ים של אלבומים חדשים שאני מצפה להם יוצאים בחודשים הראשונים של 2017. יש עוד לא מעט שמגיעים בזמן הקרוב, אבל בינתיים הנה סיכום הגל הראשון של השנה, עם 8 אלבומים שעשו לי את פתיחת 2017 והחודשים ינואר-פברואר, עם הרבה חזרות מבורכות של אמנים אהובים ושם אחד שמופיע פה בבלוג לראשונה:
Ryan Adams – Prisoner
שלוש שנים עברו מאז האלבום האחרון של ראיין עם חומרים מקוריים (באמצע היה את 1989 שממש לא עשה לי את זה, והוצאת הלייב המקסימה של ה-Carnegie Hall). זו היתה תקופת זמן שקצת שינתה את אדאמס, אך עדיין השאירה אותו על הקרקע. וזה מתחבר מוזיקלית לסאונד של האלבום הנוכחי. אותו סאונד עם השפעות אייטיז שדי ממשיך את קודמו מלפני שלוש שנים, אבל עם רקע שונה לגמרי. הרבה מהאלבום הושפע מהפרידה הסופית שנה שעברה מאשתו, השחקנית מנדי מור. אדאמס נכנס לפרץ יצירה מטורף ואף אמר שכתב בסביבות 80 שירים חדשים. תריסר מהם נכנסו ל-Prisoner ועוד 17(!) משוחררים רשמית כ-B- Sides במהדורה הרחבה וקצת מטורפת של האלבום.
אני מאוד רואה את Prisoner כשילוב של שני אלבומי האולפן המקוריים האחרונים; הפשטות הרומנטית היפה של Ashes & Fire מ-2011 פוגשת את החספוס והסאונד העוטף של אלבום ה-Self titled מלפני שלוש שנים. וזה אחלה שילוב שעובד פה בשבילי אף יותר טוב כנראה מאותו אלבום קודם. שירים שהיו עובדים מצוין גם בגרסה מופשטת עם אקוסטית בלבד. ועדיין, הסאונד פה לא בומבסטי או דומה לרוקנ’רול של אדאמס באלבומים כמו Easy Tiger או Cardinilogy. אותו דבר גם לגבי שירי הפרידה החדשים. היו לו בעבר הרבה בסגנון, אף יפים יותר, במיוחד בשני האלבומים הראשונים ובהוצאות כמו Love Is Hell ו-Cold Roses. אבל כאן כולם מגיעים במקשה אחת, עם איזה כיוון ממוקד ואווירה ממש אחידה. כאילו כולם יורים לאותה מטרה, עם לב ענקי במרכזה.
זה אלבום שמשרת היטב את השירים היפים החדשים ולא מתרחק גם יותר מדי מהנגיעות הרגישות הרגילות של ראיין. כאלו שהשאירו הרבה טביעות אצבע חיוביות מסביב ל-Prisoner. אלבום שמוצא את ראיין אדאמס בעוד מקום חדש, שברירי וטוב, אך לא ממש רחוק מהבית.
The Sadies – Northern Passages
ה-Sadies הקנדיים הם מההרכבים היותר אהובים עלי במילניום הנוכחי. אני כותב עליהם מהשנה הראשונה של הבלוג. זו שנחתמה עם Darker Circles האדיר שלהם שסיים אצלי במקום השני בסיכום אלבומי השנה 2010. בין האלבום ההוא לנוכחי היה עוד אחד בלבד, למרות שבשנים האחרונות הם גם שחררו אלבומים חיוביים בשיתופי פעולה עם אנדרה ויליאמס וגורדון דאוני. אבל עכשיו זו חזרה ממש טובה של ה-Sadies נטו, עם אלבום שמחזיר את כל הצבעים האהובים עלי במוזיקה שלהם.
הצבעים הללו משתנים ולפעמים גם מתערבבים כדי ליצור משהו חדש לגמרי ודי מלהיב. עם קצת השפעות של ה-Byrds היותר ניסיוניים, עם קו שורשי שמתובל בצדדים שונים של פסיכדליה ומשחק אינסטרומנטלי עם המוזיקה. כזה שמייצג לי אותם נפלא, במיוחד בקטעי מעבר באמצע שיר, כשהכל פתאום משתנה עם איזה טוויסט של צלילים שעוטף אותך ממקום חדש. כזה שאפשר למצוא פה באמצע הקטעים There Are No Words ו-The Elements Song. מסוג הדברים שלגמרי מייצגים את האהבה שלי ללהקה הזו. אהבה שחזרה מצוין עם Northern Passages. פלוס גם קורט וייל מגיע להתארח כאן בשיר אחד די מדבק.
Strand of Oaks – Hard Love
הביקור האחרון אצלי של Strand of Oaks, או האיש מאחורי המוזיקה וההרכב – טימוטי שואווולטר, היה לפני שלוש שנים. זה קרה עם האלבום Heal, שהיה גם כן גבוה אצלי בסיכום דאז והתפוצץ עלי בענק בלי שום הכנה מוקדמת. עכשיו הוא מוציא את הפולו-אפ שלו וגם כאן לא חסרה התלהבות. כנראה לא ברמה של קודמו, אבל אצטרך עוד כמה שמיעות כדי לקבוע דברים כאלו. בינתיים יש ב-Hard Love עוד פרק מוצלח עם המוזיקה הסוחפת לגמרי של Strand of Oaks.
שואווולטר יכול לגרור אותך להגביר ל-11 עם שירים חזקים וסאונד מלוכלך, אבל בקטעים אחרים הוא מוציא את הרומנטיקן שבו ויכול גם ללטף כשצריך. מה שבטוח, הכל נעשה ברגש מאוד גדול ועוצמתי לעיתים. יש כאן גם את קטע הסיום האהוב עלי So far השנה, עם שמונה הדקות של Taking Acid and Talking to My Brother. קטע, שיחד עם אחרים מהאלבום הנוכחי והקודם, אני מת כבר לחוות בלייב. וזה הולך לקרות ממש עוד רגע, בסיום החודש הנוכחי. הופעה שאני מצפה לה ומקווה גם שתיתן במה טובה לרצועות הטריות שבינתיים בגרסת האלבום עושות את זה מצוין.
Taking Acid And Talking To My Brother
Julie Byrne – Not Even Happiness
השם היחיד פה ברשימה שאני כותב עליו בפעם הראשונה. חלק מהסיבה, שזו קריירה שעדיין בתחילת דרכה. Not Even Happiness הוא האלבום השני של ג’ולי ביירן, וכנראה זה שהולך לשים אותה על המפה עם הרבה קולות אלטרנטיביים מוכרים אחרים. יש פה אלבום פולקי קודר ונהדר. מהרצועה הפותחת של Follow My Voice באמת שקשה לא לשקוע עם הקול המכשף הזה. אחד שמזכיר את מריסה נדלר, או הצד השקט והרגיש של אנג’ל אולסן ושרון ואן אטן. ג’ולי ביירן נמצאת פה לגמרי באותה שורה איתן, גם אם מסחרית ובמידה פופולרית היא עוד לא יודעת שהיא שם.
רק שלושת השירים הראשונים באלבום יכולים כבר לסכם אותו. עם הכניסה הראשונה של הקול שלה בפתיחה, האווירה של Sleepwalker והמלודיה והצלילים בשניות הראשונות של Melting Grid. אבל יש פה עוד כ”כ הרבה יותר. בשירים שעוד יבואו (אהמ, Natural Blue) ובליריקה והאווירה שהאלבום הזה משאיר איתך. הוא כבר “אלבום הלילה” המובהק הראשון שלי לשנה זו. מאלו שבשעות הקטנות חודרים אליך אף עמוק יותר. במיוחד עם האלבום היפהפה הזה. בהאזנה, תפיסת המילים, מבט על העטיפה ושמיעת השירים והקול, קשה שלא להתאהב פה בג’ולי ביירן. בין אם זה בפעם הראשונה או מחדש.
Son Volt – Notes of Blue
אלבום חדש של סון וולט זה תמיד כיף. ההרכב הוותיק של ג’יי פרר, בעבר השותף של ג’ף טווידי ב-Uncle Tupelo הנפלאים. האלבום הקודם של פרר והחבורה היה לפני ארבע שנים והיה בו כיוון בולט להשפעות קאנטרי ישן. כהכנה לאלבום הנוכחי נזרקו לאוויר השפעות של בלוז. אישית אני פחות מרגיש בלוז בולט פה, אלא דווקא חזרה של הלהקה לסאונד שלה שאני מאוד אוהב. לא לאורך כל האלבום, אבל במיוחד בהתחלה ועם שילובים אחרים בהמשך.
יש ב-Notes of Blue כמה שירים שמקבלים סאונד ונפח חזקים יותר מהרגיל (Lost Souls, Static), והם מעורבבים עם האלט-קאנטרי הקלאסי והמדבק של סון וולט (Back Against The Wall, Promise The World). הקטעים עם הסאונד החזק הזה ממש עבדו לי והתקבלו בברכה. אני חושב שהשילוב הזה ממש מוצלח. זה יוצר משהו טרי עם סאונד מוכר מן העבר. זה אלבום יותר רוקנ’רול של סון וולט, למרות שהצד המוכר ההוא שלהם יודע לצאת החוצה גם כן, עם הנגיעות הנכונות של הפדל-סטיל וכל מה שהפך אותם ללהקה אהובה. יש מצב שכרגע זה האלבום החביב עלי שלהם מזה עשור, או אפילו קרוב לשני עשורים אחורה. הזמן יגיד יותר טוב. כרגע אני ממש נהנה מהחצי שעה בלבד שמכילה את השירים הקצרים של Notes of Blue.
Static
Rhiannon Giddens – Freedom Highway
איזה כיף לראות את ההתפתחות וההתקדמות של ריהנון גידנס בתור אמנית סולו. מי שהיתה בעבר הסולנית של ה- Carolina Chocolate Drops והחלה את המפנה לעבר קריירת סולו לפני ארבע שנים עם השתתפות בערב מוזיקלי בהשראת הפסקול של Inside Llewyn Davis. משם המפיק טי בון ברנט לקח אותה לאלבום של ה-New Basement Tapes לצד ג’ים ג’יימס, אלביס קוסטלו, טיילור גולדסמית’ ומרקוס ממפורד. ואז אותו ברנט הפיק לה את אלבום הבכורה לפני שנתיים, שכתבתי עליו באהבה פה בבלוג.
עכשיו היא חוזרת עם אלבום סולו שני שעושה בדיוק את מה שקיוויתי שיעשה; שמירת האווירה והסאונד השורשי שלה, אבל עם כתיבה מקורית. האלבום הקודם, Tomorrow Is My Turn, היה כולו בנוי משירים נורא ישנים שהתפרסמו ע”י ביצועים מקולות נשיים חזקים. עכשיו רוב האלבום הוא עם המוזיקה המקורית של גידנס וכולו סביב נושא מחאתי, ענייני גזע ועבדות. עדיין יש בו שני קאברים שמתאימים בול לאווירה של השירים. הראשון הוא שיר הנושא, Freedom Highway, שמסיים את האלבום עם ביצוע ראוי של גידנס לשיר המחאה של ה-Staple Singers. השני הוא טייק פשוט מדהים לדעתי שלה ל-Birmingham Sunday. שיר שהתפרסם בגרסה של ג’ואן באאז ועוסק בין השאר בפיגוע ההוא של ה-KKK בכנסיה באלבאמה ב-1963, שהרג ארבע ילדות אפרו-אמריקניות קטנות.
מסביב לקאברים המדויקים נמצאים השירים החדשים הלא פחות טובים של גידנס. חלקם יפים וחזקים באותה מידה. כמו We Could Fly. השיר שאולי תפס אותי הכי טוב כרגע. הרבה מהאווירה באלבום מזכירה לי שירים כמו Mississippi Goddamn של נינה סימון ועוד משירי המחאה הישנים הללו שעוסקים בנושאים קרובים (ריהנון אגב חולקת תאריך יום הולדת עם גברת סימון וחגגה ממש אתמול 40). היא משאירה פה את המוזיקה המאוד שורשית שלה ומכניסה לה איזה נושא או קונספט מרכזי. כזה שהופך את האלבום לקול גדול, זועק ומלטף, משפיע ויפהפה. כמו הקולות הגדולים מן העבר שהושפעה ונגעה בהם באלבום הקודם. רק שעכשיו היא לגמרי חלק מהם. קול שמשלב נפלא בין השורשי והמודרני, הישן והחדש, הצלקות של העבר והסימנים שלהן כיום.
The Band of Heathens – Duende
מההרכבים הממש נחמדים של העשור האחרון שאני תמיד שמח לשמוע מהם. הפעם האחרונה היתה ב-2013, אז הגיע הזמן לאיזה עוד דרישת שלום מוזיקלית עם אלבום חדש. ההרכב עבר קצת תהפוכות עם האלבום הקודם Sunday Morning Record. חברי להקה עזבו והוא היה יותר Mellow באווירה. עכשיו עם Duende יש הרגשה שהם התגבשו עוד יותר מחדש עם שילוב של הסאונד המתון היפה יחד עם כמה פרצי גיטרות טובים. מהסוג ששומר על כל ההשפעות של הקאנטרי-רוק\אמריקנה עליהם. קמצוץ של The Band עם תיבול של Little Feat ועוד כמה דברים שהבלוג הזה אוהב במיוחד. Duende כרגע הוא כיף של אלבום.
Tift Merritt – Stitch of the World
גם מטיפט מריט לא שמעתי הרבה זמן. אחת שאני הולך איתה הרבה שנים אחורה. הפעם האחרונה שכתבתי עליה היתה בסיכום 2012 עם האלבום הקודם Traveling Alone. תמיד תיארתי את הקול שלה כשילוב של ג’וני מיטשל פוגשת את אמילו האריס. וגם המוזיקה שלה קרובה מאוד לצלחת השמות הללו. היא גם מושפעת מהן לא מעט. ברבים מהאלבומים שלה ובהחלט גם ב-Stich of the World הטרי אני שומע לפעמים את אמילו האריס של שנות השבעים…וזה נהדר. אבל יש פה גם תוספות יותר חזקות וחשמליות. קשה נורא לטעות עם האלבומים של מריט. תמיד הייתי ממליץ לאנשים להתחיל עם השניים הראשונים שלה, אבל כמעט כל אחד יעשה את העבודה כנראה. כולל החדש. הוא חמים וזורם, נעים וחודרני כשצריך. התגעגעתי לקול הזה.
תודה על המלצות מצוינות!!!!! חלק ניכר מושמע ברגעים אלה בפאב של כפר חרוב
איזה כיף, גלי 🙂 טוב לדעת. יש עוד המלצות חדשות גם בפוסט אלבומי מרץ שעלה לאחרונה:
https://southernharmonyblog.com/new_albums_march_2017/
תודה על התגובה, תמשיכו להפיץ מוזיקה טובה ואם מישהו יתעניין בעוד, שלחי אותו לכאן 😉