בסיום פרוייקט My Morning Jacket לקחתי הפסקה קלה מכתיבה לאחר כחודשיים אינטנסיביים של טקסט ומילים שהוקדשו לזה. באותו זמן יצאו לא מעט אלבומים חדשים וטובים שלא הספקתי לכתוב עליהם בהרחבה, בין השאר החדשים של Alabama Shakes, לורד הורון, Father John Misty, אלבום ההופעה המקסים של ראיין אדאמס ועוד לא מעט אחרים. כולם יחכו כנראה לסיכום הגדול בסוף השנה. אבל הנה ארבעה אלבומים טריים יותר שיצאו לאחרונה שכן התפניתי לכתוב עליהם:
Dawes – All Your Favorite Bands
אפשר להגיד ש-Dawes הם הרכב כבר יחסית ותיק אצלי בבלוג. הם הופיעו פה לראשונה ב-2011 ואף הגיעו אצלי למקום השני בסיכום אותה שנה עם האלבום Nothing Is Wrong. זה היה אלבומם השני. לפני שנתיים יצא השלישי הנחמד ועכשיו הם הוציאו את הרביעי שלהם – All Your Favorite Bands. אלבום מצויין שחוזר מבחינתי ליופי והרגש של אותו אלבום שני.
הגדולה של Dawes והסולן\כותב שלה טיילור גולדסמית’ זה הרגש שמתכתב היטב במילים וצלילים שמקיפים אותו. באלבום הנוכחי הם חזרו לשם בגדול מבחינתי, עם שירי פרידה, עצב והתרפקות שחלק מהם מתחבאים תחת מוזיקה קצת משקרת. כזו שנשמעת “שמחה” או קצבית, עם ריפים קליטים כאלו של גיטרות. אני ממש אוהב את זה אצלם, כי הם מעבירים תחושות באופן מושלם לפעמים, אבל גורמים לך לחייך במקום לבכות. הצד הזה הופיע הרבה ב-Nothing Is Wrong והיה סיבה מובהקת לאהבה שלי אליו. All Your Favorite Bands חוזר לשם ומפעיל מחדש את הקסם של Dawes. זה שהיה קצת חסר לי באלבום הקודם שביניהם.
על ההפקה הפעם חתום דייב רולינגס. מוזיקאי שאני מאוד אוהב והפרטנר המוזיקלי הצמוד של גיליאן וולש. לא יודע עד כמה הוא השפיע על הסאונד, כי הם נשמעים כמו עצמם, אבל הוא איכשהו הצליח להחזיר פשטות קסומה כזו לתוך המוזיקה שלהם ולתת לה לזרום בחופשיות לכל אורך האלבום. דווקא ציפיתי שתהיה השפעת פולק גדולה על האלבום הזה בגללו. מסתבר שהוא נתן להם להישאר על אותו המסלול, אבל פשוט החזיר לו צבע ורצועות שמרגישות שלמות יותר. זה מגיע בשיר הפתיחה Things Happen, על ניתוק קשרים והדברים האלה שפשוט קורים בחיים ואין סיבה לשקוע בהם, ממשיך ב-Somewhere Along The Way עם חששות מפצעי העבר ומבט קדימה וככה עד סוף האלבום יש תחושה של משהו שלם, מלא בציטוטים שנתפסים באוזן ונשמע שלם ויפה. מאוד יפה.
כל היופי הזה של שילוב המילים, הגיטרות והמלודיות מגיע אולי הכי טוב ב- I Can’t Think About It Now, כרגע הפייבוריט שלי באלבום ואחד האהובים עלי בכלל בחצי הראשון הזה של 2015. במיוחד הריף הקליט שלו ושלוש הדקות הנפלאות האחרונות. אציין גם את Right On Time המעולה, שיר הסיום הארוך ומלא הרגש Now It’s Too Late, Maria וגם את שיר הנושא – All Your Favorite Bands. שיר שמאחל לך המשך טוב יותר עם דימויים שמעל כולם נמצא האיחול שאף להקה אהובה עליך לא תתפרק…נורא אהבתי את זה. גם מבין איך שם האלבום הגיע משם, כי בליבו הוא אופטימי ולחובב מוזיקה זה משהו שאומר הכל. זה גם משהו אגב שאני בהחלט התחברתי אליו יותר השנה, אחרי שהלהקה אהובה עלי התפרקה סופית לפני כמה חודשים…
עם תשעה שירים בלבד האלבום מסתיים בדיוק כשצריך, נמשך פרק זמן בול במקום ופוגע גם בול איפה שצריך עם השירים והמוזיקה שנמצאים בתוכו. שירים עצובים בבסיסם, אבל ממש לא מדכאים. כאלו שגרמו לי לאהוב את הלהקה הזו כשגיליתי אותם בזמנו ואת כל היופי שחוזר כאן בגדול. בספטמבר אני הולך גם לראות אותם לראשונה בלייב וזה נראה כמו זמן מצויין לכך עם המוזיקה של All Your Favorite Bands.
——————————————————————————————————————
Mikal Cronin – MCIII
כמו אלבומיו הקודמים, גם כאן מיקל קרונין לא משקיע הרבה בבחירת שם לאלבום 🙂 אבל למי אכפת מהשם, סוף סוף אני יכול לכתוב קצת על המוזיקה שלו בזמן רלוונטי. את האלבום הקודם של קרונין מ-2013 קניתי באיחור ולכן הוא לא היה בסיכום אותה שנה אצלי. אולי האלבום שהכי הצטערתי שלא הגעתי אליו מוקדם יותר, כי רציתי נורא להביא לו את הבמה שם. עכשיו הוא שחרר אלבום חדש, שלישי במספר, והפעם קניתי אותו כמובן מיידית.
אולי הציפיה לכתוב עליו עשתה רק טוב, כי האלבום החדש פשוט מעולה ומתעלה אצלי על קודמו. הרוק הגאראג’י-אלטרנטיבי של קרונין פועל פה בעוצמה מלאה. עובד היטב, זרם לי בכיף לכל אורכו ולא השאיר שניה של שיעמום או הזדמנות להשתחרר מהמוזיקה המציפה והמעוררת שלו.
קרונין סחף אותי על ההתחלה. יש באלבום הזה משהו “נקי” יותר, אם זה בהגשה או הפקה. בהחלט לטובה. אך באותו זמן זה משאיר את הסאונד המלוכלך במקור ולא משנה את הסגנון והבסיס המוזיקלי ששלט גם באלבום הקודם. הוא פשוט לקח את זה לרמה קצת יותר גבוהה. יש בנוסף איזה רעיון באלבום הנוכחי, עם חצי ראשון אנרגטי, מעורר וכיפי ואז חצי שני שמחולק לאיזה סיפור של שישה שירים עם חיבור מסוים. שם אפשר למצוא גם את קרונין הרך יותר.
מהאלבומים שקשה לי נורא לבחור מהם שירים מייצגים. פשוט כי אני רוצה להמליץ כמעט על כולם. הפתיחה של Turn Around, הלחיצה על הדוושה של Made My Mind Up. ו-I’ve Been Love ו-Feel Like, הזעקות בצלילים, הגיטרות החודרות, הפנינים הקטנות של Alone ושל Different וממש כל מה שסובב אותם. אחלה של אלבום, עם הרבה כוח שתפס אותי על השמיעה הראשונה ועדיין לא עזב.
————————————————————————————————————
Jim O’Rourke – Simple Songs
עוד שם שלא כתבתי עליו כאן בעבר, אבל דווקא מכיר מזה הרבה שנים. ג’ים אורורק מוזיקאי מוכשר שעבד עם לא מעט שמות מוכרים, בתור מפיק או נגן אורח. מעבר לזה יש לו גם קריירת סולו משל עצמו ועכשיו הוא ממשיך אותה עם אלבום חדש.
את אורורק הכרתי בזמנו לראשונה בזכות וילקו האמת. הוא הפיק או ניגן איתם בשורה הרציפה והנפלאה של 2002-2007 והאלבומים שיצאו בזמן הזה; Yankee Hotel Foxtrot, A Ghost Is Born ו-Sky Blue Sky. תקופה אדירה בדיסקוגרפיה של וילקו. בנוסף אני גם מאוד אוהב את ההרכב הצדדי שהוא היה שותף לו, Loose Fur, יחד עם חברי וילקו ג’ף טווידי וגלן קוטץ’. הם הוציאו שני אלבומים באותה תקופה שציינתי קודם וכדאי להגיע אליהם.
