כמו תמיד בחודש פברואר וממש לפני האוסקר, מציג את הסיכום הקולנועי האישי שלי. עם כל הסרטים שהכי עשו לי את השנה שעברה, כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. הפעם צמצמתי ל-60 סרטים שחיבבתי\אהבתי בשני חלקים; קודם 38 עלילתיים ואחר כך עוד 22 דוקומנטריים.
זו היתה שנה קולנועית לא רעה, כזו שכללה לא מעט סרטים פחות מוכרים שאהבתי. כאלו שהוקרנו רק בפסטיבלים או לא הופצו בארץ מסחרית. באוסקרים השנה אין לי הרבה כאלו למשל ויש מועמדים בולטים שלא תמצאו פה, כמו The Favourite שחיבבתי, אבל לא מספיק, או “רומא” שלא ממש עשה לי את זה. ויש עוד כאלו שהרבה התלהבו מהם בשנה החולפת ואני פחות. אבל יש מספיק אחרים שעשו לי את זה כן והם נמצאים כאן בתור המלצות אישיות לכל המעוניינים. אז נתחיל.
חלק ראשון – הסרטים העלילתיים:
הסרטים הכי אהובים שהאוסקר לא מעריך בגלל הז’אנר שלהם:
Mission: Impossible – Fallout
לדעתי סדרת “משימה” הפכה לנהדרת החל מהחלק השלישי של ג’יי ג’יי אברמס, ומאז הסרט הרביעי שביים בראד בירד היא התעלתה עוד יותר והפכה להנאה גדולה ומלאת אקשן מצוין. את הקודם והנוכחי ביים כריסטופר מקווארי שעשה עבודה אדירה. גם בקודם, אבל במיוחד עם “Fallout”, שלא רק היה מסרטי האקשן הכי טובים של המילניום הנוכחי מבחינתי, אלא פשוט סרט קולנוע מעולה. לצערי סרטי אקשן אף פעם לא קיבלו כבוד באוסקרים מלבד קטגוריות קטנות של אפקטים\סאונד וכדומה. אני חושב שהגיע לו, מהסרטים היותר אהובים עלי בשנה החולפת ואני שמח מאוד שמקווארי גם יביים את שני החלקים הבאים.
A Quiet Place
סרט שמיוצג דווקא באוסקר עם מועמדות על עריכת סאונד, אבל גם הוא משתייך לז’אנרים לא כ”כ מוערכים בשביל מועמדות גדולה יותר, כי הוא נוגע ב-SciFi ואימה (למרות שהוא ממש לא סרט אימה נטו, אלא יותר מתח). וגם הוא היה מהסרטים שהכי אהבתי בשנה הזו. ג’ון קרסינסקי פשוט היה מדהים על כיסא הבמאי, הפתיע מאוד לטובה. זוגתו אמילי בלאנט נהדרת כרגיל לצידו במשחק. חלק גדול של הסרט הוא למעשה סרט אילם שמצליח להיות מותח בטירוף, עם הרבה משחק של סאונד. מהחוויות הקולנועיות היותר מרהיבות שהיו לי השנה, במיוחד כשכל הקהל באולם היה בשקט מופתי למזלי וזרם לחלוטין עם הסגנון של הסרט.
סרטי הסוסים של השנה:
Lean On Pete
סרט אינדי קטן שהמשיכה שלי אליו הגיעה בגלל הספר עליו הוא מבוסס. ספר שכתב ווילי ולאוטין, שהוא גם מוזיקאי מאוד אהוב עלי שכתבתי עליו ועל ההרכבים שלו (Richmond Fontaine , The Delines) מספר פעמים. בכל אופן, סיפור שהוא מאוד על הדרכים הצדדיות של אמריקה, עם נער שמוצא עבודה בתור מטפל בסוס ומשם העניינים הופכים לסיפור התבגרות קצת אחר. עוד נשמע הרבה לדעתי על השחקן הצעיר הראשי פה, צ’ארלי פלאמר, שמקבל גם חיזוק בסרט מסטיב בושמי וקלואי סוויני בתפקידי משנה קטנים.
The Rider
עוד סרט שקצת דומה ל-Lean On Pete בהרבה מובנים. גם פה, סיפור קטן מהאיזורים היותר נשכחים של אמריקה, הפעם על רוכב סוסים והחיים הקשים של פציעות, משפחה בעייתית וחיפוש מסוים. גם פה וגם ב-Lean On Pete יש סוסים שקרובים או נותנים איזה מבט על הדמות הראשית בסרט, כזה שמגלה ומכיל הרבה יותר ומוביל אותם למקומות אחרים.
העיבוד הקולנועי המוצלח לספר שאהבתי:
Juliet, Naked
לפני עשר שנים קניתי ספר בשם Juliet, Naked. זה היה ממש אחרי שהוא יצא, כי הוא של ניק הורנבי, אחד הסופרים האהובים עלי. והוא עוד התעסק בעניין מוזיקלי שמאוד קרץ לי. כמעט עשור לאחר שקראתי אותו, שוחרר העיבוד הקולנועי שכמובן ציפיתי לו מאוד. במיוחד כשאית’ן הוק גם משחק בו את המוזיקאי בסיפור (והוא בלי קשר ה-Man Crush האולטימטיבי שלי). כמו הרבה פעמים, הסרט שונה מהספר, עם דברים שחסרים או נוספו, אבל הוא יופי של דבר. שמחתי נורא שהצליחו באופן ראוי לעבד עוד ספר של ניק הורנבי לקולנוע. במיוחד אחרי הכישלון של העיבוד הקולנועי הקודם, ל-A Long Way Down.
הסרט הזר הכי אהוב:
The Guilty
אני לגמרי יכול להוסיף את הסרט הדני הזה לרשימת היותר פייבוריטיים שלי של 2018. היה לי חבל שהוא לא נכנס למועמדים בקטגוריית הסרט הזר, למרות שהיה בשורט-ליסט. הוא גם הסרט הזר שהכי אהבתי השנה וגם האמת סרט המתח הטוב של השנה שלי. זה סרט של One Location והוא מנצל את הקונספט באופן מדהים. מהסרטים שלא כדאי לדעת עליהם יותר מדי. בגדול שוטר במשמרת במוקד מקבל שיחה ממישהי במצוקה ואז…כל הסרט נשאר במוקד המשטרתי איתו ועם הטלפון וזה אדיר ומותח.
הכי ראוי לאוסקר שלא מועמד:
Private Life
תמרה ג’נקינס לא עשתה סרט מאז 2007 וממש הגיע הזמן (הקודם שלה היה The Savages המומלץ, עם פיליפ סימור הופמן ז”ל ולורה ליני המושלמים). אבל הציפיה השתלמה. היא חזרה אחרי 11 שנה עם עוד סרט שכתבה וביימה, הפעם עם צמד מוצלח אחר; פול ג’יאמטי וקת’רין האן, וזוג שמנסה להביא ילד לעולם, אבל יש בסרט הרבה יותר מזה. השפעה על היחסים, זוגיות בשלב יותר מאוחר של החיים וביקור אחד של חברת משפחה צעירה. מהדרמות הטובות ביותר של השנה שלגמרי מבחינתי היה מגיע לו להיות ברשימה של האוסקרים. ריגש והיה לי אמיתי ולקח אצלי בקלות את רוב מי שכן נמצא ברשימת המועמדים.
סרטי ההתבגרות\Young Adult האהובים:
Mid90’s
הסרט שכתב ג’ונה היל, שאני מת עליו בתור שחקן ועכשיו גם עלה מדרגה בתור במאי. מבוסס על החוויות האישיות שלו בתור ילד\נער, עם סקייטר שמוצא חברים דרך זה ונכנס לעולם חדש של הבנה והתבגרות. הרבה רפרנסים ורקע של שנות התשעים ופסקול היפ-הופ מגניב שגם כן מגיע מהאהבה והמומחיות של ג’ונה היל בתחום והמוזיקה שגדל איתה.
