אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג'ונס וגלן פריי, עד ג'ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.

לפני כמעט שנתיים וחצי היא גילתה שהיא חולה בסרטן, וביום העשירי של חודש נובמבר האחרון, היא נפטרה. לימור היתה מאוד מחוברת לבלוג הזה וכל המוזיקה שאני כותב עליה, ברמות שהיו מרגשות ומפתיעות אותי לפעמים. היא כל שנה חיכתה נורא לסיכום, משתפת פוסטים, היינו מדברים על כל דבר שכתבתי עליו, מזמינים יחד דיסקים ומה לא. היא חיכתה נורא גם לסיכום הנוכחי, שעליו אני כבר לא אקבל ממנה פידבקים או הערות. כשכתבתי את כל הטקסטים שיגיעו פה למטה, לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן מה היא היתה חושבת על כל אלבום או משפט או שיר. אני למשל יודע שהיא היתה ממש אוהבת את כמות הקולות הנשיים השנה בסיכום…הרבה מהמילים נכתבו פה עם עיניים דומעות.

היא היתה אמורה לחגוג יום הולדת 37 החודש. היא לא הגיעה אליו וגם הסיכום הזה לא יגיע אליה, למרות שאני מדמיין אותה קוראת אותו איפשהו. המקרה הזה השאיר בי הרבה ריקנות וחלל עצום וטרי שאני עדיין מתמודד איתו. כזה שדחה את העבודה המרובה על הפוסט, אך גרם לי גם לכתוב אותו השנה אחר כך במרץ כשהיא אצלי בראש. כי היא לא היתה נותנת לי לוותר עליו. לכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ללימור. כל מילה, אלבום ושיר.

—————————————————————————————–

אוקי, בואו נעבור למוזיקה.

כמו כל שנה, הרבה אלבומים מוצלחים נשארו מחוץ ל-50, אך מי שבפנים הם אלו שהכי רציתי לייצג בתקופה זו. ויש הרבה דברים טובים. מוזמנים לבדוק גם את הפוסט המקדים של הסיכום שהעליתי בשבוע שעבר, עם עשר ההוצאות הנלוות של השנה (מחודשות, מיוחדות ו-Live). כמו כן לגשת לעשות לייק ולבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, אותו אני מעדכן ממש באופן יום-יומי במשך כל השנה, עם הרבה עדכונים על דברים חדשים ופוסטים מעניינים.

כרגיל, עמלתי רבות על הפוסט הזה ואם תחבבו, תאהבו, תתרגשו או תתלהבו ממנו, אשמח אם תשתפו אותו לכל מי שתחפצו. גם יותר ממוזמנים להשאיר תגובה פה בסוף למטה, או בפייסבוק או במייל. תמיד שמח לשמוע מקוראים חדשים ו-ותיקים כאחד. אז יאללה, שנה שביעית ברציפות, אני מציג בפניכם את סיכום השנה הגדול והמסורתי של "הרמוניה דרומית". עם כל האלבומים שהכי עשו לי את השנה, טקסטים, מידע, חיבור אישי, לינקים, תוספות והשירים. בסוף גם קישור לסיכום השנה בתוכנית הרדיו של הבלוג, עם נציגים מכל האלבומים שיגיעו ועוד, בחמש תוכניות מיוחדות.

שניה לפני, תזכורת לסיכומי השנה הקודמים של הבלוג:

אלבומי השנה 2015

אלבומי השנה 2014

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו יוצאים לדרך. לימור, זה בשבילך:


 

50. Billy Bragg & Joe Henry – Shine A Light
(Field Recordings from the Great American Railroad)
885392_0_billy-bragg-joe-henry-shine-a-light-tour_400

בילי בראג וג'ו הנרי חברו השנה ויצרו יחד את אחד הפרויקטים היפים של 2016. הם יצאו למסע של ארבעה ימים משיקגו ללוס אנג'לס, דרך רכבות והמסילות הישנות, והקליטו ממש עליהן מגוון שירי רכבות ומסע. כן, יש פה שירים שכבר זכו ללא מעט גרסאות בעבר, אך הצמד הכניס בהם רוח חדשה ועוד אוורור לשירים הכי אמריקאים שיש.

הם עברו כמעט 4500 קילומטרים והקליטו את השירים בפשטות וחופשיות, בתחנות רכבת וגם עליהן בעצירה בתחנות שונות על הדרך הזו. דרך שהובילה לאלבום ראוי, עם המון היסטוריה אמריקאית. לשני המוזיקאים קריירות ואלבומים מוצלחים מאחוריהם. גם בילי בראג היה שותף לפרויקט היסטורי מוצלח אחר לפני כמעט שני עשורים, עם ההוצאות של ה-Mermaid Avenue יחד עם Wilco, שם הקליטו שירים על המילים של וודי גאת'רי. הפעם הוא והנרי חברו יחד לאלבום, שהוא גם מסע היסטורי, עם שירים שנכתבו בצד הדרך ועדיין נשמעים איתם טריים כאילו גילו אותם רק השנה.

The Midnight Special

Hobo's Lullaby 


 

49. Amanda Shires – My Piece of Land
my-piece-of-land-vinyl-vinyl

אלבום חדש לאמנדה שיירס, ראשון שלה בתור אמא ושלוש שנים מאז קודמו. הרבה עבר בשלוש השנים הללו, במיוחד עם ההצלחה ההיסטרית של החצי השני שלה, ג'ייסון איזבל. לאלבום החדש היא לקחה את המפיק דיוויד קוב. מי שעבד גם על שני האלבומים הללו של איזבל ומתפקד ללא עוררין כמפיק הכי בולט בסיכומים שלי כנראה בשנים האחרונות. בנוסף לאיזבל, גם עם סטרג'יל סימפסון הלפני אחרון, Rival Sons והאלבום מהשנה שעברה של Houndmouth. גם השנה קוב מביא מספר אלבומים לסיכום, שיגיעו אחר כך (בנוסף לאסופת השירים שהפיק – Southern Family, שנמצאת אצלי ברשימת ההוצאות הנוספות של השנה שפרסמתי כהכנה לפוסט הנוכחי).

איזבל גם מנגן פה באלבום ואף כתב עם אמנדה כמה מהשירים. הרבה מהרוך של שיירס נשאר פה מאלבומים קודמים, דרך שירים על געגוע ועל בית. זה אלבום מאוד ביתי באמת בהרגשה, במיוחד עם כל מה שעבר עליה ועל בית שיירס-איזבל בשנים המטורפות האחרונות והולדת הילדה הראשונה שלהם שהפכה אותם להורים. יש פה עוד הוכחה שאמנדה מוזיקאית מוכשרת בפני עצמה, גם בלי העזרה של המפיק ובן-הזוג, גם אם הוציאה אלבומים טובים יותר בעבר.

Pale Fire 

(My Love (The Storm 


 

48. John Prine – For Better, Or Worse
jp_betterworse_cov_3000_400_400_s_c1

לג'ון פריין היתה שנה לא רעה בכלל. באוקטובר האחרון הוא חגג יום הולדת 70 ופחות משבועיים לפני כן הוא גם שיחרר אלבום חדש, שלדעתי החזיר אותו יפה למרכז הבמה. הקונספט של האלבום הוא דואטים, אך יותר מזה – קולות נשיים. פריין חובר פה לשורה של מוזיקאיות מעולם הקאנטרי-רוק שהוא מכיר כ"כ טוב וביחד הם מגישים אלבום ושירים שחוגגים את שיתוף הפעולה הזה, את פריין עצמו ואת המורשת שלו וכל המשתתפות באלבום.

בין שיתופי הפעולה והאורחות אפשר למצוא את סוזן טדסקי, אמנדה שיירס מהמיקום הקודם, אליסון קראוס, לי אן וומק ואף אשתו של פריין, פיונה. האלבום מסתיים עם ג'ון פריין לבדו ב-'Just Waitin ונועל שירים קטנים של דואטים גדולים, שיצרו פה יחד אלבום ראוי של אמן וותיק שכיף לראות עדיין פעיל ככה.

Color of the Blues

Falling In Love Again 


 

47. Luther Dickinson – Blues & Ballads (A Folksinger’s Songbook) Volumes I & II
500x500

אחד מיקירי הבלוג והמרבים להשתתף בסיכומי השנה שלי, הוא לות'ר דיקינסון. אין שנה בה הוא נח ותמיד יהיה לפחות משהו אחד שהוא יוציא. אם זה אלבום סולו, יחד עם ה-North Mississippi Allstars, או פרויקטים אחרים כמו The Wandering, ה-South Memphis String Band או החזרה של ההרכב The Word בשנה שעברה. השנה לות'ר הוציא את "Blues & Ballads", אלבום חדש עם 21 שירים שהשפיעו עליו או קרובים לליבו. מי שמכיר את פועלו יזהה אותם בגרסאות אחרות באלבומים שלו או במיוחד בהוצאות של ה-Allstars. אומנם הרבה פה שוחררו בעבר, אבל כל השירים מוגשים כאן בביצועים שורשיים, חדשים ונהדרים.

לאורך האלבום מלווה אותו הקול היפהפה של Amy LaVere ששיתפה איתו פעולה בעבר (במיוחד באלבום המצוין של ה-Wandering שהיה פחות או יותר באותו סגנון). גם מייביס סטייפלס מגיעה להתארח בשיר Ain’t No Grave ואף אפשר למצוא את גיטרת הסלייד של ג'ייסון איזבל ואת JJ Grey בגרסה כאן של Up Over Yonder. ההוצאה הזו מלאה במוזיקה פשוטה ומחממת. מומלצת במיוחד לכל חובב של לו'תר דיקינסון, המשפחה המורחבת של ה-North Mississippi Allstars וסתם כל אחד שאוהב פולק-בלוז מבוצע היטב.

Ain't No Grave

Hurry Up Sunrise 


 

46. Sara Watkins – Young In All The Wrong Ways
1604220239028598609_v1

אלבום סולו שלישי לשרה ווטקינס, מי שהיתה חברה בהרכב הפולק\בלו-גראס Nickel Creek (יחד עם אחיה שון ועם כריס ת'יל, חבר ה-Punch Brothers כיום). מעבר לקריירת הסולו היא היתה רגילה גם להופיע עם אחיה כחלק מה-Watkins Family Hour, לפעמים עם אורחים שחברו אליהם כמו פיונה אפל. אך פה היא במרכז, עם אלבום מאוד חמוד ומוצלח.

ווטקינס מובילה פה עם יופי של קול, הגיטרה והכינור שלה, יחד עם העזרה של אחיה שון ועוד כמה שמות יפים שמלווים בקטנה, כגון בנמונט טנץ' מה-Heartbreakers על קלידים וקולות רקע של ג'ים ג'יימס ושרה ג'ארוז. יופי של אלבום פולק-רוק, ממישהי שיודעת להיות כנה כשצריך ונשמעת פה בוגרת יותר וקורצת קצת לשם ולשיר הנושא של האלבום.

Young In All The Wrong Ways

Like New Year's Day 


 

45. Marc Ford & The Neptune Blues Club – The Vulture
794lyll

לפני שנתיים מארק פורד הוציא את האלבום Holy Ghost, שם פנה לכיוון יותר אקוסטי של Singer/Songwriter. השנה הוא חיבר שוב את הגיטרה החשמלית למגבר וחזר לשתף פעולה עם להקת הגיבוי של ה-Neptune Blues Club, איתם הוציא אחלה של אלבום בלוז-רוק לפני שמונה שנים. זה קורה עם The Vulture, שפוגש יותר את מארק פורד הגיטריסט עם החשמל, ופחות את הטרובדור שיושב עם האקוסטית על שרפרף מהאלבום הקודם. למרות שיש שאריות והשפעות ממנו.

מארק הוציא אלבומי רוקנ'רול יותר חזקים ונותנים בראש בעבר, אך יש פה שילוב ממש מוצלח של הדיסטורשן הידוע שלו מימי הבלאק קרואוז שפוגש את השירים הרכים של האלבום מלפני שנתיים. זה איפה שהוא באמצע וזה עובד, עם דגש על החשמלית שמחליפה את האקוסטית הקלאסית שחזרה לקייס שלה.

The Vulture

Deep Water 


 

44. The Cave Singers – Banshee
44564-banshee

האלבום האחרון של ההרכב מסיאטל, שכבר מבקר פעם שלישית אצלי בסיכומים. עברו שלוש שנים מאז קודמו וה-Cave Singers ממשיכים כאן את הקו הפולקי-אקוסטי הנהדר שלהם. כבר יש להם סאונד שאני יכול בקלות לזהות, שנשמע גם מאוד חם ו-Down to earth. הם להקה מאוד אווירתית, קצת מזכירים לי את Vetiver בקטע הזה.

ב-Banshee העניינים נשארים די אותו הדבר, שזה בסדר גמור איתם. מכניסים קצת יותר חשמל מבדרך כלל, הצלילים מושכים, במיוחד ברצועות הראשונות. אך יש רף יפה שנשמר גם עד סופו. לפעמים עם אותן רצועות נעימות בסאונד המוכר ולפעמים בקטעים שממכרים אותך לגמרי. פועל היטב כמקשה אחת, כרגיל אצלם ובאווירה שהם יוצרים.

Light In The House

That's Why 


 

43. Hayes Carll – Lovers and Leavers
bfe8c8dc42c75c3a4d3118dc6b5cc9e7

הפעם האחרונה ששמענו מהייס קארל היתה לפני חמש שנים. זה היה עם האלבום KMAG YOYO שביקר בסיכום שלי ב-2011. לא זכור לי שכתבתי עליו מאז. השנה הוא חזר עם אלבום חדש ויפה. הפעם גם הלך על משהו יותר שורשי. אלבום בסגנון Singer/Songwriter קלאסי. הוא עזב גם את הלייבל של Lost Highway איתו הוציא שני אלבומים מעולים קודם לכן.

אם קודמו היה אלבום ששילב אמריקנה מרגשת עם קטעים יותר שובבים ומהנים, הפעם קארל התיישב חזק על הרגש. האלבום הטרי יותר אקוסטי ועל טהרת אמן האמריקנה-פולק-קאנטרי הישן והטרובדורי. משהו שלא מחדש כלום ואולי גם פחות ימשוך מאזינים ששמעו כבר את סגנון השירים אלפי פעמים בעבר (גם אני ביניהם). אבל כשיש חשק לאלבום כזה, עם הרבה רגשות ואהבה ומלודיות אקוסטיות, אז Lovers And Leavers יכנס לאוזניים טוב-טוב ואולי גם יחדור ישר ללב. הסגנון הזה של קארל תפס אותי במקום מתאים השנה.

Sake of the Song

The Magic Kid 


 

42. Dawes – We’re All Gonna Die
mi0004100925

מהאלבומים שהתנדנדו אצלי השנה מחוץ ובתוך החמישים פה בסיכום. במיוחד מיד אחרי שיצא. האלבום הזה של Dawes מגיע שנה בלבד אחרי All Your Favorite Bands המוצלח שהיה אצלי בסיכום הקודם. גם ראיתי אותם שנה שעברה בלייב וכמו כן חרשתי על האלבום ההוא, ככה שהייתי צריך קצת זמן בלעדיהם כדי להתגעגע למוזיקה חדשה. ואז יצא האלבום הנוכחי ממש מהר.

יש סיכוי די טוב שאם We’re All Gonna Die היה יוצא עוד שנה-שנתיים, הוא היה מדורג גבוה יותר. אבל גם עם חוסר הגעגוע והמיידיות שלו, יש בו משהו קצת שונה מאלבומים קודמים של הלהקה, ואני מחבב זאת. הוא עם סאונד קצת אחר, פוזל טיפה לכיוונים שונים ובעל צד יותר אקלקטי שלא היה אצל Dawes קודם לכן. ואין מה לעשות, יש בו שירים טובים. כמו כן השם שלו ובמיוחד שיר הנושא של האלבום, מייצג בשבילי הרבה את השנה הזו, שהיתה סביב מוות מוזיקלי ואישי. בצד של האירוניה, של החיים קצרים והניסיון עידוד הפשוט הזה שמערבב חיים ומוות.

We're All Gonna Die

Roll With The Punches 


 

41. Norah Jones – Day Breaks
image

גברת נורה ג'ונס עוד לא ביקרה אצלי בסיכומי שנה. פשוט בשנים האחרונות לא ממש היה לי חשק למוזיקה שלה. למרות שתמיד חיבבתי ויש לי בבית מספר אלבומים שלה. השנה החשק הזה חזר, יחד עם האלבום החדש Day Breaks. אלבום שהפך אצלי לפסקול לילה מוצלח, עם הפופ הרך, השפעות הג'אז הבולטות והקול החם והאיטי הזה של ג'ונס. הוא היה לי רקע ללא מעט שעות ליליות של כתיבה או הרהורים כאלו ואחרים.

יש פה חבילה חדשה של שירים מקוריים של ג'ונס, אבל גם קאבר פשוט מבריק ל-Don’t Be Denied, השיר האוטוביוגרפי של ניל יאנג מ-Time Fades Away. שינתה לו מעט את המילים כדי שיתאימו לדמות נשית והפכה אותו לסיפור אחר, המוגש באופן מוצלח עם הקול והסגנון שלה.

Flipside

Don't Be Denied  


 

40. Whiskey Myers – Mud
wm_mud_cover_r1_400_400_s_c1

עוד אלבום מתוצרת ההפקה של דייב קוב. הפעם של וויסקי מאיירס, להקת רוק דרומי מטקסס, שנשענת על טהרת הז'אנר, ה-Swamp Rock והשפעות של לינרד סקינרד, Marshall Tucker Band, ליטל פיט ועוד. חלק מתחיית הסגנון הזה בשנות האלפיים, כמו ההרכב Blackberry Smoke למשל. יש המון אלבומים כאלו שאני מכיר כל שנה, וגם אם אני שוחה במים האלה ממש טוב, לא הרבה באמת עושים לי משהו כזה מלהיב.

גם ההרכב הזה לא מחדש כלום, אבל פשוט עושה ממש טוב את מה שצריך לעשות עם המוזיקה הזו. כולל התקפת גיטרות, בלאדות דרומיות, קאנטרי-רוק והרבה סגנון. ההפקה של קוב מוסיפה את התיבול המתקתק לסלט הקלאסי הרגיל הזה. ויש גם הופעת אורח של ברנט קוב, בן-הדוד של דייב, שהוציא בעצמו גם אלבום מוצלח השנה (בהפקה של מי אם לא, דייב).

On The River

Stone


 

39. Mavis Staples – Livin’ On A High Note
0c0e304281146497ce516a687a345ede

אחרי שני אלבומים מצוינים עם ג'ף טווידי (ועוד אחד של אביה שהושלם בעזרת טווידי בשנה שעברה), מייביס סטייפלס הלכה על כיוון קצת שונה השנה. הפעם על כיסא המפיק יושב מ. וורד והיא מבצעת שורה של שירים שנכתבו ע"י אמנים אחרים. בין תורמי השירים אפשר למצוא את וורד עצמו, בן הרפר, ג'סטין ורנון\בון איבר, ניק קייב וניקו קייס+לורה ויירס.

האלבום הזה לגמרי משאיר את מייביס על High note, עם הנשמה הענקית שלה, הקול העוצמתי והבלתי נגמר והמשך הקריירה המאוחרת המופלאה שלה. תקופה עם שורת הקלטות ואלבומים מהטובים כנראה בחייה.

Take Us Back

Dedicated 


 

38. St. Paul & The Broken Bones – Sea of Noise
st-paul-and-the-broken-bones-cover-art_sq-c9076ce54cded9ea927a441265365985adeca33a-s400-c85

לפני שנתיים היתה הפריצה של St. Paul & The Broken Bones, עם אלבום בכורה מלהיב ונהדר. השנה הם חזרו עם Sea of Noise, אלבום שממשיך להפיץ את הסול-רוק-גוספל שלהם במלוא הכוח. עם שילובים של מוזיקת כנסיות ישנה הפוגשת גם R&B מודרני והרבה רוח קצבית וחופשייה.

גם פה הלב והנשמה של האלבום בוקעים מתוך הגרון והקול המדהימים של פול ג'יינווי, הסולן והמנהיג של ההרכב הכ"כ כיפי ומשחרר הזה מבירמינגהם, אלבמה. קשה שלא להיסחף עם המוזיקה שלהם, גם כאן, באלבום שני שממשיך היטב את ההתחלה המשגעת. אפילו עם עוד קצת תוספת מודרנית שיושבת יפה על השורשים של ג'יינווי ונער המקהלה הצעיר שהיה, שהפך לסולן עם קול אדיר ומרגש.

Flow With It

I'll Be Your Woman 


 

37. Mount Moriah – How To Dance
46648-how-to-dance

האלבום השלישי של הטריו Mount Moriah, שבמרכזו עומדת הסולנית הת'ר מקנטייר. מאוד אהבתי את שני האלבומים הקודמים שלהם, כולל Miracle Temple האחרון שהיה אצלי בסיכום לפני שלוש שנים. עם How To Dance הם המשיכו את הקו האהוב והסאונד הקליט שתמיד ראיתי אצלם. הקול והכתיבה של מקנטייר מוצלחים, גם אם יש המון תהיות על אמונה. האינדי-רוק\אמריקנה שלהם נשמע לעיתים נחמד נטו, אך מתעלה על עצמו בזמנים אחרים ויכול גם להיות חודרני, עמוק ונוגע הרבה יותר.

למי שמכיר כבר את האלבומים הקודמים, אין פה הבדל גדול בסאונד הכללי, אבל עוד צעד קדימה ביציבות המוזיקלית עם אסופה של שירים יפים ומאוד נעימים לאוזן. הוא גם בכיף יכול להיות דרך להיכרות ראשונה איתם. הוא מצוין בתור משהו טרי וחדש לגמרי, וכמו כן מכיל המשכיות ראויה להוצאות הקודמות. בנוסף מצורפת לאלבום הקדשה מקסימה שנורא אהבתי, שנובעת גם מה-Vibe הכללי שלו והמוזיקה של ההרכב, בכלל.

Calvander

Little Bear


 

36. White Denim – Stiff
unnamed-e1452182281668

עוד חזרה מבורכת השנה היתה של White Denim. להקת הרוק-פסיכדליה-אקספרימנטלית ועוד כמה ז'אנרים, שהופכים אותם להרכב המגניב שהם. אני חייב להודות שהאלבום הטרי הצליח להפתיע אותי, ומאוד לטובה. הם קצת עזבו את השפעות הפסיכדליה והאווירה שאפפה את אלבומם הקודם והחליפו את זה בהמון Soul ו-R&B. משער שזה נובע מהחילופים שעברו על ההרכב, עם גיטריסט ומתופף חדשים.

אישית אהבתי את השינוי וזה אלבום פשוט מדליק. הרבה רוק-סול וריבוי קטעים שגורמים לך להגביר את הווליום ולזוז. את האלבום הפיק מצוין אית'ן ג'ונס המוכשר, שעבד בין השאר עם ראיין אדאמס, לורה מארלינג ועל האלבומים המוקדמים של ריי למונטיין.

(Had 2 Know (Personal 

(Holda You (I'm Psycho 


 

35. Conor Oberst – Ruminations
8540b9-20160929-conor-oberst-ruminations

אלבום שמאוד הפתיע אותי לטובה השנה, היה האחרון של קונור אוברסט. אף פעם לא הייתי חסיד גדול שלו ושל להקתו Bright Eyes, אבל היה פשוט קשה להתעלם מהפנייה שעשה פה בקריירת הסולו שלו. זה אולי האלבום הכי אישי שהוציא, עם שירים אפלים שנכתבו בתקופה לא פשוטה שעברה עליו בשנה+ האחרונה. אלבום שנכתב תוך יומיים והצד האישי שלו גם עובר במוזיקה המופשטת, ברובה עם פסנתר ומפוחית בלבד שמלווים את המילים.

