הסרט “יוקרה” מ-2006 (שהוא אחד האהובים עלי של כריסטופר נולאן) נפתח בהסבר למה כל קסם או אשליה ממש טובים מכילים שלושה חלקים; הראשון, בו הקוסם מראה לך משהו רגיל, חפץ או בן-אדם. החלק השני, בו הוא מעלים אותם והופך את הרגיל למשהו מדהים ומפתיע, כזה שאתה לא מבין את הסוד שלו וגם לא פותר אותו. כי אתה כמובן לא מסתכל היכן שצריך ואתה לא באמת רוצה לדעת. אתה רוצה שהקסם יעבוד עליך. אבל אתה עדיין לא מוחא כפיים, כי זה לא מספיק להעלים משהו, אתה רוצה לראות את זה גם חוזר.

וזה החלק השלישי הכי קשה בקסם מוצלח, המערכה האחרונה שתשלים את האשליה.

הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על ה-Rolling Thunder Revue, סיבוב ההופעות האגדי של בוב דילן מ-1975, נפתח בסרטון קצר וישן של קוסם המעלים את העוזרת שלו ואז מחזיר אותה חזרה. טריק ברור וקסם היעלמות קלאסי שאחריו יוצא לדרך הדוקו המוזיקלי המצופה הזה. לא סתם סקורסזה פותח ככה, כי הסרט הוא לא ממש דוקומנטרי רגיל. אבל באותו הרגע בתור צופה אתה לא ממש יודע או חושב על זה. גם אני לא ציפיתי שיהיה פה דוקו שנע בין בדיה למציאות, אבל זה הטוויסט הקטן שסקורסזה הכניס כאן. השם המלא גם שהוא הביא לסרט הוא:
A Bob Dylan Story By Martin Scorsese

יש פה תיעוד שמעורבב עם סיפור. מה שהופך את הסרט לדוקו די מעניין, צבעוני, פתוח ואחר. בערך כמו סיבוב ההופעות שהוא כולל. אחד מסיבובי ההופעות הגדולים של דילן ובצדק מוחלט. הוא גם תמיד היה אהוב נורא עלי ומשך אותי מאוד. מוזיקלית כמובן, אך גם בצדדים אחרים. דילן חזר רק שנה לפני כן להופיע אחרי 8 שנים של הפסקה מסיבובי הופעות, שהגיעו לאחר תאונת האופנוע שלו ב-1966. הקאמבק קרה עם The Band ב-74, כשהם גיבו את אלבומם המשותף Planet Waves.

ואז ב-75 דילן הוציא את Blood On The Tracks (וגם את ההקלטות של The Basement Tapes עם The Band לראשונה, בשנה האהובה עלי שלו עם הוצאות רשמיות). מאוחר יותר בסתיו הוא הוציא לדרך את הסיבוב של ה-Rolling Thunder Revue. עם החלק הראשון שלו המתועד כאן שנע מאוקטובר לדצמבר של אותה שנה. בטור הזה דילן ביצע לא מעט שירים חדשים שאחר כך ישוחררו ב-Desire, יחד עם ביצועים שונים ואחרים לשירים ישנים ומוכרים יותר. תמיד נורא אהבתי את השינויים שדילן הכניס לשירים בטור הזה. עם עיבודים חדשים ומעולים ללא מעט רצועות. כאלו שתמיד הרגשתי ששמים את השירים הללו באור חדש לגמרי ולפעמים גם הרבה יותר מלהיב.

הוא גם אירח בסיבוב כל מיני מוזיקאים אורחים שנסעו איתו, כמו השותפה הקרובה ג’ואן באאז, רוג’ר מקגווין או “רמבלין” ג’ק אליוט. עד החודש היתה הוצאה רשמית ראויה אחת לסיבוב ההופעות הזה, החלק החמישי בסדרת הבוטלג של דילן שיצא ב-2002 ומאגד 22 שירים וביצועים מאותו חלק ראשון של סיבוב ההופעות ב-75. בשבוע החולף, לצד הסרט של סקורסזה, שוחררה גם Box Set אדירה שמכסה הרבה יותר לעומק את התקופה הזו וכוללת 14 דיסקים עם קטעי חזרות, הופעות מלאות, קטעים נדירים ועוד. לסרט ציפיתי ממש, אבל לקופסא הזו ציפיתי עוד יותר.

בכל אופן, הטשטוש פה של קו העלילה של סקורסזה מתבטא במספר שקרים וקטעים שלמעשה לא קרו שם באמת, אלא משחקים (באופן אמין ומעולה אגב) על הצופה כאילו היו אמת. לא אעבור על הכל, אבל למשל קטע שלם בו שרון סטון מדברת על ההשתתפות שלה בטור והמפגש עם בוב דילן, מה שלא קרה מעולם. כולל קטעי ארכיון בדיוניים וסיפור שלם על איך נוצר הקשר ביניהם והפעם ההיא שדילן הקדיש לה שיר “חדש” שכתב עליה ורק אחר כך גילתה שהוא בעצם שיר מוכר שלו (Just Like A Woman). זה משוחק ומשולב בסרט כ”כ טוב, שקל נורא להאמין ולהתרשם מהסיפורים הללו והאנשים שמספרים אותם.

סקורסזה ודילן. תיעוד ומפגש נוסף.

יש גם קטע לא אמיתי על המקור ממנו דילן קיבל את ההשראה לאיפור על הבמה שהגיע מלהקת Kiss, עם סיפור גדול יותר שקשור לאנשים הקרובים אליו באותה תקופה. זה הגיע למצב שבאמצע הסרט קצת לא ידעתי אם להאמין להכל. חלק מהאנשים המרואיינים הם שחקנים, או לא באמת מי שהם. אלו יותר הדמויות המשניות בסרט, אבל שוב, זה עשוי ממש טוב. גם מי שמכיר מאוד לעומק את דילן והטור הזה וצדדיו ייפול פה בפח. גם אני אחר כך קראתי מספר דברים שלא היה לי מהם מושג והיה לי הגיוני שהם אמיתיים. תמיד התעמקתי נורא במוזיקה פה, לא ממש בכל המסביב. בקרדיטים בסוף כל המשתתפים אגב מופיעים כ-Players עם שם של דמות לידם.

כמובן שלא כל הסיפורים הצדדיים הללו הם שקר. יכול לתעתע, אבל זה הסגנון של הדוקו הזה. חגיגה שמערבבת את הכל, כולל דברים שלא באמת התרחשו, אבל נכנסו לסיפור. במהלך הצפייה ובמחשבה על הקונספט הזה, קפצה לי מיד לראש התמונה של ג’ים ג’יימס עם האיפור כמו דילן ב-Rolling Thunder Revue בסצינה מהסרט I’m Not There של טוד היינס מהעשור הקודם. סרט שגם כן התעסק בדילן באופן לא רגיל, עם ערבוב הצדדים השונים באישיות והיצירה שלו ושירים שקמו למציאות. ג’יימס מבצע בסצינה יחד עם קלקסיקו את Going To Acapulco, שיר שגם כן שוחרר לראשונה ב-1975. אבל זה סתם עוד קישור, פשוט נזכרתי ככה במשחק הקולנועי הקודם שקשור לדילן. הביצוע שם של השיר אגב הוא אחד הקאברים היותר אהובים עלי לשירי דילן אי פעם והוא נמצא במלואו בפסקול הרשמי של I’m Not There.

כתבתי לא מעט על הבדיוני, אז חשוב להגיד שבסרט של סקורסזה הרוב הוא באמת תיעודי ואמיתי והוא כולל סצינות נפלאות וקטעי ארכיון מושכים מאוד למסך לכל אוהד של דילן וסיבוב ההופעות הזה בפרט. מעבר לביצועים המוזיקליים לשירים התמיד מעולים, מאוד אהבתי לראות כאן את כל מי שהיה מסביב לדילן מדבר ומשתתף. אם זה אלן גינצברג התמיד מוזר-משעשע, ג’ואן באאז והחוויות שלה משם, פטי סמית’ בהתחלה, סם שפרד ונגנית הכינור של דילן דאז – סקרלט ריביירה, שהיא דמות מעניינת בפני עצמה (הוסיפה המון לטור הזה ולהקלטות של Desire).

