מאז שהודיעו עליו, Open Door Policy היה האלבום שהכי ציפיתי לו בתחילת השנה הזו. זה כבר אלבום האולפן השמיני של The Hold Steady והוא לחלוטין שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפניו. שינוי שהתקבל אצלי מאוד בחיוב והבנה.
זה אלבום הרבה יותר Mellow ממה שהיינו רגילים מההולד סטדי. יש בו מעט יותר התנסויות וכדורים מסובבים בסאונד. פחות הכסאח החשמלי של ההמנונים והשירים המפוצצים בחשמל מן העבר, אבל עם מלודיות וריפים שכן מזהים ומביאים עימם משהו חדש לשכבות, לבסיס, לעומק ולמילים אותן הם מלווים. ויש בו חיבור נהדר של המוזיקה האולי-מתונה-יותר יחד עם הליריקה הנפלאה של קרייג פין.
בעיקרון Open Door Policy הוא האלבום הראשון שהליין-אפ הנוכחי של ההולד סטדי הקליט בתור יצירה שלמה שמייצגת הכי טוב את המילה “אלבום”. אותו ליין-אפ שכולל שישייה מגובשת מאז שהקלידן הנפלא פרנץ ניקולאי חזר להרכב לפני חמש שנים. נכון, השישייה כבר הוציאה את Thrashing Thru The Passion לפני שנתיים, אבל זה היה אלבום שרובו איגד סינגלים בודדים בתקופה הממושכת לפני יציאתו. ב-Open Door Policy זה לחלוטין שירים שכולם הוקלטו יחד, מאוד קרובים אחד לשני, מאותם סשנים ומההתחלה עם מחשבה על יצירה אחת שלמה.
האווירה לאורך האלבום קצת הזכירה לי את אלבומי הסולו של קרייג פין, במיוחד הטרילוגיה האחרונה. משהו אולי בין הנפח החשמלי של ההולד סטדי פוגש את הליריקה הבולטת של קרייג בסולו, לפעמים גם עם קולות נשיפה ברקע. עוד משהו מקשר זו ההפקה של ג’וש קאופמן, שעבד פה עם ההולד סטדי וגם הפיק את הטרילוגיה ההיא של קרייג. וכמו בסולו של קרייג, יש ב-Open Door Policy משהו יותר מהורהר, אפלולי וקודר מכל שבעת האלבומים שקדמו לו. לפעמים זה בולט מאוד ולפעמים מסתתר קצת מתחת לכמה ריפים מדליקים ושינויי מקצב יפים. הכל באופן הרבה יותר בוגר.
הבגרות הזו היא משהו שאני מאוד יכול להבין. כי כמו הלהקה, הדמויות בשירים כבר לא כ”כ צעירות, ולהפך. הדמויות פה בוגרות יותר, וזה הגיוני. כי זה המקום בו חברי ההולד סטדי נמצאים כיום, כשהם כבר מגרדים כמעט 20 שנות פעילות. אז במקום המסיבות והעוצמה החשמלית של האלבומים ההם, יש פה יותר מחשבות ומבט אחורה. הדמויות של האלבום הנוכחי הן לא המתבגרים והמתבגרות או בני-העשרים של אז. הן עברו דברים ונשמע שכעת הן בשנות השלושים/ארבעים שלהן. עדיין עם אותם החיים, הערים המוכרות מסביב והקשיים שנופלים עליך, כמו תמיד בשירים של ההולד סטדי, רק שהבעיות קצת השתנו.
עם כל זה, Open Door Policy הוא מבחינתי האלבום הכי מגובש ומהודק של הלהקה מאז Boys & Girls In America של 2006. וזה לא רק עם המקשה האחידה של השירים והאווירה הכללית, כי אפשר להגיד שהאלבום הנוכחי הוא האנטיתזה של “Boys & Girls”, אלבום שהיה (ועודנו) מסיבה אחת ענקית וצעירה של ההולד סטדי. ובהקשר הזה, Open Foor Policy הוא הבוקר עם ה-Hangover אחרי המסיבות והכאבים הצעירים של אז. ההתעוררות לעולם האמיתי, הבוגר והלא פחות כואב. אבל עדיין עם רגעים יפים שאפשר למצוא על הדרך.
