זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית’ כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.

הסיפור הפרטי שלי עם פטי התחיל הרבה לפני אותו ערב והסיפור שלה בכלל התחיל הרחק מאוד משם. פטי סמית’ היא תופעה שלפעמים קשה להסביר לאנשים. היא לא רק מוזיקאית, כותבת, זמרת או סולנית. היא גם צלמת ומשוררת ואמנית בעלת המון צדדים. אה, וגם סופרת. כזו שציירה כ”כ יפה דרך המילים את קווי המתאר והרקע של חייה בתחילת הקריירה בספר Just Kids (וגלשה לעוד סיפורים מרתקים עם ממשיכו M. Train). עם ניו יורק של שנות השבעים, הרעב להצלחה ובכלליות. האמונה ביצירה האישית ופסקול שמקיף אותך, העשוי לא רק ממוזיקה, אלא גם מקירות שחוסמים ואנשים שמלווים אותך שעוזרים גם על הדרך לטפס או לשבור את אותם הקירות.

פטי סמית’ טיפסה על הרבה מהם. כאמנית מתחילה וגם כבר כשם מוכר. במיוחד בצמא הזה להצלחה ושיתוף האומנות האישית בסוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים, כשהתגוררה יחד עם רוברט מייפלת’ורפ, ומאוחר יותר בקריירה עם מקרי מוות קרובים שהשפיעו רבות על חייה והיצירה שלה. כולל מוות של אותו רוברט מייפלת’ורפ, מי שהיה אהבה מוקדמת גדולה שלה, עד יציאתו מהארון והמוות שלו מספר שנים אחר כך בגיל 42 בלבד.

מייפלת’ורפ דחף את סמית’ לא מעט בשנים ההן. הוא היה צלם ואף אחראי על התמונה המוכרת של פטי שנבחרה להיות עטיפת אלבום הבכורה שלה, Horses. הוא גם צילם את העטיפה של האלבום Dream of Life ב-1988. אלבום שהגיע אחרי הפסקה ארוכה ממוזיקה. כזו שהחלה כעשור לפני, כשסמית’ חוותה תאונה באמצע הופעה כשנפלה מהבמה. אירוע שגרם לה לנוח הרבה. בתקופה הזו עברה עוד פרידה ופגשה גם את פרד “סוניק” סמית’, לשעבר ב-MC5, שהפך לבעלה (הסמית’ שלו מקורי גם כן). במשך כל שנות השמונים היא די פרשה ממוזיקה ובילתה יותר עם המשפחה. עד שהגיע אותו אלבום קאמבק, Dream of Life. אלבום שאחריו נלקחו ממנה כמה חיים קרובים מאוד.

זה התחיל שנה לאחר יציאת האלבום, ב-1989, עם המוות של מייפלת’ורפ. חמש שנים אחר כך גם פרד סמית’ נפטר מהתקף לב, בגיל 45, והיא איבדה את בן-זוגה. ואם כל זה לא היה מספיק, באותו הזמן גם אחיה הלך לעולמו. כל המקרים האלה עשו איזה שינוי מטורף בקריירה שלה, כולל תחייה מוזיקלית מחודשת פשוט אדירה. היא חזרה לניו-יורק, המקום בו הכל התחיל (התגוררה במישיגן בתקופה ההיא) ואז מאמצע שנות התשעים עשתה את הקאמבק המוזיקלי השני שלה, כזה שנשאר עד היום, עם פרץ יצירה עילאי ומדהים.

היא חזרה לשתף פעולה עם הגיטריסט הצמוד שלה לני קיי, שהיה איתה ב-Patti Smith Group לאורך כל שנות השבעים (ונולד בדיוק שלושה ימים לפניה). הוציאה את Gone Again ב-1996 ואחריו עוד חמישה אלבומים עד היום, שמלאים במוזיקה פשוט מעולה. אישית אני משוגע על הקריירה המאוחרת הזו של פטי סמית’. לדעתי האלבומים המאוחרים לא נופלים מאלו הקלאסים של שנות השבעים, ועל חלקם גם מתעלים. בעשרים השנים האחרונות פטי סמית’ לגמרי המציאה את עצמה מחדש, או יצאה לדרך יצירתית טרייה שכמעט כל פסיעה שלה עליה, היא זהב. דרך שפרצה דווקא מתוך כל מקרי המוות והאובדן שסובבו אותה. מקרים שהיו משביתים לגמרי אמנים ויוצרים אחרים כנראה. אבל את פטי זה דחף קדימה.

כשקראתי לראשונה את Just Kids היה משפט אחד שבלט לי נורא ונשאר איתי כל הזמן בראש לאחר מכן:

“Everything distracted me, but most of all myself”

משפט שמאוד התחברתי אליו, אבל גם אחד בו פטי מתארת היטב את עצמה וכל אחד שמוצא או רואה יצירה בכל מקום. הראש, הלב והרגש שלה עובדים אחרת מבחינתי. התפיסה שלה של המציאות ואומנות והמפגש ביניהן, זה משהו שעובר לא רק במיקס של המוזיקה, הפואטיות והשירה שלה שנפגשים יחד בתוך האלבומים ועל הבמה, אלא בכל דבר בערך שהיא נוגעת בו. הכל איכשהו מתערבב ומתחבר. בין אם מאזינים לו, קוראים אותו או בוהים בו תלוי על קיר בתוך מסגרת. קירות ומסגרות. דברים שפטי סמית’ פגשה ופרצה לא מעט בחייה הארוכים.

אמנית. מוזיקאית. צלמת. סולנית. אמא. סופרת. משוררת. מאהבת. קול של דור. פטי סמית’ היא הכל ביחד וכל אחד לחוד. היא תופעה מיוחדת במינה בעולם המוזיקה. מהשיטוטים במנהטן והרעב ההתחלתי, דרך הזעקה, ההצלחה והרוקנ’רול של ה-Patti Smith Group לאורך שנות השבעים, ההפסקה, המנוחה והטרגדיות באמצע, לקריירה המאוחרת המופלאה שנמשכת עד היום. פטי סמית’ בת 70 ועדיין חיה ובועטת. על הבמה ומחוצה לה. נוקבת, שרה, כותבת ועוסקת.

היא גם עדיין אותה הנערה מ-Just Kids ואותה האישה הבוגרת והביישנית בפגישה הקצרה שלנו לפני כמה שנים. זו שנעלמה לתוך האולם מהדלת הצדדית והפכה למכונת אנרגיה מדהימה ונוטפת ביטחון על הבמה. פטי סמית’ היא הכל בשבילי. וכמה טוב שהיא והיצירה שלה עוד כאן.

מזל טוב, פטי.

 

---

אני יודע שהיתה חסרה לכם מוזיקה פה בין המילים, אז הנה הרבה ממנה. מוזמנים להאזין למיקס סוקר קריירה מיוחד שערכתי, עם 30 שירים ושעתיים וקצת של המוזיקה של פטי סמית’, מכל האלבומים וכל התקופות. אפשר לשמוע פה למטה או בדף ה-Mixcloud שלי:

טראקליסט:

1. Ask The Angels
2. Summer Cannibals
3. We Three
4. Jubilee
5. So You Want To Be
6. Waiting Underground
7. Free Money
8. Dream of Life
9. One Voice
10. This Is The Girl
11. (Pumping (My Heart
12. Midnight Rider
13. Gone Again
14. My Blakean Year
15. Because The Night
16. Boy Cried Wolf
17. Citizen Ship
18. 1959
19. People Have The Power
20. April Fool
21. Pissing In A River
22. Helpless
23. Dancing Barefoot
24. Gloria
25. Stride Of The Mind
26. Beneath The Southern Cross
27. Strange Messengers
28. Dead City
29. Babelogue –> Rock N Roll Nigger
30. Land 

 

Tracks 1, 11 & 21 – from Radio Ethiopa, 1976.
Tracks 2, 13 & 26 – from Gone Again, 1996.
Tracks 3, 15 & 29 – from Easter, 1978.
Tracks 4, 14 & 25 – from Trampin’, 2004.
Tracks 5, 17 & 23 – from Wave, 1979.
Tracks 6, 18 & 28 – from Peace And Noise, 1997.
Tracks 7, 24 & 30 – from Horses, 1975.
Tracks 9, 16 & 27 – from Gung Ho, 2000.
Tracks 8 & 19 – from Dream Of Life, 1988.
Tracks 10 & 20 – from Banga, 2012.
Tracks 12 & 22 – from Twelve, 2007.

---

עוד קצת תמונות מההופעה: