אלבומי השנה 2015

וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ"כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.

זו היתה שנה מלאה בתקופות שונות לחלוטין וסימני שאלה אצלי. חיפשתי עבודה, חגגתי את החופש, אנשים וחברים הכניסו אותי לפרספקטיבות שונות, עברתי דירה ובין לבין ארזתי פיזית ומנטלית כמה דברים שהמשיכו איתי וחלק אחר שנשאר מאחור. גם עם כל המוזיקה שליוותה אותי היו שמות שבסוף לא עברו איתי את השנה או נשארו עדיין בתוך ארגז שלא פתחתי וגיליתי. לא היה חשק לכמה שמות אהובים שהוציאו אלבום השנה, כמו מארק אולסון, לורה מארלינג, בוב דילן או וורן היינס. היו כאלה שרציתי ופשוט לא הספקתי להגיע אליהם וגם כמה שכן הגיעו אלי, אך לא הצליחו להיכנס בסוף ל-50, כמו סטיב ארל וה-Punch Brothers. היתה גם הפתעה עם קורט וייל שממש לא תפס אותי ונשאר בחוץ, אחרי ששני אלבומיו הקודמים כיכבו אצלי בעשיריה בסיכומים קודמים.

היו עוד שמות שפשוט לא בא לי עליהם או יגיעו בטח באיחור בגלל ריבוי האמנים והמוזיקה שמשכה אותי כן במהלך 2015. אני חייב לציין שהפתעתי גם קצת את עצמי עם מספר שמות פה בסיכום, שגדלו עלי ונכנסו או קיבלו מיקום הרבה יותר גבוה משחשבתי. בכל אופן, לתקופה זו, הלב והאוזניים נמשכו למי שכן מיוצג ברשימה שעוד רגע תגיע. ויש בה המון-המון דברים טובים וכרגיל – מספר שמות שלא תמצאו בסיכומים אחרים ובתקווה גילויים חדשים ומסעירים שיעשו לכם טוב. כמו כל שנה, הכנסתי המון השקעה פה ואשמח ואעריך מאוד-מאוד אם תשתפו את הפוסט לכל מי שבא לכם ובכל מדיה שתרצו.

אז כמיטב המסורת, זו השנה השישית ברציפות, אני שמח להציג את רשימת אלבומי השנה 2015 של הבלוג. כמו תמיד, עם כל השמות, עטיפות, לינקים, טקסטים, מידע, חיבורים אישיים וכמובן המוזיקה. והשנה גם בונוס! מיקס מיוחד שערכתי המכיל 50 נציגים מכל האלבומים פה בסדר יורד, להנאתכם. הוא נמצא למטה בסוף הרשימה (מוזמנים לעקוב אחרי דף ה-Mixcoud שלי, עם כל המיקסים שהעלתי בשנה החולפת ואעלה גם בשנה הבאה).

כרגיל, שניה אחת לתזכורת עם לינקים לסיכומים הקודמים שלי:

אלבומי השנה 2014

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו מתחילים:

50. Howlin’ Rain – Mansion SongsMI0003817627

אחד מהאלבומים הראשונים שפתחתי איתם את השנה. יצא בינואר ושרד עד דצמבר כדי לפתוח לי את הסיכום, אחרי קרב על הכניסה ל-50 פה מול כמה אלבומים שציינתי בהקדמה. אלבום האולפן הרביעי של Howlin’ Rain, שהוא די שונה מקודמיו. פחות מהרוקנ'רול הפסיכדלי וקצת יותר אווירה רגועה. אית'ן מילר אמר שהאלבום הזה הוא חלק ראשון מתוך טרילוגיה שהולכת לתאר את המסע המוזיקלי והאישי שלו מהתחתית אל ההצלחה האומנותית והבריחה מהיגון , או משהו כזה. ככה שאולי הוא התחלה של בניה כלשהי ולכן האווירה השונה שבו.

רוב האלבום בסאונד יותר Mellow, חולמני בין השאר ופחות נותן ראש. למרות שיש גם את רצועות הרוקנ'רול. לקח לי קצת זמן לעכל אותו, אבל בסופו של דבר הקונספט הובן ו-Mansion Songs נבחר להוציא לדרך את הרשימה הזו. בהחלט מחכה לראות מה יביא ההמשך שלו באלבום הבא ואיזה סגנון הוא יהיה.

Big Red Moon

Coliseum 

———————————————————————————————————-

49. Six String Drag – Roots Rock ‘N’ Roll
MI0003821516

בשנים האחרונות קיבלנו כמה וכמה קאמבקים ראויים של הרכבים. עוד אחד כזה הגיע השנה עם האלבום השלישי של 6 String Drag, הרכב שהוציא שני אלבומים באמצע שנות התשעים והיה חלק מאלטרנטיבת להקות האמריקנה\אלט-קאנטרי דאז. הם הופקו ע"י סטיב ארל ונעלמו די מוקדם. אחרי כמעט עשרים שנה הם חזרו ב-2015 עם אלבום חדש.

יש באלבום הזה שילובים שונים של השפעות רוק'נרול מהפיפטיז, בוגי-בלוז שמזכיר קצת את Little Feat וגם צד שמזכיר כמה בלאדות מוקדמות של The Band. במיוחד עם תוספות כלי הנשיפה והאווירה של השירים. זה לא ממש אלבום אחיד בסאונד שלו, משהו שבמקרה הזה ראיתי כחיובי דווקא. השפעות טובות, סגנונות טיפה שונים ואיחוד של הרכב ניינטיז צדדי שיש לו עוד מה לתת.

Choppin' Block

Hard Times, High Times

———————————————————————————————————-

48. Jackie Greene – Back To Birth
MI0003898428

לפני שנתיים הוא הצטרף לסיבוב ההופעות האחרון של הבלאק קרואוז, בשנה שעברה הוא היה חלק מההרכב Trigger Hippy שהופיע פה בסיכום והשנה ג'קי גרין חזר לקריירת הסולו שלו. עברו חמש שנים מאז אלבומו האחרון (והמוצלח) Till The Light Comes. לגרין כבר יש שורה של אלבומים שהולכים אחורה עד 2002, והוא רק בן 34. החל לשחרר אלבומים בגיל די מוקדם.

אני חושב ש-Back to Birth הוא האלבום הכי אופטימי שלו. יש כאן המון שירי Uplifting שכאלו, חיוביים ומחזקים. גרין נמצא פה ברוקנ'רול עם המון צלילים מעוררים, שלפעמים נשמעים כמו השפעה ישירה מהטפות בכנסייה וגוספל. היו לו אלבומים טובים יותר, אבל הכיוון פה לא רע בכלל וטוב שהוא חזר עם אלבום משלו. למעשה הוא די ממשיך את האווירה של Trigger Hippy מהשנה שעברה, רק לבד ועם יותר אמונה. בעיקר בעצמו, בהתחלה הזו מחדש כפי ששם האלבום מרמז והמשך קריירת הסולו שלו , שאני ממליץ לחזור איתה גם אחורה.

Silver Lining

Trust Somebody

———————————————————————————————————-

47. Neil Young & Promise of the Real – The Monsanto Years
MI0003875568

יאנג חגג 70 השנה ועוד לפני כן הוציא את אלבום האולפן ה-36 שלו, עם להקת הבנים של ווילי נלסון. זה אלבום שממשיך לייצג בשבילי את יאנג הכי טוב, עם סאונד שונה לגמרי ממה שהגיע לפני. הוא יוצא בחלק מהאלבום נגד התאגיד Monsanto ונגד רשת סטראבקס, עם איזה Theme מסויים שממשיך אלבומים בסגנון של Greendale ו-Living With War או Fork In the Road. עם משהו נוקב או נושא כלשהו במרכז; פוליטי, חברתי או אישי. רק שהפעם זה נשמע הרבה יותר טוב לדעתי.

האלבום הזה התנדנד אצלי מאז שיצא ולא הייתי בטוח שישרוד כניסה לסיכום, אבל הוא ממש גדל עלי ככל שהזמן עבר ומצאתי את עצמי יותר נהנה ממנו. מה גם ש-Promise of the Real היא אחת מלהקות הגיבוי היותר טובות שניגנו עם יאנג. זה הוכח בסיבוב שלהם השנה יחד, שהיה מדהים, בנוסף לכמה רצועות פה שמצליחות אפילו להישמע כמו קרייזי הורס הקלאסית. אם יש לכם הזדמנות לתפוס אותם בקיץ הקרוב באירופה, אל תהססו לשניה.

Big Box

Wolf Moon

  • רצועת בונוסלפוסט המושקע והגדול שהכנתי השנה לכבוד יום-הולדת 70 של יאנג, הכולל סיקור כרונולוגי עם 70 שירים מתוך 70 תחנות\הוצאות שונות בקריירה + מידע, טקסט אישי ומיקס מטורף של כמעט שש שעות.

———————————————————————————————————-

46. Widowspeak – All Yours
cover400x400

האלבום הקודם של Widowspeak היה אחת ההפתעות היותר נעימות אצלי בסיכום של 2013. השנה הם חזרו עם הוצאה פחות מפתיעה, אבל עדיין נעימה מאוד. עם עוד אווירה אחידה של פולק-רוק ודרים-פופ, מספר שירים ממש יפים וסאונד רך, מלטף וזורם. יש בו משהו מעט קודר אולי, אבל מאוד מרגיע. מההרכבים האלה שיכולים להישמע נורא קלילים במוזיקה, אך לרגעים מסויימים זה יהפוך לכבד ועמוק לגמרי. תלוי מתי שומעים את האלבום.

Girls

All Yours

———————————————————————————————————-

45. Phosphorescent – Live At The Music Hall
MI0003829221

האלבום האחרון של מת'יו הוק, או Phosphorescent, מאוד בלט אצלי לפני שנתיים. זה היה Muchacho וזה האלבום שממש הביא לו דחיפה גדולה וראוייה בקריירה. במיוחד עם שירים כמו Song For Zula או The Quotidian Beasts. השנה הוא הוציא אלבום הופעה שלקוח מארבעה ערבים מיוחדים בברוקלין, המקום בו מת'יו קורא לו בית כיום. רוב השירים באלבום ההוא נמצאים כאן, יחד עם רשימה מכובדת מנקודות מוקדמות בקריירה ושירים נפלאים ישנים יותר.

יש כאן אלבום הופעה שמראה צד מעט שונה של Phosphorescent. פחות משופשף מהקלטות האולפן, קצת יותר נסיוני וכמובן – חי. יופי של אלבום לייב למי שמכיר היטב את פועלו של האמן הנהדר הזה, וגם למי שפחות ורוצה יותר להעמיק ולקפוץ למים העמוקים כאן, הכ"כ נעימים.

Los Angeles 

At Death, A Proclamation

———————————————————————————————————-

44. Jim O’Rourke – Simple Songs
MI0003866528

ג'ים אורורק עבד עם לא מעט שמות מוכרים בעבר, בתור מפיק או נגן אורח. התקופה האהובה עלי שלו היא בשיתוף הפעולה עם Wilco בכל האלבומים שלהם שיצאו בשנים 2007-2002 ועוד יותר ההרכב הצדדי שהיה שותף לו – Loose Fur, יחד עם חברי וילקו ג'ף טווידי וגלן קוטץ' (הוציאו אחלה שני אלבומים שכדאי לבדוק). השנה הוא חזר להיות בפרונט עם אלבום סולו, אלטרנטיבי ואוונגרדי, אבל שיכול לעבור בכיף באוזניים של כמעט כל קהל יעד.

יש משהו במוזיקה כאן שנע בין עדינות ועגמומיות. שילוב של שירים מהנים וגם טיפה מלנכוליים. זה עובד טוב. אפשר למצוא הרבה כנות ב-Simple Songs ומספר שירים מאוד יפים שמייצגים בשבילי טוב את הכישרון של ג'ים אורורק ובאותו הזמן גם קלים יותר לעיכול. בהחלט אלבום שהייתי ממליץ עליו למי שרוצה להתחיל לגלות את עבודות הסולו שלו מעבר לכל הפרויקטים והאלבומים שהיה מקושר אליהם, אבל השם שלו לא התנוסס שם בגדול. המוזיקה שלו ראויה לעוד מאזינים.

Friends With Benefits

Last Year 

———————————————————————————————————-

 

43. Lucero – All A Man Should Do
MI0003907454

קשה לטעות עם Lucero, מלהקות הרוק-דרומי \ אלט-קאנטרי האהובות עלי בסביבה בעשור האחרון. האלבום החדש מתעלה על קודמו עם יותר סאונד קלאסי של ההרכב בניצוחו של הסולן בן ניקולס. בין גיטרות חשמליות לבלאדות דרומיות, הקול המחוספס של ניקולס מוביל עוד אלבום מוצלח שנוטף ממנו הרבה מהנישות הפנימיות של הבלוג.

בין הרצועות באלבום נמצא אחד משמות השירים האהובים עלי של השנה עם Went Looking For Warren Zevon's Los Angeles המעולה, ובנוסף יש להם פה קאבר ל-I’m In Love With a Girl של אלכס צ'ילטון, שיר הנעילה באלבום השני של Big Star. יופי של טייק על השיר, עם תוספת קולות רקע של ג'ודי סטיבנס, המתופף המקורי של ביג סטאר (והסופר-גרופ המצויינת מהניינטיז Golden Smog), שמגיע כמו חברי Lucero, מ-ממפיס, טנסי.

Went Looking For Warren Zevon's Los Angeles

Can't You Hear Them Howl 

———————————————————————————————————-

 

42. Robert Forster – Songs To Play
145977-L-LO

בשנת 2008 רוברט פורסטר עשה קאמבק גדול בתור אמן סולו עם אלבום אישי, נפלא ומרגש ששמו The Evangelist. זה אחד האלבומים היותר אהובים עלי מהשנה ההיא. עברו כבר שבע שנים מאז, ועכשיו הגיע ממשיכו – Songs To Play. הפעם מוצאים פה את פורסטר היותר חופשי ואולי גם יותר אופטימי. בגדול זה אלבום "שמח" בסגנונו, ההפך הגמור מקודמו. אני לגמרי רואה פה את הצד השני של פורסטר. לקח לו שבע שנים, אבל די הגיוני שהזמן יעשה את שלו אחרי אובדן וייקח אותך למקום אחר. שומעים את זה היטב בהבדלים בסגנון המוזיקלי.

במובן כלשהו זה האלבום המשלים של The Evangelist, על הצד החיובי\אופטימי של הסיפור, שיוצר שני אלבומים עם הפרש לא קטן ביניהם בזמנים, אך שנותנים יופי של השלמה ושני צדדים של רוברט פורסטר האדם והמוזיקאי. קולות הרקע והכינור פה של אשתו, קארין באומלר, מאוד מוסיפים.  ולא חסרים שירים יפים ומרגשים לאורך האלבום.

Let Me Imagine You

Disaster In Motion

———————————————————————————————————-

41. Pops Staples – Don’t Lose This
t219611169-i951910190_s400

בשנת 1998 רובאק "פופס" סטייפלס הקליט שירים למה שהיה אמור להיות אלבום חדש. שנתיים לאחר מכן הוא נפטר וההקלטות מעולם לא הסתיימו או שוחררו. עד השנה. "Pops" הוא כמובן אביה של מייביס סטייפלס ומי שהוביל את ה-Staple Singers לגדולה. השם של האלבום – “Don’t Lose This”, הוא גם המילים האחרונות שהוא אמר למייביס לפני מותו, בהקשר לשירים הללו. היא שמרה אותם בעשור וחצי האחרונים והיה חשוב לה מאוד להשלים את האלבום הזה, למחוות כבוד לאביה והקשר המיוחד והקרוב שלהם בין השנים.

מעבר להוצאת פוסט-מוות ויופי של אלבום גוספל-בלוז, התוצר הגמור של Don’t Lose This שיצא השנה גם מהווה בין השאר את החלק השלישי בשיתוף הפעולה המקסים של ג'ף טווידי ומייביס סטייפלס. אחרי העבודה וההפקה על שני האלבומים האחרונים של מייביס, טווידי הפיק, השלים ומנגן עם בנו ספנסר גם כאן. בסרט הדוקומנטרי "Mavis!" שיצא השנה, יש לקראת הסוף קטע מאוד מרגש על האלבום הזה של Pops ועד כמה מייביס מעריכה את העבודה של טווידי והעזרה בלהשלים ולהוציא את האלבום האבוד של אביה. מביא קצת רקע לעבודה האישית שנעשתה כאן. ממליץ מאוד על הסרט בלי קשר.

Somebody Was Watching

Sweet Home

———————————————————————————————————-

40. Ryley Walker – Primrose Green
MI0003833753

ריילי ווקר היה אחת ההצלחות הגדולות של השנה, עם אלבום הפריצה שלו Primrose Green. אלבום שהולך הרבה אחורה בהשפעות, עם סאונד שמזכיר את ג'ון מרטין או טים באקלי. פולק-רוק-פסיכדלי שהכניס השנה קצת רוח מחודשת לז'אנר. ווקר אומנם לא מחדש הרבה, אבל נשען על אחלה עמודי בסיס והיה לי כיף לשמוע אלבום מודרני בסגנון הזה כיום.

כמו כן לווקר היו השנה שתי הופעות מוצלחות בארץ שנכחתי בהן. השניה סולו אקוסטית והראשונה, שחיבבתי הרבה יותר, עם הלהקה. הופעה שנכנסה לקטעים שעשו לי את זה, עם בניה הולכת ועולה של המוזיקה, ג'מג'ומים פולקים-ג'אזים ודברים שאם האלבום היה מלא בהם יותר, הוא כנראה היה מדורג גבוה יותר. אך זה לא מוריד מטיבו.

Sweet Satisfaction

Primrose Green

———————————————————————————————————-

 

39. Ryan Adams – Live at Carnegie Hall
MI0003857139

ראיין אדאמס הוציא השנה את הגרסה שלו ל-1989 של טיילור סוויפט שעשתה קצת רעש, אבל עם כל האהבה שלי לאדאמס, זה לא משהו שכ"כ עניין אותי. ההוצאה הבאמת נפלאה שהוא שיחרר בשנה האחרונה וקצת היתה מתחת לראדר של הרבה אנשים, היא ההקלטה של Live at Carnegie Hall. בנובמבר שנה שעברה הוא הקליט באולם היוקרתי בניו-יורק שני ערבי סולו אקוסטיים מאוד מיוחדים, והם שוחררו השנה באופן כמעט מלא. עם 42 שירים שכוללים את כל 38 השירים השונים שהוא ביצע בשני הערבים הללו.

למי שאוהב את ראיין אדאמס זה מוצר חובה. הוא לבדו, עם אקוסטית\מפוחית או פסנתר, בביצועים פשוט מקסימים למבחר גדול של שיריו. כמעט כל האלבומים מיוצגים כאן, פלוס שני שירים שלא שוחררו קודם רשמית. בין לבין הוא גם מספר סיפורים קטנים, מדבר עם הקהל, זורק בדיחות נהדרות ועוד. אם הייתי משווה לניל יאנג למשל, הייתי אומר שזו הוצאת ה-Massey Hall של אדאמס…פשוט כי הם בסגנון דומה, בביצוע ובטיבם. אלו הקלטות נפלאות וגם עיבודי סולו שמשנים לא מעט מהשירים. יש פה המון המון יופי טהור שאני ממליץ עליו בחום.

האלבום הזה יצא פיזית על CD רק בתור "אוסף" של 10 שירים מתוך המוצר המלא. מה שאתם רוצים זו או את הוצאת התקליטים הסופר-יקרה, או פשוט ההוצאה הדיגיטלית השפויה יותר, שמכילה את כל הרצועות שמייצגות את שני הערבים המקסימים.

Why Do They Leave? + Sylvia Plath

———————————————————————————————————-

38. Gary Clark Jr. – The Story of Sonny Boy Slim
MI0003914716

לפני שלוש שנים הקריירה של גארי קלארק ג'וניור הוזנקה עם אלבומו הראשון בלייבל גדול – Blak and Blu. היתה לו מאז הצלחה מסחררת והשנה הגיע הפולו-אפ. לא הייתי בטוח אם יבוא לי על האלבום הטרי, כי אני פשוט אוהב יותר אמנים "חדשים" אחרים של סביבת הבלוז כיום, מודרני ושורשי כאחד. אני שמח אבל שהלכתי על זה וחזרתי אליו, כי זה אחלה אלבום עם גיוון שממש אהבתי.

יש סיפור קטן עם השירים שגם איכשהו אמור לספר את העלילה המציאותית שעברה על קלארק בשנים האחרונות ולפני כן, אבל הדגש פה היא האווירה. מה שמתחיל כאלבום רוק ובלוז חשמלי חזק, הופך בהמשך ל-R&B ו-Soul וממש מזגזג בין כל הז'אנרים הללו. זה משהו שמכניס ערך מוסף בשבילי, כי ציפיתי יותר לבלוז נטו. קלארק מראה פה שהוא לא רק גיטריסט ובלוזיסט מוכשר, אלא גם אחד שיודע את שורשיו ומשלב אותם יפה יחד.

The Healing

Hold On

———————————————————————————————————-

 

37. Joanna Newsom – Divers
200178

האלבום הרביעי של ג'ואנה ניוסם, שמגיע 5 שנים אחרי קודמו. מספיק זמן להתגעגע אליה. האמת שאני צריך להיות במצב-רוח ממש ספציפי כדי להאזין לניוסם. אני לא מחסידיה הגדולים וצריך שהמוזיקה שלה תתפוס אותי ברגע מסוים או רגשות כאלה ואחרות. היא יכולה לפעמים לשעמם או לחלוף לידי בלי להשאיר כלום, אך ברגע המתאים היא תיכנס עמוק פנימה. האלבום החדש Divers הגיע בזמן המתאים הזה בשבילי.

שמחתי שהיא חזרה לאלבום באורך נורמלי ושירים, או רצועות יותר נכון אצלה, שלא נמתחות יותר מדי. יש כאן שילוב טוב של אווירת אלבום הבכורה שלה, יחד עם היותר עומק וחפירה בשני האלבומים שבאו אחריו. אני רואה את הנוכחי כמשהו באמצע. יפה ומרגש ובאותו הזמן נשאר תמים וחם (בנוסף לאחד משירי הסיום שיותר אהבתי השנה).

Leaving The City

Time, As a Symptom 

———————————————————————————————————-

 

36. Neil Young – Bluenote Cafe
bluenote-archive-cover

מעבר לאלבום האולפן, יאנג שיחרר השנה גם חלק נוסף במסגרת ה-Archive Performance Series הנפלאה שלו. זו כבר ההוצאה השמינית בסדרה, שמוצאת את יאנג כל פעם בתקופה אחרת בקריירה על הבמה. הפעם זה סוף שנות השמונים, באלבום כפול שלקוח מהופעות עם ה-Bluenotes שנערכו ב-87\88. לפני ואחרי יציאת האלבום This Note’s For You.

מעבר לסגנון המוזיקלי המיוחד בהופעות הללו (עם רוק רך, שילובים והשפעות של R&B ותוספת כלי נשיפה), ההוצאה הזו מכילה גם שורה של שירים שלא שוחררו מעולם רשמית, או רק במקומות פחות מוכרים. ביניהם Fool For Your Love או Hello Lonely Woman, אחד השירים הכי מוקדמים שיאנג כתב בחייו. וזה בנוסף לביצועים הראשונים של Ordinary People ששוחרר רק ב-2007 באלבום Chrome Dreams II, גרסת 19 הדקות של Tonight’s The Night ועוד פנינים נוספות שכל מי שאוהב מאוד את ניל חייב את הדבר הזה לעצמו.

Hello Lonely Woman

Crime In The City

  • רצועת בונוסלפוסט "ארכיון הזהב", עם סיקור מלא של כל חלקי ה-Archive Performance Series שיצאו עד כה.

———————————————————————————————————-

 

35. Craig Finn – Faith In The Future
7979946jpg

שנה שעברה היה בסיכום אלבום חדש של ה-Hold Steady והשנה הסולן קרייג פין חזר עם אלבום סולו. השני שלו במספר, אחרי שקודמו Clear Heart Full Eyes היה אחד האלבומים המובילים שלי ב-2012. האלבום החדש מלא בשירים עצובים וסיפורים שונים, כפי שהוא יודע לכתוב ולהעביר כ"כ טוב. השירים האלה נכתבו אחרי המוות של אמו, חלקם מאוד אישיים והם נודדים באופן מעולה בין דמויות שונות ותרחישים שונים, עם משהו באווירה שמחבר ביניהם.

האלבום החדש יצא בדיוק ב-11 בספטמבר ויש לפחות שיר אחד כאן שקשור לאירועי אותו יום ב-2001. יש בו ובשירים האחרים קצת קריצה לעבר והאווירה הקודרת של האירועים דאז ובחייו של קרייג, אך עם זאת אופטימיות עם הפנים לעתיד והשם שהוא נתן לאלבום. אופטימיות זהירה כזו שכל דמות בשירים של Faith In The Future מחזיקה בפנים עם הזיכרונות, למרות הכל.

Maggie, I've Been Searching For Our Son

Sarah, Calling From a Hotel 

———————————————————————————————————-

34. Remembering Mountains: Unheard Songs by Karen Dalton
MI0003867083

בשנים האחרונות נהיה טרנד קצת בולט של אלבומים שבנויים על מילים אבודות של אמנים שונים. לא שזה שלילי, לרוב זה יופי של דברים. כמו האלבומים של וילקו ובילי בראג עם המילים של וודי גאת'רי, וכמה מהשנים הממש אחרונות שגם ביקרו פה בסיכומים; ה-New Multitudes (גם כן עם שירים חדשים של גאת'רי) וה-New Basement Tapes (עם שירים אבודים של דילן בתקופת הקלטות ה-Basement Tapes). השנה הגיע זמן הקולות הנשיים, עם הוצאה נורא יפה שבנויה על שירים אבודים של קארן דלטון, שהיתה מוזיקאית מוכשרת שהוציאה שני אלבומים בלבד, האחרון ב-1971.

דלטון נפטרה ב-1993 ועשרים וקצת שנים לאחר מכן היא מקבלת חשיפה חדשה ע"י מיטב הקולות הנשיים של הפולק-רוק המודרני. בין המבצעות באלבום פה אפשר למצוא את שרון ואן אטן, מריסה נדלר, לוסינדה ויליאמס, פטי גריפין ועוד מוזיקאיות מוכשרות שמחזירות לחיים את המילים, ואולי איכשהו את המורשת, של קארן דלטון. כל זה עם שירים מרגשים והחזון של כל אחת מהמבצעות כאן.

Sharon Van Etten – Remembering Mountains

Marissa Nadler – So Long Ago And Far Away 

———————————————————————————————————-

 

33. GospelbeacH – Pacific Surf Line
MI0003943490

בדרך כלל בכל סיכום יש לי איזו סופר-גרופ או פרויקטים צדדיים מגניבים של אמנים אהובים. הסופר-גרופ השנה היא GospelbeacH. הרכב שכולל מוזיקאים ממספר להקות, כשהבולטים מהם חברי Beachwood Sparks ואיתם אחד מיקירי הבלוג – ניל קאסל (עם קריירת הסולו שלו, ה-Cardinals לשעבר של ראיין אדאמס,  Hard Working Americans וה-Chris Robinson Brotherhood). קאסל כבר שיתף פעולה בעבר עם Beachwood, באלבום הקאמבק המצויין שלהם Tarnished Gold שיצא לפני כמה שנים.

הסגנון של GospelbeacH הוא רוקנ'רול רגוע שמעלה חיוך. שואב הרבה מהאוויר והסגנונות של קליפורניה ולורל קניון. הוא אלבום נסיעה מושלם ומומלץ לכל מי שאוהב את Beachwood Sparks, רק על צד יותר שורשי אפשר להגיד…שומעים פה גם קצת גרייטפול דד ושילוב של הרבה השפעות מהחוף המערבי בשנות השבעים, בין אם זה פולק או פסיכדליה. אלבום כיפי ומאוד נעים לשמיעה תחת השמש. כולל גם את אחת העטיפות החביבות עלי של השנה.

Sunshine Skyway

Your Freedom 

———————————————————————————————————-

 

32. Lord Huron – Strange Trails
188017

אם מדברים על אווירה נעימה, אז היא מגיעה לשיאים גבוהים באלבום השני של Lord Huron  שיצא השנה. הרכב שגם כן פורש היטב את ההרגשה הזו של חופש, עם שירים מאוד קליטים, שזורמים היטב ובקלילות, אך גם יש בהם לא מעט התבוננות עמוקה פנימה. זה המשך מצויין לאלבום הבכורה שלהם -Lonesome Dreams. כמו קודמו, גם כאן כמעט כל רצועה יכלה בכיף להשתלב בפסקול אופטימי לאיזה Feel-Good Movie ולהפוך ללהיט. כפי שהנציג מאלבום הבכורה, Ends of the Earth, עשה השנה בפרק סיום העונה של הסדרה Community.

הוא אולי טיפה ארוך מדי בשביל הסגנון שלו, אבל שיר אחרי שיר האווירה של Strange Trails נשארת שם כל הזמן, בתוך מסע מסוים בו משתלבות הרצועות עם הצלילים, באלבום שיכול להוריד דמעה וגם להעלות את המוראל והכוח הפנימי באותה הנשימה.

Love Like Ghosts

Fool For Love

———————————————————————————————————-

 

31. !Drive By-Truckers – It’s Great To Be Alive
rsz_dbt_box

בשנה שעברה הדרייב ביי טראקרס הגיעו לריצת שלוש הופעות ב-Fillmore של סן פרנסיסקו. שלוש הופעות שהוקלטו והמיטב שבהן שוחרר השנה באלבום ההופעה "It’s Great To Be Alive". הוצאה מאסיבית עם שלושה דיסקים ולא פחות מ-35 שירים מתוך הערבים הללו. זו בעיקרון הפעם הראשונה שיוצא לטראקרס אלבום הופעה רשמי ראוי ואמיתי. היה אחד ממש בתחילת הדרך, בתקופת שני האלבומים הראשונים, וגם היתה את ההוצאה של Austin City Limits. אבל סוף סוף מגיע אלבום שמייצג הכי טוב את הטראקרס בלייב, בהופעות האדירות על הבמה מול הקהל שלהם.

יש פה נציגים מכל אלבומי הלהקה, כולל כמובן כמה מ-English Oceans של השנה שעברה. שום דבר לא מכין אותך לחווייה של באמת להיות בהופעה שלהם וצריכים להיות שם כדי להבין ולספוג מהאווירה איתם יחד במציאות, אבל אם כבר יושבים בבית, זה הדבר שהכי מתקרב. לקהל המשפחתי החם, לרוקנ'רול החופשי, למוזיקה נטו בלי שום שטיקים והופעה מיוזעת ונפלאה ישר לפנים של הטראקרס.

The Living Bubba

Zip City

———————————————————————————————————-

 

30. Father John Misty – I Love You, Honeybear
fjm-iloveyouhoneybear-900

לפני שלוש שנים אלבום הבכורה של ג'וש טילמן, או Father John Misty, היה הפתעה גדולה והתברג די גבוה בסיכום שלי. השנה הגיע אלבומו השני, שממשיך להיות מושפע מהמעבר וההתרחשויות של לורל קניון, קליפורניה. ג'ונתן וילסון גם ממשיך לשבת על כיסא המפיק, ויחד איתו טילמן הביא לנו עוד אלבום ראוי וצבעוני, מלא בהתבוננות על הסביבה ועל עצמו.

יש פה שירים גם נוקבים, גם עם קצת הומור, והרבה הרבה רגש. אני מעדיף יותר את קריירת הסולו הזו של טילמן מאשר עבודתו כמתופף ה-Fleet Foxes. יש בו פשוט יותר מדי כישרון ומתאים לו להיות בקדמת הבמה עם הקול האישי שלו. עם שני אלבומים מוצלחים ביד, אפשר כבר להגיד שקריירת הסולו התחילה באופן מבריק. עבר גם בדיוק מספיק זמן מאלבום הבכורה כדי לרצות לטעום עוד מהכתיבה והביצועים המעניינים של טילמן תחת השם Father John Misty. רק שימשיך ככה.

When You're Smiling And Astride Me

Holy Shit 

———————————————————————————————————-

 

29. Nathaniel Rateliff And The Night Sweats
3465893jpg

נתניאל רייטליף כבר הוציא אלבומים בעבר, סולו או הרכבים אחרים. אבל הוא בלט לי מאוד עם הלהקה החדשה שלו, ה-Night Sweats (באחד השמות האהובים עלי השנה). יחד איתם הוא מוציא אלבום ראשון, שהיה אחד היותר כיפיים שנתקלתי בהם. השורשים של רייטליף מגיעים מהרבה השפעות של גוספל-סול ו-R&B, וכך גם נשמע האלבום, רק באיזה ספין קטן יותר שובבי ומודרני. מה שהופך אותו למשהו שונה ודי מגניב.

בשנים האחרונות יש איזו תחייה חזקה יותר של ההשפעות הללו, דווקא עם אמנים לבנים שמכניסים בז'אנרים איזה משהו נוסף. זה קרה גם שנה שעברה עם האלבום המעולה של סיינט פול וה-Broken Bones ועוד אחד בסביבה הזו יגיע מאוחר יותר פה ברשימה. אני ממש אוהב את זה. אלבומים עם הרבה נשמה בשנות האלפיים, כפי שאלבום הבכורה הזה מוסיף היטב.

.S.O.B

Howling At Nothing 

———————————————————————————————————-

 

28. Justin Townes Earle – Absent Fathers
justin-townes-earle-absent-fathers

עוד אחד מה"רגילים" של הבלוג. ג'סטין טאונס ארל היה בסיכום הראשון של 2010, ביקר שוב ב-2012 וגם בשנה שעברה, עם האלבום Single Mothers. למעשה ארבעה חודשים בלבד לאחר יציאת אותו אלבום הוא שיחרר ממש בתחילת 2015 את ההמשך שלו – Absent Fathers. עוד אחד מהאלבומים שפתחו לי את השנה ונשארו חזקים עד עכשיו. ג'סטין כתב הרבה שירים שנה שעברה והחליט לפצל את הסשנים לשני חלקים. בניגוד לאלבומים אחרים שיוצאים בטווח זמן קרוב כי פשוט היו הרבה חומרים, פה יש המשכיות נורא ברורה. בשמות, האווירה והנושאים בתוך השירים. קצת מצחיק שרק בזמן כתיבת שורות אלו שמתי לב שהאלבום של אבא שלו, סטיב ארל, בסוף יצא אצלי מהחמישים, ואיך זה מתקשר גם כן לשם של האלבום של ג'סטין…שיעשע אותי.

קיצר, Absent Fathers שומר על הרמה של קודמו ומשלים שני חצאים שיוצרים יצירה שלמה למעשה שמחולקת ועושה את העבודה. לחוד וכמקשה אחת אפילו (הם משלימים בדיוק שעה ביחד, אפשר גם לשמוע אותם רצוף כמו אלבום כפול). יש פה כרגיל הרבה מג'סטין טאונס ארל שאני נורא אוהב, עם הרגש האפלולי, הקצב שמגיח מדי פעם ורגעים נהדרים עם השילוב של הפדל-סטיל ברקע, לצד הקול והמילים.

Call Ya Momma

Farther From Me 

———————————————————————————————————-

 

27. American Aquarium – Wolves
AA_WOLVES_COVER_400_400_s_c1

אמריקן אקווריום הם מההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון בסצינת הרוק הדרומי הבועט והאלט-קאנטרי. יש להם סאונד שקרוב גם ללהקות אהובות עלי אחרות כמו הדרייב ביי טראקרס ו-Lucero שהיו כאן קודם. האלבום האחרון שלהם, Burn.Flicker.Die, יצא לפני שנתיים וחצי והוא היה אמור להיות שירת הברבור של ההרכב. הלהקה היתה די מותשת מהדרכים, בצרות כלכליות ויחסים לא משהו בין חברי ההרכב. הם די החליטו לפרק את החבילה אחרי שהאלבום הזה יצא. אבל אז הוא פתאום הצליח במידה מסויימת, מה שגרם להם לחזור מההחלטה ולהמשיך הלאה.

האלבום החדש Wolves הוציא אותם לדרך חדשה. חברי הלהקה הגיעו מגובשים יותר, נקיים יותר (מאלכוהול ודברים אחרים) וממקום טוב יותר. במיוחד מנהיג ההרכב BJ Barham. הם עזבו את חברת התקליטים שלהם והחליטו לשחרר את האלבום החדש בהוצאה עצמית. הם פתחו דף מימון שהגיע ליעדו די מהר וכביכול הקהל הוא זה שעזר להם להיכנס לאולפן ולהקליט את האלבום. זה אלבום של לידה מחדש, והוא נהדר. הסאונד שלהם נשאר אותו הדבר, אך הוא נקי יותר, מגובש ומגיע ממקום שמח ושלם. השירים והקול של Barham פוגעים לפעמים בול בעצבים, נעים בין בלאדות אישיות חזקות לסולואים מלוכלכים ולכל אורך Wolves יש הרגשה שזה אולי האלבום הטוב ביותר של אמריקן אקווריום. או לפחות הכי שלם.

Family Problems

Man I'm Supposed To Be

———————————————————————————————————-

 

26. Brent Best – Your Dog, Champ
MI0003900285

ברנט בסט, מעבר לעובדה שיש לו שם של סופר-הירו, הוא גם הסולן של ההרכב Slobberbone. שם שאני מכיר, אבל אף פעם לא משך אותי יותר מדי. השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון, שדווקא עשה לי את זה ממש. למעשה יצאו השנה כמה וכמה אלבומים נורא מוצלחים בסגנון הזה, של הסינגר\סונגרייטר הדרומי. יהיו עוד בהמשך.

כמו הקודם ברשימה, גם האלבום הזה של בסט מומן ע"י מעריצים כמתנה אליהם, ללא לייבל גדול (או קטן) מאחוריו. אלבום שלא קל להגיע אליו, אבל שווה כשמגלים את תוכנו. יש פה שורה של שירים מאוד אישיים, שמעלים את רף הרגש והיופי. כל רצועה היא כמו עוד פרק או הפיכת דף בספר אוטוביוגרפי. כזה של בן-אדם ומשפחה שאתה לא מכיר, אבל רוצה להמשיך לשמוע ולדעת את ההמשך.

It Is You

Aunt Ramona 

———————————————————————————————————-

 

25. Seth Avett & Jessica Lea Mayfield Sing Elliott Smith
MI0003827222

שני שמות שמוכרים לעוקבי הבלוג, במיוחד ג'סיקה לי מייפילד, אותה אני מלווה בערך מאלבום הבכורה. היתה פה שנה שעברה עם אלבומה השלישי והשנה היא חברה לסת' אבט (The Avett Brothers) בשביל להקליט אלבום של שירי אליוט סמית'. בדרך כלל אלבומי מחווה כאלו מבוצעים ע"י שורה של אמנים שונים. אני יכול לחשוב על כמה בודדים מוצלחים מהשנים האחרונות שהוקלטו ע"י אמן ספציפי; נגיד Townes של סטיב ארל או For Willie של Phosphorescent.

אליוט סמית' זה אחד שלא קל לגעת בשיריו. הם אומנם די פשוטים, אך הקול הייחודי שלו והאווירה שיצר זה משהו שאי אפשר לשחזר. אבל הגרסאות פה של סת' וג'סיקה הפתיעו אותי מאוד לטובה. ברמה שרציתי לחזור כל הזמן לשירים כאן, העדפתי לשמוע את הגרסאות שלהם בהרבה תקופות ולא את המקור. הם הכניסו משהו חדש וטרי לשירים הללו, ששומרים על היופי הענק שלהם, מזכירים כמה הם טובים ואפילו איך אפשר להפוך חלק מהם למשהו קצת אחר. יש פה מצד אחד מחווה מעולה ומקסימה ובצד אחר גיוון וחידוש בגרסאות הטריות, שרובן מובלות ע"י קול נשי ומספקים גם הרמוניות מצויינות. מביא איזה ספין כלשהו שעובד ממש טוב. פלוס בחירות השירים מצוינות. הם הצליחו יחד לגרום לי הוזיל דמעה או שתיים השנה עם שירים שלא שמעתי שנים ולא חשבתי שיהיה לי איתם כזה חיבור נוסף.

Fond Farewell

Twilight

———————————————————————————————————-

 

24. Ryan Bingham – Fear And Saturday Night
Fear-Saturday-Night-Album-Cover-e1414000950534

עוד אחד שאני עוקב אחריו מתחילת הקריירה זה ראיין בינגהם. מי שאחראי על אלבום השנה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010 וגם התכבד להיות הנושא של הפוסט הראשון אי פעם שכתבתי פה, לפני כמעט שש שנים. בינגהם הוציא השנה את אלבומו החמישי. אלבום שבניגוד לקודמו גם סיפק מאוד את הציפיות שלי וגם הביא לי קצת זמן להתגעגע למוזיקה שלו, לאחר שלוש שנים הפסקה. המרחק הכי ארוך בין אלבומיו עד כה.

זה אלבום שמאוד שמחתי לשמוע בפעם הראשונה והוא נשאר באותה רמה אצלי עד עכשיו. הוא חוזר יותר לאווירה והאיכות שמזכירים את האלבומים הראשונים. לדעתי כל מי שכבר מכיר ואוהב אותו, יהנה מאוד מ-Fear And Saturday Night. אלבום שתופס את ראיין בינגהם במקום די טוב בקריירה, אחרי ההייפ הקטן של הזכיה באוסקר לפני כמה שנים, עם יותר חזרה למקורות והתרחקות מהמיינסטרים. עם אותו קול חרוך, האקוסטית, החשמלית, המפוחית והשירים הקטנים שמרגישים כאילו נכתבו בצד הדרך. כזו שהובילה למקום טוב והחזירה לי את החדווה למוזיקה שלו.

Broken Heart Tattoos

Fear And Saturday Night 

  • רצועת בונוסלמיקס סוקר קריירה מיוחד של ראיין בינגהם שערכתי השנה לכבוד צאת האלבום החדש.

———————————————————————————————————-

 

23. James McMurtry – Complicated Game
2015-01-16-61PAj6xYEqL-thumb

אחת הידיעות המשמחות השנה היתה לשמוע שג'יימס מקמורטרי מוציא אלבום טרי. אלבום ראשון אחרי לא פחות משבע שנים. לא ממש יצא לי לכתוב עליו קודם. בשבילי הוא תמיד היה הדבר שהכי קרוב היום לטאונס ואן זאנט, או פשוט נושא את הלפיד בצורה הטובה ביותר. הוא טרובדור מוזיקלי וכותב שירים מצויין. הוא נמצא בסביבה עוד מסוף שנות השמונים, אבל מעולם לא פרץ כ"כ ונשאר מוכר בסצינות יחסית קטנות. מבחינתי השם שלו צריך להיות מוכר הרבה יותר.

מקמורטרי יצר עם Complicated Game אלבום מלא בשירים עמומים וקודרים, אך גם צבעוניים בדרכו שלו. יצירה שמזכירה את ה-Singer-Songwriters הגדולים של הפולק-רוק-קאנטרי שפרצו בשנות השישים והשבעים. יש בו עגמומיות ורכות במידה הנכונה, כתיבה ודמויות מושכות וסיפורים פשוטים ששזורים בין השירים. השם שלו כנראה בחיים לא יהיה כזה מוכר או מושך. המוזיקה שלו דווקא כן, במיוחד למי שמחובר לז'אנרים האלה ורוצה לעצור רגע בצד, להעלות אליו טרמפיסט עם אקוסטית על הגב ולשמוע את מה שיש לו לספר במשך איזו שעה. הנאה מובטחת.

How'm I Gonna Find You Now

Copper Canteen 

———————————————————————————————————-

 

22. Buxton – Half a Native
MI0003823218

אחד האלבומים שהפתיעו אותי השנה היה החדש של Buxton, הרכב מטקסס שכבר הוציא מספר אלבומים קודם לכן. הסיבה להפתעה מגיעה בהרבה גיוון ועושר מוזיקלי. הם היו ידועים יותר בפולק-רוק שלהם, אבל ב-Half a Native הם נעים בין פופ-רוק נעים, פולק-אמריקנה וקצת קטעים מרחפים, שנותנים להם להיות יותר משוחררים.

תום מונהאן, עוד שם מוכר בבלוג, הפיק את האלבום. ההשפעה שלו ניכרת והוא ממשיך לככב אצלי כאחד המפיקים האהובים עלי בעשור האחרון. וזה אפילו לא האלבום הכי טוב לדעתי שהוא עבד עליו השנה…

Miss Catalina 1992

Half a Native 

———————————————————————————————————-

 

21. Waxahatchee – Ivy Tripp
MI0003852824

מגיעים לאלבום השלישי של Waxahatchee, ההרכב שמאחוריו נמצאת המוזיקאית קייטי קראצ'פילד. מהאלבומים האלה שלא היה לי מושג מה אחשוב עליהם לפני כן והביאו לי איזה זבנג לפנים כשלחצתי פליי. לקראצ'פילד יש את הרגש של שרון ואן אטן, אבל עם איזו תוספת בועטת במעטפת סאונד שונה. יש בו מספר שירים עם התבוננות נורא אמיתית על יחסים, תחת צלילים קצת מעוותים שיוצרים משהו שבועט חזק בעצבים.