אורורק עבד גם בין השאר עם סוניק יות’, ג’ואנה ניוסום והרבה אחרים. בוחר הרבה פעמים להפנות תשומת לב להרכבים אוונגרדיים, או שיש בהם משהו נסיוני. ככה הוא גם באלבומי הסולו שלו. אפילו בגדול יותר. יש בו משהו מאוד אלטרנטיבי ואוונגרדי באמת, אבל שיכול לעבור גם בקלילות אצל אוזניים של כמעט כל קהל יעד. ככה נשמע גם האלבום החדש Simple Songs.
יש משהו במוזיקה כאן שנע בין עדינות ועגמומיות. שילוב של שירים מהנים וגם טיפה קודרים. זה עובד אצלי כרגע ממש. במיוחד בשיר הפתיחה Friends With Benefits, בממשיכו That Weekend ורצועות שמבליטות את ג’ים אורורק הנוגה והעדין בדמות Hotel Blue או הסיום המעולה של All Your Love.
יש ב-Simple Songs הרבה כנות ומספר שירים מאוד יפים שמייצגים בשבילי טוב את הכישרון של ג’ים אורורק. בהחלט אלבום שהייתי ממליץ עליו למי שרוצה להתחיל לגלות את עבודות הסולו שלו מעבר לכל הפרויקטים והאלבומים שהיה מקושר אליהם, אבל השם שלו לא התנוסס שם בגדול. המוזיקה שלו ראויה לעוד מאזינים.
—————————————————————————————————————-
Heartless Bastards – Restless Ones
לפני שלוש שנים ההרכב הזה הגיח לחיי עם האלבום Arrow, שהיה אצלי אהבה משמיעה ראשונה. הוא גם סיים במקום השלישי המאוד מכובד בסיכום השנה שלי דאז, כשמקדימים אותו רק אלבומים גדולים של ניל יאנג+קרייזי הורס וה-Brotherhood של כריס רובינסון. זה אמר הרבה מבחינתי, כאשר שם שהיה אצלי די אנונימי היה גם חלק בשלישיה המובילה בסוף שנה עם שניים מהאמנים הכי אהובים עלי בעולם.
מאז המלצתי להמון אנשים על ה-Heartless Bastards והאלבום הזה וגם הגעתי לישנים יותר שלהם. קיבלתי בחזרה לא מעט פידבקים מגולשים ששמעו את האלבום בגלל אותו סיכום ומיקומו הגבוה. בשנה שעברה ראיתי את ה-Bastards בלייב, כאשר הם פתחו לדרייב ביי טראקרס באירופה. הם ביצעו שם גם שיר חדש מתוך אלבום עתידי שהם עומדים להקליט. אחרי אחת ההופעות דיברתי עם הסולנית אריקה ונרסטרום ואמרתי לה עד כמה אני מחכה למוזיקה חדשה מהם וש-Arrow היה אצלי להיט בישראל. היא ממש חמודה.
שנה חלפה והנה הגיע אלבום הפולו-אפ המיוחל. Restless Ones הוא השם והוא מכיל מוזיקה באותו הסגנון של קודמו. כזו שציפיתי לקבל ואני בהחלט מרוצה מאיך שהיא נשמעת. הרוקנ’רול הבועט שלהם עדיין כאן, עם הקצת השפעות של בלוז-קאנטרי. אבל הדבר שהופך אותם למשהו ממש טוב הוא התוספת המעט מחוספסת ומתוחה, משהו חזק בקצה של הצלילים שלהם שמגיע גם מפאנק וגאראג’ אלטרנטיביים שכאלו. שילוב חזק של רוק בועט ושורשיות.
על השמיעה הראשונה של Restless Ones כבר קלטתי קטעי Bastards קלאסים בשבילי בדמות Gates of Dawn ו-The Fool. שירים שמזכירים את Parted Way ו-Only For You הנהדרים מהאלבום הקודם. יש פה שורה של שירים קליטים, אבל לא בהכרח קלילים. Pocket Full of Thirst הוא אחד האהובים עלי כרגע. גם שיר הפתיחה המחשמל Wind Up Bird. הכל מתקתק פה עד לסיום המיוחד של הקטע Tristessa. עוד סיומת אלבום קצת שונה באווירה מיוחדת. מה שהיה התפקיד של Down In The Canyon באלבום הקודם.