מאוד אהבתי לראות את באאז מדברת כיום למשל, אבל עוד יותר את דילן עצמו מנסה להיזכר במה שהלך שם ולזרוק מעט פיסות מידע וסיפור על הדמויות שהקיפו אותו. חבל שלא היה מזה עוד. מה שיש ממנו המון אלו הצילומים מהארכיון שסוף סוף קיבלו במה ושחרור יפה. לראות את דילן בחזרות, בין לבין, מורח את האיפור, מגיע למקומות הזויים על הדרך והאינטראקציה שלו עם הפמליה והאורחים. יש קטעים נהדרים מאחורי הקלעים, כמו לראות את ג’וני מיטשל מנגנת את Coyote לדילן ורוג’ר מקגווין בבית של גורדון לייטפוט. השיר הטרי דאז שהיא כתבה על הקשר שלה עם סם שפרד שפגשה בטור.

יש סצינה קלאסית של הפריקי פוגש את הנפלא כשדילן וגינצברג מבקרים בקבר של ג’ק קרואק ומבט ממש יפה על השינוי שהיה גם לג’ואן באאז לצד דילן, כשלבשה על עצמה צבעוניות ופתיחות גם כן, עם חופש על הבמה והסיפור הקטן המעולה בו היא התאפרה והתלבשה כמו בוב והתהלכה כך לפני הופעות. בנוסף המשפט היפה שבוב מדבר עליה ועליהם, ש“הם יכולים לשיר הכל. הם יכולים לשיר יחד מתוך שינה”. הדואט שלהם יחד ל-I Shall Be Released הוא כמובן עוד אחד מהרגעים המופלאים שהטור הזה תיעד.

לא ציינתי ספציפית את המוזיקה האדירה של ה-Rolling Thunder Revue, כי התייחסתי יותר למסביב בסרט. אם לזרוק עוד כמה ביצועים שתמיד היו אהובים וכ”כ נהניתי לצפות בהם גם פה, אז אזכיר את The Lonesome Death of Hattie Carroll שתמיד היה מושלם כאן בלייב, הגרסה המהירה-חשמלית ל-Hard Rain, הכוח האדיר והמתפוצץ של Isis ויש עוד הרבה אחרים.

אני לא בטוח שכולם יאהבו את עניין הקטעים הפיקטיביים שסקורסזה הכניס לסרט הזה, גם אני עדיין לא הכי סגור על עצמי מה אני חושב ואם הייתי רוצה דוקו קלאסי ורגיל כאן, אבל אני כן יודע שנורא נהניתי. מכל הקטעים שציינתי ששנים חיכיתי לראות, התיעוד של התקופה הזו בקריירה של דילן, הראיונות וההצצה המיוחדת הזו מאחורי הקלעים של ה-Rolling Thunder Revue.

לפני עשור וחצי סקורסזה כבר תיעד את דילן בסרט האדיר No Direction Home, שבמשך שלוש וחצי שעות עקב אחרי השנים הראשונות בקריירה שלו עד 1966. הדוקו החדש הוא החלק הממשיך שלו אחרי 8 שנות ההפסקה של דילן מסיבובי הופעות דאז. הוא האח השני, הקצת פחות בוגר אולי ויותר משעשע, שובבי וחופשי. בדיוק כמו הקרקס הנודד והחגיגה של סיבוב ההופעות שהוא חוזר אליו. אך עם לא פחות יוקרה של תיעוד ומשחק חדש של מציאות ודמיון. כזה שכולל טוויסט קטן ואת ה”חלק השלישי” הזה באשליה, שהאמת גם איתו וגם בלעדיו הקסם הקולנועי של סקורסזה-עושה-דילן עדיין נשאר מוצלח.

Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story By Martin Scorsese