השירים של Ruminations נשמעים כמו דמואים, בגרסתם ההתחלתית, וככה הם משוחררים לעולם. פגיעים, מופשטים וחשופים לגמרי. בדיוק כמו המילים והתקופה הזו של אוברסט שמועברת דרך המוזיקה. זה מימד שמוסיף ליצר האישי של האלבום. שירים פשוטים שמכילים בתוכם המון רגש, כאב והתבוננות מהצד, שיוצאים החוצה בלי הרבה רעש, אך עם המון יופי.

Next of Kin

Gossamer Thin 


 

34. The Head And The Heart – Signs of Light
the-head-and-the-heart-signs-of-light

אלבום שלישי כבר ל-The Head And The Heart. מההרכבים שהיה לי כ"כ כיף לראות איך הם מתקדמים בשנים האחרונות. במיוחד מאז הפגישה הראשונה שלי איתם (פיזית ומוזיקלית) אי שם בשנת 2011, מיד אחרי שהוציאו את אלבום הבכורה, כשהם שבו אותי בהפתעה נעימה בתור מופע הפתיחה של מיי מורנינג ג'אקט, בערב קריר במנצ'סטר.

מאז הם גדלו והתפתחו, גם עם שם מוכר יותר, עוד מאזינים והרבה הופעות שקידמו אותם נורא. האלבום החדש הוא מאוד Uplifting באווירה, משהו שהם יודעים לעשות מאוד טוב. שירי פופ-רוק עם לא מעט צבע, הרמוניות וסאונד שמשתלב היטב כמעט בכל מצב. הם תמיד היו להקת Feel-good, כזו שמתאימה מאוד לפסקולים\טריילרים של סרטים, וזה אחלה. הם ממשיכים לעשות לי טוב על הלב גם ב-Sign of Light. לי וכבר להרבה אחרים שהספיקו להכיר את השם בשנים האחרונות.

All We Ever Knew

Your Mother's Eyes 


 

33. Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
0004496274

לוסינדה ויליאמס פשוט לא עוצרת בעשור האחרון. כבר אלבום חמישי בתשע השנים האחרונות למי שחגגה השנה יום הולדת 63. ציינתי בעבר שאני צריך קצת געגוע עם אמנים אהובים, מה שגברת ויליאמס לא הכי מביאה לי עם פרץ היצירתיות המאוחר הזה שלה. האלבום הכפול החדש הגיע רק שנתיים אחרי קודמו, שגם כן היה כפול וממש ארוך. אבל גם עם שני אלבומים ארוכים כאלו ברצף, The Ghosts of Highway 20 עומד טוב ויציב, כמו כל העבודות המאוחרות של לוסינדה.

בשמיעות ראשונות הוא הרגיש לי קצת יותר מדי Mellow ברובו. אך זה השתנה עם הזמן ומצבי הרוח בהם הגעתי אליו מאוחר יותר. שיר הפתיחה, Dust, פשוט מצוין, שבע הדקות של שיר הנושא הן ויליאמס במיטבה וגם כאן היא ממשיכה לסיים אלבומים בדרך שאני מאוד אוהב – עם שיר ארוך וקסום. פה בדמות 12 הדקות של Faith And Grace. באלבום הקודם היה זה Magnolia. בגדול יש כאן אלבום שעושה את העבודה ואני מאמין שכל חובב של לוסינדה יקבל אותו בזרועות פתוחות, במיוחד בנסיעות ועם בריזה מתאימה דרך החלון.

Dust

The Ghosts of Highway 20 


32. Tedeschi Trucks Band – Let Me Get By

mi0004004891

אלבום אולפן שלישי כבר ל-Tedeschi Trucks Band וראשון לדרק טראקס אחרי סיום הדרך של ה-Allman Brothers, איתם הוא תמיד חלק את הזמן שלו מסוף שנות התשעים. אני חייב להודות שבמהלך השנה התגעגעתי יותר ללהקה המוקדמת שלו – The Derek Trucks Band. אך גם מה שהוא ממשיך לעשות כיום עם סוזן טדסקי, האישה שלצידו ובקדמת ההרכב, מספק בהחלט. כך היה גם במהלך השנה, מאז יציאת האלבום החדש בחודש ינואר.

ב-Let Me Get By יש טיפה יותר פזילות של Soul/Funk עם השילובים הרגילים של ההרכב שבנויים על הרוקנ'רול המורחב והז'אנרים הקרובים אליו, עם הקול הנפלא של סוזן, גיטרת הסלייד הבלתי נגמרת של דרק וכלי הנשיפה המלווים את הרכב רחב המוזיקאים הזה. לא בטוח שהאלבום מתעלה על קודמיו, אבל הוא לגמרי Solid, במיוחד בקטעים כמו Crying Over You/Swamp Raga, עם השפעות של מוזיקה אינדיאנית ושורשית (שהכניסו עוד טיפה געגוע ללהקה הישנה של דרק), או I Want More עם כל החלק האחרון שלו, השינויים והחליל של קופי בורברידג'. ויש עוד כמה קטעים כאלו, שגורמים ללהקה הזו להמשיך להישמע טרייה ומלהיבה על כל ההשפעות מאחורי חברי הלהקה השונים.

  • לא לפספס: מספר רצועות בדיסק השני בהוצאת ה-Deluxe של האלבום, עם כמה Outtakes והקלטות לייב מרהיבות.

I Want More

Crying Over You/Swamp Raga 


 

31. 'The Skiffle Players – Skifflin
t311569814-i1076711054_s400

אני כ"כ נהנה מכל ההרכבים השונים והפרויקטים של ניל קאסל בשנים האחרונות, במיוחד עם חברי Beachwood Sparks האדירים בהווה ובעבר. שנה שעברה היו שלושה מהם בהרכב המגניב GospelbeacH ועכשיו זה ממשיך, שוב עם קאסל, רק בנוסף לשני חברים אחרים הפעם מ-Beachwood, שמתחברים גם למוזיקאי קאס מק'ומבס (שהוציא בעצמו גם אלבום מוצלח השנה). יחד הם מציגים את ה-Skiffle Players. הרבה בסיס של נגינת ה-Skiffle השורשית והעליזה, אך תהיו בטוחים שיש תוספות מודרניות ואחרות שהחברים בנו כאן.

בשיר הפתיחה הם מכניסים את הסאונד האישי שלהם לשיר Coo Coo Bird, שעבר בין השנים תחת המון אמנים וגרסאות (אחת המוכרות שבהן היא זו של ג'ניס ג'ופלין ו-Big Brother). הם לגמרי הפכו את השיר למשהו סוחף לחלוטין. זה קורה גם בשאר האלבום בשירים מקוריים לגמרי, שנעים בין קצב שורשי מהנה לבלדות מהדרכים עם טעם של פעם וטוויסט מודרני. כל האלבום מלא בסאונד כיפי ואין ספק ש- 'Skifflin היה אחד האלבומים היותר צבעוניים שיצאו השנה בשבילי. כמו כן ניל קאסל ממשיך לככב אצלי בגדול בסיכומים, במיוחד השנה. עוד נפגוש אותו מספר פעמים בהמשך.

Coo Coo Bird

A Star For You 


 

30. Marissa Nadler – Strangers
screen-shot-2016-02-23-at-10-16-25-am-400x400

אחד האלבומים שהכי הצטערתי שלא היו אצלי בסיכום לפני שנתיים, היה July של מריסה נדלר. הגעתי אליו מעט מאוחר מדי והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עלי אצלה. אבל השנה יש לי הזדמנות נוספת לכתוב פה על נדלר והפעם לא לקחתי סיכונים. הוציאה את Strangers, עוד אלבום מוצלח של הקול המכשף שלה. כזה שגם שנה שעברה בלט לי מאוד באלבום השירים האבודים של קרן דלטון שנדלר השתתפה בו.

גם פה, נדלר שולטת ביד רמה בגיטרת 12 מיתרים, אקוסטית וחשמלית רגילות והכל עטוף בהגשה החלומית והמרחפת שלה. אלבום עם הרבה אווירה. התחרה עם נורה ג'ונס לא מעט בתור פסקול ללילה לבן אצלי השנה. אבל במריסה נדלר יש משהו שהרבה יותר סוחף אותי. בפולק המשתנה, האווירה האינטימית והצד אפילו חושני בהגשה של המילים בתוך המוזיקה. והקול הזה…ממגנט אותי ברוב השמיעות.

All The Colors of the Dark

Hungry Is The Ghost 


 

29. Devendra Banhart – Ape In Pink Marble
devendra-banhart-ape-in-pink-marble-new

דבנדרה בנהארט הפך כבר למוזיקאי שקשה לדעת מה מקבלים ממנו, אבל דווקא בצד הטוב של הדבר. הוא כבר מזמן לא אמן הפריק-פולק של תחילת הדרך בעשור הקודם. עם הזמן הוא התפתח, הכניס עוד ועוד אלמנטים וז'אנרים לבסיס שממנו התחיל, וכיום אני ניגש בציפיה של מה אני הולך לגלות באלבום חדש שלו. אותה ציפיה התעלתה על עצמה באלבומו הקודם Mala. אלבום שלחלוטין החזיר את האהבה שלי אליו כמו בימים ההם ולדעתי גם תיפקד כאלבום שהוא מקשה אחת רציפה ויפה. דבר שלא היה לדעתי באלבומים כמו What Will We Be ו-“Smokey Rolls Down” (למרות שהיו בהם שירים טובים).

עניין האלבום האחיד ממשיך גם עם Ape In Pink Marble של השנה. יש פה דבנדרה בוגר יותר, סקרן, מרגש ושמאחד עוד פעם מגוון צלילים וחיפושים מוזיקליים שונים. הכל על בסיס רך ופולקי, אך כזה ששונה מהאלבומים הישנים. ואני אוהב את זה. מבחינתי הוא חזר לדרך מוצלחת ושלמה עם שני האלבומים האחרונים ושרק ימשיך ככה.

Fig In Leather

Middle Names  


 

28. Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
cautionarytalelpcover

כבר ציינתי קודם עד כמה זה כיף לעקוב אחרי אמן מתחילת הדרך. אז פה יש דוגמה מצוינת. בסיכום השנה הראשון של הבלוג, ב-2010, שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. השנה, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך. כמו כן מהאלבומים שהכי שמחתי לפתוח איתם את השנה החולפת, כשיצא בינואר. יש מצב שזה האלבום הראשון של 2016 ששמעתי.

גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter. אין ספק שהילד גדל יחד עם המוזיקה והוא גרם לי לחיוך גדול עם האלבום הנוכחי, במיוחד כשהסתכלתי אחורה לזמן שבו כתבתי עליו לראשונה.

Cautionary Tale

Beyond The Veil 


 

27. Rich Robinson – Flux
rich_robinson_flux_cover

האח הצעיר לבית רובינסון עובד במרץ בעשור הנוכחי וגם מספק אחלה של מוזיקה כל פעם. האלבום החדש ממשיך את העבודה המצוינת בתור הפולו-אפ של The Ceaseless Sight המוצלח מלפני שנתיים. החומרים של Flux נקיים וטריים, עם עבודת גיטרות כרגיל משובחת. יש פה סאונד שמזכיר לעיתים את המשפיעים הגדולים על ריץ' משנות השישים והשבעים, הבלוז והרוק הקלאסי פוגשים את הצליל המודרני של אחד הגיטריסטים הכי טובים בשטח. עדיין.

יש פה חספוס חופשי וצלילים מבריקים, עם לכלוך בלוזי והרבה כיף שיוצאים מהגיטרה של ריץ'. כמו לפני שנתיים, יש השנה הוצאות של הרבה מיוצאי הבלאק קרואוז, יחד עם האלבום של מארק מקודם וזה של האח הגדול לבית רובינסון שיגיע בהמשך. עצוב שהקרואוז התפרקו בצורה די מכוערת, אך לפחות כל השאריות מספקות לנו דברים טובים אחרים.

Which Way Your Wind Blows

Music That Will Lift Me 


 

26. Eleanor Friedberger – New View
aexohzr

כמו דילן לבלנק, גם האלבום New View יצא בחודש ינואר, תאריך בעייתי למסכמי שנה, כי הוא חייב לעבור את מבחן הזמן כשמגיעים לדצמבר. אלינור פרידברגר לחלוטין עברה אותו אצלי בהצלחה, עם אלבום הסולו השלישי שלה. החברה לשעבר ב- The Fiery Furnaces החזיקה יפה לאורך כל השנה, עם רוק-פופ נעים וממכר. כזה שיכול להתאים גם לרדיו הפופולרי וגם לחופרים ומהמעמיקים האלטרנטיביים. יש פה לא מעט שירים קליטים-טובים כאלו.

אלינור מזכירה לי פה קצת את קייטלין אדוארדס שאני נורא אוהב. עם הקול, הכניסה מדי פעם לסולואים שווים ושירים עם משקל שמתחזים לנחמדים לפעמים, אך מכילים הרבה יותר. בחודש שעבר היא גם הופיעה פה, מה שהוסיף לה עוד נקודות לקראת סיכום השנה שלי. היתה אומנם הופעה מאוד קצרה, אבל טובה. השאירה אותי עם חשק לעוד. כזה שגרם לי לחזור שוב לאלבום וליהנות, כמו שהיה גם בגילוי הראשון שלו בתחילת השנה.

Two Versions of Tomorrow

Open Season 


 

25. Grant-Lee Phillips – The Narrows
50221-the-narrows

גרנט לי פיליפס הוציא בשנות התשעים שורה של אלבומים יפים עם הרכבו דאז Grant Lee Buffalo. בשנות האלפיים הוא מתרכז יותר בקריירת הסולו. זהו אלבום ראשון שלו מזה ארבע שנים והוא תפס אותי קצת לא מוכן, בקטע טוב. קודם כל שמעתי עליו רק ממש כשהוא שוחרר ולא לפני כן, ככה שלא היתה ציפיה, וההאזנה היתה סוג-של הפתעה אצלי. כמו כן המוזיקה פה היתה מאוד לרוחי, דווקא בתקופה שפחות חשבתי ש-Phillips יעשה לי את זה.

יש פה אלבום מאוד חד ונוגע ללב. מגיע ממקום אישי וממש שם מבחינתי את גרנט לי פיליפס בליגה של ה-Singer/Songwriters הגדולים. אווירה כזו של אמן כבר יותר מבוגר, שמגיע ממקום מפוכח ובעל ניסיון בעולם המוזיקה, ובעולם, בכלל. עם כל המגרעות, נסיונות והצלחות מדי פעם. לדעתי זה האלבום הכי בוגר שלו. החל מהעטיפה, דרך הצלילים, הכתיבה וההגשה. הוא ממשיך גם להיות מושפע משורשיו האינדיאנים ומפזר פה מספר שירים עמוקים ומוצלחים. נראה לי מתאים גם לחובבי פיליפס ותיקים וגם בתור דרך כניסה חדשה לקריירת הסולו שלו.

Find My Way

San Andreas Fault 


 

24. Ray LaMontagne – Ouroboros
rlm_ouroboros_cvr_400x4001

באלבומו הקודם, Supernova, ריי למונטיין לקח תפנית די חדה בצליל המוכר שליווה את כל ארבעת אלבומיו הראשונים. דן אורבך התיישב לצידו על כיסא המפיק ויחד הם עברו לסאונד מאוד חשמלי עם השפעות פסיכדליות אפילו, שהשאיר מאחור את השירים הפולקיים-אקוסטיים איתם למונטיין היה ידוע. די אהבתי את השינוי והחיפוש המוזיקלי החדש. באלבום הנוכחי נכנס לתמונה ג'ים ג'יימס, שמפיק וגם מנגן כאן. יש פה המשכיות של הסאונד החזק, אך עם זאת משהו שונה.

שמונת השירים באלבום מסתדרים לשני חלקים. הקונספט הזה לא הובן ב-100 אחוז, אבל כן קלטתי שינוי מסוים, במיוחד בחלק השני. בגדול הסאונד החשמלי לא מאוד בלט אצלי. כלומר שומעים אותו, אבל ברוב הקטעים האווירה של ההגשה דווקא מינימליסטית. זה מצטייר יותר בצד השני, שלדעתי נשמע כמו ערבוב הסאונד של Supernova פוגש את אלבום הבכורה של למונטיין – Trouble. השירים פשוטים כפי שהיו שם בהתחלה, רק עטופים בצלילים גדולים יותר. מאוד אהבתי גם את החיבור בין כמה וכמה מהשירים, מה שיצר אלבום אווירתי ושלם. מבחינתי שימשיך בכיף לכיוונים הללו. זה נפלא.

Part One: The Changing Man/While It Still Beats

Part Two: In My Own Way 


 

23. Dexateens – Teenage Hallelujah
fummq2_s

הפעם האחרונה שפגשנו פה את ה-Dexateens היתה לפני שלוש שנים עם EP, אבל האלבום המלא האחרון שלהם יצא לפני שבע שנים כבר. ההרכב עבר קצת שינויים בתקופות האחרונות, עם הצטרפות הבאסיסט מאט פאטון לדרייב ביי טראקרס, שפעיל עם שני ההרכבים, והעזיבה של הסולן והגיטריסט לי ביינס (להרכב משל עצמו, Lee Bains III And The Glory Fires, שביקרו פה בעבר בעצמם). אבל לא רק שזה כלל לא הזיק להרכב, הם גם הגיעו מבחינתי שוב לרמה טובה מאוד עם אלבום מצוין.

ה-Dexateens תמיד שילבו מעולה בין רוק דרומי, פאנק והרבה גיטרות. הם יודעים לתת בראש ולהגיש שירים ממש מהנים, מלאי שובבות, רוח צעירה ואף הומור עצמי על האיזור ממנו מגיעים. הם מייצגים נהדר את הדרום, את הרוקנ'רול של שנות האלפיים והדור החדש, ועושים את כל זה בכנות, חדות, חופש וכיף גדול. לא בטוח אם יותר למאזין או להם, אבל כולם מנצחים. במיוחד עם אלבום מהסוג של Teenage Hallelujah.

Old Rebel

Albama Redneck  


 

22. Rival Sons – Hollow Bones
400x400

לפני שנתיים בלט אצלי נורא בסיכום Great Western Valkyrie, האלבום הקודם של החבורה הזו מקליפורניה. זה היה אלבום בלוז-רוקנ'רול משובח ומחשמל. השנה קיבלנו אחלה המשכיות וגם עוד אלבום בהפקה של דייב קוב. אפשר להגיד שהסגנון נשאר, למרות שב-Hollow Bones יש אולי יותר צבע בין הצלילים. כפי שנמצא גם על העטיפה היפה שלו.

כשכתבתי על Rival Sons עם האלבום הקודם, ציינתי ששומעים אצלם לא מעט את סטיב מריוט ו-Humble Pie. אני די שמח שכתבתי את זה, כי באלבום הנוכחי יש את הגרסה שלהם ל-Black Coffee. השיר שנכתב ע"י אייק וטינה טרנר, אך היה להיט ושיר מזוהה מאוד עם Humble Pie. הוא פשוט תפור עליהם והביצוע מעולה. הוא נמצא בחלק השני של האלבום, שלדעתי מתעלה על הראשון. אך לכל אורכו יש הרבה חשמל, ריפים וגיטרות שגורמים לי ליהנות מהחבורה הזו שוב ולהגביר את הווליום למקסימום. מאלבומי הבלוז-רוק שלא רק מביאים כבוד להשפעות, אלא נשמעים גם כאילו נשלפו מהתקופה הענקית של הז'אנר בסוף שנות השישים\תחילת השבעים.

Hollow Bones Pt. 2

Black Coffee 


 

21. Two Cow Garage – Brand New Flag
brand-new-flag-1

האלבום החדש של Two Cow Garage, לא רק יצא השנה, אלא גם באמת עדיין טרי מאוד. שוחרר בחודש שעבר ותפס אותי על השמיעה הראשונה. הם תמיד ידעו לבעוט בנושאים חשובים, דרך אלט-קאנטרי ורוקנ'רול מלוכלך. אבל נראה שהפעם הם עלו עם זה מדרגה. השירים של Brand New Flag נוגעים בלא מעט נושאים חשובים ורציניים, מהחיים והסביבה. מסוג השירים שהמוזיקה קצת מעפילה בהם על המילים, שהן חלק לא פחות חשוב.

זה אלבום עם הרבה כנות, עם סיפורים נוקבים ועם סאונד והגשה שיוצרים שילוב של ספרינגסטין פוגש את דינוזאור ג'וניור…או משהו כזה. לא ייצגתי את ההרכב הזה בסיכומים קודמים ואני מרגיש שחובה לעשות זאת עם האלבום הנוכחי. שבלי קשר לסגנון שלו, המוזיקה גם ראויה לבדה.

Beauty In Futility

Brand New Flag 


 

20. Angel Olsen – My Woman
333-ed-nmr-angelolsen-mywoman-jpegweb-size19web-size18-400x400

אנג'ל אולסן מבחינתי עשתה קפיצת מדרגה משמעותית השנה. האלבום הקודם היה אצלי בסיכום גם כן, אך במקום הרבה יותר נמוך. זה היה אלבום די קודר, עצוב ועגמומי. הפעם היא לקחה את האלמנטים הללו והוסיפה עליהם שכבה נוספת של מוזיקה מושכת יותר שמלווה את סוג השירים הללו. ההתחלה של My Woman היתה לי קצת כמו המשך לאלבום ההוא, אבל האלבום החדש התפתח למשהו אחר.

ההתפתחות הזו ניכרת גם בסאונד החזק והקצבי לפעמים וגם בקטעים הארוכים ונפלאים יותר של האלבום, בדמות השירים Sister ו-Woman. האלבום הזה מופיע בהרבה מצעדים וסיכומים השנה, ובצדק גמור. הוא שם את אנג'ל אולסן כרגע בטופ הקריירה הקצרה שלה עד כה. וזה הולך להיות מקום שיהיה קשה להתעלות עליו.

Not Gonna Kill You

Sister  


 

19. Mudcrutch – 2
52456-2

אחד האלבומים הכי בולטים אצלי בשנת 2008 היה האלבום הראשון של Mudcrutch. אלבום בכורה שיצא כמעט 40 שנה אחרי הקמת הלהקה…הסיפור שלהם התחיל ב-1970, בתור ההרכב המוקדם של טום פטי, מייק קמפבל ובנמונט טנץ', לפני שהקימו את ה-Heartbreakers. השניים שמשלימים את Mudcrutch הם הגיטריסט טום לידון והמתופף רנדל מארש. בעשור הקודם כל החמישיה התאחדה והוציאה כאמור אלבום בכורה. שמונה שנים אחרי, הם חזרו שוב עם ממשיכו בעל השם הכי פשוט ובנאלי שיש – "2".

