בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ”כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

אז מה יש פה?

את כל 16 אלבומי האולפן (כולל מהדורות מיוחדות). כאלו שכוללים בין השאר:

את Damn The Torpedoes שתמיד חיזק אותי והזכיר לי לא לשכוח לעולם ש-
Even the losers get lucky sometimes

את Hard Promises הכ”כ בלתי מוערך והזמזום הקבוע שלי כשאני עומד בתור להופעות בחו”ל או ממתין לטיסות לשם וחוזר לעצמי כל הזמן ש-
The waiting is the hardest part

את Southern Accents הביתי, שכולם הגיעו אליו בגלל Don’t Come Around Here No More, אבל צריכים להישאר בשביל שיר הנושא והזעיקה של Rebels.

את Full Moon Fever והיותר מדי שירים טובים שהוא מכיל, אבל הכי מכל האלבום שתמיד גרם לי להגשים ומזכיר לי שוב שצריך לרדוף אחרי חלומות ושבנוסף –
Love is a long road

את פאקין Wildflowers, שמאז גיל העשרה הוא עדיין אחד האלבומים היפים והמושלמים ביותר שאני מכיר בעולם הזה. כזה שייכנס תוך שניה לאלבומי אי-בודד שלי. תמיד. כזה שיבין כל רגש שעובר עלי, בין אגרוף ללב, נפילות, להמשיך הלאה ולהתחשל ולצעוק מילים עם הגיטרות בפול ווליום. כזה שאני עדיין רוצה שההוצאה הכפולה המקורית שלו תראה את אור היום. כזה שהיו דיבורים שיבצעו את כולו בלייב כשזה יקרה, מהדברים שתמיד חשבתי להשאיר בשבילם כסף בצד, כי אין סיכוי בעולם שאחמיץ אותם. דבר שעכשיו יישאר תמיד פנטזיה שלא תגיע.

את She’s The One, הפסקול שהוא גם אלבום אולפן, עם שאריות של Wildflowers והקירות שם שהוא תמיד חוזר ואומר לי שאפשר לפרוץ, כי-
You got a heart so big
It could crush this town
And I can’t hold out forever
Even walls fall down

את אחד הבוטלגים הכי מושמעים ואהובים עלי אי פעם, של ההופעה האחרונה ב-Fillmore בריצת עשרים ההופעות שם של ה-Heartbreakers בשנת 97. פלוס ההתרגשות לפני חמש שנים, כשביקרתי בפילמור לראשונה וראיתי את הפוסטרים של ההופעות הללו על הקיר.

את Echo, מהאלבומים המופלאים האלה שתמיד היה לי חבל שלא כולם מגיעים אליהם. הצמיח לי עור קרנף כשהייתי צריך, או לפחות תמיד ניסה. המילים עכשיו של שיר הנושא מרגישות כ”כ שונה.
It’s the same sad echo all around in my ears

את הקונספט של The Last DJ שתמיד כעסתי על הכוכב וחצי העלוב ולא פייר שהביאו לו ב-Allmusic. תשמעו רגע את שיר הנושא ואת Money Becomes King ותבינו עד כמה הוא עדיין רלוונטי לחלוטין.

את Highway Companion, מפסי הקול והזיכרונות הבולטים שלי של קיץ 2006 בו שברו לי לראשונה את הלב. ואז, בדיוק בתזמון הנכון, האלבום הזה יצא וטום הגיע לעזור והשמש חיממה טיפה יותר.
It took a world of trouble, took a world of tears.
It took a long time to get back here

אה, והמהדורה המיוחדת שלו עם שיר הבונוס Home והמשפט ההוא שפותח את הבית השני שתמיד העלה בי חיוך:
“…I was born in October”
ואת זה שאני תמיד זוכר בעל-פה שיום ההולדת של טום הוא ב-20 לחודש (יחד עם ההתרסקות של סקינרד, גם כן מפלורידה), כי תמיד יודע שזה ארבעה ימים אחרי שלי.

את Mojo המאוחר המצוין והטיול ל-Pirate’s Cove והמשפט ההוא שכל ביקור אצל האלבום הזה נשאר לי תקוע בראש:
She was a part of my heart
Now she’s just a line in my face

את Hypnotic Eye הנותן בראש, שעכשיו יישאר האלבום האחרון בהחלט של טום פטי וה-Heartbreakers.

ומה עוד?

את שני האלבומים וה-EP של Mudcrutch. ההרכב המוקדם שקדם ל-Heartbreakers, עם אלבום הבכורה הקסום שיצא ב-30 ומשהו שנים איחור. הגרסה ההיא של Shady Grove, עשר הדקות של Crystal River, האלבום השני “2” שכתבתי עליו שנה שעברה בסיכום המסורתי של הבלוג.

את שני האלבומים וה-Box set של ה-Traveling Wilburys. עכשיו רק שניים מהם נותרו בחיים.

את ה-Box set הנהדר של Playback. מהקופסאות המגניבות היותר ראשונות שקניתי בחיי (והתרגשתי לפתוח ולגלות מה יש בפנים).

