המון אלבומים טריים ממשיכים לצאת וכבר יצאו עוד הרבה בחודש+ האחרון. הנה על ארבעה כאלו של חודש אפריל שבלטו אצלי:
The Jayhawks – Paging Mr. Proust
כמה שחיכיתי לאלבום הזה…חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של הג’ייהוקס. אלבום הקאמבק עם מארק אולסון בהרכב, שלא ממש השאיר חותם מיוחד וכיום נשאר יחסית בינוני. הפעם יש לנו סיפור אחר עם קאמבק נוסף של הלהקה הנפלאה הזו, ששומר על פרופיל נמוך ומשמר איתו את הצלילים שבגללם התחלתי לאהוב אותם מלכתחילה.
אחרי שהופיעו עם השירים של האלבומים המאוחרים שלהם בשנתיים האחרונות (בטור מעולה ששמחתי נורא להיות חלק ממנו ב-2014), קרייג ג’ונסון עזב והג’ייהוקס חזרו להרכב של רביעיה. הם התיישבו להקליט מוזיקה חדשה ומבורכת, שיצאה בחודש שעבר תחת השם Paging Mr. Proust. זה האלבום התשיעי של הלהקה שמציינת ב-2016 כבר שלושים שנה מאלבום הבכורה שלה. לכבוד האירוע הכנתי להם מיני-פרויקט מושקע בבלוג עם סיקור כל האלבומים ומעבר להם. קישור פה בסוף.
אז האלבום החדש החזיר לי את כל האהבה למוזיקה של הג’ייהוקס בשנות התשעים. יש בו שירי ג’ייהוקס קלאסים, עם הסאונד הקליט והכ”כ כיפי ונעים שלהם. זה נמצא על שיר הפתיחה Quiet Corners & Empty Spaces וכמו כן ברצועה כמו The Devil Is In Her Eyes. השירים האלה משולבים עם קטעים טיפה יותר ניסיוניים ומצוינים כמו Lost The Summer ושיר גדול ושונה ששמו Ace. האחרון הוא אחד השירים היותר מגניבים שהם הקליטו ואני לא זוכר שהם עשו משהו כמוהו קודם לכן. עם צדדים של לכלוך ונויז בשילוב עם הרכות שתמיד היתה במוזיקה שלהם.
בכלל, כל האלבום נשמע לי כמו הכלאה של הסאונד הוותיק של צמד האלבומים הקלאסים Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass פוגש את הצלילים הקצת יותר מפותחים של Sound of Lies שפוגש את המלודיות הקליטות של Rainy Day Music. אלו ארבעת האלבומים הכי טובים לדעתי של הלהקה, ויש פה מפגש של כולם באלבום אחד + צד חדש טיפה ניסיוני ואחר. בגדול זה יוצר יופי של דבר ואני די בטוח שהפעם הג’ייהוקס שחררו אלבום שגם יישאר איתי באופן חיובי בשנים הבאות ואני אמצא את עצמי מזמזם גם עוד הרבה זמן את Pretty Roses In Your Hair או Lovers of the Sun. שירים, שכמו קודמיהם שציינתי פה ושאר חברים נוספים באלבום, לא רק ינעימו את האוזן מעבר ל-2016, אלא גם יוצרים מקשה אחת שכתוב עליה בענק את המילה Jayhawks. עם כל הצלילים הטובים שמתלווים אליה, ישנים וחדשים כאחד.
למיני-פרויקט “המדריך השלם לג’ייהוקס”:
חלק א’ – אלבומי האולפן
חלק ב’ – פרוייקטים צדדיים, אלבומי סולו, הוצאות ארכיון ועוד
למיקס סוקר קריירה מיוחד שהכנתי שמתלווה למדריך:
——————————————————————————————————————
Sturgill Simpson – A Sailor’s Guide to Earth
במהלך 2014 (ובסיכום אותה שנה) שמחתי נורא להציג ולשתף את Metamodern Sounds in Country Music, האלבום השני של סטרג’יל סימפסון. זה היה אלבום הפריצה שלו והוא תפס הרבה יותר ממה שתיארתי. גם המון מאזינים שלא הכי מקורבים לז’אנרים של קאנטרי-רוק וכדומה. האמת זה די הגיוני, כי סימפסון הוא אמן שפורץ גבולות מבחינתי. הקאנטרי הניסיוני שלו משלב ובונה המון על הז’אנר, הוא פוזל ללא מעט מקומות אחרים ומשלב השפעות וחיפושים מוזיקליים יחד באופן די מבריק.
האלבום החדש שלו ממשיך את אותה הדרך ואפילו מעצים אותה לדעתי. כרגע אני חושב שהוא אפילו טוב יותר מקודמו. יש כאן קטעים די מהפנטים שיוצרים סאונד עמוק, רחב וכובש. כולל קאבר אחד ומיוחד ל-In Bloom של נירוונה. כזה שמרים גבות בשניה הראשונה, אבל מספק עוד “וואו” כמה דקות אחר כך. דייב קוב (ג’ייסון איזבל, Rival Sons, Houndmouth) הפיק לו את האלבום הקודם ועזר לו ממש להגיע לקהל גדול ולמצוא צלילים מרתקים. הפעם סימפסון הפיק בעצמו והוא במקום מספיק בטוח לשרוד לבד ולהעצים את עצמו עוד יותר. אני לגמרי מרגיש שבאלבום הקודם הוא וקוב הלכו יד ביד וכאן סימפסון ננטש באופן חיובי לבדו באמצע ים סוער. הוא למד מה שצריך וכבר יכול לנווט את דרכו לכל מקום שירצה.
המפה המוזיקלית של סטרג’יל סימפסון לגמרי מובילה אותנו שוב למקומות מרתקים ומפתיעים. החיפוש שלו ממשיך בגדול ורק שיקפוץ לעוד מקומות שוברי גלים וז’אנרים. חשבתי על זה גם באלבום הקודם, אבל עכשיו אני עוד יותר בטוח בלהגיד זאת; סימפסון הוא הרבה יותר מאמן קאנטרי מודרני, מיוחד וניסיוני. הוא אמן מרתק בכלליות. כרגע אני אמשיך להצטרף לכל מסע שהוא יקח אותי.
(Brace For Impact (Live A Little
—————————————————————————————————————
Hayes Carll – Lovers And Leavers
הפעם אחרונה ששמענו מהייס קארל היתה לפני חמש שנים, עם האלבום KMAG YOYO. הוא היה אז בסיכום שנה שלי ולא זכור לי שכתבתי עליו מאז. בקיצור עכשיו הוא חזר עם אלבום חדש ויפה. הפעם קארל הלך על משהו יותר שורשי. אלבום בסגנון Singer/Songwriter קלאסי. הוא עזב גם את הלייבל של Lost Highway איתו הוציא שני אלבומים מעולים.
אם קודמו היה אלבום ששילב אמריקנה מרגשת עם קטעים יותר שובבים ומהנים, הפעם קארל התיישב חזק על הרגש. האלבום הטרי יותר אקוסטי ועל טהרת אמן האמריקנה-פולק-קאנטרי הישן. משהו שלא מחדש כלום ואולי גם פחות ימשוך מאזינים ששמעו כבר את סגנון השירים אלפי פעמים בעבר (גם אני ביניהם). אבל אם יש לכם חשק לאלבום כזה, עם הרבה רגשות ואהבה ומלודיות אקוסטיות, יש מצב ש-Lovers And Leavers יכנס לכם לאוזניים טוב-טוב ואולי גם יחדור ישר ללב. כרגע אני בהחלט אוהב אותו וזה מעניין לפעמים לפגוש אמן בתקופה מסוימת בקריירה, שגורמת לו לחזור אחורה במחשבות והכתיבה ולהגיד “פה אני נמצא כרגע”. בין אם מתחברים לזה או ממתינים לתקופה הבאה.
—————————————————————————————————————–
Graham Nash – This Path Tonight
לפני שנתיים דיוויד קרוסבי חזר עם אלבום ראשון מזה עשרים שנה. עכשיו תורו של החבר גרהאם נאש לעשות קאמבק. האלבום This Path Tonight יוצא 14 שנה לאחר קודמו, שזה המון זמן ללא מוזיקה חדשה של נאש, מי שמחזיק אצלי את האלבום הכי יפה שנוצר מתוך הטריו של CSN (יש שיעדיפו את If I Could Only Remember My Name של קרוסבי, ובצדק, אבל אצלי אישית Songs For Beginners המרגש תמיד יחזיק בתואר הזה). נאש הושפע הרבה מהגירושין שעבר לאחרונה ואפשר להגיד שזה אלבום פרידה שלו. או אלבום של צומת דרכים, כפי ששיר הנושא יותר ממרמז.
הצומת הזו כרגע לא מתעלה אצלי לרמות גבוהות, אך מעניין יהיה לראות ולשמוע אם היא תשתנה. האלבום נשמע מאוד אישי ומתעסק לא מעט בהתחלה חדשה וכיוונים שונים בחיים. אין פה איזה קטע קלאסי שמזכיר דברים ישנים של נאש. הרצועות הטובות יותר הן נעימות ולא הרבה מעבר. דווקא הקטעים היותר אקוסטיים-מופשטים טיפה איבדו אותי. השירים עם שילוב יותר כלים וחשמל הם אלו שעשו לי את זה. למרות זאת, אפשר למצוא כאן שירים חמים ורכים שנשמעים אמיתיים לגמרי ואני חייב להודות שנאש נשמע מעולה. במיוחד ביחס לעובדה שלא מזמן הוא חגג 74.
אין לי מושג כרגע אם האלבום הזה ישרוד את הסלקציה האישית בסוף שנה וייכנס לחמישים האלבומים ברשימת סיכום הבאה שלי. רק הזמן יגיד אני משער. אולי בהמשך אני אתחבר לשירים פה יותר. בלי קשר, טוב לשמוע שוב מישהו כמו גרהאם נאש עם חומרים מקוריים חדשים שמסמלים מקום אישי ומאוחר של חבר וותיק.
הביקור הטרי של נאש ב-Tiny Desk Concerts של NPR: