקה שלו ומצעיד אותם היטב גם באלבום הנוכחי. נכון, הסאונד נשאר דומה, גם דברים אחרים, אבל זה עדיין מעולה ומתפקד כפולו-אפ מצוין.
הם הפכו להרבה יותר גדולים לאחרונה, והאמת? בצדק. ההצלחה המטאורית של הלהקה הזו בשלוש השנים האחרונות ראויה לדעתי. אמרתי זאת גם כשהגיע האלבום הקודם. הם נשמעים באיזה שיא יצירתי, במיוחד בקטעים הקצת יותר ארוכים, ששולטים באלבום. A Deeper Understanding לא מתעלה על קודמו, אך הוא המשיך השנה את הסאונד החדש הזה של הלהקה והמקום הגבוה שהם תפסו איתו, שזה לחלוטין הספיק לי כרגע.
18. Rhiannon Giddens – Freedom Highway
איזה כיף היה לשמוע השנה את ההתפתחות וההתקדמות של ריהנון גידנס בתור אמנית סולו. מי שהיתה בעבר הסולנית של ה- Carolina Chocolate Drops וביקרה פה עם ההרכב של ה-New Basement Tapes ולפני שנתיים שמחתי נורא לכתוב כאן באהבה על אלבום הבכורה שלה. אז ריהנון חזרה השנה עם אלבום סולו שני שעושה בדיוק את מה שקיוויתי שיעשה; שמירת האווירה והסאונד השורשי שלה, אבל עם כתיבה מקורית הפעם. האלבום הקודם, Tomorrow Is My Turn, היה כולו בנוי משירים נורא ישנים שהתפרסמו ע”י ביצועים מקולות נשיים חזקים. עכשיו רוב האלבום הוא עם המוזיקה המקורית של גידנס וכולו סביב נושא מחאתי, ענייני גזע ועבדות.
לצד החומר המקורי, יש בו שני קאברים שמתאימים בול לאווירה של האלבום; הראשון הוא שיר הנושא, Freedom Highway, שמסיים את האלבום עם ביצוע ראוי של גידנס לשיר המחאה של ה-Staple Singers. השני הוא טייק פשוט מדהים לדעתי שלה ל-Birmingham Sunday. שיר שהתפרסם בגרסה של ג’ואן באאז ועוסק בין השאר בפיגוע ההוא של ה-KKK בכנסיה באלבאמה ב-1963, בו נהרגו ארבע ילדות אפרו-אמריקניות קטנות.
מסביב לקאברים המדויקים נמצאים השירים החדשים הלא פחות טובים של גידנס. חלקם יפים וחזקים באותה מידה. כמו We Could Fly, מה שנשאר עדיין הפייבוריט האישי שלי כאן. הרבה מהאווירה באלבום הזכירה לי שירים כמו Mississippi Goddamn של נינה סימון ועוד משירי המחאה הישנים הללו שעוסקים בנושאים קרובים. היא משאירה פה את המוזיקה המאוד שורשית שלה ומכניסה לה איזה נושא או קונספט מרכזי. כזה שהופך את האלבום לקול גדול, זועק ומלטף, משפיע ויפהפה. כמו הקולות הגדולים מן העבר שהושפעה ונגעה בהם באלבום הקודם. רק שעכשיו היא לגמרי חלק מהם. קול שמשלב נפלא בין השורשי והמודרני, הישן והחדש, הצלקות של העבר והסימנים שלהן כיום.
17. Strand of Oaks – Hard Love
הביקור האחרון אצלי של Strand of Oaks, או האיש מאחורי המוזיקה וההרכב – טימוטי שואווולטר, היה לפני שלוש שנים. עם האלבום האדיר Heal שהלהיב אותי נורא. האלבום Hard Love שיצא השנה כנראה לא ברמה של קודמו, אבל הוא עוד פרק מוצלח עם המוזיקה הסוחפת לגמרי של Strand of Oaks. לפחות זו שהצליחה לשאוב אותי שוב פנימה. שואווולטר יכול לגרור אותך להגביר ל-11 עם שירים חזקים וסאונד מלוכלך, אבל בקטעים אחרים הוא מוציא את הרומנטיקן שבו ויכול גם ללטף כשצריך. מה שבטוח, הכל נעשה ברגש מאוד גדול ועוצמתי לעיתים.
האלבום הזה כולל את אחד מקטעי הסיום האהובים עלי של 2017, עם שמונה הדקות של Taking Acid and Talking to My Brother. מה שהיה גם אחד מרגעי השיא שלי השנה כשראיתי את Strand of Oaks לראשונה בהופעה. אין ספק שלראות נציגים מפה בלייב בכל הכוח שלו על הבמה, הוסיף למשיכה שלי עם המוזיקה הזו. הוסיף והחזיר אני משער, כי למרות שיצא ממש בתחילת שנה, חזרתי אליו לא מעט במהלכה.