Love, Simon
סרט שהפתיע אותי מאוד לטובה. דרמת נעורים נורא חמודה שעל הדרך מתעסקת גם יפה בנושא יציאה מהארון בגיל צעיר וכל הסודות, משיכה, אהבה והתבגרות שסובבים זאת.
ראוי לציון:
Eighth Grade
הפתעה גדולה של הכותב והבמאי של הסרט – הקומיקאי והסטנדאפיסט בו ברנהם. יצר מבט מעניין וקצת שונה, הפעם מהעיניים של ילדה\נערה. תצוגה יפה גם של השחקנית הצעירה אלזי פישר שהיתה מועמדת לגלובוס הזהב על התפקיד.
האהובים במועמדים לתסריטים באוסקר:
תסריט מקורי – Green Book
יש מצב שזה סרט ה-Feel Good של השנה. למרות שהוא מאוד נוסחתי. הפייבוריט מתוך אלו שכן מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר. הדבר הכי מפתיע בו זה הבימוי. זה של פיטר פארלי, שיחד עם אחיו מזוהה עם סדרה של קומדיות מטופשות כגון משתגעים על מרי, Stuck on You, טיפשים בלי הפסקה ו-Shallo Hal. הוא עשה איזה סוויץ’ וביים פה דרמה מאוד יפה, שעוסקת הרבה בגזענות ושינוי ומתרחשת רובה בדרום של ארה”ב בשנות השישים. סוג-של גרסה מחודשת ואולי אף משופרת של הנהג של מיס דייזי. מהרשלה אלי ו-ויגו מורטנסן מעולים יחד בסרט, אולי עם הכימיה הכי טובה בין שני שחקנים על המסך השנה.
תסריט מעובד – ?Can You Ever Forgive Me
הזכרתי מקודם כימיה, אז גם פה ראויה לציון זו של מליסה מק’ארתי וריצ’רד א. גרנט. הם נהדרים יחד בסרט ביוגרפי שלא רק נותן למק’ארתי את התפקיד הכי טוב שלה בקולנוע עד כה (סוף סוף לא דמות קומית מטופשת), אלא גם מציג סיפור מוצלח ומעניין על בדידות, חברות, זיוף והישרדות בחיים האלה.
הביופיק המוזיקלי האהוב:
Blaze
הסרט שהיה הסיבה העיקרית שהגעתי לפסטיבל חיפה בשנה שעברה. הביופיק שביים אית’ן הוק על מוזיקאי ה-Outlaw-Country בלייז פולי. לא ממש סרט ביוגרפי-מוזיקלי רגיל, כי הוא לא סיפור קוהרנטי, אלא הרבה יותר אווירתי לדעתי. כזה שהמוזיקה מאוד מלווה אותו ואהבתי זאת. המוזיקאי בן דיקי עושה עבודה נהדרת בתור בלייז. סרט שלא כולם יתחברו אליו כנראה, אך אני מאוד שמחתי שהוא נוצר. במיוחד גם כדי לתת במה למוזיקה הזו.
ראוי לציון:
Bohemian Rhapsody
סרט נחמד, אבל רחוק מבחינתי ממועמדות לאוסקר. זה היה ביופיק מאוד קליל ודי גנרי\רגיל, אבל הוא חגג נורא יפה את המוזיקה של Queen וזה מה שהיה מהנה בו.
