אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

רק לפני ארבעה חודשים הלך לעולמו המתופף המקורי של האולמנים, בוץ’ טראקס. ועכשיו הלב והנשמה של הלהקה עזבו אותנו גם כן. שניהם אגב בגיל 69, שזו גם השנה בה יצא אלבום הבכורה שציינתי קודם שהוציא לדרך את הקריירה של ההרכב. בוץ’ וגרג הצטרפו לבארי אוקלי וכמובן לאח הגדול של גרג ואחד הגיטריסטים הגדולים ביותר שהיו פה, דוויין אולמן. רק שניים מההרכב המקורי של האולמנים עדיין איתנו; דיקי בטס וג’יימו.

ההבדל עם דיקי, או דוויין והמורשת שלו, הוא שגרג היה שם כל הזמן. בכל התקופות של האולמנים, מההתחלה ועד הסוף. הוא, הקול שלו והקלידים המוכרים שישב מאחוריהם כ”כ הרבה פעמים על הבמה. בתקופות של האלבומים הראשונים המוכרים, העלייה בשנות השבעים והנפילה בתחילת בשנות השמונים. בקאמבק המעולה בניינטיז והליין-אפ המצוין עם וורן היינס ואלן וודי, עם התוספת של דרק טראקס לאחר מכן וכל האלבומים, כל הריצות השנתיות ב-Beacon Theater שהיה לאולמנים בית וכמובן גם קריירת הסולו שידע לשלב במקביל ויחד עם האחים המוזיקליים שלו בלהקה.

גרג היה הכותב הראשי בתחילת הדרך (בנוסף לאין-ספור עיבודים אדירים בכל הקריירה לשירים של אחרים שהפך לשלו). אחר כך הכתיבה והקולות התחלקו לרבות עם דיקי בטס, ולאחר מכן וורן היינס. אבל הקול והמילים שלו תמיד היו שם.

רשימה חלקית עם השירים של גרג:

הוא אחראי כמובן על Whipping Post המוכר וחברו לאלבום הבכורה, Dreams, מה שאגב תמיד היה השיר האהוב עלי של האולמנים. הצמד Please Call Home ו-Midnight Rider האגדי מהאלבום השני Idlewild South (שאת שניהם הוא גם הקליט שוב בגרסה שונה לאלבום הסולו הראשון Laid Back). מה עוד? Ain’t Wastin’ Time No More ו-Melissa של Eat A Peach ולא לשכוח את Wasted Words, הפתיחה של Brothers And Sisters. אבל אלו הדברים המוכרים. לגרג היו עוד המון רגעים מאוד אהובים עלי באלבומים מאוחרים יותר.

מה עם שש הדקות של Just Ain’t Easy מתוך Enlightened Rogues של 79? קטע קלאסי ומאוד Underrated שלו ושל האלבום הזה. הפתיחה של האלבום Seven Turns עם Good Clean Fun, שכולל את הכתיבה המשותפת הנדירה שלו ושל דיקי בטס יחד. זו שהוציאה לדרך את הקאמבק המוצלח של האולמנים ב-1990. כזה שנמשך בפתיחה נוספת של האלבום שהגיע מיד אחרי, Shades of Two Worlds, עם השיר End of the Line. אפשר גם רק הגשה אחת? כי את Soulshine של וורן היינס הוא שר ב-94 בגרסה המקורית באלבום המעולה Where It All Begins, וצמרר וריגש שם בפעם המי-יודע-כמה עם מילים שהפכו לשלו כאשר בקעו מהגרון הכל-יכול הזה.

אבל הרגש אולי הכי גדול של גרג הגיע באלבום האולפן האחרון של ה-Allman Brothers. ואני מדבר על Hittin’ The Note מ-2003. אלבום שהפך לאחד האהובים עלי ביותר שלהם ונשאר עד היום בתור עבודת האולפן המלאה האחרונה של ההרכב. גרג תרם שם בין השאר את High Cost of Low Living (שביצע באופן מושלם באלבום וגם בהופעת הפרידה של האולמנים), תשע הדקות המכשפות של Desdemona ועוד כמה רגעים טובים עד-מאוד. לאחד נוסף מהם אגיע עוד מעט.

גם בקריירת הסולו הוא עשה המון והשאיר אחריו יופי של מוזיקה. האלבום הראשון שלו, Laid Back, הוא אחד האלבומים היותר טובים שהגיעו מסולן או Front man של להקה שעבר להתנסות גם לבד. כזה שבאמת מערבב את כל ההשפעות על אולמן. הגרסאות השונות ומופשטות יותר לשירים של האולמנים, את Queen of Hearts המקורי הקצת ג’אזי ושונה, הגרסה המעולה שלו ל-Will The Circle Be Unbroken הפולקי הישן והקאבר המושלם ל-These Days של ג’קסון בראון. שיר שגם ביצעו בדואט נהדר בהופעת המחווה לגרג לפני שלוש שנים ויצאה רשמית בהוצאה של All My Friends: Celebrating the Songs & Voice of Gregg Allman. כדאי מאוד להגיע לזה, יש לא מעט גרסאות יפות לשירים המזוהים איתו, עם אחלה מבצעים, אורחים וחברים שבאו לחלוק כבוד.

היו לו גם את היציאות משנות השמונים הפחות טובות, סולו או עם ה-Allmans. כולל השיר והאלבום של I’m No Angel וכמובן הרומן עם Cher שאני מעדיף להשאיר לכתבות הצהובות ולהישאר עם המוזיקה פה. זו הטובה באמת, שהוא החזיר בחיוב עם Searching For Simplicity של 1997, אלבום שבין השאר מנגן שם דרק טראקס בן ה-17, טיפה לפני שהצטרף רשמית לאולמנים כחבר מן המניין. ולפני שש שנים כתבתי פה בבלוג על אלבום הסולו המוצלח Low Country Blues שביקר אצלי בסיכום שנת 2011. עם גרסאות אדירות של גרג לשירים ישנים או של אחרים, ובאמצע גם נמצאת הרצועה המקורית המשובחת Just Another Rider.

ויש עוד אלבום סולו. עם עטיפה ועם שם – Southern Blood, שהיה אמור לצאת בתחילת השנה הנוכחית, אבל נדחה. משער שנראה אותו בהמשך השנה והוא הולך להיות הרבה יותר מצמרר ומרגש כנראה בלי קשר לתכולתו שעוד לא שמענו. כי עכשיו תהיה לו את החותמת של אלבום פוסט-מוות. חבל נורא שגרג לא יהיה פה כדי לגבות אותו בהופעות ולראות את התגובות לעוד שירים חדשים שהוא מגיש לעולם.

גרג אולמן היה אחד הסולנים והמגישים הטובים והחשובים שידע עולם המוזיקה וכל הז’אנר של רוק דרומי בפרט. ז’אנר שהוא לגמרי היה אחד מעמודי התווך שלו. יחד עם מוזיקאים אחרים מאותו עולם שהלכו הרבה יותר מוקדם ממנו; רוני ואן זאנדט, לואל ג’ורג’ מ-Little Feat ובראשם האח, דוויין אולמן. גרג זכה לחיות 45 שנים יותר מאחיו הצעיר (שנפטר בגיל 24). בדיוק סכום השנים של כל הקריירה של הלהקה שהם הקימו יחד. הדרך הארוכה של ה-Allman Brothers Band שהחלה עם אלבום הבכורה ב-1969 והסתיימה בהופעת הפרידה הארוכה והמרגשת ב-2014. פרידה שהיתה לי הזכות להיות נוכח בה. ראיתי את גרג מוליך את ההרכב בפעם האחרונה ונועל קריירה ארוכה בענווה, יופי, רגש והרבה כבוד. לקהל שתמיד הלך אחריהם ולחברים שאיתו במסע הזה. אלו שהיו שם על הבמה לידו ואלו שכבר לא כאן.

הוא ידע מתי לסיים ואני שמח שהספיק לעשות זאת בחגיגה מוזיקלית. כי הופעת ה-Farewell של האולמנים באמת היתה משהו מיוחד שאזכור כל חיי. שמח גם שיצא לי לחזות בו בלייב (במשך ארבע וחצי שעות!) במקום בו הוא הרגיש הכי בבית – על הבמה. בבית השני שלו, בג’ורג’יה, הוא נפטר אתמול. באותו המקום בו הוא התחיל לפני חמישה עשורים עם הלהקה שנושאת את שם משפחתו והוא הביא לגדולה. גרג השאיר אחריו השפעה אדירה, ז’אנר שלם שלפחות כתף אחת שלו החזיקה. יחד עם לב ונשמה ענקיים של אחד הפרונטמנים, קלידנים והקולות הנפלאים ביותר של הדרום.

מהזעקה והמילים הראשונות של אותו קול צעיר ב-It’s Not My Cross To Bear של אלבום הבכורה ועד שיר קטן-גדול מהאלבום האחרון, של מוזיקאי מבוגר שראה הכל וכתב על זה. רצועה שאני חייב לסיים איתה את הפרידה הזו. עם Old Before My Time. מהשירים האחרונים שגרג כתב עם האולמנים, שמקבל עכשיו נפח ומשמעות חזקים הרבה יותר. מהשירים שתמיד הכי אהבתי שלו והחזיק היטב עם הזמן שחלף. אותו זמן שימשיך לזוז, אבל גם במובן כלשהו נעצר כעת. הדרך הארוכה של גרג עכשיו כבר מאחוריו.

תודה על הכל, Brother Gregg. המוזיקה שלך עזרה לעצב אותי ואת הטעם המוזיקלי שלי. ד”ש ל-Duane…

---

מוזמנים גם להאזין לספיישל של שעתיים על גרג אולמן שערכתי ושידרתי בתוכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי. עם דגש על שירים שכתב, מהמון תחנות שונות לאורך הקריירה:

---

Gregg Allman
2017 – 1947

There is a long hard road follows far behind me
It’s so cold I’m about to die
Chasing a dream around the world it’s got me feeling down
Though it use to make me high

Looking for answers, searching for the truth
In an ocean of lies
Trying to find a reason to make the whole thing right
Will make you old before your time

When I was younger, I thought I ruled the world
It was an oyster at my feet
Dancing to my own drum, fishing out the pearl
Yes I would have been much more discreet

I’ve lived a lifetime, acting out apart
It’s been a long uphill climb
now all the things that use to mean so much to me
Has made me old before my time

Wondering aimlessly, wondering down
Would it ever be much different now
Remind me of the past, I slip into a dream
Funny things ain’t never what they seem

Living like children, never doing what we are told
Would not hesitate to take a chance
That road behind me now was paved with fool’s gold
It’s almost time for the victory dance

No more feeling guilty, for things I never did
Feeling nothing for my crime
Living like a gypsy, dreaming like a kid
It makes me old before my time

…There is a long hard road, it lies so far behind me