Taking Acid And Talking To My Brother
16. This Is The Kit – Moonshine Freeze
עוד הרכב שראיתי בלייב השנה והוסיף לי אקסטרא אהבה לאלבום, זה This Is The Kit, השם שעומד מאחורי המוזיקאית קייט סטייבלס ולהקתה. האלבום הקודם והמוצלח שלה מלפני שנתיים, Bashed Out, כיכב בלא מעט רשימות סיכום. אישית הגעתי אליו קצת מאוחר. תיקנתי את זה עם האלבום החדש שגם הצליח למשוך אותי יפה מאוד עם השירים הטריים. האמת שאני לא חושב שהוא נופל מקודמו. התחבר אלי בהאזנה הראשונה ולאט לאט הרצועות חלחלו אצלי יותר עמוק בפנים. וכנראה הגיעו לשיא לפני חודש כשראיתי את הנציגים מפה על הבמה. השירים החדשים עבדו ממש טוב בלייב…וקייט סופר-חמודה, כמו גם הבאסיסטית שלה, רוזי, שדי התאהבתי בה בהופעה. נשמעות טוב גם כשהמוזיקה מתרחשת מולך וגם עדיין בתוך האלבום, שממשיך להנעים את זמני.
15. Blitzen Trapper – Wild And Reckless
אלבום שלא ממש ציפיתי לו, של אחד ההרכבים היותר אהובים עלי בשנות האלפיים. אז מוקדם יותר השנה Blitzen Trapper לקחו את הכוח המוזיקלי שלהם לבמת התיאטרון, והעלו Rock Opera בביתם המקורי בפורטלנד. עשו את זה עם שירים חדשים בשילוב הסיפורים השזורים בהם. השם של המחזה\הצגה\מופע הזה היה Wild And Reckless וחשבתי שזה יישאר בפורטלנד בזמן הקצר בו זה רץ, עם האנשים המסוימים שזכו להיות שם. אבל בחודש שעבר הלהקה שחררה אלבום חדש, עם אותו השם, שאמור להיות ההמשך + הגרסה המורחבת של ה-Rock Opera הזו.
לא חוויתי את המופע הזה, אז אין לי דרך להשוות. אבל בפני עצמו האלבום של Wild And Reckless הוא אחלה דבר. תריסר הרצועות שלו מכילות שבעה שירים שהיו במופע, יחד עם חמישה חדשים לגמרי שנוספו להם. חברי הלהקה אמרו בשלב מסוים שהאלבום הזה הוא סוג-של המשך של Furr, אלבומם המעולה מ-2008. יש בזה אולי משהו עם הסאונד וסגנון השירים. אבל לא חשבתי על כלום כששמעתי אותו. בלי קשר ל-Furr או לרוק אופרה, הוא התחבר אלי בול עם החומר שמכיל. אותו חומר שהופך את Blitzen Trapper אצלי להרכב האהוב שתמיד היה; שירי הדרכים, הרוקנ’רול הסיפורי והרצון לקחת את כל זה החוצה ולשמוע אותם בפול ווליום עם אוזניות ולהתנתק איתו מהעולם.
14. David Rawlings – Poor David’s Almanack
דייב רולינגס הוציא השנה את אלבום הסולו השלישי במספר שלו. פעם ראשונה תחת שמו הרגיל ולא ה-David Rawlings Machine. אני תמיד אוהב לשמוע ממנו, למרות שמתגעגע יותר לזוגתו בחיים ובמוזיקה, גיליאן וולש (שחתומה על אלבום השנה שלי 2011 ומאז לא הקליטה עדיין משהו חדש לבד). כרגיל, גיליאן מגבה אותו פה בין השירים. שכמו תמיד הוא יוצר איתם כמה קטעים פשוטים וקסומים כאחד. תמיד יש לו את מספר שירי הפולק המהפנטים הללו. בשבילי Airplane הוא דוגמה מובהקת לאחד מהם באלבום הנוכחי. מהשירים היותר אהובים עלי השנה. אך יש עוד.
רולינגס הוא מנגני הגיטרה האקוסטיים הכי מבריקים ומוכשרים שאני מכיר ויש לו את היכולת להפוך משהו פשוט בבסיסו לקטע מורכב, עמוק ועם לא מעט משקל מוזיקלי כשהוא מגיע למאזין. האלבום הנוכחי הוא יותר אחיד מקודמו לפני שנתיים וקיבלתי אותו בחום.
13. Valerie June – The Order of Time
ואלרי ג’ון היא הבשורה הכי יפה לדעתי מ-ממפיס בשנים האחרונות. אלבומה השני, The Order of Time, תפס אותי ממש חזק. ציינתי את צמד המילים “אלבום אווירתי” עם לינדה פרהקס קודם לכן, אז פה הן מתאימות לי אפילו יותר. כל האלבום זורם באופן חלק ונעים, עם הקול המיוחד והאחר של ואלרי, דרך שירי פולק ובלוז שורשי, עם איזה תיבול יותר פיקנטי מהרגיל. שירים כמו Long Lonely Road ו-Astral Plane לגמרי שבו אותי בקסם שלה. דמיינתי איך אני משלב אותם בתוך סרט, באיזה עולם אלטרנטיבי שבו הייתי יוצר אחד…מהאלבומים שקשה לי לבחור מהם רצועות מייצגות, כי הוא מרגיש לי מקשה אחת. נורא נעימה ועם המון שאפתנות ורגש מדויקים.
12. Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
האלבום השישי של אחד האמנים הכי קרובים אלי ברשימה. ג’ייסון איזבל ממשיך בדפוס קריירת הסולו שלו עם אלבום חדש כל שנתיים. הפעם עם The Nashville Sound. אלבום שאני חייב לציין שציפיתי ממנו למשהו אחר. כי היו רמזים שג’ייסון יחזור כאן לאיזבל היותר מלוכלך בתקופת הדרייב ביי טראקרס או אלבום הסולו הראשון (Sirens of the Ditch, שציין השנה עשור ליציאתו). זה לא ממש קרה. אולי קצת, חלקית. יש כמה קטעים חשמליים\חזקים יותר, אבל הם די נשארים על ה-Safe-Zone וגם רובם יחסית קצרים. מהסוג שהייתי רוצה שימשיכו ויימתחו וייתנו למוזיקה עוד חופש להתפרע.
מה שכן קורה פה, זה המשך הדרך עליה ג’ייסון פוסע בחמש השנים האחרונות. מאז שהתנקה בגמילה והפסיק לשתות ב-2012 ומאז ש-Southeastern (אלבום השנה של הרמוניה דרומית ב-2013) יצא שנה לאחר מכן וכל ההצלחה המסחרית המטורפת שקרתה איתו וממשיכו – Something More Than Free. בצדק רב יש לציין. הכי שמחתי בשבילו וגם הייתי גאה. מגיע לו, במיוחד בדרך הארוכה שעבר. אבל זה גם משנה דברים. כמו קהל אחר לגמרי בהופעות, שם שכבר גדול מדי לדברים מסוימים ואיזו אינטימיות ומשהו קרוב ומצומצם שכבר לא יחזרו כנראה. זה הורגש גם בהופעות שלו שראיתי השנה. רוב הקהל כיום הוא זה של האלבומים האחרונים המוצלחים ואולי פחות התומכים שהולכים איתו מימי ה-Truckers והדרך החדשה שיצא אליה לפני עשור.
לזכותו ייאמר שהוא לא השתנה בכלל בתור בן-אדם וההצלחה ממש לא עלתה לו לראש, אלא נשארה במקום לא מובן מאליו, מאוד Down to earth, מוערך ומחבק. המוזיקה נשארה בקו דומה לשני האלבומים הקודמים והאמת קשה להגיד עליה דבר רע, כי The Nashville Sound ממשיך להכיל שירים כתובים נהדר, רצועות מרגשות ונוגעות ובנויות היטב. סאונד מתפרץ ואינטימיות כנה ויפה. כל הדברים שתמיד היו אצלו וגם הפכו אותו לשם המוכר כיום. זה אלבום יותר נוקב מקודמיו, בקטע פוליטי וחברתי והוא השלים איתו השנה טרילוגיית אלבומי Post-Sobriety מוצלחת נורא, עם ההפקה המתמשכת של דייב קוב, The 400 Unit המעולים שמגבים איתו והאישה שלצידו, אמנדה שיירס.
11. Ryan Adams – Prisoner
באלבום של איזבל למעלה אפשר למצוא את השיר Chaos & Clothes. זה שיר שנכתב על חברו ראיין אדאמס, ויותר ספציפית על הפרידה של אדאמס מהשחקנית\מוזיקאית מנדי מור, שעברה ממנו לחיקו של סולן Dawes, טיילור גולדסמית’ (מעמיקי אדאמס יזהו במילים שם מספר רפרנסים לשירים שלו בין השאר). הפרידה הזו היתה השפעה גדולה על האלבום החדש של ראיין. הוא מתחבר מוזיקלית לסאונד של האלבום הקודם, עם קצת השפעות אייטיז וכדומה, אבל עם רקע שונה לגמרי. למעשה אני רואה את Prisoner כשילוב של שני אלבומי האולפן המקוריים האחרונים; הפשטות הרומנטית היפה של Ashes & Fire מ-2011 פוגשת את החספוס והסאונד העוטף של אלבום ה-Self titled מלפני שלוש שנים. זה אחלה שילוב שעובד פה בשבילי אף יותר טוב כנראה מאותו אלבום קודם.
שירי הפרידה החדשים היו עובדים מצוין גם בגרסה מופשטת עם אקוסטית בלבד. ועדיין, הסאונד פה לא בומבסטי או דומה לרוקנ’רול של אדאמס באלבומים כמו Easy Tiger או Cardinilogy. היו לו בעבר הרבה שירים בסגנון, אף יפים יותר, במיוחד בשני האלבומים הראשונים ובהוצאות כמו Love Is Hell ו-Cold Roses. אבל כאן כולם מגיעים במקשה אחת, עם איזה כיוון ממוקד ואווירה ממש אחידה. כאילו כולם יורים לאותה מטרה, עם לב ענקי במרכזה. אלבום שמוצא את ראיין אדאמס בעוד מקום חדש, שברירי וטוב, אך לא ממש רחוק מהבית.
10. Will Johnson – Hatteras Night, A Good Luck Charm
וויל ג’ונסון הוא מוותיקי הבלוג שלי ונראה שאחרי הפירוק של ההרכב שלו, Centro-Matic, הוא מתמקד חזק בקריירת הסולו. לפני שנתיים הוא הוציא את Swan City Vampires המעולה והשנה הוא שחרר עוד סולו חדש. זה אלבום יותר רגוע ורך מקודמו. כזה שמתמקד המון בצד הרגשי של ג’ונסון. כזה שאני נורא אוהב. היו לו עוד כאלו בעבר, אבל איכשהו עכשיו זה ממש בלט לי. עדיין יש כאן גם מג’ונסון המלוכלך, כמו ב-Every Single Day of Late, אך הרוב המוחלט של האלבום מלא בקטעים מרגשים\מרחפים. כאלו שמגיעים לשלמות בשיר Filled With A Falcon’s Dream.
הוא גם מסתיים עם יופי גדול בצורת Hatteras. ג’ונסון תמיד מסוגל לקרוע את הלב ולספר סיפור קטן עם מבט עליו מלמעלה כשהצלילים ברקע. הוא ממשיך לעשות זאת באופן חלק, ברור ומענג גם הפעם. מאוד רואה את האלבום הזה כהמשך ישיר של קודמו, וזו מחמאה גדולה. הוא בתקופה פשוט נהדרת.
9. Hurray For The Riff Raff – The Navigator
לפני שלוש שנים היה לי העונג לכתוב פה על האלבום Small Town Heroes. להציג אותו ואת הלהקה שיצרה אותו (שעדיין לא הרבה בסביבה הכירו) ובמיוחד את הסולנית הנהדרת אלינדה לי סגרה. אלו היו Hurray For The Riff Raff שחזרו עם אלבום נוסף השנה, שהקפיץ אותם מספר דרגות למעלה. מוזיקלית וסגנונית. כי The Navigator הוא לא רק אלבום שלקח אותם צעד אחד קדימה. אפילו כמה צעדים. הוא אלבום קונספט בועט ואף מקורי וראיתי בו לא מעט מיוחדות.
אם הקודם היה מאוד שורשי ועם דגש של השפעות פולק-בלוז, אז ה-Navigator מכניס מספר רבדים עליו. הוא יותר אקלקטי ועם קול הרבה יותר חזק. כזה שצועק בלי להחריש אוזניים. הקונספט שלו נודד עם נערה משכונת מצוקה ומעמד בינוני מינוס, החיים בתוך מדינה או מקום שלא רוצים אותה, דימויים של טיהור אוכלוסיה, בריחה, גזענות, חיפוש זהות וכוח של מיעוט. הכל באיזו עיר דמיונית בהווה או בעתיד הלא רחוק. אך למעשה כל הקונספט והסיפור הזה בין השירים, הוא יריה מכוונת ל-2017 והעולם, או המדינה בה אלינדה סגרה מתגוררת בה כיום. בתור פורטו-ריקנית ומהגרת והמבט הנוקב שלה על מה שקורה סביבנו.
זה אחד האלבומים הכי פוליטיים ונוקבים שיצאו השנה. והוא עושה את זה בעזרת מוזיקה מעולה, שירים שתופסים וקול אחד ענק של אלינדה. זה לדעתי מהאלבומים החזקים של השנה. בחודש שעבר גם ראיתי את ה-Riff Raff בלייב מבצעים הרבה מהאלבום. אלינדה סגרה היא חתיכת Force of Nature שמתחבא בתוך גוף קטנטן. היה מדהים לראות אותה מול הפרצוף שלי, שרה, בועטת, רוקדת וצועקת את המוזיקה הזו. אותה אחת שנפרשת כמקשה אחת מצוינת, שרק מחולקת לרצועות באלבום. והיא פועלת היטב החל מהכניסה אל Living In The City ועד הזעקה האדירה של Pa’lante והסיום.