קשה להאמין שעברו כל השנים הללו מאז אלבום הבכורה, כי החומר פה נשמע כמו Follow-up ישיר. כאילו עברו אולי שנתיים והם מעולם לא הפסיקו לעבוד יחד מאז. אומנם השלישיה של פטי-קמפבל-טנץ' היתה עדיין כל הזמן עם ה-Heartbreakers, אבל החבר'ה המשיכו בדיוק במקום בו סיימו את החלק הקודם. יופי של שירים חדשים, קליטים וזורמים, הישר מגיינסוויל, פלורידה של שנות השבעים. מרצועת הפתיחה של Trailer, שיר זניח של ה-Heartbreakers שהיה אמור לצאת באלבום Southern Accents ב-85 ובסוף נשאר בחוץ, עד לסיום המעולה של Hungry No More. יש פה כל מה שחובב הלהקה והמוזיקאים שבה רוצה. עם הסאונד, האווירה, ההשפעות מ-The Byrds ועוד הרכבים ישנים דומים. כיף שהם חזרו (שוב).

Dreams of Flying

Hungry No More 


 

18. Hiss Golden Messenger – Heart Like A Levee
t322564858-i1128453868_s400

אחד השמות הבולטים אצלי בשנים האחרונות. מר M.C. Taylor, או בשם הבמה Hiss Golden Messenger. מי שרק לפני שנתיים סיים בתור אלבום השנה שלי בסיכום של 2014, עם האלבום הקודם Lateness of Dancers (ועוד לפניו ביקר פה גבוה עם האלבום המצוין Haw). מסתבר שהוא נמצא בתקופה מעולה, כי גם השנה הוא שחרר יופי של אלבום שהיה קשה להתעלם ממנו.

הצלילים המוכרים של טיילור חוזרים כאן במלוא יופיים. שירים מלטפים ואישיים לצד מלודיות מהפנטות שזורקות אותך למחוזות אחרים. הבן-אדם יודע לרגש אותי מאוד בהרבה קטעים. אחרי החרישות על האלבום הקודם, לא ידעתי מה לצפות מהחדש, כי זה לא קל להמשיך לשמור על רמה כזו של שירים בשני אלבומים רצופים תוך שנתיים. אבל וואו, הוא הצליח לעשות זאת. גם במוזיקה וגם בלהשאיר אותי מרותק ולהמשיך במשיכה למוזיקה הזו. משהו, שכפי שציינתי קודם, לא קל לי לפעמים כשאין זמן להתגעגע.

  • לא לפספס: גם את Vestapol, אלבום שני שהתלווה ל-Heart Like A Levee בהוצאה מיוחדת של האלבום, עם הקלטות יותר ביתיות ומופשטות. גם שם יש הרבה רגש ויופי.

Ace Of Cups Hung Low Band

Biloxi


 

17. Sturgill Simpson – A Sailor's Guide To Earth
51297-a-sailors-guide-to-earth

במהלך 2014 שמחתי נורא להציג ולשתף את Metamodern Sounds in Country Music, האלבום השני של סטרג'יל סימפסון. זה היה אלבום הפריצה שלו והוא תפס הרבה יותר ממה שתיארתי. גם המון מאזינים שלא הכי מקורבים לז'אנרים של קאנטרי-רוק וכדומה. האמת זה די הגיוני, כי סימפסון הוא אמן שפורץ גבולות מבחינתי. הקאנטרי הניסיוני שלו משלב ובונה המון על הז'אנר, הוא פוזל ללא מעט מקומות אחרים ומשלב השפעות וחיפושים מוזיקליים יחד באופן די מבריק. והוא עשה זאת שוב השנה.

האלבום החדש שלו תפס אותי יותר. יש כאן קטעים די מהפנטים שיוצרים סאונד עמוק, רחב וכובש. כולל קאבר אחד ומיוחד ל-In Bloom של נירוונה. כזה שמרים גבות בשניה הראשונה, אבל מספק עוד "וואו" כמה דקות אחר כך. הפעם סימפסון הפיק בעצמו (במקום דייב קוב) והוא במקום מספיק בטוח לשרוד לבד עם אלבום קונספט מסוים שנמצא בתוך ים של צלילים כשסימפסון מנווט לבדו דרכם. יש לאלבום הזה סאונד אדיר ושילובים של ז'אנרים על בסיס הקאנטרי שמתעצמים פה עוד הרבה יותר. חיפושים מוזיקליים בתוך אלבום שהוא גם מפה למסע נפלא בין רצועות. גם אחת מעטיפות האלבומים היפות של השנה. לא להאמין שרק לפני שנתיים ראיתי אותו בנאשוויל בתור מופע פתיחה לג'ייסון איזבל והיום הוא ממלא אולמות לא קטנים בזכות עצמו ומועמד לאלבום השנה הכללי בגראמי…הזיה. אבל ראוי.

(Brace For Impact (Live A Little 

Breakers Roar 


 

16. Lydia Loveless – Real
bs239_lydialoveless_real_lpcover1600_0

האלבום האחרון של לידיה לאבלס, מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנים האחרונות. לפני שנתיים עפתי על אלבומה הקודם Somewhere Else. יש פה המשכיות מושלמת לאותו אלבום והיא מורגשת נורא. זה אלבום פולו-אפ מושלם, עם הסאונד המתגבש שלה שנכח גם שם, יריות הליריקה לכל עבר בלי שום מחסומים וקול והגשה שסוחפים אותי כל שמיעה.

יש לה קול בוגר יותר ומודע לעצמו. כזה שעדיין יכול להשתטות בזמן ששר על הנושאים הכי רגישים וכבדים שיש. לידיה היא כזו, וזה חלק מהסיבות למה היא כ"כ בולטת אצלי עם האלבום הקודם ועכשיו עם Real. היא תדבר על כל מה שבא לה ותעטוף את זה בצלילים הכי סוחפים שאפשר. יש הרבה מוזיקאיות מוכשרות בסביבה כיום שעושות מה שבא להן, אך משהו עם לידיה מרגיש לי עוד יותר אמיתי ועירום. היכולת לתת אגרופים ועדיין להצטייר כפגיעה ורגישה. השירים שלה ממשיכים בקו הזה ואני ממשיך להתאהב בה יותר בכל אלבום שיוצא.

Same To You

Longer 


15. Chris Robinson Brotherhood – Anyway You Love, We Know How You Feel
chris-robinson-brotherhood-anyway-you-love-we-know-how-you-feel

שוב, כמו לפני שנתיים, שני האחים לבית רובינסון מוציאים אלבומים חדשים באותה השנה, כל אחד עם הפרויקט שלו. הפעם עם טעם קצת מר, אחרי כל הפרידה והפירוק הסופי של הבלאק קרואוז שהסתיים די מגעיל ועם חתול שחור ענקי שמתהלך בין שני האחים. אך כל זה לא מונע משניהם להמשיך ליצור מוזיקה מעולה לחוד. זה האלבום הרביעי כבר של ה-Brotherhood תוך ארבע שנים. זה גם אלבום ראשון שלהם אחרי השינויים בהרכב והעזיבה של המתופף ג'ורג' סלופיק והבאסיסט מארק "מאדי" דאטון.

היו לי קצת חששות אחרי שהחליפו אותם, אבל כמו כל פרויקט של כריס לאורך השנים, שום דבר לא יעצור אותו מלהמשיך הלאה ולמצוא את הדרכים החדשות. התחברתי לאלבום הזה הרבה יותר מקודמו – The Phosphorescent Harvest. האמת שהוא כרגע האהוב עלי אחרי האלבום הראשון שלהם (שהיה אלבום השנה שלי ב-2012). החבורה מצאה פה גרוב חדש, יחד עם הסגנון הרגיל האהוב. שמונה קטעים שרובם חזקים ונשמעים נהדר. בחלקם יש גם תוספת קולות רקע של מג ביירד (Espers, Heron Oblivion) וכרגיל – מיתרי הקול והמפוחית התמיד עוצמתיים של כריס, הקלידים הפסיכדליים של אדם מק'דוגל, הגיטרות האדירות של ניל קאסל, הקצב, הטריפ והמלודיות הכ"כ Soulful והמשך המסע הקוסמי והמוצלח עם המוזיקה שלהם.

Forever As The Moon

Narcissus Soaking Wet 


 

14. case/lang/veirs – case/lang/veirs
neko-case-kd-lang-laura-veirs-case-lang-veirs-supergroup-atomic-number-new-album-listen-640x640-640x640-400x400

הטריו הנשי והמופלא שצמח השנה. סופר-גרופ של שלוש מוזיקאיות מוכשרות; ניקו קייס, ק.ד. לאנג ולורה ויירס. זה ללא ספק מהאלבומים היותר יפים ונעימים שיצאו השנה. בחלק נכבד מהשירים פה, המלודיות והקולות מזכירים לי קצת את האלבום של קלי הוגן שביקר אצלי בסיכום של 2012. זו השוואה נהדרת, כל האלבום ההוא דורג אצלי יחסית גבוה ונכנס לי יפה לתוך הלב. קלי גם נמצאת שנים בלהקת הגיבוי של ניקו קייס. המתופף שלהן אגב באלבום כאן הוא גלן קוטץ' מ-Wilco, שמגבה ברכות ונותן להן לבלוט.

לא יודע אם השלישיה הזו תמשיך יחד גם אחרי 2016, אבל גם אם יחזרו לעיסוקי הסולו ויפרקו את החבילה הזמנית הזו, הן משאירות אחריהן עם האלבום הזה זיכרון, סימנים ותחנה מוזיקלית נהדרת שתישמע היטב גם בעתיד. יש פה רשימת שירים הדוקים, עדינים ויפים שגרמו להרבה שלווה בכל האזנה לטריו הנשי הקסום הזה.

Greens of June

Atomic Number  


 

13. Richmond Fontaine – You Can't Go Back If There's Nothing To Go Back To
9f52bf793bd053879a6ee0d9c4a1ad99

מעולם לא כתבתי בהרחבה על ריצ'מונד פונטיין פה, אבל כן הזכרתי אותם בסיכום שנת 2014 שלי, בגלל אלבום אחר של מנהיג ההרכב – ווילי ולאוטין. זה היה עם האלבום של The Delines שנכנס אצלי ממש גבוה ברשימת הסיכום ההיא. השנה ולאוטין חזר להרכב המקורי שלו, איתו הוא כבר רץ כשני עשורים כבר.

כל האלבום החדש (עם שמו הארוך) מלא בשירי-סיפורים נהדרים, כשכולם מלווים עם הגיטרות-פדל סטיל-קלידים שאני כ"כ אוהב שלהם. זה לא פלא שהם נשמעים ככה, כמו פרקים של ספר או אגודה של סיפורים קצרים בצורת שירים על מסעות, אנשים, העבר וההווה. החל מהאינסטרומנטל הקצר שפותח את האלבום ועד לסופו. ולאוטין, מעבר למוזיקאי מוכשר, הוא גם סופר, וזה עובר לתוך השירים והצלילים. אין לו קול מושלם, אך הוא חודר עמוק בהגשה וזה כל מה שצריך. הכל יחד יוצר אלבום מצוין עם אווירה אחידה, שמזכיר לי לפרקים בסאונד את Uncle Tupelo וה-Scud Mountain Boys. אך עדיין יש בו משהו שונה וייחודי.

A Night In The City

Whitey And Me 


12. Hard Working Americans – Rest In Chaos
ba93cd086371a58f9f30

לפני שנתיים הצגתי בבלוג את אלבום הבכורה של הסופר-גרופ הזו, שחברים בה בין השאר הסולן טוד סניידר, דוויין טראקס (אח של דרק) וכן, כן, ניל קאסל. בבכורה הם שחררו אלבום קונספט של קאברים ממש מוצלח. הפעם הם משחררים חומר מקורי, והיה שווה לחכות לשירים האלה. ברמה שהיה לי ממש קשה לייצג או לבחור מהם שיר-שניים-שלושה, כי יש יותר מדי טובים.