אחת הדוגמאות הכי טובות היא "Air", משירי השלוש דקות האלה שעושים כ"כ הרבה. בהגשה, העוצמה וכמובן המילים ("You were patiently giving me everything that I will never need"). אחד מהשירים הבולטים אצלי השנה. האלבום מלא בשירים שיכולים להיות ממש קליטים, אבל לא בצד המסחרי של הדבר. אלא קליטים יותר למי שמתחבר למצב והרגש המתפרץ באווירה, או פשוט היה שם פעם.

Air

Under A Rock 

———————————————————————————————————-

 

20. Dave Rawlings Machine – Nashville Obsolete
MI0003921752

גיליאן וולש ודייב רולינגס חזרו השנה, הפעם עם אלבום שני עם דייב בפרונט, תחת השם Dave Rawlings Machine. זה מגיע שש שנים אחרי האלבום הקודם של ה-Machine. יש לאלבום את אחת הפתיחות הכי טובות של השנה. למעשה אם כל האלבום היה כמו שני השירים הראשונים הוא היה מועמד לאלבום השנה כנראה. אבל עדיין אני אוהב מאוד את האווירה שדייב וגיליאן יצרו פה. שבע רצועות בלבד נמצאות ב-Nashville Obsolete, עם שתיים-שלוש די ארוכות שנותנות הרבה רווח וחופש לגיטרה האקוסטית של דייב וההרמוניות עם גיליאן.

בין בלאדות סיפוריות למלודיות אקוסטיות מושלמות, האלבום הזה הוא עוד דוגמה לפולק המקסים שהזוג הזה יוצר. גם אם הוא טיפה פחות נוח לחיבור מהאלבום האחרון של גיליאן או הקודם של ה-Dave Rawlings Machine, זה עדיין מאלבומי הפולק הטובים ביותר של השנה.

The Weekend

Short Haired Woman Blues 

———————————————————————————————————-

 

19. Futurebirds – Hotel Parties
futurebirds-560x560-560x560-400x400

אחד האלבומים שהכי הפתיעו אותי לטובה בסיכום לפני שנתיים היה Baba Yaga, אלבומם השני של Futurebirds. ההרכב מאת'נס ג'ורג'יה חזר השנה עם אלבומו השלישי – Hotel Parties. גם פה שילובים אדוקים של גיטרות חשמליות ופדל-סטיל, יחד עם הזרימה ה"חלומית" הזו במוזיקה אצלם שעושה לי את זה מאוד. לא כל השירים פה סוחפים אולי כמו באלבום הקודם. יש פה משהו יותר רך ורגיש לדעתי, למרות שהוא לא בטוח כזה מורגש. בגדול Hotel Parties שומר על הסאונד שלהם ויחד עם זאת מראה גם משהו טיפה שונה. שואב מעט מן האלבום הראשון וגם נסחף מדי פעם עם שאריות האפקט הטריפי של השני.

Rodeo

Deadbeat Hits

———————————————————————————————————-

 

18. Vetiver – Complete Strangers
Vetiver_CompleteStrangers_400x400

לא נתקלתי בהרבה ביקורות אוהדות על החדש של Vetiver השנה. אני אישית אהבתי אותו מאוד. עוד יותר מכך – אני חושב שהוא מתעלה על שני האלבומים האחרונים שלהם. Vetiver מהלהקות האהובות עלי בעשור האחרון. האמת שקשה כבר היום להגדיר אותם להקה, אלא זה יותר המנהיג אנדי קביק שמגובה קצת ע"י אחרים. זה לגמרי השואו שלו. הכותב של כל השירים, הקול ושיתוף הפעולה הארוך עם טום מונהאן, המפיק הקבוע של Vetiver שממשיך איתם גם ב-Complete Strangers.

המוזיקה שלהם תמיד הרגיעה אותי ועם זאת הצליחה לרגש בטירוף. זו כבר לא להקת הפריק-פולק נטו מתחילת הדרך. הם די התקדמו מוזיקלית עם הזמן. מבחינתי בשני האלבומים האחרונים שהגיעו אחרי Thing of the Past (אלבום הקאברים המופלא), הם החלו לפזול לכיוונים מקוריים שונים. אם זה קצת יותר חשמל, מעט נגיעות אלקטרוניות, עיבודים כבדים יותר וקצת משקל אקלקטי שקיבלתי בחיוב. אני אוהב שהרכבים מפתחים את עצמם ומוצאים כיוונים חדשים. מה שהיה לי נורא יפה באלבום הנוכחי, זה השילוב של אותו פיתוח יחד עם חזרה לסאונד הפשוט שהיה אפשר למצוא בשני אלבומיהם הראשונים. הם עדיין עושים לי הרבה חום נעים בפנים וגם באלבום הזה יש קטעים פשוטים שמצליחים להיות לגמרי מהפנטים. חלק מהקסם של אנדי קאביק ו-Vetiver. כזה שלפחות אצלי עדיין נשמר כאן לחלוטין.

Last Hurrah

Stranger Still

  • רצועת בונוסלמיקס סוקר קריירה מיוחד של Vetiver שערכתי השנה לכבוד יציאת האלבום החדש.

———————————————————————————————————-

 

17. Alabama Shakes – Sound & Color
t229393848-i963011978_s400

החדש של אלבמה שייקס היה בשבילי השנה דוגמה מושלמת לאיך נשמע אלבום שני מוצלח. כי הוא לוקח את הסאונד של אלבום הבכורה המעולה והז'אנרים שבבסיס ההרכב, ממשיך אותך נהדר ובאותו זמן מתערבב עם עוד כל מיני צדדים שלא היו שם בהתחלה. מאוד אהבתי את האקסטרא חיפוש מוזיקלי ששומעים ב-Sound & Color. יש פה כמה שירים שלא שמעתי באלבום הבכורה מבחינת סגנון טיפה משתנה, וזה מעולה.

בריטני הווארד עדיין אדירה, הבלוז-סול-רוק-דרומי ממשיך לתת בראש, פלוס מקבל איזה שדרוג של גאראג', יותר פיתוח של שירים והרגשה שללהקה יש את החופש לגעת בכל דבר שבא להם. אני ממש אשמח אם הם ימשיכו ככה מאלבום לאלבום. הם לא משתנים ממש, אבל כן מוסיפים אלמנטים קטנים בסאונד שנותנים לאלבום ולמאזין לבקר במחוזות קרובים ואז לחזור הביתה. זה משאיר עניין וכשהם ממשיכים להישמע ככה, ההנאה גדולה. הם משלימים עם האלבום הזה פתיחת קריירה חזקה מאוד, במיוחד עם מבחן האלבום השני שעבר אצלי בהצטיינות.

Future People

Gemini 

———————————————————————————————————-

 

16. Heartless Bastards – Restless Ones
611WGSLbanL

אחד האלבומים המובילים ושהכי אהבתי להפיץ בסיכום של 2012 היה Arrow של ה-Heartless Bastards. הוא סיים אז במקום השלישי וגרם לי להתאהב בלהקה ובסולנית אריקה וונרסטרום. השנה הגיע הפולו-אפ שלו – Restless Ones. אלבום שממשיך מצויין את הסגנון והסאונד מלפני שלוש שנים, בשילוב של רוק בועט עם שורשיות מאוד קליטים.

הקול המיוחד של וונרסטרום המשיך השנה לצוף יפה מעל הצלילים והמלודיות המושכות הללו. אין ספק שבשני האלבומים האחרונים הלהקה מצאה את הסאונד שלה, אחרי נסיונות שונים באלבומים הקודמים וחילופי חברי להקה. הם רצים עם אותו ליין-אפ כבר כמה שנים והגיעו איתו הביתה, למקום שחיפשו. או כך לפחות זה נשמע. בסיכום דאז כתבתי על Arrow שזה האלבום עם הכי הרבה להיטים שהם לא להיטים…ושזו המחמאה הכי גדולה שאני יכול להביא לו. האלבום Restless Ones ממשיך לייצר שירים כאלו ובאותו הזמן להישאר עדיין רענן, טרי ומושך. הם המשיכו בשבילי בדיוק בנקודה שהפסיקו דאז, וגם אם ההוצאה הנוכחית לא נמצאת בטופ 10 כמו קודמה, עדיין מגיע לה וללהקה את הטופ 20 הראוי אצלי.

בנוסף, לאלבום יש את אחת העטיפות המרהיבות של השנה. מושך מבחוץ ומרגיש חם מבפנים.

Wind Up Bird

Pocket Full of Thirst

———————————————————————————————————-

 

15. Rhiannon Giddens – Tomorrow Is My Turn
MI0003821426

אחד מאלבומי הבכורה האהובים עלי השנה שייך לריהנון גידנס. לפני שנתיים היא השתתפה באירוע מוזיקלי של הסרט Inside Llewyn Davis, שם גילה אותה המפיק טי בון בורנט. שנה שעברה הוא צירף אותה ל-New Basement Tapes והשנה הוא הפיק את אלבומה הראשון, כשהיא במרכז. אלבום קאנטרי-בלוז, עם נגיעות של פולק ומוזיקת עולם. גידנס מבצעת פה שירים שנכתבו רק ע"י נשים או התפרסמו בגלל קולות נשיים מוכרים. היא עושה זאת בדרכה שלה ויוצרת קסם ענוג לאורך הרצועות שמשלימות את Tomorrow Is My Turn.

אור זרקורים כולו עליה ואחרי ששומעים אותה כאן מבינים שמגיע לה כ"כ להיות בפרונט. אחת התגליות המרטיטות של השנים האחרונות. הגרסה שלה ל-She’s Got You של פטסי קליין הפכה לאחד משירי השנה שלי, וזה קורה לשיר שנולד במקור לפני חמישה עשורים. היא פשוט ילדה אותו מחדש. לשמוע אותה שרה בית ספציפי* שם עשה לי תערובת רגשית בבטן שלא ידעתי אם להתרגש או לבכות או להחליף את ה-She ב-He ולדמיין שזה אני. יש כאן התחלה של קריירת סולו שיהיה מעניין לראות לאן תמשיך. ארצה לראות גם שירים מקוריים שלה בהמשך. מעריך שזה יקרה.

She's Got You

Black Is The Color 

*
I've got the records that we used to share"
And they still sound the same as when you were here
The only thing different, the only thing new
"I've got the records, she's got you

———————————————————————————————————-

 

14. John Moreland – High On Tulsa Heat
noise_johnmoreland

מכל הטרובדורים המודרנים שאוחזים בלפיד האלט-קאנטרי\אמריקנה הנוכחי, האלבום החדש של ג'ון מורלנד הכי תפס אותי לא מוכן השנה. מהחיבורים האלה שקשה להסביר, כי אין פה משהו שנשמע ממש אחרת או מאוד שונה. עם זאת, המילים והמשפטים של מורלנד פשוט החזיקו אותי נורא קשוב בזמן ההאזנות החוזרות ל-High On Tulsa Heat, אלבומו השלישי.