8. Lost Balloons – Hey Summer
הגענו לאחד משיתופי הפעולה המעניינים והמפתיעים של השנה אצלי. מאחורי השם Lost Balloons נמצאים שני מוזיקאים ממקומות שונים על הגלובוס: ג’ף בורק האמריקאי ויוסוקה אוקדה היפני. שניהם מגיעים מהרכבים שונים ויצרו יחד מפגש מוזיקלי, בינלאומי, עם שלל צלילים, טעמים, השפעות וז’אנרים. בורק מגיע יותר מעולם הפאנק\גראג’-רוק ואוקדה התעסק יותר עם פאוור-פופ. יחד הם יצרו ב-Hey Summer שילוב של כל הדברים האלה יחד, שהתחבר לאלבום מאוד אחיד שנכנס לי טוב-טוב לאוזניים. הצמד הזה היה לי משב-רוח סופר רענן השנה, עם מוזיקה שלעיתים הלהיבה ובפעמים אחרות היתה פשוט כיף. כזה שמגיע בלי תחכומים ועם שירים קלילים בבסיסם, אך מלאי חיים. כאלה שגם תוך שלוש דקות היו מספקים לחלוטין. שת”פ שכדאי מאוד לנסות להיכנס אליו.
7. John Moreland – Big Bad Luv
ג’ון מורלנד הוציא השנה את אלבומו הרביעי ואני חושב שהוא נמצא כרגע בשיא הקריירה שלו מבחינת כתיבה. מורלנד הוא הקונטרה של אמני ה-Outlaw Country הגדולים של שנות השישים והשבעים. הטרובדורים שהיו פה עם הלוק המחוספס, כמו טאונס ואן-זאנט, גיא קלארק ואחרים. הוא נראה לידם כמו נהג משאית עם בעיית משקל וקשה להאמין שהוא דורך על אותם השבילים, או כותב שירים כאלה. אבל המוזיקה שלו היא לא פחות מושכת ומרגשת מאותם ענקים. יש לו קצב וחספוס בקול והמוזיקה שלא נופלים מאף טרובדור, והוא משלב זאת עם לב ענק שבא לך ללכת לחבק אחרי ההאזנה לשירים שהוא שופך החוצה.
עם Big Bad Luv, שחובר לקודמו High On Tulsa Heat, מורלנד נמצא בטופ של היצירה שלו. עם המון אמת, כנות ומילים נוגות. כאלו שמרכיבות משפטים ובתים שמייצגים את אחד הקולות המשובחים ביותר שיש לאלט-קאנטרי\אמריקנה המודרני להציע. אבל ג’ון מורלנד הוא מסוג האמנים שלא צריכים למשוך אותך לפי ז’אנר. הוא מאלו שצריך פשוט להקשיב להם. ואז להאמין להם. ולהבין. האלבום הנוכחי הוא דוגמה מושלמת לכל זה.
6. Buffalo Killers – Alive And Well In Ohio
הבאפלו קילרס מסינסינטי הם להקה מגניבה מאוד, שאני מכיר לא מעט שנים, אבל לא כתבתי עליהם כמעט. השנה הם הביאו לי סיבה מאוד טובה לעשות זאת, עם אלבומם הנוכחי Alive And Well In Ohio. הקילרס עושים בדרך כלל רוק פסיכדלי בשילוב של בוגי ובלוז שאני נורא אוהב ונמשך אליו. יש להם את הסאונד האישי שמלווה אותם, אבל נשמע שבאלבום הזה הוא עלה דרגה. לפחות עם החיבור שלי אליהם. יש פה גיטרות מעולות, כאלו שחובבי Stoner/Acid/Glam-Rock יוכלו להתחבר אליהן לדעתי. ברגעים מסוימים הסאונד שלהם כאן הוא משהו בסגנון T. Rex של The Slider פוגשים את ניל יאנג של Tonight’s The Night. ספציפית התקופות הללו. אבל עזבו ניימ-דרופינג, פשוט תאזינו לבאפלו קילרס. יש להם הרבה מה להציע, במיוחד עם מה שהם שמו על השולחן ב-2017.
5. Lee Bains III & The Glory Fires – Youth Detention
בסיכום של 2014 כתבתי כאן על האלבום הקודם של לי ביינס (השלישי) וה-Glory Fires שלו. מי שהיה חבר ב-Dexateens ועזב בשביל להיות בפרונט של הלהקה הנוכחית. השנה הוא חזר ובענק. עם כמעט שעה של מוזיקה, שהיא כנראה הכי פאנק-רוק בסיכום הזה. אלבום שבועט בהכל, והוא עושה זאת עם המון כוח, רעש וגיטרות…עם כל המוזיקה שליוותה את מה שקרה בעולם בשנה החולפת, זה אחד המסמכים היותר בועטים לפסקול שלה.
בעבר הגדרתי את ביינס וה-Glory Fires כהכלאה של לינרד סקינרד פוגשים את הראמונס. ב-Youth Detention הם הרבה יותר הראמונס, אבל גם עצמם. עם שורה של שירים מקוריים וחדשים, שמתחברים יחד לאחד האלבומים הכי אחידים של 2017 אצלי. עם שירים שמתחברים אחד לשני ומאלו שהכי אהבתי לשמוע אותם בפול-ווליום השנה ובהרבה האזנות העיפו לי את השכל. עם האוזניות עדיין עליו. תגבירו ל-11, תזהירו את השכנים ותגידו סליחה לאוזניים שלכם. בעצם אל תתנצלו, כי לי ביינס, ה-Glory Fires וכל האלבום הזה לא עוצר לרגע כדי להתנצל. ההפך, הוא אומר מה שבא לו, צועק ומחשמל את הצורה על הדרך.
Nail My Feet Down To The Southside of Town
4. The Secret Sisters – You Don’t Own Me Anymore
האחיות לידיה ולורה רוג’רס נמצאות תחת המעקב שלי ממש מתחילת דרכן. כתבתי פה בזמנו על אלבום הבכורה שלהן וגם על השני שיצא לפני ארבע שנים. השנה הן חזרו עם אלבום שלישי וחדש שמייצג גם שני שינויים בולטים. הראשון הוא שהן נפרדו מהלייבל והניהול שלהן בטריקת דלת והקליטו והוציאו את האלבום החדש בהוצאה עצמית קטנה. השינוי השני הוא, אם זה קשור לראשון או לא, שהן שחררו פה מבחינתי את האלבום הטוב ביותר שלהן עד כה.
You Don’t Own Me Anymore, קריצה קטנה לעזיבת הלייבל שהן היו תחתיו, הוא אלבום של קפיצת מדרגה. ממש אהבתי את השניים שקדמו לו, אבל משהו פה פשוט נתפס אצלי הרבה יותר גבוה. מבחינה מוזיקלית, כתיבה והשילוב היפהפה של המלודיות וההרמוניות בתוך המוזיקה והמילים של שתי האחיות המוכשרות. אלבום שמכיל את בלדת הרצח של השנה ואחד השירים האהובים עלי – Mississippi, שמוקף ברצועות מעולות על הקו של הפולק-בלוז-אמריקנה. עם שני הקולות המופלאים של האחיות מעל הכל. הן יצרו פה גם שילוב מושלם עם קאבר נפלא ל-Kathy’s Song של סימון וגרפונקל. כזה שמשתלב כ”כ בשלמות עם השירים המקוריים. יצאו לא מעט אלבומים מעולים השנה של קולות נשיים, לא מעט מהם גם היו פה ברשימה. זה ללא ספק היה לי אחד הבולטים ביותר. והוא גם קול נשי כפול, שזה אפילו עוד יותר טוב. לידיה ולורה לגמרי הרוויחו השנה את המיקום הגבוה אצלי.
3. The Sadies – Northern Passages
ה-Sadies הקנדיים הם מההרכבים היותר אהובים עלי במילניום הנוכחי. אני כותב עליהם מהשנה הראשונה של הבלוג. זו שנחתמה עם Darker Circles האדיר שלהם שסיים אצלי במקום השני בסיכום אלבומי השנה 2010. בין האלבום ההוא לנוכחי היה עוד אחד בלבד, למרות שבשנים האחרונות הם גם שחררו אלבומים חיוביים בשיתופי פעולה עם אנדרה ויליאמס וגורדון דאוני ז”ל (שנפטר השנה בצער רב). אבל ב-2017 היתה חזרה ממש טובה של ה-Sadies נטו, עם אלבום שמחזיר את כל הצבעים האהובים עלי במוזיקה שלהם, הסגנונות, הסטייל והאלמנטים המוזיקליים שגרמו לי להתאהב בהם בהתחלה.
הצבעים הללו משתנים ולפעמים גם מתערבבים כדי ליצור משהו חדש לגמרי ודי מלהיב. בעיקר בשירים היותר ניסיוניים, עם קו שורשי שמתובל בצדדים שונים של פסיכדליה ומשחק אינסטרומנטלי עם המוזיקה. כזה שמייצג לי אותם נפלא, במיוחד בקטעי מעבר באמצע שיר, כשהכל פתאום משתנה עם איזה טוויסט של צלילים שעוטף אותך ממקום חדש. ריחופים ופניות חדות שאפשר למצוא פה באמצע הקטעים There Are No Words ו-The Elements Song. קטעים מובהקים של האהבה שלי ללהקה הזו. אהבה שחזרה מצוין עם Northern Passages ורק גדלה השנה גם כשראיתי אותם לראשונה בהופעה. חיכיתי שנים לראותם והם לא אכזבו. זו היתה מההופעות הטובות ביותר שראיתי השנה. חיזק עוד יותר את מעמדם פה בסיכום, אבל גם בלעדיה הם כנראה היו מסיימים גבוה.
2. GospelbeacH – Another Summer of Love
האחים דארן וברנט רדמייקר מ-Beachwood Sparks האהובים עלי עד-מאוד, מפציצים בשנים האחרונות. לא רק בסוג-של קאמבק עם הוצאות חדשות, אלא גם את האוזניים שלי. אחרי שדארן הוציא אלבום מעולה של The Tyde שנה שעברה, ברנט חזר השנה עם אלבום שני ל-GospelbeacH, ההרכב שהקים לפני שנתיים (וביקר פה בסיכום שנה עם Pacific Surf Line). גם האלבום השני של ברנט והחברים מענג בפולק-רוק עם האווירה המרחפת ומעט פסיכדלית של שנות השישים המאוחרות, השפעות מה-Byrds ועד ל-טום פטי ז”ל המוקדם בין השאר, ובאמת איזו חזרה ל-Summer of Love מודרני.