בנוסף לרוקנ'רול מצוין ויופי של גיטרות וחשמל, יש פה גם עדיין קאבר אחד, לשיר The High Price of Inspiration מהאלבום האחרון של גאי קלארק – My Favorite Picture of You, שיצא לפני שלוש שנים (וביקר אצלי בסיכום שנה דאז). קלארק גם מתארח ומנגן פה ואפשר לשמוע אותו מדבר בתחילת השיר. זה קאבר שהפך מאוד מיוחד ומרגש, כי ארבעה ימים בלבד אחרי השחרור הרשמי של האלבום, קלארק הלך לעולמו. זה כנראה היה הדבר האחרון שהקליט. הרצועה והסיפור הקטנים הללו הם רק חלק ממכלול שלם של אלבום רוקנ'רול מושלם מהשנה החולפת. מאלו שפשוט צריך להעלות את הווליום וליהנות מתחילתו עד סופו.

Opening Statement 

Acid


11. Carl Broemel – 4th of July

4bbb476e939ec4985077

הסולו החדש של קארל ברומל, הגיטריסט המולטי-אינסטרומנטלי של מיי מורנינג ג'אקט והיותר אהובים עלי בסביבה. שנה שעברה הוא נעל כבר עשור שלם כחלק מ-MMJ ועכשיו הוא התפנה להמשיך את קריירת הסולו שלו. זו שכבר חיבבתי מאוד באלבומו הקודם All Birds Say שיצא לפני שש שנים. עם 4th of July הוא התעלה לחלוטין על הציפיות שלי ויש פה עונג צרוף של מוזיקה מגוונת, מלטפת ונורא יפה. עשר הדקות לבד של שיר הנושא של האלבום הן אחד הדברים הכי טובים ששמעתי השנה.

קארל מקבל באלבום עזרה מהחברים למיי מורנינג ג'אקט; הבאסיסט טומי בלנקנשיפ והקלידן בו קוסטר, כמו כן מתארחים כאן קולות הרקע של לורה ויירס וניקו קייס שפגשנו מקודם. אך הדגש פה הוא כולו קארל ברומל, שמנגן לכל אורך האלבום על הגיטרות, קלידים, פדל-סטיל, סקסופון ועוד. יש פה רוק רך, השפעות ג'אז, הרגשה של אלבום Singer/Songwriter עם טוויסט מסוים שמשולב עם מלא השפעות אחרות. משהו חדש שמרגיש חם ומענג לכל אורכו.

4th of July

Sleepy Lagoon 


 

10. Wilco – Schmilco
wilco-schmilco

שנה בלבד אחרי השחרור המפתיע של Star Wars, וילקו המשיכו השנה את התקופה המינימליסטית שלהם עם שמילקו. והוא תפס אותי לגמרי לא מוכן, עם חיבור ואווירה שהציפו אותי לגמרי בתקופה הנכונה. האלבום הקודם היה יותר נסיוני ומלוכלך וממשיכו השנה היה בצד הרך, האקוסטי והפשוט. שמילקו הוא הדבר הכי קרוב שהם עשו שמתקרב לאלבום קונספט. כולו ערגה לגיל הנעורים, שלהם, של ג'ף טווידי ושלנו, המאזינים. והילד הפנימי שבי פשוט עף על זה.

עם כל כאבי הלב, תחושת אי-השייכות והמילים והאווירה שבולטות לי פה נורא, זה אלבום שזרק אותי לתקופות לבד בחדר, כשהמוזיקה והאלבומים מסביב היו החברים היחידים שלי. שנה שניה ברציפות, וילקו הצליחו לתפוס אותי, הפעם מכיוון אחר. אישית אני ממש אוהב את הפניה המוזיקלית שהם עשו עם שני האלבומים האחרונים ומה שקורה איתם בשנתיים האחרונות, מאז חגיגות 20 השנה להיווסדם. יותר מהתקופה של שני האלבומים שהגיעו לפני כן. בנוסף למוזיקה, זה גם האלבום עם השם הכי מגניב של השנה + עטוף באיור המשעשע עם ההומור השחור המשובח של ג'ואן קורנייה.

If I Ever Was A Child

Happiness

(We Aren't The World (Safety Girl 


 

9. The Jayhawks – Paging Mr. Proust
jayhawks

מהאלבומים שהכי ציפיתי להם השנה. חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של הג'ייהוקס. אלבום הקאמבק עם מארק אולסון בהרכב, שהיה אצלי בסיכום דאז אך לא ממש השאיר חותם מיוחד וכיום נשאר יחסית בינוני. הפעם יש לנו סיפור אחר עם קאמבק נוסף של הלהקה הנפלאה הזו, ששומר על פרופיל נמוך ומשמר איתו את הצלילים שבגללם התחלתי לאהוב אותם מלכתחילה.

אחרי שהופיעו עם השירים של האלבומים המאוחרים שלהם בשנתיים האחרונות (בטור מעולה ששמחתי נורא להיות חלק ממנו ב-2014), קרייג ג'ונסון עזב והג'ייהוקס חזרו להרכב של רביעיה והקליטו מוזיקה חדשה ומבורכת שיצאה השנה תחת השם Paging Mr. Proust. האלבום הזה החזיר לי את כל האהבה למוזיקה של הג'ייהוקס בשנות התשעים. יש בו שירי ג'ייהוקס קלאסים, עם הסאונד הקליט והכ"כ כיפי ונעים שלהם + כמה שילובים עם קטעים טיפה יותר ניסיוניים ומצוינים. בגדול, יש פה הכלאה של הסאונד הוותיק של צמד האלבומים הקלאסים Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass פוגש את הצלילים הקצת יותר מפותחים של Sound of Lies שפוגש את המלודיות הקליטות של Rainy Day Music. הפעם זה אלבום שללא ספק יישאר איתי לאורך זמן, כפי שעדיין עושה בצורה מושלמת מאז שיצא.

  • תוספת עומק: למיני-פרויקט המיוחד שכתבתי השנה בבלוג, עם שני חלקים שסוקרים את כל האלבומים וההוצאות השונות של הלהקה, בנוסף למיקס סוקר קריירה (חלק 1 \ חלק 2 \ מיקס).

The Devil Is In Her Eyes

Pretty Roses In Your Hair 

Ace 


8. The Tyde – Darren 4
mi0004111828

אלבום שמייצג את אחד הקאמבקים הטובים של השנה. זה של The Tyde, בראשות דארן ריידמייקר. הוציאו שלושה אלבומים בעבר, אבל האחרון לפני עשור והם די התפרקו אחריו. דארן התארח מאז עם הלהקה של אחיו ברנט מ-Beachwood Sparks, שזה אחד ההרכבים האהובים עלי משנות האלפיים. מספר חברים ב-Beachwood בעבר מתארחים באלבום הנוכחי, כולל האח ברנט, בן נייט, דן הורן וניל קאסל. גם מופיעים פה ברנרד בטלר מ-Suade והמתופף ריצ'ארד גוון שניגן בעבר עם ג'ונתן וילסון ו-Vetiver בין השאר.

גם כאן, השפעות של ה-Byrds פוגשים את ה-Beach Boys, עם הרבה אווירה מושכת שהיתה לי פסקול של אמצע-סוף הקיץ השנה. זה אלבום קאמבק די קצר (מדגדג את החצי שעה), אבל יפה-יפה. כולל גם את The Rights שהפך לאחד השירים היותר אהובים עלי, במיוחד בתקופות האחרונות. מומלץ בחום לחובבי Beachwood וההרכבים שקשורים לעץ המשפחתי שלהם כמו ה-Skiffle Players שהיו פה קודם ועוד יותר GospelbeacH שביקרו כאן בשנה שעברה.

The Rights

The Curse In Reverse 

Ode To Islands


7. Dinosaur Jr. – Give A Glimpse of What Yer Not
jag285-web

אלבום האולפן ה-11 במספר של הדינוזאורים והרביעי מאז התחייה מחדש שלהם ב-2007. מאז אותו קאמבק לפני כמעט עשור, השלישיה של מסקיס-בארלו-מרפי לא מפסיקה להפציץ. אלבום אחר אלבום, פשוט אי אפשר לטעות איתם בתקופה הזו. עכשיו הם חוזרים שוב, ארבע שנים אחרי I Bet On Sky, והרף המוזיקלי שוב מתרומם. לדעתי בתקופה הזו של העשור האחרון, הוא שני בטיבו רק ל-Farm האדיר של 2009 ואחד המוצלחים שלהם בקריירה כולה.

כרגיל, הנויז, הגיטרות המנסרות, הסולואים הבלתי נגמרים והחשמל המתפוצץ, כולם כאן, בחגיגה גדולה של להקה שציינה במהלך 2016 שלושים שנה לאלבום הבכורה שלה. קצת קשה להאמין איתם, אבל כן. אך גם עם כל השנים הללו מאחוריהם, עם פרידות, עזיבות וחזרות, הם מזכירים לנו כאן שהדינוזאורים עדיין חמים ועדיין נמצאים בתקופת שיא מסוימת בקריירה השניה שיצרו לעצמם. במיוחד עם שירים כגון Be A Part ו-I Walk For Miles וחבריהם האחרים. יש כאן גם שני שירים בכתיבה וההגשה של לו בארלו, שהם אולי הבולטים ביותר שלו בעשור האחרון. הם ושאר הרצועות הנותנות בראש פה מסביב.

  • תוספת עומק: פוסט + מיקס סוקר קריירה שהכנתי השנה לדינוזאורים, לכבוד ציון 30 שנה ללהקה ויציאת האלבום החדש.

Be A Part

…Love Is

I Walk For Miles 


6. Sarah Jarosz – Undercurrent

01-343523

אהבתי מהשמיעה הראשונה את האלבום החדש של שרה ג'ארוז. במקור מטקסס, כיום בניו-יורק ועם נשמה מטיילת ששואבת השפעות מוזיקה מהדרום וגריניץ' ווילאג' של הסיקסטיז גם יחד. הוא כולל קצת מעל חצי שעה עם המוזיקה של ג'ארוז, בת 25 בלבד, עם השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו לפעמים שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה. זה שם שלא כתבתי עליו בעבר ואחד הקולות הנשיים האהובים עלי ביותר של 2016.

יש פה הרבה חן, כתיבה טובה, מספר רצועות שמזכירות אפילו את גיליאן וולש במיטבה וקטעים כמו House of Mercy שהוא מהשירים הפשוטים והמהפנטים של השנה אצלי. מושלם לימי החורף העכשוויים, אבל החזרות אל האלבום השנה תמיד הגיעו עם חוויית האזנה משובחת, בלי קשר למה שקורה בחוץ, או בפנים…אלבום שמכיל הרבה ומקבל אצלי גם את התואר "אלבום הפולק של השנה".

House of Mercy

Lost Dog

Jacqueline 


5. Natural Child – Okey Dokey
okey-dokey-cover-1400x1400

אחת מההפתעות הגדולות והמענגות שלי השנה הם Natural Child והאלבום הטרי שלהם, Okey Dokey. הרכב מנאשוויל שקיים מספר שנים ספורות ומגיע כאן בדיוק לסגנון ולסאונד שיושבים אצלי בול. קצת קשה להגדיר אותם. יש להם סאונד דרומי שמזכיר במעט להקות "חדשות" אחרות בסביבה, כמו Handsome Jack או ה-Buffalo Killers. אבל יש בהם משהו אחר. איזה Hook שתפס אותי במפגש מדויק של צלילים והשפעות.

אפשר למצוא נגיעות של Swamp/Stoned/Space-Rock מגניב נורא, עם גרוב מענג, בשילוב של סגנון Jam-Band, אבל לא בדיוק. פשוט רוקנ'רול שנולד מתוך איחוד של תת-ז'אנרים והשפעות מגוונות. הייתי מתאר אותם כמו ה-Velvet Underground פוגשים את Little Feat…בכל מקרה, עם קצת קטעים אינסטרומנטליים\ג'אמיים קטנים ושורה של שירים שמרגישים הכי מאוחדים שיש, Okey Dokey הוא אלבום טריפי שהטיס אותי לכל מיני תחנות, צלילים וצבעים שהמשיכו להתנגן באוזניים שלי אחרי כל שמיעה. הוא אלבום גדול עם גרוב אדיר. כזה שמייצג פה בדיוק את ההרכב שהייתי ממליץ להגיע אליו והצבעוניות שבולטת גם במוזיקה וגם בעטיפה המשגעת.