מורלנד הוא בחור גדול מאוקלהומה. מהטיפוסים שנראים כאילו הם עובדים בתחנת דלק בעיירה נידחת וצדים לעצמם את ארוחת הערב בתוספת איזה נזיד מקופסת שימורים. מאחורי המראה הפשוט הזה מסתתר המון רגש. השירים של מורלנד מגיעים ישר מהלב וגיליתי בהם הרבה אנושיות. הוא ממש לא מגלה למאזין דברים חדשים, עם זה בסגנון או ההשפעות, אבל יש בו הרבה אמת. כזו שקל לך להתחבר אליה, כי אתה מרגיש שהיא מגיעה הישר מהמציאות הכואבת. בכל שמיעה של האלבום הזה השנה הרגשתי ככה. אם זה בשבת חמימה בצהריים עם הקפה, או בלילות קרים באמצע השבוע עם האלכוהול. ג'ון מורלנד גרם לי להאמין ולהתחבר לא רק למוזיקה שלו, אלא גם בו.

White Flag

Losing Sleep Tonight

———————————————————————————————————-

13. Dawes – All Your Favorite Bands
allyourfavoritebandscoverjb

עוד הרכב יחסית ותיק אצלי בבלוג. הם הופיעו פה לראשונה ב-2011 ואף הגיעו אצלי למקום השני באותה שנה עם האלבום Nothing Is Wrong. הגדולה של Dawes זה לבצע שירי פרידה, עצב והתרפקות שחלק מהם מתחבאים תחת מוזיקה קצת משקרת. כזו שנשמעת "שמחה" או קצבית, עם ריפים קליטים כאלו של גיטרות. אני ממש אוהב את זה אצלם, כי הם מעבירים תחושות באופן מושלם לפעמים, אבל גורמים לך לחייך במקום לבכות. הצד הזה הופיע הרבה ב-Nothing Is Wrong והיה סיבה מובהקת לאהבה שלי אליו. האלבום החדש All Your Favorite Bands חוזר לשם ומפעיל מחדש את הקסם של Dawes. זה שהיה קצת חסר לי באלבום הקודם שביניהם.

ההפקה הפעם נפלה על דייב רולינגס שביקר פה קודם. הוא איכשהו הצליח להחזיר פשטות קסומה כזו לתוך המוזיקה שלהם ולתת לה לזרום בחופשיות לכל אורך האלבום. יש פה שירים שתפסו אותי על השמיעה הראשונה, כמו אחד משירי השנה שלי I Can’t Think About It Now ואיתו שיר הנושא הקטן אך כ"כ מקסים, עם האיחול הכי טוב שאפשר להביא לחולי מוזיקה, שאף להקה אהובה שלך לא תתפרק. משהו שקצת נגע בי בקטע Bitter-Sweet אחרי שבתחילת 2015 הלהקה האהובה עלי התפרקה סופית…השנה גם ראיתי את Dawes לראשונה בלייב והם היו מעולים, מה שגרם להם לבלוט אצלי עוד ולחזור שוב לאלבום הזה ולתת לו להעלות בי עוד חיוכים מרירים\אמיתיים\טובים על הפנים כשהשנה מסתיימת.

I Can't Think About It Now

All Your Favorite Bands 

———————————————————————————————————-

 

12. Courtney Barnett – Sometimes I Sit And Think, And Sometimes I Just Sit
square-400

אין ספק שזו היתה שנת הפריצה של קורטני ברנט. אבל וואו, לא חשבתי שזה יגיע בכ"כ הרבה כוח והצלחה מטורפים. האמת שמגיע לה וגם אלבום הבכורה המלא הראשון שיצא לה השנה (עם השם הסופר-ארוך שלו) היה ראוי להוביל אותה לשם. נתקלתי בה לראשונה לפני שנתיים כשיצא הסינגל של Avant Gardener, שגיבה את A Sea of Split Peas – הוצאה שמאגדת את שני ה-EP’s שיצאו לה בזמנו יחד. הוצאה מומלצת מאוד. אבל עכשיו יש לה אלבום בכורה מלא ומעולה להישען עליו.

ברנט היא נסיכת האינדי של השנה כנראה. בגדול היא עושה פופ-רוק נחמד שגם יודע לבעוט כשצריך. אבל יש בה משהו מאוד מדבק…זה גם הסגנון והגשת הליריקה המיוחדת שלה, הקצת שונה. אולי גם המבטא. היא כאילו יורה מתת-מקלע את ה- Lyrics, החריזות והשנינות בכתיבה שלה, שכולם משתלבים טוב במלודיות וסאונד קליטים. לפעמים היא יוצאת גם קצת מהמסגרת הקלילה יותר שעוטפת אותה והמוזיקה מקבלת נפח גדול יותר. יש כמה קטעים כאלו באלבום שאני מאוד אוהב. היא יודעת לעשות כסאח ולהיות מתוקה באותו הזמן. היא ממגנטת ואם היא לא נמאסה עלי עדיין אחרי השנה המטורפת הזו בה השמיעו אותה בכל חור, כנראה שבאמת יש פה משהו טוב שיישאר גם לאחר כך.

Pedestrian At Best

Depreston

———————————————————————————————————-

11. Mikal Cronin – MCIII
MI0003860852

את האלבום הקודם של קרונין קניתי באיחור קל ולכן הוא לא היה עדיין בסיכומים שלי. אולי האלבום שהכי הצטערתי שלא הגעתי אליו מוקדם יותר, כי רציתי נורא להביא לו את הבמה פה. השנה הוא הוציא את אלבומו השלישי וסוף סוף אני יכול להציג אותו. האמת שהאלבום הזה מאוד הפתיע אותי לטובה. עד כדי כך שאני אפילו מופתע שהוא נכנס אצלי במיקום יחסית גבוה. הוא התחיל נמוך יותר וכל פעם שעברתי על המיקום נזכרתי כמה אני אוהב אותו והוא קפץ קדימה.

קרונין סחף אותי על הצלילים הראשונים ב-MCIII, שם האלבום הלא מקורי בעליל שלו שוב. יש באלבום הזה משהו "נקי" יותר מקודמו, אם זה בהגשה או הפקה. בהחלט לטובה. באותו זמן נשאר הסאונד המלוכלך של קרונין בבסיסו ולא משנה את הסגנון והבסיס המוזיקלי ששלט גם באלבום הקודם. הוא פשוט לקח את זה לרמה קצת יותר גבוהה לדעתי. משהו באלבום הנוכחי הדליק אותי יותר. יש בנוסף איזה רעיון כאן, עם חצי ראשון אנרגטי, מעורר וכיפי ואז חצי שני שמחולק לאיזה סיפור של שישה שירים עם חיבור כמעט-מחרוזתי מסוים. שם אפשר למצוא גם את קרונין הרך יותר ולא פחות מוצלח.

Made My Mind Up

Control 

———————————————————————————————————-

 

10. Jason Isbell – Something More Than Free
Jason-Isbell-Something-More-Than-Free-Album-Review-Spotify-Stream

בשנתיים האחרונות איזבל נמצא בטופ של הקריירה שלו. אחרי ההצלחה המסחררת של האלבום הקודם Southeastern (שהיה אלבום השנה פה ב-2013), השם שלו הפך להיות הרבה יותר מוכר והוא ממלא אולמות גם הרבה יותר גדולים בהופעות. השנה הוא שיחרר את Something More Than Free, האלבום הממשיך. לא קל להיות אלבום שמגיע מיד אחרי יצירה ענקית ואישית שהצליחה גם באופן מסחרי. אבל האלבום הזה עבר את המבחן בהצלחה.

הוא לא ברמה של קודמו, זה נכון. אך הוא ממשיך אותו מצויין. הגדרתי את Something More Than Free כבוקר שאחרי הלילות של Southeastern. ג'ייסון במקום יותר בהיר ומובן, עם הווה נקי ומשפחה גם שהתרחבה השנה עם תינוקת. גם עם כל המשקל העצום שהיה על האלבום הזה, הוא מצליח להישאר ברמת כתיבה טובה, אין בו שיר רע ולכל אורכו אפשר למצוא את רגעי הקסם האלה בליריקה של איזבל. זה אלבום שממשיך את התקופה הנהדרת בקריירת הסולו שלו ולבסס אותו בעוד בתים כאחד מהכותבים ומספרי הסיפורים הכי טובים בסביבה. משהו שעוקביו מימי הדרייב ביי טראקרס יודעים מזמן, אבל בעזרת שני האלבומים האחרונים הרבה יותר מאזינים מגלים זאת. מגיע לו.

Children of Children

To A Band That I Loved 

Flagship 

  • רצועת בונוסלפוסט "יחסית קל יותר" עם הביקורת המלאה ומורחבת שכתבתי השנה על האלבום + מיקס סוקר קריירה של איזבל שערכתי לכבוד האלבום החדש.

———————————————————————————————————-

 

9. The Eagle Rock Gospel Singers – Heavenly Fire
t77390430-i1019313677_s400

אלבום הבכורה של השנה מבחינתי ואחד האלבומים הכי מפתיעים ומהנים שיצאו במהלך 2015. ה-Eagle Rock Gospel Singers, מלבד שמם המגניב, עושים גוספל מודרני משולב עם רוקנ'רול ונותנים ספין מעולה ומודרני לזמרי וזמרות הגוספל והכנסיות של שנות השלושים ומעלה. חבורה ממש חמודה, שמחלקת את הכתיבה בין המוזיקאים, וכמו כן חולקת Lead Vocals בשירים השונים בין המתופף וויל וודסוורת' לשתי זמרות הליווי שמדי פעם הופכות לסולניות.

יש פה הרמוניה מוזיקלית מושלמת, גם בין חברי ההרכב וגם בין הז'אנרים שמהם הם שואבים, עם שילוב השורשי עם המודרני. והתוצאה אדירה לדעתי. הם גם הקליטו את האלבום בדרך הישנה, כשכולם מנגנים קרוב ויחד מסביב למיקרופון ושרים כולם לאותו אחד. ההפקה באלבום הזה בנוסף מעולה. יש ב-Heavenly Fire מקבץ שירים שיכולים מאוד לרומם, להקפיץ ולזרוק את המאזין שנים אחורה עם שירים מקוריים לגמרי שיכלו להיכתב גם ב-1950 ולהפוך לקלאסיקות נשמה וגוספל שהגדולים בז'אנר מבצעים עד היום. אבל אלו שירים טריים וחדשים לחלוטין, של להקה קטנה שהעלתה לי השנה על הפנים המון חיוכים עם המוזיקה של אלבום הבכורה שלה.

Little Light

Heavenly Fire

No Apologies 

———————————————————————————————————-

8. Israel Nash – Silver Season
MI0003922297

לפני שנתיים ישראל נאש פרץ בגדול עם Rain Plans, שגם כיכב אצלי בסיכום של 2013 והיה אחד האלבומים ששמחתי נורא לשתף ולהפיץ. בשנה שעברה תפסתי אותו בהופעה בארה"ב והוא היה נהדר גם על הבמה. האווירה החיובית הזו המשיכה השנה עם אלבומו הרביעי – Silver Season. אם ציינתי קודם את ההמשכיות של ה-Heartless Bastards, אז גם פה היתה לי המשכיות מובהקת בסאונד של האלבום הקודם. הגיטרות הגולשות והפדל-סטיל המלטף זורמים היטב גם פה עם מספר שירים סוחפים.

יש פה עוד אלבום צבעוני ועשיר, שאם היה לו משהו קצת מפתיע בנוסף, יש מצב שהוא היה מועמד לאלבום שנה. עדיין, גם הוא כמו קודמו, מספיק טוב וראוי כדי להיכנס אצלי לעשיריה. ישראל נאש, ממש כמו איזבל, נועל עם Silver Season שנתיים מוצלחות עד-מאוד, שגם הביאו לו שם גדול יותר בתעשיית המוזיקה וגם נתנו לנו שני אלבומים מצויינים.