זה היה אלבום הקיץ המושלם שלי בחודשים המתאימים השנה ומשהו בו התחבר אלי טוב יותר מאשר האלבום הקודם. תפס אותי בתקופה יותר מתאימה כנראה. הוא וקודמו מתפקדים אולי גם כדבר הכי קרוב למוזיקה של Beachwood Sparks. זה אלבום שעובד ממש מצוין בחוץ בנסיעה וגם בבית במזגן או חלון פתוח…נסחפתי איתו הרבה במהלך 2017. ויש פה לא מעט קטעים טובים לשקוע איתם. במשך רוב השנה הוא היה אלבום דרכים מעולה, אבל כזה שגם מסתובב בשבילים שבתוך הראש. הוא היה לי בית רחוק מהבית ותפקד אצלי כטרמפיסט מוזיקלי שממתין בצד הדרך. כזה שעצרתי לאסוף אותו המון פעמים השנה. סתם כדי להסתובב איתו, בלי יעד ספציפי.
1. Aimee Mann – Mental Illness
ממש לא חשבתי או תיארתי לעצמי בתחילת השנה שזה יהיה האלבום מספר 1 שלי בסופה. אני אוהב את איימי מאן, אבל לא ציפיתי בכזה טירוף לאלבום החדש שלה. ואז הוא יצא בסוף חודש מרץ ותוך זמן ממש קצר זה היה לי כל כך ברור…זה האלבום שליווה אותי הכי הרבה השנה. ללא ספק האחד שהכי חרשתי עליו. הוא הגיע אלי בזמן הנכון, בתקופת הסתגלות לחיים ללא חברה קרובה ויקרה, שאיבדתי בסוף השנה שעברה למחלת הסרטן. והוא נדבק אלי בתקופה הזו ולא עזב אותי לרגע גם במשך שאר השנה. למעשה, לא היה לי אלבום שנה כ”כ ברור, מובהק ובולט מאז Southeastern של איזבל ב-2013. אלבום שליווה בזמנו איזו פרידה גדולה אצלי. כנראה שהאבידות והכאבים הכי חזקים, מוצאים גם הכי מהר את האלבום והמוזיקה להישען עליהם.
עם מספר אמנים כאן במעלה הרשימה כתבתי על עניין הגעגוע. זה שהיה חסר. עם איימי הוא דווקא היה שם בגדול, כי Mental Illness הגיע חמש שנים לאחר קודמו. עם מספיק זמן של הפסקה ובניה מחדש של געגוע ומשיכה למוזיקה טרייה ואלבום סולו חדש (היה לה באמצע את האלבום של The Both בשיתוף פעולה עם טוד ליאו, שפחות התחבר אלי). וזו בדיוק המוזיקה שהייתי צריך השנה קרוב לליבי; פשוטה, יפה, Kinda dark, אך עם מבט קצת שונה על החיים. הסוג שאיימי מאן תמיד ידעה לכתוב ולהגיש. כזה שנמצא לאורך כל 11 הרצועות שמרכיבות את Mental Illness. עם הרבה קטעים קטנים כאלה, של שיגעונות ושברונות שהם בסדר. כי צרות תמיד יגיעו בחיים ולא נשאר מה לעשות מלחבק אותן, כפי שאיימי יודעת להעביר כ”כ בנונשלנטיות ועם חיוך.
עניין החיוך הזה בלט לי במיוחד באלבום הנוכחי. למרות שמוזר אולי לשמוע איך הוא מתקשר לשירים העצובים שלה ואלבום עם כזה שם. אבל לא הם ולא האלבום מדברים על מחלה, רצון לתקן את עצמך או מטופלים אמיתיים. הם רק חלק מאיזה רגש או תקופה שגורמים לנו להרגיש ככה מבפנים. ואז שיר אחד נגמר ואתה יכול לבחור אם לשקוע בזה או להעלות איזה חיוך ציני ומבין, בזמן שהשיר הבא מתחיל. זה בדיוק הדבר שגורם לי לשמוח עם השירים העצובים של איימי מאן. זו גם סיבה מובהקת למה אני אוהב אותה. הכנות הקשה הזו שנזרקת לך ישר על הפנים, שנעשית עם מלודיות מלטפות מושלמות והרכות בהגשה שלה. הייתי צריך את הדברים האלה והיא סיפקה לי אותם ממקום לא כזה צפוי.
