באיחור קל ובזמן שכמות גדולה של אלבומי יוני המצוינים עוברים אצלי באוזניים, הנה סיקור חדש של האלבומים הבולטים אצלי של החודשים אפריל+מאי:
Lillie Mae – Forever And Then Some
לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). עכשיו היא פוסעת אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיוצרים את אחד מאלבומי הבכורה החביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו ארוכה.
Over The Hill And Through The Woods
Ray Davies – Americana
אחד הקאמבקים היפים של השנה מבחינתי. ריי דיוויס הוותיק מה-Kinks חזר עם אלבום סולו ראשון מזה עשור. האמת שלא ידעתי אם הוא מסוגל עדיין ליצור אלבום עם מוזיקה חדשה ראויה. אבל Americana הפתיע אותי מאוד לטובה. הציפיה לאלבום היתה מלווה בהתלהבות שפחות קשורה אליו, אלא יותר ללהקה הגיבוי פה של דיוויס – The Jayhawks. מההרכבים היותר אהובים עלי. הם מביאים את הסאונד שלהם בחלק מהשירים, אבל לא מתבלטים ונותנים לדיוויס לעשות את שלו בשירים החדשים הללו, וזה יצא נהדר.
שם האלבום הוא גם אותו השם של הספר שדיוויס כתב לפני כמה שנים, ו-Americana זה בהחלט משהו שאופף את המוזיקה; הרבה השפעות של הז’אנר ומכל השנים שדיוויס עצמו חי והסתובב ברחבי ארה”ב. הוא כתב על זה בספר ועכשיו המילים והסיפורים איכשהו הפכו לשירים. העניין הזה גם נותן לבחירה ב-Jayhawks כלהקת גיבוי להיות די מובנת. להקה אמריקאית מובהקת שטיילה בכל מקום ונגעה בכל הז’אנרים שמקיפים את האלבום הזה. ריי דיוויס חוגג 72 ממש החודש וכיף לדעת, או יותר לשמוע, שהוא מסוגל להוציא כזה אלבום. עם שירי דרכים מוצלחים, רוח נעורים לעיתים וסאונד באמת מושך. עם או בלי קשר למוזיקאים שמלווים אותו.
Willie Nelson – God’s Problem Child
נישאר בגזרת הקשישים…אם אמריקנה של דיוויס היה אלבום מוצלח של מוזיקאי מבוגר, אז החדש של ווילי נלסון הגיע מיד אחריו להראות שגם הוא לא שכח כלום. אומנם אצל נלסון זה ממש לא קאמבק, כי הוא מוציא אלבומים בסיטונאות, אבל האלבום החדש הוא אחד היותר טובים ומרגשים ששחרר. יום אחרי שהאלבום יצא, נלסון חגג 84(!) והוא תפס אותי כאן כפי שלא עשה המון שנים. זה במיוחד בולט ב-Old Timer, מהשירים היותר מקסימים שלו, כמו כן בשיר הנושא בו מתארחים חברים, כולל ליאון ראסל באחת ההקלטות האחרונות שלו לפני שנפטר שנה שעברה. וגם בשיר הסיום, עם הפרידה המרגשת מחברו מרל האגרד האגדי, שגם כן נפטר בשנה שעברה.
אבל לא רק הם עושים את האלבום למוצלח. נלסון נשמע פה טוב ומגיש ומבצע בדיוק כמו שאמן בגילו צריך. נשמע שברירי במקומות הנכונים ובאמת מוציא את אחד האלבומים היותר טובים שלו. לא רק בשנות האלפיים או התקופות המאוחרות בקריירה, אלא בכלליות. God’s Problem Child לדעתי לא נופל מכמה מהאלבומים הכי מוצלחים של נלסון משנות השישים והשבעים.
