פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.
אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:
Gregg Allman – Southern Blood
אחד מתוך שני אלבומים אחרונים של אמנים מאוד אהובים עלי. גרג אולמן נפטר מוקדם יותר השנה ובשנים האחרונות הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר החודש. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל- Once I Was של טים באקלי, ‘Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).
האלבום מסתיים בביצוע ל-Song For Adam מאלבום הבכורה של ג’קסון בראון, שגם מתארח כאן עם גרג. מה שנותן לאלבום איזה Note סיום עם קריצה ואיזה מבט אל העבר ותחילת קריירת הסולו של גרג. כי תמיד היתה לו גרסה מצוינת לשיר These Days של ג’קסון בראון, ששחרר באלבום הסולו הראשון שלו אי שם ב-73. יש גם ביצוע משותף שלהם לשיר באלבום המחווה לאולמן שיצא לפני כמה שנים. הרגיש לי מתאים ויפה לשמוע את שניהם פה יחד מסיימים את האלבום ובעצם את הקריירה של גרג…קריירה ודיסקוגרפיה ענקית עם האולמנים ולבד, שעכשיו מקבלת חותם סופי ויפה.
Leon Russell – On A Distance Shore
אלבום הפרידה השני שיצא החודש, עם עוד אלבום פוסט-מוות. הפעם של ליאון ראסל, שנפטר בשנה שעברה. בניגוד לאולמן, כל השירים ב-On A Distance Shore הם מקוריים ונכתבו ע”י ראסל. חלקם חדשים, חלקם הקלטות מחודשות של שירי עבר שלו. אך הם מרגישים טוב יחד ואני חייב לציין שמעבירים לא מעט עצב ורגש. כיאה לאלבום כזה. הקול שלו וההפקה המושחזת מאחוריו עשו אצלי את העבודה. זה החותם האחרון של ראסל, כזה שמסיים עוד קריירה ארוכה. כזו שבתקופות מסוימות לא קיבלה אולי מספיק הצלחה והוקרה בזמנה. אך מי שמכיר יודע איזה נשק מוזיקלי, מוכשר וצבעוני ראסל היה. האלבום הזה הוא מכתב פרידה יפה ממנו.
Chris Hillman – Bidin’ My Time
אלבום סולו ראשון מאז 2005 לכריס הילמן, איש ה-Flying Burrito Brothers/Manassas/The Byrds לשעבר. הילמן מוזיקאי מוכשר מאוד וכמו אחרים כאן, מראה שגם הוא יכול להוציא אלבום ראוי בגיל 70 פלוס. טום פטי הפיק את האלבום הזה והילמן אף מסיים אותו עם השיר של פטי – Wildflowers. ואלו דברים שכתבתי עוד לפני מותו המצער והמפתיע של פטי לפני שבוע. מה שעכשיו הופך את הטקסט להרבה יותר מורבידי ומוזר. כי זו כנראה העבודה האחרונה של פטי על אלבום כלשהו. מה גם שהבחירה מראש לסיים את האלבום עם השיר שלו…קצת מצמרמר.
מתארחים פה גם חבריו לשעבר של הילמן בבירדז; דיוויד קרוסבי ורוג’ר מקגווין. ובכלל, כל האלבום מזכיר לרגעים את התקופה ההיא שלהם יחד, עם שירים מאוד קצרים ופוגעים בול. הוא מסתיים אחרי חצי שעה וקצת. האזנה די מהירה שמשאירה טעם של עוד או שמיעה חוזרת. בין השירים באלבום יש גם כמה רצועות ישנות מתקופת ה-Byrds שלא שוחררו בזמנן באופן מסודר. יש אפילו שיר אחד שכתב ג’ין קלארק ז”ל. כדאי לבדוק, לחובבי ההרכבים הישנים השונים של הילמן.
הקאמבקים:
?The Dream Syndicate – How Did I Find Myself Here
טוב, אין ספק שהחזרה של The Dream Syndicate לחיינו היא כנראה ההפתעה של השנה מבחינתי. הרכב הנאו-פסיכדליה שפעל יפה בשנות השמונים. זה אלבום ראשון שלהם מזה כמעט 30 שנה(!) והוא ללא ספק הקאמבק של השנה הזו, אם לא של העשור. ההרכב קצת שונה, גם הסאונד בעיקרון, אבל דווקא בדרך מאוד טובה מבחינתי. כזו שלא ציפיתי לה ממש. הופתעתי נורא מכמות הגיטרות באלבום. וואו, הוא התפוצץ לי באוזניים בקטע ממש חיובי. עם Glide ו-11 הדקות המעולות של שיר הנושא וחבריהם החדשים האחרים. למי שהכיר אותם בתקופה ההיא, צפויה הפתעה. אולי מענגת כפי שהיתה לי. למי שלא – זה אלבום אולי לא הכי מייצג של הלהקה ההיא, אבל עזבו מה שהיה בעבר, תגבירו את הווליום ותשמעו מה יש לחבר’ה האלה להציע כיום. שווה את זה.
Linda Perhacs – I’m A Harmony
מקודם ציינתי שהאלבום של ה-Dream Syndicate הוא אולי קאמבק העשור. אז אחד שנותן לו פייט גדול להערה הזו הוא האלבום הקודם של לינדה פרהקס. זה שיצא ב-2014 והחזיר אותה לתודעה אחרי 44 שנים, מאז הוציאה אלבום יחיד בשנת 1970. לאלבום הקאמבק שלה לפני שלוש שנים הגעתי בזכות הבלוג המצוין השכן של ארז, אנטנות השמימה. הגעתי אליו בזמנו טיפה מאוחר. עכשיו כבר באתי בזמן ובציפיה לפולו-אפ שלו. האלבום השלישי של פרהקס – I’m A Harmony. הוא ממשיך היטב את החזרה המטורפת, עם פריק-פולק מוזר, אחר, סוחף ויפה. זה אלבום מאוד אווירתי. מאלו שמרחפים לך ליד האוזן ושואבים פנימה לרגעים.