את ה-Box set הענק (והסופר יקר, גאד דאם) של ה-Live Anthology. כל גרסה זהב. כמה אוצרות בקופסא הזו…

את סרטי ההופעה ב-DVD שהעבירו בי פנטזיות שאחר כך התגשמו.

את הסרט הדוקומנטרי המורחב Runnin’ Down A Dream בבימוי של פיטר בוגדנוביץ’.עדיין צפיית חובה. עדיין 4 שעות שעוברות כמו כלום + תיעוד הופעת ה-30th Anniversary המיוחדת בבית המקורי של פטי בגיינסוויל, פלורידה.

את הספר של Conversations With Tom Petty. זה שהייתי קורא עוד בבית הורי, בלילות בין שישי לשבת, איפה שהיה שנשאר חשמל אחרי ששעון שבת היה כבה (בדרך כלל על הרצפה ליד השירותים).

את הספר סוקר הקריירה הנלווה של Runnin’ Down A Dream, עם תמונות ומילים כ”כ יפות שתמיד נמצאות על השולחן אצלי בסלון בתור Coffee Table Book, ליד ה-Complete Lyrics של דילן.

וחולצה אחת וכרטיס אחד מהופעה אחת ב-2012. זו שהגיעה אחרי כ”כ הרבה שנים של ציפיה וחלומות, כשטום והחברים חזרו סוף סוף לטור באירופה לראשונה אחרי 20 שנה ובלי לחשוב פעמיים קפצתי על מטוס. עדיין מההופעות היותר טובות שחוויתי ומהחלומות המוזיקליים שכ”כ שמח שהורדתי מהרשימה. ו-13 הדקות של It’s Good To Be King שלא יישכחו לעולם.

————————————————————————————————-

טום פטי לא היה רק מהאמנים היותר אהובים עלי. או סולן וכותב מוכשר. או איזה קול של אמריקה. או הבן-אדם הכי Cool ששמעתי בתור נער, ולעזאזל, עדיין Cool לא פחות בשנותיו הבוגרות. הוא לא היה רק מהמוזיקאים האלה שאני ממש אוהב והולך איתם אוטומטית ממש עמוק וכל הדיסקוגרפיה הארוכה שלהם נמצאת אצלי על המדפים. ועכשיו על הרצפה. הוא היה חתיכת פסקול לחיים. עם זיכרונות, סיפורים, רגשות וחוויות.

כל המילים שלו, הצלילים והשירים, ליוו אותי בכל תקופה מאז שאני זוכר את עצמי מתחיל להאזין לו ול-Heartbreakers, או לוקח מוזיקה ברצינות. זה מעולם לא נעצר. מ-ע-ו-ל-ם. איכשהו תמיד שמעתי טום פטי, זה די מדהים. כל אלבום ופרויקט. איך אפשר גם לעצור עם קריירה מאוחרת כזו טובה? כל הוצאה, מיד אצלי. באוזניים, על המדף ועל דפי הבלוג וכל מקום בו כתבתי או כותב.

האנקדוטות פה למעלה הן רק חלק קטנטן. חלק ממסע ארוך ואהוב שפתאום בהפתעה גמורה נעצר וקשה לי עדיין לקלוט זאת. ששמו לי עכשיו תמרור עצור או אין כניסה, או גדר ענקית ושער נעול. כאלו שמסמנים שהדרך הסתיימה. למרות שהמפה אצלי בראש אומרת שממש לא. וזה מבלבל ועצוב וחתיכת שוק רציני שככה זה נגמר, מוקדם מדי ובפתאומיות מטורפת.

לא מסוגל לחשוב על עולם ללא טום פטי. זה איזה חלק ממני. היה אהוב על רבים והקול שלו ביקר בהמון בתים. הוא היה אייקון והקול של כולם, אבל גם קול אישי שלי. כזה שימשיך להדהד לעבר אין-ספור מאזינים ובתקווה ימשיך לרגש, לתת יד, להעלות חיוך וסתם יעשה מדי פעם לאנשים את היום. כפי שתמיד עשה בשבילי, בתקופות שחורות או צבעוניות יותר. תודה שתמיד היית שם, טום. תודה שגם איכשהו תמיד תישאר. זה רק עוד לב שבור.

I know your weakness, you’ve seen my dark side
The end of the rainbow is always a long ride
But don’t be afraid anymore
It’s only a broken heart

---

ב-13 באוקטובר, עשרה ימים לאחר מותו, ערכתי ספיישל מיוחד של שלוש שעות שהוקדשו לטום פטי בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. פרידה שהיא גם חגיגה של המוזיקה שלו, מכל השנים, נציגים מכל הדיסקוגרפיה, קטעי הופעה, סיפורים אישיים ועוד.

מוזמנים להאזין לספיישל בדף ה-Mixcloud שלי וממש פה:

לחצו כאן לרשימת השירים המלאה של הספיישל ומידע.

---