איימי מאן היתה העוגן שלי השנה ו-Mental Illness היה התרופה. עם מרשם שהיה אצלי בכיס כל הזמן. כזה שחזרתי איתו לבדידות המרוחקת של Goose Snow Cone, למחשבות של Stuck in the Past, ליופי המהפנט של You Never Loved Me, להמשכיות של Good For Me, להבנה של Knock It Off, לשיר קטן-גדול כמו Lies of Summer ועד לחיבור החזק של Simple Fix. כזה שאיימי היתה בשבילי במהלך רוב 2017. בעזרה עם החור הגדול שנפער בלב. לא לסתום אותו, כי הוא תמיד יהיה שם, אבל יותר לדעת לחיות איתו. יד ביד. עם מעט ציניות, קריצה, זיכרונות שמעלים את אותם החיוכים, קצת הומור שחור, רגש ותיקון פשוט. בדיוק מה שהמוזיקה של איימי מייצגת.
זו אותה המוזיקה שגם בלי קשר לחיבור האישי שלי, מביאה פה את איימי מאן לאיזה שיא חדש של יצירה. זה משהו שעבר לי בראש הרבה בחודשים האחרונים. המחשבה שזה כנראה האלבום הכי טוב בקריירה שלה (וכן, אני מכיר את הדיסקוגרפיה שלה). והנה, אמרתי את זה. ואין לי בעיות לכתוב ואף לצעוק זאת. וזה מדהים כשזה קורה כ”כ מאוחר בקריירה. גם את איימי ראיתי בלייב השנה (בפעם השניה), לפני כחודשיים. היה נפלא לראות את כל השירים מפה מולי, שבוצעו נהדר על הבמה. בדרך כלל אני מעדיף את ה-Good old stuff של אמנים בהופעות. אבל במקרה הזה, רק רציתי לראות כמה שיותר מהחומרים החדשים.
להופעה הזו לא היתה שום השפעה על המיקום של האלבום בסיכום הנוכחי. זה היה חתום וסגור הרבה לפני והיה קורה גם בלעדיה. כי במשך תקופה ארוכה ידעתי שאני הולך לכתוב על האלבום הזה כשאגיע למקום הראשון של השנה ושל הסיכום האישי הנוכחי. כי Mental Illness הוא כבר לא רק אלבום בשבילי. הוא חותמת של תקופה. והוא כנראה יישאר מסוג האלבומים שבהאזנות עתידיות שלהם המחשבות והתחושות של השנה החולפת יגיעו איתן. מושרשות כבר עמוק בתוך השירים והמילים. עם איזה מבט אחורה, אולי קודר, אולי שמח. כנראה משהו עם שניהם יחד. כזה שבטוח יהיה עטוף בחיבוק מוזיקלי גדול של איימי מאן. בדיוק כמו זה שהיא הביאה לי השנה.
It’s a simple fix for our mess”
“…Here we go again
מוזמנים ומוזמנות להאזין גם לנציגים מכל האלבומים פה (ואף יותר) בתכניות סיכום השנה של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי. ובכלל, להאזין לתכנית הרדיו השבועית שלי בכל השנה, מדי יום חמישי בשעה 17:00. אפשר גם בכל זמן בדף ה-Mixcloud שלי.
תכניות סיכום 2017 (הבאות יתעדכנו פה מיד אחרי שידורן):
תכנית סיכום 1:
תכנית סיכום 2:
תכנית סיכום 3:
תכנית סיכום 4:
תכנית סיכום 5 – עם ארז סובל מהבלוג אנטנות השמיימה:
נתראה ב-2018!
תודה, תומר!!! תענוג כתמיד.
תודה על התגובה, חבר. ועל הקריאה\האזנה\תמיכה\שיתופים גם בכלליות 🙂
מאוד נהנתי והכרתי מוסיקה טובה
תודה רוני.
תודה רבה תומר! הסיכומים שלך הם תיבת אוצר ענקית בשבילי. מתחילה ממשהו ומגלה עוד ועוד.
איזה כיף, אפרת 🙂 שתגלי עוד כמה שיותר אוצרות. תודה על התגובה.
הנה, הגעתי. נפעם כל פעם מחדש מההשקעה שלך תומר, מהעומק ומתחושת ההמשכיות שהסיכומים שלך יוצרים. ובכל זאת, השנה, משום מה, זה פחות סוג המוזיקה שהקשבתי לו. זה נכון שאין לנו אלבומים משותפים בסיכום, אבל אם הייתי בראש אחר כנראה שהייתי שומע הרבה יותר את אלה איימי מאן, סיידיס, וודן וואנד ודרים סינדיקייט. לכולם הקשבתי כמה פעמים טובות השנה, ארבעתם מצוינים, פשוט באו בזמן פחות מתאים עבורי.
משער…קורה לי הרבה גם. אמנים\אלבומים שנמצאים בתקופה טובה או מקום טוב כלשהו, אבל אני אישית במקום ותקופה אחרים מבחינת האזנה ומשיכה. מה שטוב, שהם תמיד שם כדי לגלות ולהיכנס אליהם כשכן מגיעה שוב המשיכה המוזיקלית הזו 🙂