Eyelids – Or
את ההרכב הזה הכרתי רק השנה, בדרך די חביבה עלי להכיר אמנים חדשים; כשהם פותחים הופעות שטסתי אליהן של אמנים אהובים אחרים. Eyelids היתה להקת החימום של ה-Drive By Truckers באירופה מוקדם יותר השנה. הם מגיעים מפורטלנד ו-Or זה האלבום השני שלהם, שהוא גם קיצור למדינת אורגון שהם מייצגים. יש בלהקה חברים שניגנו בעבר בהרכבים של The Decemberists ו-Guided By Voices. היה ממש נחמד לפגוש אותם, לשוחח עם כמה מהם וכמובן לשמוע ולראותם בלייב לראשונה.
הם ניגנו מספר שירים מהאלבום החדש שיצא לא מזמן, ככה שחלק מהצלילים פה כבר היו לי מוכרים. פיטר באק מ-R.E.M הפיק להם את האלבום וזו בחירה די מתאימה. כי לפרקים Eyelids מזכירים כאן את R.E.M המוקדמת של שנות השמונים. וזו אחלה מחמאה כמובן. האלבום סבבה וזרם לי יפה. מהאלבומים שאין לי מושג אם ישרדו את כל השנה כדי להיכנס אצלי לטופ 50 בדצמבר, אבל כרגע הוא הפתעה נחמדה של חבר’ה ששמחתי להכיר רק לפני מספר חודשים.
The Mastersons – Transient Lullaby
אחד ההרכבים שאני עוקב אחריהם בבלוג ממש מתחילת הדרך, אז תמיד כיף To catch up again. לפני חמש שנים כתבתי כאן על Birds Fly South, אלבום הבכורה של הצמד כריס מסטרסון ואלינור וייטמור. זוג מוזיקלי וגם בחיים מחוץ למוזיקה. לפני שלוש שנים ביקר פה בסיכומי השנה גם אלבומם השני ועכשיו שוחרר אלבום מספר שלוש של הזוג – Transient Lullaby. הוא לגמרי ממשיך את הוייב והאווירה של קודמיו, ככה שמי שמכיר אותם כבר ואוהב, כנראה יתחבר גם להוצאה הטרייה הזו של השניים, שחברים בנוסף בלהקת הגיבוי של סטיב ארל (ונמצאים גם באלבום החדש שלו ששוחרר עכשיו).
הרבה אלט-קאנטרי, הרמוניות נעימות וסאונד שמזכיר קצת את ה-Jayhawks שציינתי קודם עם האלבום של ריי דיוויס. יש הרבה יופי פשוט אצל הצמד הזה. כזה שקל להתחבר אליו לדעתי. זה מורגש בכל שלושת האלבומים וגם אם הם לא מחדשים משהו דרסטי ונשארים על אותו הקרקע, זה בסדר גמור. זה המקום אליו הם שייכים וממשיכים ליצור שם אחלה מוזיקה.
Pokey LaFarge – Manic Revelations
אלבום חדש לפוקי לפארג’ שתפס אותי ממש טוב השנה. מסוג האלבומים שיצאו ב-2017, אך מרגישים כאילו יכלו לצאת גם ב-1957. לפארג’ מערבב קאנטרי-בלוז עם ג’אז וסווינג והרבה טעמים שורשיים במוזיקה שלו. כאלו שיוצרים אלבומים כמו Manic Revelations, שהוא חגיגה של פעם, יחד עם טוויסט מודרני. יש בו משהו שובבי ומאוד כיף, עם בלאדות שזורקות אותך לתוך סרטים רומנטיים ישנים בשחור-לבן. ועדיין, זה אחד האלבומים היותר צבעוניים מוזיקלית השנה. כמו ריי דייוויס, גם הוא חוגג החודש יום הולדת. אבל בגיל רחוק מאוד…34. מה שאומר שהוא צעיר ממני כמעט בשנה. קצת מוזר לפעמים שהמוזיקאים המוכשרים הללו שאתה כותב עליהם, צעירים ממך. אך ככל שמתבגרים זה רק גובר ובגרות זה עוד משהו שנשמע דרך השירים של Pokey LaFarage. שירים טריים שעדיין בחיתולים ומרגישים כאילו ראו יותר ממך.
Singles Soundtrack Deluxe Edition
באופן ממש מוזר, ההוצאה המחודשת והמורחבת הזו יצאה יממה לאחר הודעת פטירתו המצערת של כריס קורנל. כי ה-Reissue של פסקול הסרט Singles של קמרון קרואו לגמרי מבליט מאוד את המעורבות של קורנל עם המוזיקה של הסרט. במקור קמרון קרואו רצה לתת לקורנל תפקיד חשוב בסרט, את זה של המוזיקאי קליף פונסייר. תפקיד שבסוף הלך למאט דילון, הסולן של הלהקה הפיקטיבית בסרט – Citizen Dick, עם חברי פרל ג’אם בתפקיד שאר הלהקה (בעתיד קרואו יביא למסך עוד להקות פיקטיביות כמו Stillwater של “כמעט מפורסמים” ו-Ruckus של “אליזבת’טאון עם חברי My Morning Jacket).
בכל מקרה, קמרון הביא לקורנל תפקיד Cameo קטנטן על המסך, אבל קיבל ממנו במתנה תוספת מוזיקלית מבורכת. את ה-Poncier EP. הקלטות ביתיות שמגיעות מהשם של הדמות אותה היה אמור לגלם. שיר אחד משם, Season הנפלא, שוחרר בפסקול המקורי ב-1992. אבל עכשיו ארבעת השירים הנוספים של ה-EP התווספו בדיסק השני של ההוצאה המורחבת החדשה הזו. יחד איתם יש עוד שני קטעים של קורנל, בתוספת קטעים נוספים של אליס אין צ’יינז, מדהאני, פול ווסטרברג וגם סאונדגרדן.
ממש החודש לפני 25 שנה שוחרר הפסקול המקורי הזה, של סרט שהחל להזניק את הקריירה את קמרון קרואו וייצג דור שלם ואת הסצינה המוזיקלית ההיא של סיאטל. עכשיו אנחנו חוזרים לשם בעזרת ה-Deluxe Edition, עם הדיסק השני המשלים. כזה שגם מביא מחווה גדולה לתרומה של קורנל וגם מזכיר לנו את היופי של המקור ושל הסרט שנשאר מבחינתי Timeless.
Justin Townes Earle – Kids In The Street
אחד מיקירי הבלוג שנמצא פה מאז ש”הרמוניה דרומית” היה בחיתוליו. ג’סטין טאונס ארל ממשיך להוציא אלבומים די מהר. אחרי הפסקה של שנתיים, הוא משחרר את אלבום האולפן השביעי שלו. שבעה אלבומים תוך תשע שנים של קריירת סולו. נשמע המון, אבל איכשהו הוא מצליח להישאר רענן בכל אחד מהם. אני מודה שבאחרונים טיפה ירד לי ממנו, כי הם הגיעו קרוב מדי אחד לשני, אבל הם עדיין מוצלחים. כמו גם האלבום הטרי Kids In The Street. לפחות משמיעות ראשונות.
כמו פוקי לפארג’ מקודם, גם טאונס ארל אמן שתמיד זורק אותי שנים אחורה באווירה. הוא גם תמיד גורם לי להתגעגע לניו-יורק, לרצות לשמוע את השירים שלו בשעות הקטנות של הלילה ולצרוך יותר אלכוהול בזמן שאני עושה זאת. במיוחד עכשיו בקיץ, עם חלון פתוח והאוויר והצלילים שמנגנים יחד. מסוג האלבומים שגורמים לי להתגעגע למרפסת הענקית שהיתה לי בדירה הקודמת…שלושה שבועות אחרי יציאת האלבום הזה, גם האבא סטיב ארל שיחרר אלבום טרי משלו (שאגיע אליו בסיכום יוני הענק). כיף לשמוע משניהם, אבל עוד יותר כיף להמשיך להאזין לדרך האישית של ג’סטין, שלא ממש פוסעת על זו של אביו. תמיד ראיתי את המוזיקה של אבא שלו מגיעה מהדרכים, אבל את שלו מבפנים. מהרחובות המוכרים בתוך העיר. ויש בזה הרבה שוני וגם חגיגה מוזיקלית של שני הקולות.