יומן מסע מוזיקלי

חלק שני – “This could be the last time”

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג’רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.

יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.

בדרך למנהטן עלינו על גשר ג’ורג’ וושינגטון וכשצפיתי בבניינים הגבוהים המתקרבים נזרקו לראש שלי התמונות מהסרט “The Song Remains The Same” של לד זפלין כשהם מגיעים לתפוח הגדול. תמונות משם ומהסרט האהוב עלי “כמעט מפורסמים” כשויליאם מילר ולהקת Stillwater מגיעים גם כן באותה דרך לתפוח הגדול, כמחווה לאותו סרט של זפלין. Misty Mountain Hop התנגן לי בראש, כפי שהוא מנוגן ברקע בסצינות ההן. חיוך מרוגש עלה על פני.

ה- Best Buy Theatre נמצא ממש בלב של טיימס סקוואר, ככה ששאבתי לא מעט מהאיזור המוכר של מנהטן ביום ההופעה הראשונה. בתור, בתוך האולם ואחרי פגשתי עוד המון Amoricans ואנשים טובים שכולם היו חיוכים.

הופעת ה- Halloween הייתה ספתח מצויין לאירועי השבוע המוזיקלי הגדוש בניו יורק. הרגעים היותר גדולים יגיעו בארבע ההופעות הבאות.

יום שני, 1 בנובמבר – יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, ניו יורק
בעשרת הימים שלי בניו יורק אחרי ההופעה הראשונה שם ניסיתי לחוות כמה שיותר מהעיר, מעבר להופעות שבשבילן הגעתי. היו לי יומיים ללא הופעות בתוך הזמן של אותן חמש רצופות, בנוסף לארבעת הימים הנוספים בהם נשארתי עד הטיסה שלי לאנגליה בעשירי לחודש. לסיבה שבשבילה באתי נחזור, אבל קודם קצת על המקומות שבין שאר ביקרתי, חלקם עם הקשרים מוזיקליים גם כן.

את איזור טיימס סקוואר כמובן חרשתי בגלל ההופעות. הייתי מגיע לאיזור גם כל יום אחרי הנסיעה הקבועה ברכבת מרידג’ווד בג’רזי לתוך מנהטן. למדתי להכיר היטב את הדרך הזו בשהות שלי שם. מתעורר בבוקר, צועד בקור לעבר תחנת הרכבת, כאשר דלעות, בובות ושאר שאריות מ- Halloween ברידג’ווד מלווים אותי, ממתין ומתחמם עם כוס הקפה הקבועה ובדרך חושב עם עצמי על המסלול של היום במנהטן והדברים שאני רוצה לראות.

הלכתי המון במנהטן. כמעט ולא השתמשתי ברכבת התחתית וגם לא במוניות. זה חלק מהכיף בעיר הזו, בלי קשר שזה גם חלק מהכיף שלי כמעט בכל מקום. לחצות את גשר ברוקלין, ללכת על כל Broadway, לסייר בסנטרל פארק הבלתי נגמר ועוד. היה נפלא להגיע לגריניץ’ ווילאג’. מקום עם היסטוריה תרבותית ומוזיקלית עשירה. כל המשוררים והאמנים שהתחילו שם את דרכם. אם זה בוב דילן, סימון וגרפונקל, ג’וני מיטשל ורבים אחרים.

הייתי חייב להגיע להצטלבות הרחובות של Bleecker ו- MacDougal, שמתקשרים ישירות לפרד ניל שציינתי בחלק הקודם של היומן. עוד מוזיקאי נפלא שאני אוהב שהחל את דרכו ברחובות של ה-Village. הנקודה הזו של הרחובות, “Bleecker & MacDougal”, היא גם שם אלבומו של ניל מ-1965, כמו גם שיר הנושא שפותח את האלבום. הייתי חייב להצטלם שם בעוד אני מזמזם לעצמי:

“…I was standing on the corner of Bleecker and MacDougal”

יש גם אחלה של חנויות מוזיקה יד שניה ב- Village. סיירתי בכמה כאלו. בכלל, זה מקום נפלא לטייל בו לדעתי. להגיע למקומות הללו, להריח את ההיסטוריה, לשבת ב- Washington Square Park עם המוזיקאים האלמונים והאווירה שהאיזור נותן ועוד.

עוד איזור עם היסטוריה מוזיקלית שביקרתי בו היה Strawberry Fields הידוע. הייתי שם בדיוק חודש לפני ציון 30 השנה למותו של ג’ון לנון. עוד אחד מהמקומות שמוזר להגיע אליהם במציאות. לראות את ה-“Imagine” המוכר שם (המקום הרבה יותר קטן משחשבתי), קבוצות האנשים שלא מפסיקים לבוא לאיזור, לצלם, לנגן ולשים קישוטים מסביב לאותו סימן לזכרו של לנון. למרות כל המבקרים, כולם שם נמצאים בשקט ובמחווה למקום. סוג של סימפטיה הדדית לאיזור, לא משנה מאיפה הגעת לשם.

קצת ליד Strawberry Fields מצאתי את עצמי עומד ליד בניין ה- Dakota. שם לפני 30 שנה לנון התגורר ונרצח יום אחד בדצמבר על-ידי מארק דיוויד צ’אפמן, בכניסה של הבניין. הייתה אווירה מעט מוזרה ומצמררת לעמוד שם מול הכניסה.

הייתה אווירה לא רחוקה מזה גם באיזור של Ground Zero. איפה שעמדו בנייני התאומים לפני היום ההוא בספטמבר. הבניות והשיפוצים שם בלתי פוסקים. ההתנקשות בלנון התרחשה שנתיים לפני שהגעתי לעולם. פה זה היה אירוע טראגי לו הייתי עד. קשה עדיין לתפוס את רמת השיגעון של המעשה הזה. הרבה תמונות מלפני 9 שנים חזרו אלי בביקור בכנסיית סיינט פול הקטנה, שנמצאת ממש מול הצד המזרחי של איפה שעמדו התאומים של ה- World Trade Center. למרבה ההפתעה שום דבר לא קרה לכנסייה הזו בנפילה של הבניינים. זה די מדהים, כי כשעומדים בכניסה ורואים עד כמה היא קרובה לאיזור, קשה לתפוס איך שום דבר לא נפגע בהרס הגדול שהתרחש שם. אחרי הפגיעה הכנסייה שימשה כעזר ומקום מנוחה לכל מי שעבד (וגם הקריב את חייו תוך כדי) בהריסות ונסיונות ההצלה והשיקום. בתוך הכנסייה היום יש מוזיאון קטן ופריטים שנשארו מכל האירועים האלה.

במעבר חד מטרגדיה לקומדיה…בתור מעריץ רב-שנים של “סיינפלד” הייתי חייב לבקר בלפחות שני מוקדים שקשורים לסדרה במנהטן. האחד מהם היה ביקור במסעדה של טום (Tom’s Restaurant), המקום בו השלט החיצוני הבוהק עם השם “Restaurant” היה ידוע בתור הדיינר הקבוע של ג’רי, ג’ורג’, קריימר ואיליין (רק מבחוץ. בפנים בסדרה זה היה הסט). נכנסתי גם פנימה לאכול את האוכל ה”דיינרי” אמריקאי הטיפוסי של צ’יזבורגר וקולה. בתפריט שלהם וגם על הקירות יש קישורים לסדרה. היה די נחמד להיות שם.

המקום השני הקשור לסיינפלד שביקרתי בו היה גם כן ביקור קולינרי…כאשר הגעתי לחנות המרק המקורית של ה- Soup Nazi מהפרק הקאלסי של הסדרה. הזמנתי כמובן “One large Mulligatawny”…היה לא רע בכלל (ואפילו קיבלתי לחם ומלמלתי לעצמי “Beautiful”, במילותיו של ג’ורג’ קוסטנזה).

בין רוקפלר סנטר, האמפייר סטייט בילדינג, מלון הפלאזה המפורסם והפסנתר הגדול הידוע מחנות הצעצועים הענקית של שוורץ, היו גם המוזיאונים כמובן. יותר נכון שניים מהם שהייתי חייב להספיק לפני שאני עוזב את העיר. ה- Metropolitan (או בקיצור The Met) הוא המוכר שבהם. המוזיאון הענק לאומנות שאפשר לסייר בו ימים שלמים. הסתובבתי כמה שיכולתי וראיתי כמה שיותר. לא וויתרתי כמובן על הנציגים של Vermeer שם. הצייר האהוב עלי. מה שמוביל אותנו גם למוזיאון הקצת פחות מוכר שביקרתי בו.

כשנקבע שאהיה בניו יורק ידעתי בביטחון רב שאחד המקומות שאבקר בהם יהיה ה- Frick Collection. האוסף האומנותי (ציורים ברובו) של הנרי קליי פריק, שעכשיו עומד בתור מוזיאון תיירותי עם הפריטים שאסף והשאיר אחריו. רציתי לבקר במקום הזה  מאז קראתי לראשונה את ספרה של סוזנה קייסן “Girl, Interrupted” (נערה בהפרעה) לפני כבערך עשור. הסיבה היא ציור אחד קטן של Vermeer שהיה הבסיס לשם הספר של קייסן והשפעה עליה. הציור הוא “Girl, Interrupted at Her Music” וקייסן מספרת עליו ועל ההקשר שלו לספר והסיפור האישי שלה בפרק האחרון של ספרה האוטוביוגרפי (וכל הסיפור מאחורי השם והפרק הזה לא נמצאים בכלל בעיבוד הקולנועי של “נערה בהפרעה”).

נורא התחברתי להקשר של הציור לסיפור שלה ואיך שהיא חתכה את שמו בשביל שם הספר, שמקבל משמעות אחרת כך. מאז זה הפך אולי לציור האהוב עלי של Vermeer ובכלל. כשנכנסתי ל- Frick Collection דבר ראשון התחלתי לחפש את אותו ציור, את “הוורמיר שלי” כפי שקראתי לו. כמו ילד בחנות צעצועים שמחפש את הצעצוע האחד שחיפש אחריו שנים והוא יודע שהוא שם מסתתר איפה שהוא.

אחרי חיפוש קצר מצאתי אותו. מצאתי אותה. את הנערה בציור שמסתכלת עליך בעיניים החודרות שלה, כאילו היא מנסה להגיד לך משהו. לספר את הסיפור שלה. עמדתי כמה דקות מול הציור, בוהה וחושב על הנערה האמיתית שהייתה שם שורמיר תפס בציורו. חושב גם על סוזנה קייסן ואיך היא עמדה באותו מקום ממש לפני שנים, כפי שהיא כותבת בספר, וכמה זה השפיע עליה. לאחר מכן סיירתי גם בשאר האיזורים של ה”פריק”. התרגשתי במקום הקטן הזה (יחסית) הרבה יותר מה-Met. לפני שעזבתי קניתי משהו בחנות מזכרות, לא לפני שחזרתי לראות שוב את הציור לפני שאני הולך.

אך עם כל ההתרגשויות בזמן של ניו יורק, הגדולות מכולן התרחשו בתוך ה-Best Buy Theatre. את מה שחוויתי שם מבחינה אישית קצת קשה להסביר במילים. ראיתי את הקרואוז כבר 7 פעמים לפני הטיול הזה. לא חדש לי לראות אותם בהופעה. אבל הדברים שהם עשו והשירים שהם ביצעו בהופעות בניו יורק היו דברים שרק חלמתי לחוות לפני כן.

תמיד חשבתי איך זה אצל מישהו שלא מכיר את ההרגשה הזו עם מוזיקה, בהופעות. איך זה להסביר רגעים כאלו, כמו רבים שהיו לי שם. אני חושב שאפשר להגיד שזה סוג של הגשמת פנטזיה. דברים שתמיד חלמת עליהם ולא נראו ברי-השגה ולא חשבת בחיים שבאמת תעשה אותם, או שהם יקרו לך. במציאות. רגעים בהופעות שקשה להסביר מה הם עושים לך. שירים שתמיד שמעת באלבומים והם יחסית נדירים בהופעות והיית מפנטז מה היה קורה אם יום אחד היית רואה אותם בהופעה. כמה אושר מטורף וסוריאליסטי היה מקיף אותך. אז זה היה שם לא מעט. רק מקרה אחד או שיר אחד מיוחד כזה שאתה כ”כ אוהב שחווית בהופעה יכול להספיק. להיות רגע אישי ומיוחד עם המוזיקה שתזכור לעד ויהפוך הופעה ספציפית לסוג של חלום שמתגשם. אז תתארו שהגשמתי בהופעות הללו מספר רב של פנטזיות והיו לי איזה 1520 רגעים כאלה…גדולים מהחיים.

בהופעה האחרונה בניו יורק עמד מאחורי זוג, גבר ואישה, שפנו אלי ואמרו שהם עמדו מאחורי גם בהופעה לפני יומיים וכשהקרואוז התחילו לבצע שיר מסויים (Hot Burrito #1), הם ראו את ההתלהבות שלי וממש בתווים הראשונים שמעו אותי אומר באותו קול נלהב למי שעמד לידי “Wow, first time since 97!!”. הם אמרו שבאותו לילה הם חזרו הביתה ובדקו את זה באינטרנט ונדהמו ב-דיוק והזיכרון. חייכתי נורא ואמרתי להם שככה זה לאהוב את הלהקה הזו…ואני באמת חושב שזה ככה. דברים שלי נראים נורא רגילים יהיו די מטורפים ומדהימים אצל אנשים שלא נמצאים בתוך זה. הזיכרון והידע והכל שמתלווה לדבר. להיות כ”כ בתוך זה, סוג של להיות במערכת יחסים רבת-שנים עם המוזיקה. זוכרים כל דבר קטן כאילו זה מובן מאליו.

את ההופעה האחרונה בניו יורק, ב-6 בנובמבר, הקרואוז סיימו עם ביצוע ראשון שלהם ל- The Last Time. השיר הישן של הרולינג סטונס. זה היה ביצוע עם הרבה משמעות. הייתה שמחה והתלהבות מעורבבים בהרגשה קצת מרה כשראינו את כריס והלהקה שרים:

Well this could be the last time
This could be the last time
Maybe the last time
…I don’t know

גם הלהקה וגם הקהל ידעו שזו ההופעה האחרונה שלהם כרגע בניו יורק. בשבילי ובשביל הרבה מהקהל שהיה שם זו גם הייתה הפעם האחרונה שאנחנו רואים את ההלהקה האהובה עלינו. פעם אחרונה עד לזמן לא ידוע. הייתה קצת הרגשה של Bitter-Sweet והלהקה קיבלה הרבה אהבה כשהם ירדו מהבמה של ה- Best Buy Theatre בפעם האחרונה בשבוע המטורף הזה.  קיבלתי עותק אחרון של הסט-ליסט של אותה הופעה (כמו בשלוש ההופעות לפני כן) והוא יישמר כמו השאר, כמזכרת בבית, עד לפעם הבאה, מתי שלא תגיע…

הזמן שלי בניו יורק עמד להסתיים ואין לי מושג מתי אראה את הלהקה שלי פעם הבאה. אין לי מילים כמעט להודות להם על מה שהם העניקו לי בהופעות בתפוח הגדול, בחמש השנים האחרונות מאז הקמבאק האחרון, ובעשרים השנים האחרונות בהן הם השאירו אחריהם מוזיקה קרובה לליבי שתמיד תהיה שם. הקרואוז אומרים שלום לי ולניו יורק כשהם בשיאם. אני עומד להגיד שלום גם לעיר הזו וקשה לי לתפוס שכל החוויות הללו היו רק החצי הראשון של המסע שלי…

המשך יבוא…