Willow

LA Lately

A Coat of Many Colors

———————————————————————————————————-

 

7. Wilco – Star Wars
MI0003897446

ביום בהיר אחד בחודש יולי האחרון, וילקו הפתיעו את כולם עם אלבום חדש ללא הודעה מוקדמת. ועוד בחינם. אחרי כל חגיגות 20 השנה ללהקה הם נשענו יותר אחורה והביאו לנו אלבום קטן בהרגשה, קצת שונה ופשוט מצויין. האמת שהופתעתי עד כמה התחברתי אליו וזה רק התגבר ככל שהזמן עבר מאז יציאתו. האלבום Star Wars הוא כבר התשיעי של וילקו, מגיע ארבע שנים אחרי The Whole Love ויש פה משהו קצת אחר ממה שהתרגלנו. הסגנון שלו מתאים נורא להוצאה הספונטנית. קצת מעל חצי שעה בלבד של מוזיקה, מעט יותר נסיונית ועם סאונד יותר מלוכלך מהרגיל.

האלבום הזכיר לי באווירה והסגנון את Loose Fur, הפרויקט הצדדי של חברי הלהקה ג'ף טווידי, גלן קוטץ' עם ג'ים אורורק. יש פה יציאה קטנה מה-Comfort Zone הכללי של וילקו, ובאותו הזמן הוא שומר גם על היופי הרך שלהם לאורך הקריירה. יש צד ניסיוני ומחוספס ליד כמה שירי וילקו קלאסיים כאלו. אלבום לא מתייפייף או מתיימר גם למשהו ענק. הוא קטן, קצר, יותר אקספרימנטלי ומהווה תחנה נהדרת בקריירה של וילקו. בשבילי זו ההוצאה הכי טובה שלהם מאז Sky Blue Sky של 2007 וכיף גדול שגם אחרי עשרים שנה ואלבומים מעולים על הדרך, הם עדיין מגישים ככה בהפתעה רגעי קסם חדשים.

Random Name Generator

Magnetized

You Satallite 

———————————————————————————————————-

 

6. Will Johnson – Swan City Vampires
Will-Johnson-Swan-City-Vampires-2015

וויל ג'ונסון הוא שם שתמיד חוזר אצלי בבלוג. בשנים האחרונות הוא היה פה עם קריירת הסולו, ההרכבים New Multitudes ו-Overseas וכמובן Centro-Matic, הלהקה איתה הכי מזוהה, שהתפרקה שנה שעברה עם אלבום אחרון (וזו הלהקה אגב עליה איזבל כתב את שיר הנעילה באלבום שלו – To A Band That I Loved). ג'ונסון חזר השנה עם אלבום סולו חדש שלחץ אצלי על כל הכפתורים הנכונים. יש משהו מאוד קודר ומלנכולי במוזיקה שלו בדרך כלל. מלודיות מעורפלות ויפות שיצרו כאן מספר שירים מהטובים בדיסקוגרפיה שלו. אני לא אגזים אם אגיד שזה אולי האלבום הכי טוב שהוא הקליט.

גם פה היו לי איזה שני מועמדים לשירי שנה, עם משהו גס במוזיקה אצלם, אבל כ"כ נקי ומושך בהגשה והאווירה שג'ונסון יוצר איתם. היופי האפלולי מתפרס לאורך האלבום, שכמו הוצאות קודמות שלו, תופס אותי הכי חזק בשעות הקטנות של הלילה. זה אלבום עם הרגשה מאוד ביתית, הוא פשוט ומורכב יחד וזה בדרך כלל הקסם של וויל ג'ונסון והמוזיקה שהוא יוצר שמגיעה עמוק מבפנים.

Nameless, But A Lover

You vs. Off The Cuff

Call, Call, Call 

———————————————————————————————————-

 

5. My Morning Jacket – The Waterfall
186715

אין ספק שאם ישאלו אותי מי היה האמן\להקה הכי בולט\ים אצלי ב-2015 התשובה תהיה מיי מורנינג ג'אקט. אחת הלהקות הכי אהובות עלי הוציאה השנה את The Waterfall, אלבום האולפן השביעי שלהם. לכבוד האירוע הכנתי בבלוג פרויקט מטורף בו סיקרתי את כל הקריירה שלהם. בספטמבר האחרון גם טסתי שוב לראותם, בגיחת ההופעות חו"ל היחידה שלי השנה. ככה שעם כל זה הם חזרו לבלוט אצלי חבל על הזמן. אה, וגם בגלל אלבום חדש שמאוד אהבתי.

כמו שתי ההוצאות האחרונות, גם עם The Waterfall הג'אקט חיפשו כיוון מעט שונה. כזה שאהבתי והתחברתי אליו משמיעה ראשונה. הוא תפס אותי בדיוק באותו המקום בחיים בו ההרגשה והמילים שלו נמצאות גם כן. התרפקות על אהבה ואובדן, עם הזמן שעבר והיכולת הבוגרת יותר להסתכל אחורה בהשלמה גמורה, לדעת שאתה במקום חדש ומוכן גם להתחלה חדשה שאתה לא יודע איך תסתיים. עם שיר אחד שחופר על העבר ומסכם פרידה ואז שיר לאחר מכן שחוגג את החופש והלבד ואפשרות להיפתח מחדש ולתפוס שוב בזרועות פתוחות את הדבר הבא. זה האלבום שהכי סימל אצלי חופש כנראה השנה. כזה שאפשר לפרש אותו בכל מיני מובנים.

עם הזמן שחלף בשמיעות של האלבום חשתי שכל האזנה הוא יותר גודל עלי ואיתי. כמו התחלה של מערכת יחסים. הוא לא ברמה של It Still Moves ו-At Dawn. הוא לא קליט ומושך כמו "Z", לא ממש נותן בראש ובשבילי אין בו גם שורת שירים מוצלחת כמו שיש ב-Evil Urges. אבל יש בו משהו שאין באף אחד מהם. אווירה מאוד מסוימת ואחידה ושטף של שירים שיוצרים חיבור רגיש ואישי. זה אחד האלבומים הכי שלמים שלהם והדבר הכי קרוב לאלבום קונספט שג'ים ג'יימס יצר. וזה עבד עלי לחלוטין.

(Tropics (Erase Traces

Like A River

(In It's Infancy (The Waterfall 

———————————————————————————————————-

 

4. Blitzen Trapper – All Across This Land
LJX098_400

להרכב האהוב הזה מפורטלנד יש שורה של אלבומים טובים בעשור האחרון. ייצגתי אותם בסיכומים רק עם האלבום הקודם לפני שנתיים, כי התחלתי ממש להתעמק איתם טיפה מאוחר. השנה הם הוציאו את All Across This Land שגרם לי בהתחלה להגיד "אה, עוד אלבום ל-Blitzen Trapper, סבבה". אחרי כמה סיבובים איתו זה כבר התחלף ל-"דאם, זה אולי הופך לאלבום האהוב עלי שלהם!". כך אני חושב גם כרגע כשאני מסיים איתו את השנה.

הרוקנ'רול של ההרכב עולה מדרגה באלבום הנוכחי. יש בו שירים סופר-קליטים, עם ריפים מעולים. יש כאן רעש שיודע גם ללטף כשצריך. לאורך כל האלבום יש משהו מעורר וחד במוזיקה והצלילים, שמוקפים ברגישות ובהרגשה שהכל אפשרי. ביחד עם שמו, זה לגמרי אלבום דרכים. כזה שבוקע מרמקולים או אוזניות בזמן שבוהים בחלון על מה שקורה בחוץ. היו לי כמה שמיעות עם All Across This Land שהרגשתי שהזמן פוסק מלכת. החיים המשיכו רק אחרי שעשרת השירים הסתיימו ונהיה שקט. ואז הרעש של המציאות בחוץ. ואז לחצתי שוב פליי ולמשך 40 דקות ברחתי עם Blitzen Trapper למחוזות אחרים, על כל השבילים שהאלבום הזה הוביל אותי. על חלקם אני עדיין נמצא בזמן כתיבת שורות אלו. חובה מבחינתי לכל חובב של ההרכב, ותיק או חדש.

Cadillac Road

(Rock And Roll (Was Made For You

All Across This Land 

———————————————————————————————————-

 

3. Samantha Crain – Under Branch & Thorn & Tree
t260520237-i1001595259_s400

אחד הימים המוזיקליים המשמעותיים אצלי השנה היה ה-17 ביולי מסתבר, כי באותו היום שוחררו האלבומים של איזבל, של וילקו (אצלנו) ושל סמנת'ה קריין. שלושה שמסיימים אצלי את השנה בעשרת הגדולים. את האלבום של קריין אני הכי שמח לייצג פה, ובכלל, את השם שלה. כי נורא אהבתי גם את האלבום הקודם שהוציאה – Kid Face של 2013, אך הגעתי אליו טיפה מאוחר.

האלבום החדש עונה לשם Under Branch & Thorn & Tree. יש לו את הקטע שאני נורא אוהב של לשמוע את השם בתור משפט באחד השירים באלבום ואז הוא מקבל יותר נפח או משמעות. מעבר לזה, האלבום החדש קצת יותר עצוב לדעתי מקודמו. יש לכל אורכו מן המלנכוליות שיוצאת החוצה בכמה וכמה שירי פרידה טובים. הוא שזור באווירה ומילים של געגוע, אובדן, מבט אחורה וסאונד עגמומי-מהפנט שתפס אותי הרבה יותר חזק ככל שהזמן עם האלבום הזה עבר. סמנת'ה קריין חדרה לי עמוק לורידים והעצמות עם הרבה שירים פה. כלומר, איך אפשר לא להרגיש כלום בשיר שמתחיל במשפט "?When you come back could you bring my heart". 
אבל באמת שלכל אורך האלבום נזרקתי אחורה לתקופות אחרות בחיי, שאפילו שאני הרבה אחריהן, ראיתי אותן שוב בלבן של העיניים, דרך הצלילים והמילים של קריין. הוא זרק אותי אחורה ולצדדים.

האלבום כולל בין השאר גם כמה מועמדים לשירי השנה השלי, ביניהם If I Had Dollar ו-When You Come Back. הוא יצא באמצע הקיץ, אבל בהרגשה הוא אלבום חורף אולטימטיבי. אולי בגלל זה הוא גם מסיים לי את השנה במיקום כזה גבוה, למרות שבחודשים האחרונים נמשכתי הרבה יותר לאלבומים "שמחים" באופי ובסגנון. סמנת'ה קריין היא כישרון עולה ומהקולות הנשיים היותר טובים בסביבה כיום. אני נורא שמח שהשנה היתה לי ההזדמנות להציג כאן את הכתיבה ואת הקול שלה, עם מה שבשבילי הוא אלבום הפולק הטוב ביותר של 2015.

Outside The Pale

When You Come Back

If I Had A Dollar 

———————————————————————————————————-

 

2. Houndmouth – Little Neon Limelight
Houndmouth_LittleNeonLimelight_packshot_hi_res_400_400_s_c1

אחת ההפתעות הכי מהנות שלי השנה היה האלבום השני של Houndmouth. הרכב שמכיל רביעיית מוזיקאים שהוציאו את אחד האלבומים הצבעוניים ביותר של 2015 אצלי. יש פה בלוז, פולק, רוק'בילי, אמריקנה והמון קצב מסחרר ושובבות. נעים בין הרציני למחייך, עם מוזיקה שהיא תענוג אחד גדול. אני חושב שאם הם היו חוזרים בזמן ל-1967 ונוחתים ב-Big Pink ופוגשים את The Band, אז השירים של ה-Basement Tapes היו נשמעים אפילו יותר טוב…עם חשמל ויותר חופש ועושר מוזיקלי.

