האביב התחיל, החמימות כבר פה, הרבה מוזיקה ברקע והאלבומים החדשים ממשיכים לזרום. הנה שלושה כאלו טריים שבלטו אצלי בתקופה האחרונה:
Courtney Barnett – Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit
אתחיל עם ביקור מארץ זרה שעושה שמות באירופה וארה”ב. שם האלבום הארוך הזה למעלה שייך לאחת מפריצות האינדי הגדולות של התקופה האחרונה. זה אלבום הבכורה של קורטני ברנט האוסטרלית. ברנט החלה ליצור לעצמה שם בשנתיים האחרונות אחרי ששיחררה שני EP’s מוצלחים. אני הכרתי אותה לראשונה לפני כשנה וחצי כשיצא הסינגל של Avant Gardener שגיבה את A Sea of Split Peas – הוצאה שמאגדת את שני ה-EP’s שלה יחד.
עכשיו היא הוציאה אלבום רשמי ראשון באורך מלא. הוא כולל מוזיקה חדשה לגמרי שממשיכה את ההתחלה ההיא. כדאי להגיע ל-EP’s הללו, כי הם מכילים יופי של שירים שלא נמצאים באלבום הנוכחי. בנוסף ל-Avant Gardener יש שם עוד כמה שירים מאוד קליטים וטובים כמו Scotty Says ו-History Eraser. הם בעיקרון אלו שמשכו אותי למוזיקה שלה.
על הנייר ברנט לא עושה משהו שאני בדרך כלל נמשך אליו מאוד מוזיקלית. פופ-רוק נחמד כזה. אבל יש בה משהו מאוד מדבק…זה גם הסגנון והגשת הליריקה המיוחדת שלה, הקצת שונה. אולי גם המבטא. זה לא דומה, אבל קצת הכניס לי לראש בגרסה הגברית את קרייג פין מ-The Hold Steady. סוג-של יריות של Lyrics, חריזות ושנינות במילים שכולם משתלבים טוב במלודיות וסאונד קליט. לפעמים ברנט יוצאת גם קצת מהמסגרת הקלילה יותר שעוטפת אותה והמוזיקה מקבלת נפח גדול יותר. יש כמה קטעים כאלו באלבום שאני מאוד אוהב (Kim’s Caravan המובהק ביותר). בנוסף לעוד רצועות קליטות ומהנות כגון Pedestrian at Best או Nobody Really Cares If You Don’t Go To The Party.
בכלליות זו אחלה של בכורה ואין ספק שקורטני הולכת להיות נסיכת האינדי של התקופות הקרובות, או לפחות ב-2015 עם הפריצה הבאמת גדולה שלה ואלבום שלם, מלא וטוב.
—————————————————————————————————————–
Seth Avett & Jessica Lea Mayfield Sing Elliot Smith
שני מקורבים שהם לא זרים בכלל פה לבלוג…סת’ אבט ביקר יותר מפעם אחת בסיכומי שנה שלי עם ההרכב שלו – The Avett Brothers. ג’סיקה לי מייפילד עשתה זאת גם ונמצאת כאן במעקב ממש מתחילת הקריירה שלה והוזכרה לא מעט פעמים. לאחרונה ממש בשנה שעברה עם אלבומה האחרון Make My Head Sing. עכשיו שניהם משתפים פעולה בשביל מחווה לאמן גדול שכבר לא איתנו.
בדרך כלל אלבומי מחווה ללהקה או אמן מסויים מאגדים מספר רב של שמות שונים. לא זכורים לי הרבה אלבומים כאלו שהוקלטו ע”י שם אחד. ממה שיש אצלי בבית אני כרגע חושב על Townes של סטיב ארל ושני EP’s; של הבלאק קיז (Chulahoma) עם מחווה לג’וניור קימברו, ושל ג’ים ג’יימס (A Tribute To) במחווה שלו לג’ורג’ האריסון. עכשיו ג’סיקה לי מייפילד וסת’ אבט מגיעים עם המחווה הפרטית שלהם לאליוט סמית’.
בהתחלה הייתי סקפטי, כי אליוט סמית’ זה אחד שלא קל לגעת בשיריו. הם אומנם די פשוטים, אבל הקול הייחודי שלו והאווירה שיצר זה משהו שאי אפשר לשחזר. חייב לציין שהופתעתי לטובה. הגישה של מייפילד ואבט לשירים היא גם כן יחסית פשוטה. לא ניסו להוציא אותם גדולים יותר ממה שהם, אבל הכניסו בהם כן משהו חדש וגם המון כבוד לסמית’. הם מתחלפים בקולות ושניהם נשמעים רכים ומתאימים לשירים שנבחרו. הרוב מתוך תריסר השירים כאן מגיעים מהאלבום השלישי של סמית’ Either/Or והאלבום השישי שיצא לאחר מותו – From a Basement On The Hill. אפשר למצוא פה גם נציגים בודדים מ-New Moon, Figure 8 ואלבום הבכורה Roman Candle, בנוסף לשני נציגים של XO.
הבחירות מוצלחות עם שירים יותר ופחות מוכרים. אלבום מחווה מאוד נעים, פחות דכאוני קצת אולי מהמקור, אך שומר באופן מאוד עדין על היופי של השירים הללו. הוא גם הזכיר לי כמה מהם לטובה.
—————————————————————————————————————-
Vetiver – Complete Strangers
אסיים עם האלבום שהכי חיכיתי לו פה ברשימה. או בכלל, מאלו שציפיתי להם השנה. בניגוד לשם שלו, האלבום הזה הוא דווקא של הרכב שממש לא זר לי. ההפך. Vetiver מהלהקות האהובות עלי בעשור האחרון (בשנה שעברה כתבתי קצת על אלבום הבכורה שלהם שחגג עשור ליציאתו). עברו 4 שנים מאז אלבומם האחרון. הציפיה הכי ארוכה לאלבום חדש עד כה. לפני כן ההפרשים עמדו על שנתיים גג.
האמת שקשה כבר היום להגדיר אותם להקה, אלא זה יותר המנהיג אנדי קביק שמגובה קצת ע”י אחרים. זה לגמרי השואו שלו. הכותב של כל השירים, הקול ושיתוף הפעולה הארוך עם טום מונהאן, המפיק הקבוע של Vetiver שממשיך גם ב-Complete Strangers. מאז האלבום האחרון שעבד איתם הוא הספיק להפיק מספר אלבומים טובים אחרים, כולל האחרון של Beachwood Sparks וכאלו שביקרו בסיכומי שנה שלי כמו Sweeten The Distance של ניל קאסל וכל שלושת האלבומים של ה-Chris Robinson Brotherhood. אני מאוד אוהב את העבודה שלו.
אוקי, למוזיקה – אז נכון לרגע זה האלבום החדש פחות זר לי אחרי מספר מספק של האזנות. אני יכול להגיד שהוא ממש בא לי בזמן טוב. הרוך והעדינות שתמיד אהבתי במוזיקה של אנדי קביק ו-Vetiver בהחלט נמצאים פה. למעשה זה ממש “אלבום אביב” ומתאים לעונה. יצא בטיימינג מוצלח. המוזיקה שלהם תמיד הרגיעה אותי ועם זאת הצליחה לרגש וגם להקפיץ לפעמים. זו כבר לא להקת הפריק-פולק נטו מתחילת הדרך. הם די התקדמו מוזיקלית עם הזמן. מבחינתי האלבומים של אחרי Thing of the Past (אלבום הקאברים המופלא) החלו לפזול לכיוונים מקוריים שונים. אם זה קצת יותר חשמל, מעט פזילות אלקטרוניות, עיבודים כבדים יותר וקצת משקל אקלקטי שקיבלתי בחיוב.
אני אוהב שהרכבים מפתחים את עצמם ומוצאים כיוונים חדשים. לא שזה משהו דראסטי עם Vetiver, אבל זה פשוט לא פולק מופשט נטו איתם יותר. האווירה נשארה מבחינתי אותו הדבר, וזה הבסיס פה. שיר הפתיחה Stranger Still כבר היה נשמע לי כקטע קלאסי בשמיעה ראשונה, על 7 הדקות הנעימות שלו. הוא אחד הטובים שבאלבום וקצת חבל לי שהוא לא המשיך אפילו יותר זמן. מצאתי המון יופי אופייני ומהפנט גם ברצועת הסיום Last Hurrah וכמו כן בשירים Backwards Slowly ו-Shadow Lane. הצד הקצבי יותר מגיע ברצועה כמו Loose Ends. עוד אחת שאני רואה את עצמי משתמש בה באיזה מיקס-טייפ עתידי.
לא ידוע עדיין איפה אני מדרג את Complete Strangers בדיסקוגרפיה של Vetiver. גם לא ידוע איפה הוא ישב לי בסיום השנה כשאצטרך לדרג אותו. אני כן יודע שכרגע, במיוחד בתקופה הזו (העונתית והאישית), הוא מביא לי שלווה ברוכה ועושה לי הרבה חום נעים בפנים.
מוזמנים\ות גם להאזין למיקס Vetiver מיוחד שהכנתי לכבוד יציאת האלבום החדש, עם נציגות של כל האלבומים הקודמים:
Vetiver Mix by Tomer Cooper on Mixcloud