המשך סיקורי אלבומים מתוך ים ההוצאות החדשות שאני מחכה להן בחודשים הראשונים של השנה הזו. לאורך חודש מרץ יצאו לא מעט אלבומים כאלו. כולל כמה נהדרים של קולות נשיים אהובים שפותחים את הפוסט הנוכחי. היו כמה שלא הכנסתי לכאן, כמו החדשים של סמנת’ה קריין, Old 97’s, בקה סטיבנס ואחרים. אבל בחרתי שמונה אלבומים שיותר בלטו אצלי; שישה אלבומי אולפן, אלבום הופעה אחד והוצאה מחודשת אחת. ראו זאת גם כפוסט המלצות לפסח, אם רציתם לקנות מתנה לחג לעצמכם או מישהו אחר.
Laura Marling – Semper Femina
ביליתי לא מעט החודש עם החדש של לורה מרלינג. בשנתיים האחרונות קצת ירד לי ממנה וגם את האלבום האחרון Short Movie קניתי באיחור, כי פחות היה בא לי. באופן שקשה להסביר, כי ממש אהבתי את השלושה שקדמו לו. פשוט הייתי בתקופה כזו. כשהיא עשתה הכל נכון, אבל אני פשוט הייתי במקום אחר. עכשיו לגמרי חזרתי למקום ההוא, בו האוזניים והרגשות שלי רוצים שוב לורה ופוגשים את המוזיקה שלה בצומת ישנה ומוכרת.
האלבום הטרי Semper Famina לגמרי מספק בינתיים את הרצון לחזור למקום הזה. כזה שמתחיל עם הרבה רוך והפולק היפה ההוא של מרלינג ומתפתח למשהו גדול יותר. הוא אולי לא חזק כמו קודמיו, אבל הוא מלא ועמוק ורגיש, ובעולם של לורה מרלינג זה הרבה יותר טוב מהמון אלבומים אחרים שיוצאים מסביב. התחלתי אותו עם רוח נעימה וגעגוע לקול והכתיבה האלה וסיימתי אותו מרוסק. אבל מרוסק טוב…וזה קרה עם Nothing, Not Really, שיר הסיום שלו. כזה שתפס אותי בול בשילוב של הצלילים והמפגש בין המילים למוזיקה שמרלינג לעיתים יודעת לבצע בשלמות.
אני חושב שכרגע השיר הזה מתחרה אצלי רק עם Taking Acid And Talking To My Brother של Strand of Oaks בתור שיר הסיום האהוב עלי של 2017. בינתיים, כמובן. השנה עוד ארוכה. יש ב-Semper Famina עוד שורה של שירים מוצלחים אחרים ושנשמעים כמו לורה הקלאסית האהובה (Wild Fire למשל). הוא נפתח עם Soothing ונסגר עם אותו Nothing, Not Really. ובאמת הוא אלבום שמתחילתו עד סופו יכול להרגיע בנעימות, אבל הוא גם כואב וחודר עמוק-עמוק פנימה.
Aimee Mann – Mental Illness
אחד הדברים היותר משמחים בתחילת השנה הזו, היה לשמוע שאיימי מאן מוציאה אלבום חדש. היה עוד יותר משמח לשמוע את השיר הראשון ממנו – Goose Snow Cone. אבל הכי משמח היה לשמוע את האלבום כולו בסוף חודש מרץ. “משמח” זו אולי לא המילה הכי טובה בהקשר עם השירים של איימי מאן. אבל בשבילי כן. אולי זה יהיה מובן יותר קצת בהמשך.
האלבום הקודם של איימי יצא לפני חמש שנים וזה בהחלט נתן זמן לגעגוע. מסוג הגעגועים שהיו שווים נורא את הזמן שחלף, כי האלבום הטרי Mental Illness פשוט נפלא. התגעגעתי לשירים הפשוטים האלה. איימי מזכירה פה לכולם שהיא עדיין חזקה ומספרת סיפורים טובה. עם קצת הומור שחור, כרגיל, ונושאים כואבים שמשאירים איזה חיוך קטן בקצה הפה. שירים כמו Lies of Summer ו-Stuck In The Past נשמעים כ”כ כמו איימי מאן האהובה והמופלאה שהיא. השני שציינתי קצת זרק אותי אחורה גם, יחד עם שמו. הוא הזכיר והכניס לי לראש את It’s Not, שיר הסיום של Lost In Space מ-2002. מה שמבחינתי הוא האלבום הכי בלתי מוערך שלה, ויש מצב שההוצאה החדשה היא הדבר הכי טוב שהיא שחררה מאז.
לפני חמש שנים, כשיצא האלבום הקודם Charmer, ראיתי את איימי מגבה אותו בלייב. זה קרה ב-Fillmore האגדי של סן פרנסיסקו. זו היתה הופעה נהדרת שגם כללה כל מיני טעויות ובעיות טכניות שגרמו לה להפוך למאוד ספונטנית, עם מספר הפסקות ויציאות מהסט הרגיל. כאלו שהכילו שיחות ובקשות מהקהל שאיימי נענתה להן וביצעה סולו אקוסטי על המקום. עם המון חן ובדיחות ויופי אמיתי שנבע מכל הסיטואציה. אחת הבקשות היתה לשיר ההוא, It’s Not, שאיכשהו מייצג לי את ההופעה ההיא. ואני מציין זאת כי גם האלבום הנוכחי מאוד מזכיר לי את היופי בטעויות והבעיות והדברים הלא מושלמים בחיים. מסוג העניינים שתמיד בלטו במוזיקה של מאן. פה אפילו יותר.
באלבום Charmer היה את השיר Crazytown. לפניו ב-Fucking Smilers היה את Little Tornado. לפניהם היו עוד הרבה קטעים קטנים כאלה, של שיגעונות ואסונות שהם בסדר. כי צרות תמיד יגיעו בחיים ולא נשאר מה לעשות מלחבק אותן, כפי שאיימי יודעת להעביר כ”כ בנונשלנטיות. ב-Mental Illness יש את Patient Zero ואת Simple Fix. אבל גם לא הם ולא האלבום מדברים על מחלה, רצון לתקן את עצמך או מטופלים אמיתיים. הם רק חלק מאיזה רגש או תקופה שגורמים לנו להרגיש ככה מבפנים. ואז השיר נגמר ואתה יכול לבחור אם לשקוע בזה או להעלות איזה חיוך ציני ומבין בזמן שהשיר הבא מתחיל. זה הדבר שגורם לי לשמוח עם השירים העצובים של איימי מאן. זו גם סיבה מובהקת למה אני אוהב אותה.
עוד הרבה לפני הקטעים שציינתי למעלה, היו בזמנו הפסקול והשירים ההם של הסרט “מגנוליה”. כמעט עשרים שנה עברו מאז, ומי שבחר להישאר עם איימי מאן כל השנים ולהמשיך לעקוב, רק הרוויח. כי Mental Illness, כמו קודמיו בעשור וחצי האחרון, לא ממש יזניק לה כנראה שוב את הקריירה או יהיה איזו הצלחה מסחרית מטורפת. אבל הוא ייכנס חזק ללב של מי שנשאר איתה והמתין בחמש השנים האחרונות לשמוע שוב מה יש לה לספר.
Hurray For The Riff Raff – The Navigator
לפני שלוש שנים כתבתי פה על האלבום הקודם של ההרכב – Small Town Heroes. הוא אפילו הגיע אצלי די גבוה בסיכום של 2014. הוא לגמרי היה אלבום שעיצב את הלהקה ואף הקפיץ אותם מבחינת איכות והיכרות של המאזינים. אותם ואת הסולנית הנהדרת אלינדה לי סגרה. האלבום החדש The Navigator לוקח אותם עוד צעד אחד קדימה. אפילו כמה צעדים. הוא די הפתיע אותי בשמיעה ראשונה. הפתעה שהפכה להערכה גדולה.
אם הקודם היה מאוד שורשי ועם דגש של השפעות פולק-בלוז, אז החדש מכניס מספר רבדים עליו. הוא יותר אקלקטי ועם קול הרבה יותר חזק. כזה שצועק בלי להחריש אוזניים. The Navigator הוא אלבום קונספט, עם איזו עיר דמיונית, בהווה או העתיד הלא רחוק, והאנשים פשוטי-העם שלה שמספרים את סיפורם. יש כאן הרבה עניין של שייכות, חיפוש וזהות דרך השירים. דבר שמתקשר למציאות האמריקאית תחת טראמפ וכמובן עניין המהגרים שאלינדה מאוד לא זרה לו, עם השורשים הפורטו-ריקנים שלה.
אני חושב שהוא מהאלבומים היותר חזקים בינתיים השנה. יחד אולי עם Freedom Highway של ריהנון גידנס. הוא משמיע קול חשוב, יש בו אחלה מוזיקה והוא לא פוליטי באופן נוקב שבולט נורא מעל פני השטח. הוא עושה את זה מלמטה, מהמקומות של האנשים הקטנים. אלו של השירים הקטנים באלבום שבשמיעות מסוימות הופכים לעצומים. עם Living In The City ו-Hungry Ghost, דרך Nothing’s Gonna Change The Girl ו-Rican Beach והסיום ההמנוני-משהו של Pa’lante. הריף רף חזרו פה בגדול ויש להם הרבה מה להגיד דרך המוזיקה. וטוב שכך.
Will Johnson – Hatteras Night, A Good Luck Charm
ג’ונסון הוא מוותיקי הבלוג שלי ונראה שאחרי הפירוק של ההרכב שלו Centro-Matic הוא מתמקד חזק בקריירת הסולו. לפני שנתיים הוא הוציא את Swan City Vampires המעולה והנה כעת הוא משחרר עוד סולו חדש. מסתמן שזה אלבום יותר רגוע ורך מקודמו. כזה שמתמקד המון בצד הרגשי של ג’ונסון. היו לו עוד כאלה בעבר, אבל איכשהו עכשיו זה ממש בולט לי. עדיין יש כאן גם מג’ונסון המלוכלך (Every Single Day of Late), אך הרוב המוחלט של האלבום מלא בקטעים מרגשים\מרחפים (Filled With A Falcon’s Dream) והוא גם מסתיים עם יופי גדול (Hatteras). הוא עדיין יכול לקרוע את הלב ולספר סיפור קטן עם מבט עליו מלמעלה כשהצלילים ברקע. מאוד רואה את האלבום הזה כהמשך ישיר של קודמו, וזו מחמאה גדולה.
Craig Finn – We All Want The Same Things
אם הזכרתי סיפורים קודם, אז מי שידע תמיד לספר אותם היטב כשהמוזיקה מלווה אותו, זה קרייג פין. גם פה, אלבום סולו חדש שנתיים לאחר קודמו. אומנם ההרכב (האדיר) של קרייג, The Hold Steady, עדיין חי וקיים. אבל כיף לשמוע ממנו גם בצד הזה, לבד. אין לי ספק שהאלבום הנוכחי טוב יותר מקודמו. הוא התחבר אלי הרבה יותר חלק. לא בטוח עדיין איך הוא מול הסולו הראשון, Clear Heart Full Eyes, שאני עדיין מאוד אוהב. החדש שונה משני קודמיו, זה ברור.
כרגיל, הרבה דמויות והרפתקאות. כאלו שמתרחשות לילה אחד או מסתכלות שנים אחורה. פין יודע להגיש את הסיפורים בדרך הנכונה, עם כמה קטעים מהפנטים שגם כרגיל אצלו נוגעים בצד האישי והמציאות. הוא מכונת ירייה של מילים ותמיד אהבתי את זה. במיוחד עם ה-Hold Steady היותר חזקים מוזיקלית, אבל כשזה מגיע בדרך טיפה שונה באלבומים כמו We All Want The Same Things, זה מתקבל אצלי לא פחות טוב.
Conor Oberst – Salutations
עברו רק ארבעה חודשים מאז יציאת האלבום הקודם של אוברסט, Ruminations. זה היה אלבום שמאוד אהבתי. סופר אישי, מופשט, עם רגעים קודרים ויפים של אוברסט בסולו, רק עם פסנתר\אקוסטית ומפוחית. עכשיו הוא מוציא את הפולו-אפ, Salutations. אלבום שהוא גם סוג-של משלים וגם סוג-של המשך. כל עשרת השירים של Ruminations נמצאים פה, רק הפעם בהקלטה עם להקה מלאה וחשמלית. בנוסף לעוד שבעה שירים חדשים שמתווספים אליהם. הרעיון קצת משנה את השירים היפים מהבית הקודם שלהם. לטוב או לרע. כלומר, לא ממש רע, כי הם נשמעים אחלה גם כאן. אבל איכשהו אני עדיין מעדיף את הגרסה המופשטת שלהם.
השינוי מגיע גם בסדר השירים, שמפזר אותם ולדעתי מפחית מהכוח שהיה להם אחד אחרי השני ב-Ruminations. אבל – השירים החדשים מספיק חזקים ויחד הם הופכים לאלבום הרבה יותר צבעוני בהרגשה. לפעמים כמו האלטר-אגו של קודמו, עם המשך בהיר יותר לאלבום קודר. מצטרפים פה אל אוברסט שורה של חברים מוכשרים שמגבים אותו, ביניהם גיליאן וולש, ג’ים ג’יימס, מ. וורד וג’ונתן וילסון. שמות שלבד מושכים לשמוע את התוכן החדש. תוכן שכולו עדיין קונור אוברסט בתקופת יצירה חיובית מאוד. אולי עם אלבום טיפה ארוך מדי (17 שירים), אך עושה את העבודה. מה שהוא עוד עושה, זה להפוך את קודמו לאלבום דמואים בסגנון. מעניין אותי מה מאזינים יחשבו בדרך ההפוכה, עם האזנה לאלבום הנוכחי ורק אחר כך הגילוי של הקודם…המשחק הזה עם השירים יוצר כל מיני אופציות ומחשבות.
Elliott Smith – Either/Or Expanded 20th Anniversary Edition
הוצאה מחודשת לאלבום הקלאסי של סמית’ לכבוד שני עשורים ליציאתו. זה היה האלבום האחרון שלו בתור אמן פחות מוכר ואינטימי. שניה לפני Miss Misery ו-Good Will Hunting, האוסקר וחתימה בלייבל גדול. נקודה שבה הוא פרץ פתאום והשם שלו הפך לנחלת הכלל. אותה נקודה שכנראה היתה גדולה עליו ומקום שבו הרגיש פחות בנוח עד למותו המוקדם. בהוצאה החדשה האלבום נשמע טוב מתמיד, עם שורת השירים הנפלאים שלו, שתמיד ירגשו ויהפנטו בפרופיל הנמוך והאפל שלהם. מצורפים פה מספר קטעי הופעה מהתקופה ועוד שירי בונוס שלא שוחררו קודם. דברים שהם לא חובה, אבל מוסיפים עוד עומק ועניין ונשמעים לא רע בכלל. עשה לי משהו לשמוע אותו שם בהופעה מול קהל כשאתה יודע מה מצפה לו בהמשך. מכל מיני בחינות.
יותר מהתוספות, ההוצאה הזו מזכירה לנו כמה Either/Or הוא אלבום טוב. אולי הכי מוצלח של סמית’ בקריירה מבחינה מוזיקלית, והוא עדיין שומר על כך כיום. הוא מחזיר את השירים לסיבוב נוסף, שני עשורים אחר כך. סיבוב כזה ששייך לאוהבים, מתגעגעים ומוקירים. אבל גם בשביל מאזינים חדשים מדור אחר, שאולי יגלו ככה את האלבום הדיכאוני, כואב ופשוט מעולה הזה. לכל דור יש בני-נוער שמחפשים מישהו שיבין את הכאבים שלהם. אם מישהו מהם כיום ימצא את סמית’ והמוזיקה שלו דרך ההוצאה הזו, כבר היה שווה.
(I Figured You Out (bonus track
Tedeschi Trucks Band – Live from the Fox Oakland
דרק, סוזן והטדסקי טראקס בנד שלהם לא עוצרים לרגע. אחרי שלושה אלבומי אולפן מתחילת העשור הנוכחי, הם משחררים עכשיו אלבום הופעה רשמי. שני במספר יש לציין (אחרי Everybody’s Talking של 2012). השירים לקוחים מהערב השני שלהם ביומיים רצופים ב- Fox Theater של אוקלנד בספטמבר האחרון. רשימת הרצועות והביצועים כוללת שבעה מתוך עשרת השירים באלבום האולפן של השנה שעברה, Let Me Get By. בנוסף למספר קאברים אדירים, כפי שהם תמיד יודעים לבצע. כאלו שכוללים את 10 הדקות המרהיבות של Keep On Growing (דרק והדומינוס) את Bird On A Wire של לאונרד כהן שנשמע פשוט יפהפה בקול של סוזן, Ali של מיילס דיוויס ועוד קטעים ארוכים וטובים שהם מנגנים באופן כ”כ סוחף ומוצלח על הבמה. כרגיל, הכל בשילוב הקוסמי של רוק דרומי, ג’אז, בלוז, מוזיקה שורשית וחגיגה מוזיקלית של מטעמים מהמון השפעות ומקומות.
טוב, יש לי מלא לשמוע בסופ”ש! תודה על הפוסט!
יאי ויאי! 🙂 תודה על התגובה.
איזה שיר יפהפה זה God in Chicago. תודה על ההיכרות הזאת!
לגמרי! מהרגעים הקלאסים האלה של קרייג. יופי של דבר.
היי תומר.
אחלה פוסט. איימי מאן החדש נפלא ביותר, אוהב את האלבום ואותה.
גם קונור אוברסט ממש בסדר. אליוט סמית’ כמובן כבודו במקומו אבל מהשאר לא נפלתי.
מה שאני כן לוקח עמי מהפוסט הזה הלאה הוא וויל ג’ונסון. לא זוכר אם היכרתי בעבר או לא, כנראה שלא, אבל שני הקטעים ששמת נהדרים בעיניי ומתאימים לי כמו כפפה ליד כרגע. הרכות, הרגשיות והריחוף לגמרי באים לי טוב. אבדוק את כל האלבום ואת הקודמים.
תודה וחג שמח,
שרון
תודה שרון. ומגניב על ג’ונסון. יכול לעשות פה חיפוש איתו, כתבתי עליו רבות בבלוג, שנים אחורה. היה אצלי גם בהמון סיכומים. אלבומי הסולו הקודמים נהדרים גם כן (Swan City Vampires ו-Scorpion) וכמו כן לא כדאי לפספס את מה שהיה ההרכב המרכזי שלו, Centro-Matic. גם להם כמה וכמה אלבומים מעולים. אם תרצה המלצות ספציפיות, יודע איפה למצוא אותי…
חג שמח! 🙂
יופי של בלוג!
ממליצה על האלבום של כריס סטפלטון
from a room: volume 1.
לא מצליחה להחליט מהו השיר היפה באלבום.
I was worng או without your love.
מחכה ל volume 2 שלו ולפוסט הבא שלך.
תודה שרונה! את סטייפלטון האמת אני לא כזה אוהב. ופוסט הבא בקרוב! צריך לסכם עוד הרבה אלבומים שיצאו לאחרונה וגם עובד על פוסט מיוחד לכבוד ציון 100 הופעות חו”ל בחודש שעבר.
מקבלת את מה שאתה אומר.
כשאין חיבור אז אין, אי אפשר להאזין למוסיקה בכוח.
האח! הקסם הזה ששיר נכנס לך לוריד.
על סטפלטון שמעתי רק לאחרונה דרך האלבום החדש שלו ואהבתי מהצליל הראשון.
את החומרים הישנים שלו ממש לא אהבתי.
איזה קול יש לו, איזה מים נותנים לזמרי קאנטרי
כשהם קטנים?
אולי מים מהולים בהרמוניה דרומית.
מאזין כרגע לקרייג פין, באיחור קל או שלא 🙂
בשמיעה ראשונה, בא לי מצוין בצהריים של היום
קרייג פין
בא לי בטוב היום
מעט באיחור או שלא…:)
תודה
מצוין. ואיזה, הוא עדיין נחשב חדש 🙂 תודה על התגובה\קריאה, אבי.