מה שקצת הכניס לי לראש את "הלהקה" זה שילוב הקולות של חברי ההרכב. יש פה שני סולנים משני המינים; מאט מאיירס וקייטי טופין. לפעמים זה הוא שמשתלט על שיר, לפעמים היא, אבל הרגעים הכי טובים של האלבום הם אלו שבהם הם מתחלקים בין הקולות בתוך השירים. גם הם וגם כל שאר חברי הלהקה שמגבים אותם, ההרמוניות והעטיפה המדבקת של כל צלילי האלבום. סוג צלילים מסחררים ועדינים גם יחד שהזיזו אצלי כל שריר ואיבר כמעט עם המוזיקה.

המפיק פה הוא דייב קוב, שמכניס אצלי השנה שני אלבומים לטופ 10 אחרי איזבל. הוא אחראי על ההפקה של שני האלבומים האחרונים של ג'ייסון, יחד עם האלבומים מהשנה שעברה של Rival Sons וסטרג'יל סימפסון. עם Little Neon Limelight הוא עוד יותר מתגבש כמפיק האהוב עלי בשנתיים האחרונות, ויחד איתו החברים של Houndmouth הפכו לי את 2015 לעסיסית ומהנה הרבה יותר.

Sedona

My Cousin Greg

'Darlin 

—————————————————————————————————————-

1. Golden Void – Berkana
goldenvoid-berkana

ברוב התקופות השנה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, נמשכתי יותר לסאונד חזק. לחשמל, סולואים, דיסטורשן. סוג המוזיקה שתעיף לי את הראש. רציתי משהו מלוכלך יותר. הרגשתי שאני רוצה לצעוק, אבל בלי להשמיע שום קול בעצמי. משהו שינער אותי. רציתי להעלות את הווליום ל-11. צלילים שיסחפו אותי למקומות אחרים.
בחודש ספטמבר האחרון יצא Berkana, האלבום השני של Golden Void, ונתן לי, לאוזניים ולגוף שלי כל מה שרצינו.

החבורה שמרכיבה את Golden Void מגיעה מסן פרנסיסקו. הם עושים רוק-פסיכדלי עם איזה משהו Edgy, קצת על הקצה, שסחף אותי לחלוטין מהשמיעה הראשונה. מהרגע שהנחתי על עצמי את האוזניות ולחצתי פליי, נשאבתי לתוך המוזיקה בלי שום אפשרות לחזור אחורה או ללחוץ שניה על Pause. זה היה גל שהרים אותי לנקודה מסוימת ונשאר שם למעלה לכל אורך האלבום. עד שנשבר והתנפץ כשהתו האחרון באלבום הלך ודהה לתוך השקט של אחרי הסערה המוזיקלית שהכי עשתה לי את זה כרגע ב-2015, כשאני יושב ונועל את השנה הזו.

יש שבע רצועות בלבד ב-Berkana, שם שמגיע מהשפה הנורדית ומתייחס ללידה מחדש וגדילה. משהו שחברי ההרכב כנראה ידעו שהם עושים פה. דיברתי מקודם ובעבר על תסמונת האלבום השני, זה שמכריע אם נשאר וממשיך טוב את סגנון קודמו, נופל ממנו, או לומד ומוסיף עליו. החבר'ה של Golden Void לא רק למדו והעלו את הרף המוזיקלי שלהם, הם גם הגיעו למקום האדוק הזה, שלוקח שורה של שירים ומגיש אותם כמקשה אחת עם הצליל שאליו חתרו ומחלק אותה פשוט לרצועות. כאלו שמשלימות יצירה עם קול ייחודי שזורם לכל אורכה במה שמגדיר מאוד את המילה "אלבום".

רוב הקטעים ב-Berkana מתפתחים למשהו גדול וטיפה ארוך, במיוחד החצי השני של האלבום. זה מתחיל בסולואים וההתפוצצות הראשונה באמצע שיר הפתיחה Burbank’s Dream ומאוחר יותר ממשיך לקטעים מרחפים ומהפנטים כמו 14 הדקות שמרכיבות את Astral Plane ו-I’ve Been Down. מהקטעים האלה שלא נגמרים ואתה גם לא רוצה שייגמרו, כי הם מעיפים לך את הראש. כשמגיעים לשיר האחרון Storm & Feather האווירה השמיימית מסיימת את האלבום בתווים קצת יותר מתונים, אך לא פחות סוחפים. לכל אורך המסע המוזיקלי הזה יש משהו חלומי עם Space-Rock וקטעים מרחפים. כאלו שחיפשתי השנה ויקחו אותי איתם יד ביד למקום לא ידוע.

אין לי מושג להיכן האלבום הזה יזרוק אותי בעתיד או המשיכה שתהיה אליו גם בשנה הבאה. אני מאוד מאמין בתקופות עם מוזיקה. בשינויים וטעמים שעוברים מצד אחד אצלי, המאזין, ומצד שני בהתקדמות וחיפושים מוזיקליים אצל האמן. לא תמיד זה מסתנכרן. יכול להיות שפעם אחת אני אהיה במקום שרוצה את המילים המשמעותיות והרוך הפשוט שבמוזיקה, בזמן שהאמן האהוב יעדיף רוקנ'רול, ופעם אחרת הוא יישב עם אקוסטית ואני ארצה את החשמל בתוך הורידים שלי. זה גם תמיד משתנה ואני בגדול בעד שינויים. אבל לפעמים המקום של הלהקה ושלי נפגש באותה הנקודה, בדיוק על אותה צומת דרכים ורוצים להגיע לאותו הכיוון.

הלב שלי רצה שינערו אותו קצת בכיוון אחר בסיום השנה הזו וקיבל מ-Golden Void את מבוקשו. על צומת מוזיקלית מלוכלכת, עם גיטרות חותכות וחשמל. רעש ומפגש צלילים מושלם שיודע בדיוק מה הוא רוצה, אך עם יעד פתוח לחלוטין והתקופות המשתנות שבסיום שנה אחת ובפתח שנה חדשה, עם כל מה שיתלווה אליה. אנא מכם – Play it loud.

I've Been Down

Burbank's Dream

Storm And Feather 

—————————————————————————————————————-

מוזמנים פה למטה להאזין גם למיקס הנלווה, עם 50 הנציגים מאלבומי השנה ערוכים יחד. כמו כן אשמח כאמור לשיתוף הפוסט וגם בואו לבקר ןלעשות לייק לדף הפייסבוק של הבלוג, שכל יום מלא בעדכונים חיים והמון מוזיקה שאני אוהב, חדשה וישנה, וכך יהיה גם לאורך השנה הבאה.

תרגישו חופשי להגיב פה, בפייסבוק או במייל, להשאיר פידבקים והערות וסתם ליצור קשר אם בא לכם לציין משהו. תמיד כיף לשמוע ולדבר על מוזיקה עם אנשים חדשים.

תודה לכולם על הקריאה, ההאזנה, השיתופים וההתמדה. הבלוג הזה כנראה לא היה קיים כבר 6 שנים בלעדיכם. ש-2016 תאיר פנים לכולכם, מוזיקלית ואישית. אני כרגיל אהיה פה כדי לכתוב על כל המוזיקה שתלהיב אותי גם בשנה הבאה.

מיקס סיכום שנה:

End of 2015 Special Mix by Tomer Cooper on Mixcloud

אהבתם? שתפו את זה:

10 תגובות על הפוסט “אלבומי השנה 2015

  1. תודה רבה! איזה כייף. איזו השקעה. אהבה כזאת למוזיקה, מסירות והתמכרות לא ראיתי מזמן… אז כמו שציפיתי יש כאן הרבה דברים לא מוכרים ואני מקווה שאתחבר לכמה מהם ושאמצא ריגושים חדשים. שמח לראות כאן את ניל יאנג האהוב והטוב תמיד, את ג'ון מיסטי הנהדר, ג'אקט הבוקר שלי, רוברט פורסטר ואת ראיין בינגהם שהכרתי בזכותך. לי אישית חסרים אלבומים של Beach House, Tame Impala, Sufjan Stevens והרכבים מאפריקה/עם השפעות אפריקניות שבלטו השנה, אבל כמובן מדובר בטעם אישי וללא ספק יש לך טעם משובח. עברתי רק ברפרוף ראשוני ועוד אקרא והעמיק. אז שוב תודה ושתהיה לך שנה נפלאה מבחינה מוזיקלית ואישית.

    • תודה על התגובה, אמיר! השמות שהזכרת מוכרים וסבבה, אבל אף פעם לא התחברתי כמו אחרים או משכו אותי יותר מדי.

      שתהיה התעמקות מוצלחת בפוסט :) יותר ממוזמן לספר לי אחר כך מה תפס אותך. שנה נפלאה Right back at ya.

  2. רשימה מכובדת מאוד תומר, ובעיקר קולעת לטעמי – וזה אולי הכי חשוב.
    תרשה לי להוסיף עוד 2 אלבומים שטסו מ"תחת לרדאר" ושניהם ברשימת האהובים שלי ל 2015:
    https://eveninghymns.bandcamp.com/ האלבום Quiet Energy של Evening Hymns
    https://woodenboxband.bandcamp.com/album/foreign-organ האלבום Foreign Organ של Woodenbox

    • תודה, יוסי. שמח לקלוע בול. אבדוק את האהובים שלך. הרבה נפל מתחת לראדר השנה, עם כל הדברים שהתעניינתי בהם היה קשה להגיע להכל בזמן אמת. כל שנה יש את הכמה אלבומים האלה שמגלים מאוחר.

  3. פשוט מעולה! מאז שאני נשוי + 2 אין לי ממש זמן לשמוע דברים חדשים ואני חי בתחושת פספוס תמידית :) הולך להתעמק בכמה מהרשימה הזו שלא הכרתי קודם, תודה תומר!

    • תודה בחזרה תום. שמח לספק לך את זה. מוזמן להמשיך לעקוב ולחזור גם עם תובנות ממה שעשה לך את זה :)

  4. הי תומר
    אמנם הייתי כבר כאן, אבל רק עכשיו עברתי לאט לאט על הסיכום. תענוג לקרוא ולשמוע. יש כאן, כרגיל, המון דברים שאני לא מכיר, וגם כמה אלבומים שכן האזנתי להם השנה אבל למעט שירים בודדים הם לא ילכו איתי הלאה (קורטני בארנט, רוברט פורסטר, ג'ים אורורק, פופס סטייפלס, ווילקו והמחווה לקרן דלטון).
    הזכרת לי גם ששמעתי את Heartless Bastards, אולי אצלך אפילו, אהבתי ואז שכחתי מהם לגמרי. לוקח איתי גם להמשך האזנה את מיקל קרונין, וויל ג'ונסון, סמנת'ה קריין ואת Loudmouth. תודה!

    • תודה דוד! לקחת אחלה דברים :) מוערך שלקחת את הזמן עם הסיכום. הגיוני ש-Heartless Bastards היו אצלי. האלבום הקודם שלהם גם היה מההצלחות היפות שפרסמתי בסיכום של 2012.

סגור לתגובות.