Out of Sight 

Sure Is Nice 

It's A Shame My Store Isn't Open


4. Fruit Bats – Absolute Loser

8481688jpg

חשבתי שהקאמבקים של הג'ייהוקס ו-The Tyde היו האהובים עלי השנה, ואז הגיע האלבום החדש של Fruit Bats. ההרכב שאלבומו האחרון יצא לפני חמש שנים ומאז גם הודיע על פירוק. הסולן והכותב הראשי של הלהקה הוא אריק ד. ג'ונסון. מוזיקאי מוכשר ודי עסוק, שהיה בעבר גם חבר ב-Shins ומקורב לחבר'ה של Vetiver האהובים עלי מאוד. בשנים האחרונות הוא עבד על פסקולים ואף אלבום סולו. שנה שעברה הוא גם היה באלבום הבכורה של Nathaniel Rateliff & the Night Sweats שכתבתי עליו. עכשיו הוא חזר עם להקתו הוותיקה ויתכן והוציא איתה את הדבר הכי טוב בקריירה שלו.

באלבום החדש זה הוא בגדול, מגובה יותר ע"י הלהקה. משהו כמו מקרה אנדי קביק מ-Vetiver. עוד הקשר אליהם הוא תום מונהן, שהפיק את Absolute Loser ואחראי עכשיו על עוד אלבום שהפך קרוב לליבי,  בנוסף לכ"כ הרבה אחרים שהפיק מהעשור האחרון. הוא גם הביא את ניל קאסל לנגן פה קצת, שמשתתף באלבום חמישי(!) כאן בסיכום. מונהאן וג'ונסון הם האחראים הישירים לסאונד של האלבום החדש, שאין בו משהו נורא מיוחד, אבל אוי, כמה שהוא מעולה. זה אלבום שמייצג הכי טוב את הסאונד בבסיסו של הבלוג הזה, רק בגרסתו המודרנית. אמריקנה במיטבה. סוחפת, עוברת נתיבים, קודרת לעיתים, אך עטופה במוזיקה מושלמת לדרכים. אלבום עם סיפורים ושירים של מחשבות עמוקות, רגש ועושר מוזיקלי שאני נורא אוהב. קאמבק אדיר.

From A Soon-To-Be A Ghost Town

It Must Be Easy

Good Will Come To You 


 

3. Jim James – Eternally Even
jim-james-eternally-even-tour-2016-400x400

אלבום הסולו השני של ג'ים ג'יימס תפס אותי השנה כפי שלא תיארתי בכלל. אהבתי את אלבומו הקודם לפני שלוש שנים, שהיה שונה ועם סאונד אחר ורחוק מ-My Morning Jacket. אך הפעם הוא פתח לי את הראש לגמרי עם Eternally Even וזרק אותי לתוך חלום מוזיקלי על השמיעה הראשונה. כן, זה אחד האלבומים הכי טריים פה ברשימה (יצא בתחילת נובמבר) ואין לי מושג כמה הוא יהיה מחובר אלי בעוד מספר חודשים, אבל יש לי הרגשה שיהיה לי קשה להתנתק ממנו גם בתוך 2017 והלאה.

הוא אלטרנטיבי, פאנקי, פסיכדלי, מאוד אווירתי ויש בו משהו קסום שעטף אותי בכל האזנה. במיוחד עם אוזניות בחוץ. נשאבתי אליו ואיתו בקטע אחר. עם הפתיחה של Hide In Plain Sight, שני החלקים של We Ain’t Getting Any Younger והרגש הקליט של Here In Spirit, שנכתב יחד עם אריק ד. ג'ונסון מ-Fruit Bats. האלבום הזה גם שחרר אותי קצת במובן מסוים. הוא יצא בדיוק בתחילת\אמצע התקופה הקשה ביותר שלי השנה והתמודדות עם אובדן שהשאיר חלל עצום. הוא היה הדבר הראשון שהצליח טיפה לעורר אותי מהריקנות הזו, עם ערבוב של רגשות, קצב, בכי וסאונד מדבק. הוא הצליח איכשהו לפתוח אותי וטיפה לשחרר, לפני שעשו זאת החברים ואנשים בשר ודם מסביבי.

שירים כמו The World’s Smiling Now ו-In The Moment פתאום הרגישו כ"כ עוצמתיים ומתאימים. ג'ים ג'יימס, כמו הרבה פעמים בעבר, הצליח להיכנס לי לתוך הרגש והלב, ולמלא אותם במשהו, בתקופה בה לא היה בהם כלום. והוא עדיין עושה זאת עם האלבום הזה והריקנות המאוד טרייה שנמצאת שם. הוא הגיע אלי בתזמון הנכון. גם בלי קשר לכל זה, הוא פשוט אלבום מעולה שהצלחתי לרחף איתו ולהתלהב ממנו. יותר מכל הדברים שהיה קשור אליהם בשנים האחרונות. כולל The Waterfall של MMJ מהשנה שעברה, שאהבתי מאוד יש לציין. זו לא רק אחת ההוצאות הגדולות מבחינתי של ג'יימס בקריירה שלו, זה גם אלבום שהיה לי דלת בריחה למקום אחר, בדיוק כשהייתי צריך למצוא אותה.

Here In Spirit

Hide In Plain Sight

The World's Smiling Now  


 

2. Heron Oblivion – Heron Oblivion
3738489jpg

ההרכב החדש Heron Oblivion כולל את מג ביירד מה-Espers, הגיטריסט צ'רלי סאופלי והצמד שממש משך אותי לפרויקט – אית'ן מילר הענק, הסולן\גיטריסט של Comets On Fire וכמובן Howlin’ Rain, ואיתו נואל וון הרמונסון, מי שהיה המתופף של Comets On Fire יחד עם מילר, בלהקה הפסיכדלית המעולה ההיא. בפורמט הנוכחי יש שינויים מפתיעים בתפקידים, כאשר הרמונסון עובר לגיטרה ומילר זז לעמדת הבאסיסט וקולות הרקע. מה שנותן את הבמה לקול הרך של מג ביירד, שהופך את כל האלבום הזה לפיצוץ נעים לאוזניים שהוא תענוג אחד גדול.

יש כאן פולק-רוק במפגש עם פסיכדליה ונויז שיוצרים קטעים ארוכים די מרהיבים מבחינתי. המפגש הזה עם הרקע של ביירד והסאונד בהרכבים של החברים האחרים, העיף לי את השכל על השמיעה הראשונה בתחילת חודש מרץ ולמשך כל השנה. יש מצב שזה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך 2016. פשוט חרשתי עליו והוא לא נמאס. שבעת הקטעים באלבום כוללים כאמור גם שלושה ארוכים שאני אוהב במיוחד, עם כל הבניה שלהם, החופש, היופי והחשמל. זה אלבום מכשף שנוגע בך ברכות ואז הופך עגמומי, קודר ומלוכלך, בדיוק במקום בו רציתי אותו. הוא מהפנט לפרקים ונותן בראש כשצריך. ובהרבה תקופות מצאתי את עצמי צריך את Heron Oblivion די הרבה בראש. הסופר-גרופ של השנה.

Beneath Fields

Your Hollows

Rama  


 

1. Drive-By Truckers – American Band
drive-by_truckers_-_american_band_600_600

אוקי. לא בטוח אם זה גילוי נאות, אבל מי שמכיר אותי מספיק זמן ומקרוב, יודע שהטראקרס זו אחת הלהקות הכי אהובות וקרובות אלי בעשור+ האחרון. גם אישית, עם כל ההופעות והפגישות איתם בחו"ל, אך בעיקר בצד המוזיקלי. אבל הם מעולם לא קיבלו ממני "אלבום שנה". אני מניח שאם הייתי עושה סיכום כזה של 2001, או 2003\2004, היה להם סיכוי טוב. יתכן גם ב-2008. עם האלבומים מאז עד היום, פחות. אבל הבלוג שלי לא היה קיים דאז ועדיין לא הייתי כותב סיכומים. תמיד היה לי חשש קטן שאם אשים את אחד ההרכבים\אמנים הכי אהובים עלי במקום הראשון, יהיו אנשים שיחשבו שאני לא מאוד אובייקטיבי. מי שמכיר אותי גם יודע שאני מוקיר, מקבל ומכיל את הטוב וגם את הרע עם כל דבר שאני אוהב. אבל כשמגיע, אז מגיע. ולטראקרס השנה בהחלט הגיע התואר.

ממש לא חשבתי אגב שזה יקרה, כי רק לפני שנתיים הם הוציאו אלבום טוב (English Oceans) וחלק קטן מהשירים פה היו שאריות ממנו. כשהודיעו על האלבום החדש לא היתה בי התלהבות יתרה. עד שהוא הגיע וחילחל. זה אלבום שלא היה אמור לצאת, בדיוק כמו Southern Rock Opera שלהם משנת 2001, האלבום שבזמנו נתן להם את הקריירה והאפשרות להמשיך הלאה. ואני מציין את האלבום ההוא, כי יש מספר דברים שהזכירו לי אותו עם ההוצאה החדשה, שאגיע אליהם אחר כך. בכל אופן, American Band נכתב, הושלם ויצא בגלל אירועים מהשנה החולפת שהשפיעו מאוד על פטרסון הוד ומייק קולי. הם כתבו שירים על המקום כתגובה למקרים פוליטיים, אלימות וגזענות שהתרחשו השנה בארה"ב. כמו כן גם שנת הבחירות הזו היתה תוסף משמעותי לרצון לשחרר כזה אלבום.

לא מעט אנשים גילו את הטראקרס ככה השנה, או לפחות גילו שהם להקה פוליטית, כי כל האלבום מאוד נוקב ועשה שמות. אבל הם תמיד היו להקה פוליטית. מתחילת הקריירה ולכל אורכה. אם זה מדינית, כלל-עולמית או היסטורית. ההשקפה הפוליטית של הלהקה תמיד יצאה בשירים, כשהרבה מהם מתרחשים על סף ביתם, בדרום, או מההיסטוריה המשפחתית. זו להקה שאף פעם לא פחדה להגיד את מה שהיא רוצה ולספר סיפורים ופרקים בהיסטוריה יותר טוב מרוב האמנים או המורים שהכרתי בחיי. בין אם זה סיפור טראגי עכשווי זניח שהיה בחדשות, פיסת היסטוריה אבודה שנדחקה לדרכים צדדיות עליהן גם נכתבה, או אמרה פוליטית-מדינית שחלחלה לתוך אוזני טוב יותר מכל פוליטיקאי עם כוח ומיקרופון לפניו.

החל מ-Uncle Frank המוקדם, דרך שירים כמו The Southern Thing ו-The Three Great Alabama Icons (מאחד מאלבומי הקונספט הכי מבריקים שיצאו), הפוליטיקה והמעמד הסוציו-אקונומי המתסכלים של Puttin' People on the Moon ו-The Righteous Path, פצעי המלחמה של That Man I Shot ועד ל-The Part of Him מהאלבום הקודם. ויש עוד הרבה. אליהם הצטרף השנה פשוט אלבום שבו זה יותר בולט, לכל אורכו. עם הרצון להפוך אותו לכזה בבחירת השירים וגם בעטיפה החיצונית, שהפכה לקודרת ורצינית לעומת כל העטיפות הציוריות והנפלאות של הלהקה, עליהן היה אחראי האמן האדיר ווס פריד.