אני מציין פה הרבה את השירים של Arrow, כי פשוט האלבום החדש הוא המשך מצויין בשבילו. מפרידים ביניהם שלוש שנים, אך לגמרי הייתי רואה אותם יחד בתור אלבום כפול. אני כ”כ שמח שהם מצאו את הסאונד העכשווי הזה שלהם בשני האלבומים הללו. הם עלו איתם שלב מאוד גדול בקריירה ביחס לקודמיהם.
כבר ציינתי בעבר עד כמה אני אוהב את הקול של אריקה. אותו הדבר גם עכשיו. הוא צף כ”כ יפה מעל הצלילים והמלודיות המושכות של הלהקה. בנוסף העטיפה של האלבום הקודם היתה ממש יפה וזה עוד המשך ישיר עם Restless Ones שאפילו מתעלה על הקודם. העטיפה הכי יפה ומושכת שראיתי השנה בינתיים וכנראה זה יישאר ככה. מעטפת שמכילה בתוכה עוד חבילת שירים מהודקים ונשמעים נפלא של ה-Heartless Bastards. גם אותם אני אראה בספטמבר עם MMJ ומחכה כבר לפגוש שוב את אריקה ולהגיד לה עד כמה אני אוהב בנוסף גם את האלבום החדש ולחוות את שיריו באופן חי.
כשכתבתי על Arrow בסיכום ההוא לפני שלוש שנים, ציינתי שזה האלבום עם הכי הרבה להיטים השנה שהם לא להיטים…ושזו המחמאה הכי גדולה שאני יכול להביא לו. Restless Ones ממשיך לייצר שירים כאלו ובאותו הזמן להישאר עדיין רענן, טרי ומושך למאזין. איזה כיף שהם שוב כאן.
שלושה אלבומים בפוסט הזה אני כבר מכיר ושמעתי.
על מיקל קרונין לעומת זאת רק שמעתי, אבל לא היה לי ממש מושג איך הוא נשמע למעשה. אז אני שומע עכשיו בפעם הראשונה וזה מפתיע לטובה!
לגבי השלושה המוכרים, הם כולם נחמדים מאוד עד מוצלחים אבל בסופו של דבר נופלים לעומת חומרים מוקדמים יותר של האמנים. המוצלח ביותר מבין השלושה הוא כנראה זה של Dawes. סך הכל אלבום באמת טוב, עם כמה וכמה שירים שבולטים מאוד לטובה, רק שהעוצמה שלו עבורי שוככת ככל שאני ממשיך לשמוע אותו.
לגבי או׳רורק משמח אותי מאוד שהוא חזר לסגנון הישן שלו, זה הפחות אקספרמנטלי ושיותר נוטה לבארוק פופ ותזמורים גדולים, אבל גם כאן האלבומים האחרונים שהוא עשה בסגנון הזה לפני בערך עשור וחצי מתעלים על החדש בכמה רמות ואף נוגעים בשלמות. אבל החדש עדיין יפה, מתוק ונעים להאזנה.
החדש של הארטלס באסטרדס הוא דווקא הפחות מלהיב מבחינתי מבין השלושה. יש בו את העוצמה המוכרת והאהובה בניצוחה של אריקה ונסטרום אבל אני מרגיש שהשירים עצמם פחות טובים מבאלבום הקודם. פחות הצליחו לחדור לי ללב ולהישאר לי בראש. עם עטיפה כזו ציפיתי לקצת יותר. אבל עדיין ממש ממש לא אלבום רע ועוד לא סיימתי איתו. הוא עדיין מתנגן לי באוזניות למקרה שעדיין יגיע לו הקליק, גם אם באיחור.
עם Dawes, מתוך הארבעה אני שם את החדש במקום השני אחרי Nothing Is Wrong. שזה אחלה מקום בשבילו. לחלוטין החזיר לי את האהבה אליהם שמשכה אותי באלבום ההוא כשהכרתי אותם.
עם ג’ים אני צריך להגיע מתישהו לכמה אלבומים ישנים שלא שמעתי. החדש בהחלט נעים מאוד ויפה. עם ה-Bastards אני מסכים ש-Arrow טוב יותר, אבל כמו עם Dawes, החדש עומד אצלי מיד אחריו בדירוג האלבומים. הם נמצאים במקום מוזיקלי ממש טוב ומאוד ניכר שהם מצאו את הסאונד הכי מתאים להם בשני האלבומים הללו. מאוד אוהב את הסגנון בשניהם. מחכה לראות את השירים בלייב!