הפתיחה הנהדרת של “The Feelers” מרמזת על האווירה הכללית ואולי גם רגשות שהולכות לצאת יותר בקלות מהדמויות שיגיעו. כשרק הקול של קרייג פותח את האלבום, בודד, לפני שהמוזיקה של כל הלהקה מגיעה ללוות. השילוב הזה של הדרמה יחד עם הצלילים שעוטפים אותה. המוזיקה משתלטת ותופסת יותר נפח ב-“Spices” והסיפור שלו. אחד שכולל גם רפרנס עצמי שאני נורא אוהב אצל הלהקה, עם המשפט “And if the band ever plays the Resurrection It’s at the end of the show”. כזה שקורץ ל-“How A Resurrection Really Feels”, שיר הסיום של Seperation Sunday. וכן, להתעורר יום אחד ולגלות שאתה מזמן כבר לא בן 20, זה גם סוג-של תחייה מחדש. לטוב ולרע.
כל הבעיות מהאלבומים הראשונים של ההולד סטדי הוחלפו כאן בנושאים כמו בריאות נפשית, דיכאון ועניינים שהם בגדול יותר Dark. כמו הליריקה המבריקה בעיניי של “Lanyards” שמדבר בדיוק על זה, עם עוד איזה חיבור למסיבות של אז והשינוי הבוגר שלהן. עם השרוכים הללו סביב הצוואר, שבעבר חובר להם איזה Pass ל-Backstage בהופעות או כניסה מיוחדת למסיבה, והיום הם הוחלפו לצמיד של בית חולים או כניסה מותרת לאיזור מסוים בחדר מיון כדי לבקר מישהי שעברה Overdose.
עוד ליריקה שבלטה לי מאוד בהאזנות ראשונות נמצאת ב-“Me & Magdalena”, שבכלל הוא שיר מעולה בכל האספקטים. כזה ששמו יכול להגיע מהשיר בעל אותו השם של ה-Monkees, אבל יכול גם להיות איזה רפרנס לדמויות ב-“Romance In Durango” של דילן. בצד היותר מוזיקלי, רצועה בולטת אצלי הייתה “Unpleasent Breakfast“. שיר שמכיל איזה כדור מסובב למאזינים של ההולד סטדי מבחינת הסאונד וצד יותר ניסיוני אפשר להגיד. לקח לי כמה האזנות להתרגל אליו, אבל אחר כך הפך לאחד הבולטים שלי באלבום.
הסיום מגיע עם שיר קטן העונה לשם “Hanover Camera” (כשאחריו מגיע שיר הבונוס “Parade Days”). שיר שנפתח עם קצב שמזכיר את “Breakdown” של טום פטי ואולי האלבום שהוא מסיים שואב מהשם שלו לא מעט. אפשר להגיד שזה שיר הסיום הכי חלש בדיסקוגרפיה של ההולד סטדי. אבל דווקא האיטיות האפרורית שלו מתאימה לסיפורים החדשים והדמויות שהגיעו לפניו. הוא קצת מזכיר לי את “Her With The Blues” מאלבום הסולו האחרון של קרייג. מבט אישי על סצינה עם ניחוח בלוזי מהצד.
לקראת סופו מגיעה השורה שהכי תפסה אותי בשיר וגם אחת הבולטות לי באלבום – “At certain speeds we all feel insecure”. וגם עם הורדת הרגל מהדוושה ופחות גיטרות מרסקות והמנונים, ההולד סטדי, בניגוד לדמויות שלהם לאורך Open Door Policy, מורגשים הכי בטוחים פה בעצמם בתור להקה מגובשת, עם יצירה בוגרת ושלמה, המותאמת למקום שבו הם נמצאים כרגע. גם אם הם לא נותנים בראש, אלא מזמינים אותך במקום זאת להיכנס לתוכו עם דלת פתוחה למחשבות, הסיפורים וזיכרונות טריים של ההולד סטדי מודל 2021.
להמשך האזנה:
טרם הספיקותי להקשיב אבל הכתיבה נפלאה תומר ואני בטוח שמעבירה היטב את הווייב של האלבום. כמי שמאוד אוהב את ה-Hold Steady כבר קרוב ל-20 שנה נראה לי וקצת איבד איתם את הקשר בעשר השנים האחרונות פחות או יותר, בהחלט עשית לי חשק גדול להקשיב.
בדיוק כמו שביקורת טובה אמורה לעשות.
אז תודה. גם על זה.
קרוב ל-17 אני מניח 🙂 תודה על הקריאה והתגובה, זמיר! התחייה מחדש של הלהקה מאז החזרה של פרנץ היא די מדהימה לדעתי. קרה איתם משהו ממש מיוחד מאז שהפכו לשישייה ב-2016. במיוחד בהופעות, אבל גם בהוצאות.
אהבתי את האלבום הקודם, אבל הנוכחי פשוט משהו באמת אחר, מגובש ומיוחד יותר. לחזור אליהם דרכו נראה לי מתאים, במיוחד למי שאוהב את הסולו של קרייג 😉 שכפי שכתבתי, זה לחלוטין אלבום ההולד סטדי שהכי קרוב לסגנון הזה.