פאט סנסון מ-Wilco הפיק את האלבום וכמעט כל חברי Wilco גם מתארחים פה. בנוסף לדבנדרה בנהרט וג’וליה הולטר. פולו-אפ מוצלח ופרהקס נשמעת נהדר בגיל 75 ואיזה כיף שהיא התגלתה מחדש וחזרה לתודעה ולעולם המוזיקה בשנים האחרונות.
ה”צעירים” של הפוסט הזה:
Willie Watson – Folksinger Volume 2
אלבום שני לווילי ווטסון, מהחברים המקוריים של ההרכב Old Crow Medicine Show. לאחר שעזב אותם הוא חתם ב-Acony Records, הלייבל של דייב רולינגס וגיליאן וולש. רולינגס הפיק את אלבום הסולו הראשון שלו – Folksinger Volume 1, שיצא לפני שלוש שנים. עכשיו מגיע ההמשך שלו, Volume 2. גם כאן ווטסון נוגע בשירי פולק ישנים ומקים אותם לחיים חדשים באופן פשוט ויפה. מי שמחפש פולק שורשי כזה מופשט ומבוצע היטב, זה מקום טוב לבקר בו. ווילי ווטסון, שוב עם ההפקה של רולינגס, מביא עוד כבוד ראוי לכמה וכמה שירים. במיוחד כששומעים אותו מבצע כאן את Gallows Pole ו-Samson and Delilah, או Walking Boss. יש פה רשימה של שירים עם המון שנים, חול ואבק עליהם. כאלו שווטסון שוב מחזיר ומנקה באופן חיובי.
Hiss Golden Messenger – Hallelujah Anyhow
אני חייב לציין שלא הכי נמשכתי לעוד אלבום חדש של Hiss Golden Messenger, או M.C. Taylor העומד מאחורי השם. זה מכיוון שהוא ממש לא נותן לי להתגעגע! זה אלבום חמישי שלו כבר מאז 2013 והיה לי קצת Overdose ממנו אחרי שנבחר לאלבום השנה שלי ב-2014. אבל האלבום שיצא שנה שעברה היה פשוט טוב ועכשיו אותו המקרה. כזה שהוציא ממני את המילים “מה, עוד אלבום? טוב, אשמע אותו פעם אחת ונראה. לעזאזל, הוא עשה זאת שוב”. כי אין מה לעשות, זה סבבה אלבום. אז הנה אני כותב עליו עוד פעם.
ב-Hallelujah Anyhow יש כרגיל מהסאונד המוכר של טיילור, אבל מרגיש פה אפילו עוד יותר כיפי ומשוחרר. אלבום שהזכיר לי קצת את החופש של בוב דילן ו-The Band בזמנו. לא רק במוזיקה עצמה, עם תוספות המפוחית וכל מיני, אלא ראיתי גם כמה רמיזות אפילו בשירים ושמותיהם. עם Harder Rain ו- Gulfport You’ve Been on My Mind וגם שיר אחד שכולל את Caledonia. שמות ומילים שיזכירו כמה שירים של אותם דילן ודה בנד למי מכיר. וזה סבבה לגמרי. גם הפעם כשחשבתי שאין לי כוח או געגוע לעוד אלבום של Hiss Golden Messenger, הוא פשוט מספק את הסחורה ושואב שוב פנימה.
ההופעה:
Carole King – Tapestry: Live at Hyde Park
אלבום הופעה מאוד מיוחד של קרול קינג הוותיקה. הוא כולל את הופעתה בהייד פארק בלונדון ביולי של השנה שעברה, שם היא ביצעה לראשונה את כל האלבום הקלאסי שלה Tapestry במלואו בלייב, לפי הסדר. חייב לציין שהיא נשמעת נהדר ומביאה לעצמה וליצירה הזו שלה הרבה כבוד כיום, עם החזרה שלה לשם, ארבעה וחצי עשורים אחרי שהאלבום שוחרר במקור. בנוסף לשירים העדיין יפים שלו, יש גם הדרן של אחרים מהקריירה של קינג ותיעוד באמת מוצלח של הופעה מיוחדת וחד-פעמית.
ועוד שתי הוצאות ישנות-חדשות:
Neil Young – Hitchhiker
האלבום האבוד של יאנג משנת 1976 שעכשיו שוחרר לראשונה. יופי טהור שנשמר היטב עם הזמן. כבר הרחבתי עליו המון בפוסט מיוחד שהוקדש לו במסגרת פרויקט יאנג של הבלוג. אז אפשר לקרוא ולנבור שם.
Lucinda Williams – This Sweet Old World
לרגל ציון 25 שנה לאלבומה הרביעי Sweet Old World, לוסינדה ויליאמס שחררה אותו עכשיו בצורה מיוחדת. היא הקליטה מחדש כיום את כל האלבום, עם כל מיני שינויים ושיפורים בשירים השונים, בנוסף ל- Outtakes שלא נכללו באלבום המקורי. הוצאה והקלטה ראויה, כי אם שואלים אותי, לוסינדה הפכה למוזיקאית הרבה יותר טובה ומהודקת לאחר שחרור האלבום הזה במקור ב-1992, שהיה איזושהי תחנת מעבר מהאלבומים הבלוזיים הראשונים שלה לעבר Car Wheels On A Gravel Road מסוף שנות התשעים. והיא רק השתבחה עם השנים.
אחלה המלצות. אנבור ואבדוק. תודה.
מעולה. צלילה נעימה! 🙂