סרטי השנה 2013 פוסט טרום אוסקר

טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.

יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.

המקופחים:

Before Midnight
במשך הרבה זמן "לפני חצות" היה סרט השנה שלי. ייתכן והוא עדיין, פשוט מאז שיצא היו עוד כמה שמאוד אהבתי והיה לי איתם חיבור משמעותי (שניים מהם פה ברשימה). חיכיתי לסרט הזה המון זמן, בתור מעריץ אפשר להגיד של הסרטים הקודמים של טרילוגיית "לפני" של ריצ'ארד לינקלייטר. זה מדהים ונהדר לראות מה עובר על הדמויות של ג'סי וסלין כל תשע שנים. כל פעם במקום אחר בחייהם. ב"לפני הזריחה" הם היו בשנות העשרים התמימות ומלאי החלומות שלהם. ראינו מה עבר עליהם במפגש בשנות השלושים הקצת יותר בוגרות ומסודרות (אך לא שלמות) ב"לפני השקיעה". ועכשיו ב"לפני חצות" הם הגיעו לשנות הארבעים, עם הרהורים על זוגיות מתמשכת ואהבה שנשארת שם או לא וכל המסביב.

אלו כולם סרטים של חפירות. של דיאלוגים מתמשכים. עם אותן הדמויות ובהפרש שנים בזמן אמת, כל פעם במקום אחר, גם גיאוגרפית וגם בחיים. כולם אבל מדברים בצורה כ"כ אמיתית, אמינה, כנה ושנונה על יחסים וזוגיות ואהבה בכלליות. "חצות" הפך לאהוב עלי בטרילוגייה הזו והוא מתעסק בנושא בצורה נהדרת, גם אם בתור צופה אתה במקום שונה בחייך מהבחינה הזו. הסרט קיבל מועמדות אחת לאוסקר, בתסריט המעובד (לא נכנס למקורי, בגלל שהוא סרט המשך). מועמדות שבהחלט מתאימה לו, אבל בשבילי הוא יכל בכיף להיות שם בכל המועמדויות המובילות. אם זה הסרט, הבמאי ואפילו השחקנים אית'ן הוק וג'ולי דלפי, שלא היו צריכים לצאת מגדרם שם, אבל פשוט כי הם צמד עם הכימיה בין הכי טובות שראיתי על המסך, כבר בפעם השלישית.

Inside Llewyn Davis
כמה שאהבתי את הסרט החדש של האחים כהן…מהסרטים שחיכיתי להם עוד מהרגע שהודיעו בקטנה על מה הם יהיו, לפני שהסתיימו הצילומים ולפני שיצא לו טריילר. כי הוא פשוט היה נראה כסרט שממש יתאים לי מבחינת העלילה או הרקע. בסצינת הפולק של שנות השישים המוקדמות בווילאג' בניו יורק. חששתי קצת שהציפיה אליו תביא אכזבה, אבל הוא פשוט היה נפלא. החל מהסיפור הקטן, דרך האנשים מסביב לדמות הראשית, לתוך האווירה והסצינה של גריניץ' ווילאג' ועד לפסקול שמלווה את הכל. אוסקר אייזק מחזיק את כל הסרט על הגב שלו (בנוסף לחתול מקסים). האחים כהן הכניסו המון דברים שאכן היו קיימים דאז, אם אלו כמה שמות, מקומות מפורסמים שאמנים צעירים בניו יורק החלו בהם את דרכם בדיוק כמו לואין בסרט ועוד רפרנסים לתקופה ומסביב שעשו לי את זה נורא.

זה סרט מעט שונה מקודמים של האחים. לדעתי מהכי טובים שלהם. קיבל מועמדות רק בקטגוריות זניחות יותר; עריכת סאונד ו-Cinematography. לדעתי היה מגיע לו להיות בין המועמדים לסרט השנה והייתי בכיף שם את אוסקר אייזק בשחקנים הראשיים ואף מוסיף מועמדות גם על בימוי ותסריט. חלקים מהסרט היו מבוססים על סיפורו של המוזיקאי דייב ואן רונק שחי את הסצינה ויש גם רפרנס מקסים אליו במקום היחיד בו רואים את השם של הסרט מופיע…עוד רפרנס גדול לאמן אחר מגיע עם קריצה קטנה בסוף המבריק לדעתי של הסרט הזה. לואין דיוויס נכנס לי ישר ללב והפך לאחד הסרטים הכי אהובים עלי של השנה החולפת. מתלווה אליו כאמור גם פסקול פולקי מצויין שהפיק טי בון בורנט הבלתי נגמר ומשתתפים בו אוסקר אייזק (הבן אדם פשוט מוכשר), מרקוס ממפורד וה-Punch Brothers שאני אוהב. מומלץ גם כן לצד הצפייה.

Prisoners
גם הוא מועמד בקטגוריית ה-Cinematography וזו היחידה שלו. לא בטוח יהיה לו מקום שם לעוד מועמדויות, אבל הוא מאוד ראוי לציון בתור אחד הסרטים הבאמת מוצלחים של השנה האחרונה, ובצדק. דרמת מתח שאומנם לא חידשה כ"כ בנושא של היעלמות וחטיפות, אבל עשויה כ"כ טוב ומכילה צוות שחקנים מעולה ששם אותו קצת מעל לסרטים אחרים בז'אנר.

הדוקו:

Stories We Tell
תמיד אהבתי מאוד את שרה פולי, במיוחד מאז החלה לביים. סרטה הקודם Take This Waltz היה מאוד לרוחי והשנה היא הגיעה עם פרוייקט הרבה יותר אישי. סרט דוקומנטרי על המשפחה שלה. בגדול לא משהו שאמור למשוך כ"כ הרבה, אבל יש בו טוויסט מסויים ופן באמת נורא אישי שמכניס לו הרבה עניין וחיים. הצליח גם להעלות בי חיוך וגם לרגש.

הקומדיה:

The World’s End
כשהתחלתי לחשוב על הקומדיות האהובות עלי בשנה החולפת היה לי קשה למצוא אותן. לא היו הרבה בולטות. מעל כולן אבל ישבה לה הקומדיה של סימון פג וניק פרוסט, השלישית ב"טרילוגיית הקורנטו" שלהם אחרי Shaun of the Dead ו-Hot Fuzz. אדגר רייט שוב חזר לכיסא הבמאי ונראה שכששלושתם יחד פשוט קשה להוציא משהו רע. הסגנון מהסרטים הקודמים נמצא גם כאן והוא היה מאוד מהנה ומשעשע. חבל שהגיע רק להקרנות קטנות פה בסינמטקים.

111

ה-Young Adult:

The Way Way Back
היו כמה סרטי התבגרות ממש טובים השנה. חלקם לא ממש הגיעו לפה. זה סרט שכן הצליח לקבל חשיפה ויצא אצלנו בצורה מסודרת. קיבל את השם הלא כזה מושך בעברית "העולם על פי דאנקן". בלי קשר איך בא לכם לקרוא לו, הוא סיפור התבגרות סופר חמוד, Feel-good movie שכיף לראות על כל צדדיו. כתבו וביימו אותו נאט פקסון וג'ים ראש (קומיוניטי), שהיו אחראים גם על התסריט של "היורשים" לפני כמה שנים. מקווה מאוד לראות אותם ממשיכים ככה, במיוחד בכתיבה, אך גם בבימוי. יש להם סגנון שיוצר סוג סרטים שאני מאוד אוהב.

המותח:

The East
סרט שמאוד חיכיתי לו, שכמו The World's End, הגיע להקרנה חד-פעמית בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה. מי שמשחקת וכתבה את הסרט היא בריט מארלינג, שהפכה בשנים האחרונות לאחת היוצרות היותר חביבות עלי בעולם הקולנוע. סרטיה הקודמים היו Another Earth ו-Sound of My Voice. יש משהו מאוד מושך בכל הסרטים שלה. איזה מסתורין, אווירה מהפנטת, ותמיד הם משאירים אותי עם הרבה מחשבות בסופם. כל זה נמצא גם ב- The East ששומר גם על אווירה עוד יותר מותחת ומהירה אפילו מקודמיו. באותו המקום בדיוק, בסינמטק תל אביב לפני שנתיים, ראיתי את Another Earth ומאז 30 השניות האחרונות שלו אני מרותק לכל מה שמארלינג עושה ועוד ותעשה.

ואלו שלא הגיעו לארץ:

Fruitvale Station
קשה קצת לכתוב על הסרט הזה בלי להרוס. יכול רק להגיד שהוא עוקב אחרי יממה שלמה בסוף שנת 2008 בחיים הדי רגילים של בחור בשם אוסקר גרנט. מה שהופך אותו לסרט טוב ומושך אלו האירועים שמגיעים בסופו, שנותנים את הנפח לכל ההכנה לפני כן. זה סרט שמבוסס על מקרה מהדהד אמיתי וגרם לי לרוץ לקרוא עליו כשסיימתי את הצפיה. לא הייתי מודע אליו בכלל. אני חייב להודות שהוא לא הכי ריתק אותי למסך ברובו, אבל כל התהליך שלו מגיע להראות משהו מסויים שהופך אותו לאחד הסרטים היותר חשובים שנעשו בשנים האחרונות.

The Spectacular Now
הזכרתי מקודם סרטי התבגרות וזה כנראה הטוב ביותר של 2013. למעשה הוא יותר דרמת נעורים עם סיפור אהבה בין שני בני-עשרה, אבל כזו שלא נראית כמו אף סרט אחר שראיתי קודם עם הגילאים האלה. הוא סרט עצמאי שעשוי בצורה מאוד בוגרת ומבוסס גם הרבה על תסריט ודיאלוג (יצא לי לקרוא לו ה"לפני חצות של הילדים"). זה סרט נעורים שממש לא יהיה נוח או זורם לצפיה להרבה בני-עשרה שצופים בו. כי הוא כבד יותר ועמוק יותר ובגלל זה מתאים לדעתי לצופים בוגרים, או כאלו שלא ייכנסו לדרמת סיפור אהבה של צעירים ויצפו למשהו קליל, נוסחתי וחמוד נורא. הוא לחלוטין שונה בעשייה שלו ואהבתי את זה נורא. משחקת בו גם אחת הכוכבות העולות המוכשרות כיום – שיילין וודלי הנהדרת, שהולכת לקפוץ עוד צעד משמעותי בקריירה בחודש יוני הקרוב כשיצא העיבוד הקולנועי של "אשמת הכוכבים".

Short Term 12
עוד סרט קטן שמבחינתי יכול לקבל את התואר "הסרט הכי טוב של השנה שלא ראיתם". אם אכן לא ראיתם, כי הוא גם כן לא הגיע לאקרנים בארץ. הוא מספר על כמה עובדים בבית מחסה לצעירים בסיכון שעברו טראומה רגשית או פגיעות אחרות. בלב הסרט עומדת גרייס, אחת העובדות, שיוצרת קשרים אישיים גם עם הנערים שמגיעים לגג שמביא להם המקום. ההתמקדות פה היא גם בחייה האישים של גרייס, שמגולמת באופן מושך ורגיש על-ידי ברי לרסון המדהימה (עוד שם שכדאי לזכור). האירועים שעוברים עליה בחיים בעוד היא מוקפת בעבודה הלא-שגרתית הזו, מתערבבים עם דמויות המשנה בחייה ובסרט, אם אלו הילדים או הקשר עם עובד אחר. סרט מלא דרמה וכנות, נורא אמיתי, מושך, יוריד דמעה בסצינה אחת ויעלה חיוך באחרת. השפיע עלי בצורה מרוממת כזו שקשה להסביר. יחד עם "לפני חצות" ו"בתוך לואין דיוויס" הוא מהסרטים שהכי אהבתי ברשימה הזו, שאלו גם הסרטים שהכי אהבתי במהלך השנה האחרונה.

ועוד 4 אזכורים קטנים לסרטים שכמעט נכנסו לרשימה ונהניתי מהם השנה:

Frances Ha של נוח באומבך וגרטה גרוויק.

This Is The End – הקומדיה המטורפת של ג'יימס פרנקו וסת' רוגן.

Mud של ג'ף ניקולס, עם מת'יו מקונוהי בשנה האדירה שלו.

The Kings of Summer – עוד סרט התבגרות קטן וחמוד שלא הגיע לפה.

=====================================================================================

האוסקר.

יום ראשון כאמור הטקס. לפניכם כמה מילים על הפייבוריטיים האישים שלי + ההימורים ב-8 הקטגוריות המובילות.

סרט השנה:

פייבוריט אישי – "היא" "נברסקה" "מועדון הלקוחות של דאלאס". מתוך תשעת המועמדים אלו השלושה שהכי אהבתי וקשה לי נורא לקחת רק אחד מהם. ספייק ג'ונז עשה עבודה מעולה על "היא" בתסריט ובימוי, בהמשך לסרטו הקודם, העיבוד ל"ארץ יצורי הפרא". אהבתי נורא את ההתעסקות שלו ביחסים, מצב אחרי-פרידה וחיפוש אהבה בדרכו במיוחדת. "נברסקה" של אלכסנדר פיין הוא אחד הסרטים המקסימים של השנה, עם סיפור קטן שנכנס ישר ללב. חמוד, מצחיק ומרגש, במיוחד בגלל השחקנים המבוגרים המצויינים שם. "דאלאס" דרמה גם נוקבת וגם עשויה מעולה, מבוססת על מקרה אמיתי ונמצאת בה התצוגה הכי גדולה של מת'יו מקונוהי בקריירה.

הימור – "12 שנים של עבדות". הוא, "כוח משיכה" ו"חלום אמריקאי" הם הסרטים עם הכי הרבה מועמדויות בטקס. הם גם שלושה שאני דווקא לא רוצה לראות זוכים, אבל זה כנראה מה שיקרה. "12 שנים" ו"כוח משיכה" הם סרטים בסדר גמור מבחינתי, אבל שלא הפילו אותי. "חלום אמריקאי" סרט שמאוד איכזב אותי, במיוחד בגלל הבמאי דיוויד א. ראסל, אחד האהובים עלי, שזה סרט ראשון שלו שלא עשה לי את זה בכלל. אני חושב שההייפ סביבו (וג'ניפר לורנס בפרט) מוגזם מדי. בלי קשר כריסטיאן בייל ואיימי אדאמס היו שם מעולים. בכל אופן, נראה שסרט העבדות של סטיב מקווין הכי מתאים לאקדמיה בשביל לבחור בו השנה. יש בו משהו מאוד "אוסקרי" ובגלל זה אני מעדיף אחרים עליו, משהו שיותר יפתיע.

הבמאי:

פייבוריט אישי – אלכסנדר פיין. רשימת במאים טובה מאוד השנה בקטגוריה הזו. אין לי פייבוריט מאוד בולט השנה, אבל יהיה נחמד אם אלכסנדר פיין יגרוף אוסקר ראשון על "נברסקה" אחרי שהיה מועמד כבר בעבר על "דרכים צדדיות" ו"היורשים" שאני אוהב גם כן.

הימור – אלפונזו קוארון. כנראה יביאו אוסקר ראשון השנה לאחד המועמדים. סקורסזה זכה כבר והוא לא מהמובילים השנה. לסטיב מקווין וקוארון זו מועמדות ראשונה. לאלכסנדר פיין ודייויד א. ראסל זו מועמדות שלישית כבר. קוארון זכה בגלובוס הזהב, מה שנותן לו מעט יתרון ולדעתי גם יביא לו את הזכיה על עבודתו ב"כוח משיכה". אם לא הוא, אני חושב שזה יהיה דיוויד א. ראסל, דווקא על סרט שלא הייתי מביא לו (זה היה צריך להיות על Fighter לפני מספר שנים).

שחקן ראשי:

פייבוריט אישי – מת'יו מקונוהי. עשה את תפקיד חייו ב"דאלאס". מגיע לו ממש, במיוחד עם השינוי האיכותי הענק שעשה בקריירה בשנה ומשהו האחרונה.

הימור – ליאונרדו די-קפריו. זה קרב די צמוד בינו לבין מקונוהי, אבל אני חושב שהפרס ילך לדי-קפריו, הרבה בגלל שהאקדמיה "חיייבת" לו אוסקר, במיוחד כשזו מועמדות רביעית שלו כבר (שלישית לתפקיד ראשי) והוא מעולם לא זכה. בנוסף גם גרף את גלובוס הזהב על התפקיד.

שחקנית ראשית:

פייבוריטית אישית – איימי אדאמס. זו כבר מועמדות חמישית של אדאמס לאוסקר (לראשונה על תפקיד ראשי) והיא מחפשת זכיה ראשונה. יש לה סיכוי, אבל לדעתי זה לא יקרה גם השנה. מועמדת על "חלום אמריקאי" שלא אהבתי, אבל התפקיד שלה שם באמת מצויין ובלי קשר היא שחקנית שאני מאוד אוהב.

הימור – קייט בלאנשט. מועמדות שישית לבלאנשט באוסקר, זכתה כבר בעבר בתור שחקנית משנה. לדעתי תזכה לראשונה השנה בתפקיד ראשי על "יסמין הכחולה". שוב, סרט שלא ממש אהבתי, אבל מסכים שהתפקיד שלה טוב מאוד. איימי אדאמס תחכה בפינה למעידה, מריל סטריפ וג'ודי דנץ הוותיקות יחלקו כבוד.

222

שחקן משנה:

פייבוריט אישי – ג'ונה היל. היה פשוט מוגזם בצורה נהדרת ב"זאב מוול סטריט". הוכיח שוב שהוא הרבה יותר משחקן קומי עם מועמדות שניה לשחקן משנה (אחרי "מאניבול").

הימור – ג'ארד ליטו. לדעתי אין הרבה תחרות וליטו יקח את האוסקר על התפקיד ב"דאלאס", כפי שעשה בגלובוס הזהב. ואין לי משהו רע להגיד על זה. מגיע לו גם כן, עשה עבודה מעולה שם. ג'ונה היל וברקהד עבדי האלמוני מ"קפטן פיליפס" יחכו להפתעה.

שחקנית משנה:

פייבוריטית אישית – ג'ון סקוויב. כל כך אהבתי אותה ב"נברסקה". מועמדות ראשונה בקריירה לשחקנית בת ה-84. כל שניה שלה שם על המסך העלתה בי חיוך.

הימור – לופיטה אניונגו. האלמונית שפרצה השנה עם "12 שנים של עבדות". תהיה לדעתי הסיפור המפתיעמרגש של הטקס כשתזכה באוסקר על תפקידה הראשון בקריירה בעיקרון בסרט באורך מלא. התחרות פה האמת די פתוחה. גם לסקוויב יש סיכוי, כמובן גם לג'ניפר לורנס (שזכתה שנה שעברה על Silver Linings Playbook) ואולי סאלי הוקינס תגיח מאחורה ותפתיע.

תסריט מקורי:

פייבוריט אישי – "היא". ספייק ג'ונז היה מועמד בעבר בתור במאי על "להיות ג'ון מלקוביץ", הפעם זה התסריט ולדעתי לסרט כמו "היא" מתאים נורא לזכות באוסקר הזה. מאוד אוהב את העבודות של ג'ונז, כבמאי ובמיוחד כבמאי+כותב.

הימור – "היא". הפעם אני הולך גם עם הראש וגם עם הלב יחד. אני חושב שהתסריט של ג'ונז יזכה, אבל סיכוי טוב גם ל"חלום אמריקאי" ו"נברסקה".

תסריט מעובד:

פייבוריט אישי – "לפני חצות". המועמדות הכי הכי מועדפת שלי בטקס השנה. אם יש קטגוריה אחת שיש לי שם מועמד שהוא האמא של הפייבוריטים, זה התסריט של ריצ'ארד לינקלייטר (עם אית'ן הוק וג'ולי דלפי). אחד הסרטים כאמור האהובים עלי של השנה וזו המועמדות היחידה שלו בטקס. זה גם בול סרט של תסריט ופשוט מגיע לו.

הימור – "12 שנים של עבדות". האמת קשה לדעת מי יזכה, אבל אני הולך עליו, כי בדרך כלל דברים שאני נורא רוצה שיקחו נכשלים. בנוסף ל"חצות" יש גם סיכוי להפתעה עם "פילומינה" ו"קפטן פיליפס".

———————————————————————————————————————

וכשאני עובר פה שוב על הקטגוריות האלה, "לואין דיוויס" שוב עולה לי באכזבה שהוא לא שם. אז במקום זה אביא לו לסיים את הפוסט, כי אני חייב להוסיף גם מוזיקה. השיר Dink’s Song (הידוע גם בשם Fare Thee Well) בוצע בעבר ע"י לא מעט מהיוצרים שחיו בעצמם את הסצינה של הסרט, כמו דילן, פרד ניל ודייב ואן רונק. הגרסה היפהפייה החדשה בביצוע של השחקן הראשי אוסקר (שלא מועמד לאוסקר) אייזק ומרקוס ממפורד תקועה לי בראש מאז הצפיה בסרט. היא אחד הרגעים הבולטים בפסקול ואף יש לה גם כן תפקיד מסויים בסרט עצמו…אז אתן לה לנעול את הפוסט הזה. שתהיה שנת קולנוע מצויינת, אוסקר או לא אוסקר.

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “סרטי השנה 2013 פוסט טרום אוסקר

  1. תודה על שפע המידע ועל הניתוחים. מסכים איתך לגבי הרבה דברים, אם כי בהתייחסותך ל"חלום אמריקאי" היית רך מדי.

  2. תודה על התגובה, ז'אן קלוד. ייתכן והייתי רך מדי עם "חלום אמריקאי". בכל מקרה, מקווה שלא יזכה בכלום, וזה מוזר להגיד את זה על סרט של במאי ושחקנים שאני ממש אוהב. חבל ש"לואין דיוויס" לא נמצא שם במקומו. 

סגור לתגובות.