האסופה הטרייה של החברים הנוקבים מתחילה עם Ramon Casiano, שיר שחוזר עד 1931 עם אדם שירה והרג ילד מקסיקני בן 15 וזוכה מכל אשמה. אותו אדם ששנים לאחר מכן יהיה גם חלק בהנהלת ה-NRA בארה"ב. רצועה שקשורה בהחזקת נשק והגבול עם מקסיקו. גבול שלא ממש השתנה מאז ועד היום, במספר מובנים. עם המוזיקה זה נשמע כמו עוד שיר קלאסי של מייק קולי, שציין אגב השנה יום הולדת 50 ולכבוד זה ערכתי מיקס מיוחד רק עם שיריו בתקופת הטראקרס.

זה ממשיך עם פטרסון הוד ו- Darkened Flags On The Cusp of Dawn שלו, שיר שהגיע אחרי מאמר חשוב שכתב לניו-יורק טיימס על דגל הקונפדרציה. ההיסטוריה והחשיבות שכאן, יחד עם השיר הבא, Surrender Under Protest, קשורים גם להווה ולטבח של תשעה חברי כנסיה אפרו-אמריקנים שנרצחו ביריות בשנה שעברה בדרום קרוליינה. שלישיית השירים הזו יחד פותחת את האלבום בסערה. הפתיחה אולי הכי חזקה של הטראקרס באלבום מאז Decoraion Day או The Dirty South לפני יותר מעשור.

משם האלבום מקבל תפנית מוזיקלית רגועה ורכה יותר, כשהמילים עדיין ממלאות את החלל. זה מתחיל עם Guns of Umpqua, על הטרגדיה ועוד מקרה של נשק סטייל "קולומביין" שהתרחש לפני שנה, כשתלמיד ב-Umpqua College באורגון ירה והרג מורה ושמונה תלמידים, לפני שירה בעצמו. זה קרה לא הרבה אחרי שפטרסון עבר לפורטלנד, אורגון מהבית הוותיק של את'נס, ג'ורג'יה, הלב והבסיס של הדרייב ביי טראקרס. הדימויים בשיר לפעמים קודרים ומהפנטים, מהעיניים של התלמידים שניסו לתפוס מחסה בכותלי הקולג' בזמן שחבר לכיתה מרסס לידם באקדח עוברים ושבים.

המעבר הגאוגרפי של הוד נמצא חזק יותר ב-Ever South, מהשירים היפים באלבום. אחד שמשלב בין שינוי האקלים של הוד עצמו והנדידה מהדרום, לבין הדרך של מספר דורות אחורה, עם משפחתו דאז לפני זמנו, שהיגרה לאלבמה והדרום תמיד יידבק בהם ובו לכל מקום. השיר הכי נוקב של הוד באלבום הוא What It Means, שמכה חזק וישיר על נושא הגזע, האלימות של המשטרה נגד שחורים ומקרי מוות על בסיס צבע שסחפו מהומות בשנה החולפת במספר ערים. זה שיר שכל ביצוע שלו בהופעות, עוד לפני שהאלבום שוחרר, היה זוכה להרבה מחיאות כפיים ממעריצים ותיקים וקהל תומך, שרובו המוחלט לבן. ככה זה עם הטראקרס ועוד סיבה ל-Duality of the Southern Thing שהם נהגו הרבה פעמים להסביר דרך ההיסטוריה.

גם לקולי לא חסרים עוד שירים מוצלחים שם באמצע, עם Filthy And Fried או Once They Band Imagine, שכוללים נושאים כמו מגדר וצנזורה תרבותית. גם הם ושאר השירים בחצי השני הרך יותר של האלבום, מלווים נפלא ע"י הקלידים (וקצת אקורדיון אפילו) של ג'יי גונזלס והקצב האדוק בין המתופף הוותיק בראד מורגן לבאסיסט הדי טרי מאט פאטון, שהשתלב כ"כ חלק בתוך ההרכב בשלוש השנים האחרונות, אחרי שהחליף את שונה טאקר.

הדואליות של הדרום שציינתי מחזירה אותנו ל-Southern Rock Opera, האלבום הכפול של הטראקרס מ-2001. אלבום קונספט שהיה בראש של פטרסון הוד והוא בכלל כתב בתור תסריט בהתחלה. זה היה כששני האלבומים הראשונים לא ממש הצליחו והלהקה די השלימה עם הכישלון ועמדה להחזיר את הגיטרות לקייסים שלהן ולחפש עבודה אחרת. החזון של פטרסון איכשהו גרם לו להקליט וליצור עם קולי את האלבום הזה, לשחרר את הרעיון ואז לסגור את הבאסטה. אבל אז האלבום פתאום הצליח ותפס תאוצה והשאר היסטוריה…

גם הוא וגם American Band הם אלבומים שנוצרו מזעיקה מסוימת, כשאין לך מה להפסיד. כל אחד מצד קיצוני לגמרי של אימרה ושל מעמד והצלחה של להקה. הקונספט של Southern Rock Opera היה הדרום, לינרד סקינרד, הסיפורים שבאמצע והמבט של הנער שהוא גיבור האלבום, דרך הרצועות השונות וההיסטוריה מאחורי המוזיקה והאירועים שמלווים אותו. מהקשר בין רוני ואן זאנט לניל יאנג, המושל של אלבמה ג'ורג' וואלאס, גזענות ואלימות בדרום של אותה מדינה מול המוזיקה הנפלאה שיצרו יחד באותו זמן בצפון, מוזיקאים שחורים ולבנים יחד.

האלבום ההוא היה יותר היסטורי, כש-American Band מדבר על הרבה מאותם נושאים, רק על רקע מודרני ומאוד רלוונטי. זה אלבום שיצא ב-2016 ומדבר, חזק כפי שאפשר, על אירועים שמתרחשים גם כן ב-2016, ממש לידינו. וזה הדבר הבולט בו והראוי מאוד להערכה. מעבר למוזיקה המצוינת, שורת השירים החשובים והדבר הכי קרוב לעוד אלבום קונספט מאז Southern Rock Opera. הוא לא כזה ממש, אבל הבסיס שלו ושל השירים הם אסופת הרצועות שיוצרות את המקשה הכי מאוחדת שלהם מאז אותו אלבום קונספט שאפתני מלפני עשור וחצי. מה שהופך את American Band לאלבום כ"כ שלם. גם אם הרצועות שבו היו פחות בולטות אולי כשהן נשמעות לבדן ולא במסגרת שבתוכה שוחררו. הוא לא רק שלם, זה גם אחד האלבומים החשובים שיצאו השנה, מה שמוסיף לו עוד רבד. קשה לפעמים להיות גם חשוב וגם מוצלח באותה נשימה. אך הטראקרס הצליחו לעשות זאת השנה.

את Southern Rock Opera הטראקרס סיימו בזמנו עם שיר על מוות. זה היה Angels & Fuselage המופתי, שמספר על התרסקות המטוס של לינרד סקינרד ב-77 ומותה של הלהקה וההרכב המקורי. גם באלבום הנוכחי יש שיר נעילה שקשור למוות, בדמות Baggage. השיר נפתח עם מחשבות על ההתאבדות והאבידה של רובין ויליאמס, אבל כמו הרבה מהשירים באלבום, עובר למקום אחר ואישי, עם המטען ההיסטורי והדרומי של פטרסון, שהוא סוחב איתו כל השנים. בשני עשורים עם הטראקרס ועם כל הכתמים שההיסטוריה ממשיכה להשאיר במקום ממנו הוא מגיע.

המטען הזה מתקשר אצלי ישירות גם להקדמה של הפוסט הנוכחי. זה מטען אישי שיש בכולנו וכזה שנמצא לאורך כל האלבום פה שחפרתי עליו. כזה שיישאר אצלי לעוד הרבה זמן, עם משקל ואובדן שלא אני ולא אף אחד אחר רוצה על הגב שלו. מטען רגשי, שיחד עם האלבום הזה, מסיים לי את השנה עם הרבה כתמים ואגרופים חזקים לבטן וללב. עם מציאות שעדיין דופקת על הדלת כל יום ונזרקת ישר על הפרצוף. כנה ורלוונטית, עם כל המוזיקה היפה שמלווה אותה, יחד עם אמת, מוות וכאב.

Baggage

Ramon Casiano  

Guns of Umpqua

Surrender Under Protest 

Ever South 


אם תרצו לעקוב, לגלות ולשמוע עוד המון-המון מוזיקה טובה במהלך 2017, מוזמנים להירשם לעדכונים כאן בדף הראשי וכמו כן עשו לייק ובואו לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, בו אני מעלה תכנים מעניינים ממש כל יום.

פלוס מוזמנים להאזין לנציגים מכל 50 האלבומים גם פה למטה בחמישה חלקים מיוחדים של סיכום השנה בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית, המשודרת מדי יום חמישי בשעה 17:00 ברדיו הבינתחומי 106.2fm (פלוס לבקר בדף ה-Mixcloud שלי לכל התוכניות בעבר ובעתיד):

תוכנית סיכום 1

תוכנית סיכום 2

תוכנית סיכום 3

תוכנית סיכום 4

תוכנית סיכום 5 – עם ארז סובל מהבלוג אנטנות השמיימה


 

לימור שפיגל
2016 – 1979

facebook-limor

“Our love is always here. Here in spirit”

Love ya forever

אהבתם? שתפו את זה:

9 תגובות על הפוסט “אלבומי השנה 2016

  1. Shine A Light מזכיר לי ברוחו אלבום אחר שאהבתי מאוד One Fast Move Or I'm Gone: Music From Kerouac's Big Sur של בן גיברד וג'יי פרר. אפילו שזה לא אותו דבר.
    מקשיבה עכשיו ללינקים

    • תודה שירי. ואני ממש שמח שציינת את האלבום הזה! סוג-של אוצר חבוי. אני מאוד אוהב את ג'יי פרר…

      לגמרי מבין למה התכוונת, למרות שזה לא אותו הדבר. כמו האלבום של ה-New Multitudes שפרר היה חלק מהם, שהוציאו אלבום עם מילים אבודות של וודי גאת'רי (כפי שבילי בראג עשה עם וילקו). ההתמקדות הזו במילים והוספת המוזיקה החדשה עליהן, כפי שפרר וגיברד עשו לג'ק קרואק שם.

  2. פגז. תודה רבה, גיבור!
    כרגיל מכיר פה מעט מדי והולך להשלים שיעורי בית שייקחו איזה חודש. עושה מלא חשק.

    ותודה על לכל הפחות hiss golden messenger ו- widowspeak מסיכומים של שנים קודמות. אתה חתום עליהם מבחינתי :)

      • מעולה, עופר. תודה על התגובה. קח את הזמן ותשקע עם האלבומים. תרגיש חופשי לחזור לכאן או לדבר איתי במקומות אחרים על רשמיך או תגליות חדשות :)

        וכיף גדול. הכי שמח על Hiss Golden. דוחף אותו אצלי מ-2013 ושמח שהוא מגיע לקהל גדול יותר עם שני האלבומים האחרונים.

        ומכיר כמובן את קאס. חלק אולי מאלבומים ש"מפתיע" שלא נמצאים אצלי, כמו עוד כאלו השנה בסגנונות המושרשים של הבלוג, כמו קווין מורבי, מארגו פרייס, Aaron Lee Tasjan ואחרים. אבל באותה נשימה יש אצלי הרבה דברים טובים שונים שאני יכול להגיד עליהם אותו הדבר שלא נמצאים באחרים…אלו הדברים כמובן שהכי רציתי לייצג השנה ובתקופה הנוכחית. יש לא מעט אלבומים טובים השנה שלא נכנסו לרשימה. כולם קיבלו אבל הרבה אהבה בבלוגים אחרים, במיוחד בחו"ל, ושמח על כך. ראויים בהחלט.

  3. איזה אוסף!

    ממה שקראתי מה שכתבת יפה ומרגש.
    שמחתי להכיר בזכותך שני אלבומים שהופיעו בסיכום השנה ושאני מאוד אוהבת:
    Heron Oblivion
    Lucinda Williams

    אז תודה ומחכה להאזין לפודקאסטים :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים