ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של “הרשת החברתית” (“The Social Network”), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ’ר.

דיוויד פינצ’ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ”כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ”כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

איכשהוא ככל שהזמן עבר והסרט התקרב, מצאתי את עצמי מחכה לו יותר ויותר. אני לא חושב שזה היה קורה לי אם במאי אחר היה מופיע תחת שם הסרט הזה. אבל מה, פינצ’ר יכול לגרום לי להתעניין גם בדברים שלא אמורים לעניין אותי. במקרה הזה הוא גם הצליח לרתק אותי והוציא אותי די שבע רצון מהסרט.

דיוויד פינצ’ר

ארון סורקין (“הבית הלבן”) רשום על התסריט של “הרשת החברתית”, והוא אחלה של תסריט. אבל זה גם לגמרי סרט של בימוי מבחינתי, אף יותר מסרט של תסריט (בלי קשר שהם הולכים יד ביד כאן ברמה גבוהה). ואני דווקא אחד שתמיד נמשך יותר לסרטים האלה שהתסריט הוא הדבר המרכזי שעושה אותם. הרבה מהסרטים תמיד בטקסי האוסקר שלוקחים את הפרס על התסריט המקורי או מעובד, אלו הסרטים שהכי אהבתי מבין המועמדים, הרבה יותר מאלו שזכו בפסלון הכי נחשב.

מארק צוקרברג, האיש מאחורי פייסבוק, לא שיתף פעולה עם יוצרי הסרט. לא קל לאמינות שלך כשאתה עושה סרט כזה והדמות הראשית במציאות לא משתפת פעולה, אבל מקורות אחרים תמיד עוזרים, ושורה תחתונה גם – זה סרט. גם אם לא כל הפרטים מדוייקים עד הסוף. כמו כל סרט ביוגרפי כזה או אחר, כשהבן אדם מהמציאות נכתב על-ידי תסריטאי ומגולם ע”י שחקן, הוא כבר הופך לדמות, ולפעמים גם לחזון של איך הכותב או הבמאי רואים אותה.

אני משער שצוקרברג לא הכי אהב את הסרט הזה…בלשון המעטה. הוא יוצא שם בעין די מכוערת. אבל עם זאת – גם די מרתקת. ג’סי אייזנברג הצעיר מגלם את צוקרברג בסרט ומביא תצוגת משחק לא רעה בכלל. טובה מאוד אפילו. אין ממש שחקנים מוכרים בסרט הזה (ג’סטין טימברלייק מוכר, אבל עדיין קשה לי לקרוא לו שחקן) וזה משהו שמוסיף לו המון.

אני חייב לציין שהשעתיים של הסרט עברו לי כמו כלום, ואפילו אמרתי בסופו שבכיף הייתי מוסיף אפילו עוד חצי שעה. הסיפור מאחורי Facebook, ההקדמה שלו, דרך ההקמה, התביעות שרצו, החברויות שנהרסו, הכסף שזרם והנפשות הפועלות הקשורות – הכל פרוש כאן בדרמה תוססת ועניין. הסיבה לזה שוב, יושבת על כיסא הבמאי.

The Social Network

פינצ’ר עושה פה מה שהוא יודע הכי טוב לעשות, וזה להעביר סצינות ודיאלוגים בצורה מושכת, בעזרת שימוש בפסקול טוב, אהבה גדולה לפרטים הקטנים (אחד מסימני ההיכר שלו) והניסיון שלו כבמאי קליפים בעברו. אבל זה לא סרט “פינצ’רי” בשבילי. בדיוק כמו שסרטו הקודם לא היה (“סיפורו המופלא של בנג’מין באטן”). פינצ’ר ידוע כבמאי של מתח וסוג של מקוריות אפלה שמושכת את הצופה וכך הוא היה ברוב חמשת הסרטים הראשונים שלו. מהזווית שלי נראה שבשלושת הסרטים האחרונים הוא הולך יותר על סגנון הסיפור בתוך סרט.

את “בנג’מין באטן” היה לי קשה לאהוב. כלומר, הוא היה לי דרמה טובה וסיפור נחמד ושונה, אבל הוא בשבילי הסרט הכי רחוק מהסגנון של דיוויד פינצ’ר שלמדתי לאהוב (וגם היחיד שלו שאין לי בספריית ה-DVD. פשוט כי אני לא רואה את עצמי כרגע צופה בו שוב). הסרט שהיה לפניו אבל, הוא סיפור אחר בשבילי וגם מתקשר לי בלא מעט מובנים ל”הרשת החברתית”. הסרט שעליו אני מדבר הוא “זודיאק” שיצא ב-2007. פגשתי לא מעט אנשים שלא אהבו אותו, או חשבו שהוא משעמם. אני חשבתי שהוא עשוי מצויין ויש בו באופן מאוד בולט צד מבריק של דיוויד פינצ’ר. “זודיאק” קפץ לי לראש כמה פעמים במחשבות על “הרשת החברתית” אחרי היציאה מהקולנוע.

אז למה דווקא הוא? כי גם ב”זודיאק” וגם ב”הרשת החברתית” פינצ’ר לוקח עלילה מהמציאות, או אם תרצו, אירוע כלשהו די מוכר, ובונה מאחוריו עולם של פרטים קטנים, התמקדות מעניינת הרבה מעבר ממה שחשבנו וסוג של דרמה מותחת שבנויה על שיחות, מידע, אנשים בחליפות וחקירה. שם זה היה ה-זודיאק, אותו רוצח סדרתי שפעל בשנות השבעים בסאן פרנסיסקו והתיק שלו לא נסגר עד היום. פה זה הפייסבוק. ולמרות השמות שמפרסמים את הסרטים האלה, ההתמקדות הייתה על צד אחר לגמרי. ב”זודיאק” העלילה התמקדה יותר בחקירה ושלושת הדמויות המרכזיות שהיו קשורות לה. ב”הרשת החברתית” העלילה מתמקדת בדמויות שמאחורי הקלעים, וגם כן בסוג של חקירה מסויימת, רק בצד אחר…בכל אופן, בשני הסרטים יש התמקדות הרבה יותר עמוקה מאחורי השם המוכר של הסרט. בשניהם גם יופי של שימוש בפסקול, הרבה דיאלוג והרבה שימוש בפרטים קטנים שכאמור פינצ’ר כ”כ אוהב.

יהיו כאלה שיחלקו עלי, במיוחד מי שלא אהב את “זודיאק” כנראה. אבל ההקשרים נורא קרצו לי. בשניהם יש משהו בולט מהנוסחה של פינצ’ר כשמדובר בעלילה שמבוססת על סיפור אמיתי.

אייזנברג וצוקרברג. הדמות והמקור.

לסיכום, “הרשת החברתית” השאיר אותי מסופק. אני לא חושב שהוא יהיה סרט השנה שלי, אבל אין ספק שזה אחד הטובים והמעניינים שיצאו בה. אהבתי מאוד גם איך סיימו את הסרט… אבל זה כבר לדיון כולל ספוילרים. מעבר לכל אבל אני חושב שזה די מוזר, ועם זאת די מדהים, שאחד הסרטים המדוברים של השנה הוא על אירוע שאנחנו גם באמת חווים אותו כרגע, בזמננו, והוא כל כך טרי. זה לא קורה הרבה כשהאירוע הוא לא טראגי או קשור לטרור ומלחמה. למרות שסוג של מלחמה אפשר למצוא פה. רק בלי הרוגים, אבל עם הרבה נפגעים ופצעים פתוחים…