סרט הקומיקס האהוב:
Avengers: Infinity War
לא מובן לי איך הפנתר השחור קיבל מועמדות לסרט הטוב ביותר באוסקר ולא האוונג’רס, או נגיד חלק מהסרטים שציינתי קודם. אולי בגלל שהאוונג’רס היה יותר חוויה קולנועית מאשר סיפור אחיד, אבל הוא רק חלק אחד מסיפור שלם שימשיך מאוחר יותר השנה. בכל אופן, זה לגמרי סרט המארוול הכי טוב לדעתי לצד The Winter Soldier. כיף גדול, אקשן, צחוקים וסוף אחד שהעלה את הציפיה לסרט הבא ברמות מטורפות.
ראויים לציון:
Black Panther
חושב עליו בערך כמו רפסודיה בוהמית. כן, זה סרט סבבה. חיבבתי את הפנתר השחור, יש בו סיפור Origin מוצלח, הוא משקף גם על דברים במציאות שלנו והוא סרט ראוי. אבל מכאן ועד האוסקר, בשבילי הוא היה התלהבות קצת מוגזמת. סאות’ פארק גם הסכימו איתי.
Ant-Man and the Wasp
לא קיבל יותר מדי אהבה, אבל אני נהניתי משני סרטי אנטמן שיצאו כבר. הקודם היה מוצלח יותר ויש פה קצת שחזור שלו, אך גם כיף. הוא על הצד הקליל יותר של מארוול ואין בזה משהו רע מבחינתי.
הבמאים שחזרו לעשות סרטים טובים:
BlacKkKlansman
הסרט העלילתי האחרון הממש טוב של ספייק לי היה מבחינתי Inside Man וזה קרה בשנת 2006. עבר מספיק זמן כדי שהוא יחזור לעשות סרט ראוי, מה שאכן התרחש השנה עם BlacKkKlansman. עם סיפור אמיתי מושך למסך, הומור שרק ספייק לי יכול להכניס לכזה סרט וכמובן הרבה ענייני גזע וצד מאוד נוקב שהוא הלך איתו בסרט.
Don’t Worry, He Won’t Get Far on Foot
גאס ואן סנט הוא אחד הבמאים הכי הפכפכים אצלי. חצי מהפילמוגרפיה שלו אני מאוד אוהב (כמו וויל האנטינג, איידהו שלי, מילק) וחצי אני ממש שונא (Last Days, הרימייק המיותר של פסיכו או Gerry, הסרט המשעמם בהיסטוריה, למשל). האחרון שלו שאהבתי היה Milk של 2008. אבל השנה הוא חזר עם סרט על הצד החיובי, בעזרת הסיפור של ג’ון קלהאן, יוצר הקומיקס המחתרתי והשנוי במחלוקת וההתמכרויות והתאונה ששינו לו את החיים. עם יופי של תצוגות מחואקין פיניקס וג’ונה היל.
Tully
ג’ייסון רייטמן התחיל את הקריירה שלו בתנופה אדירה, עם Thank You For Smoking, ג’ונו ו-Up In The Air. אחר כך הרבה איבדו בו עניין והוא גם איבד גובה. למרות שאת Young Adult שלו אני אהבתי. אבל זה היה לפני שמונה שנים ואת האחרונים לא ממש חיבבתי. עד שהגיעה Tully בשנה החולפת, בשיתוף פעולה שלישי שלו עם דיאבלו קודי ושני עם שרליז ת’רון. סרט על הדיכאון והקשיים והתלבטויות בלהיות אמא, מתוך מקום מאוד אמיתי, בתוספת משהו מאוד מיוחד שעשה לי את הסרט ואי אפשר ממש לדבר עליו מבלי לראות.
סרט האנימציה האהוב:
Spider-Man: Into the Spider-Verse
טוב, כפי שציינתי עם משימה בלתי אפשרית ו-A Quiet Place, גם Into The Spider-Verse הוא לחלוטין סרט שיכל לקבל מועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר. אבל הוא סרט אנימציה וזה כמעט ולא קורה אף פעם. למעשה זה קרה רק 3 פעמים בעבר, עם היפה והחיה, Up וצעצוע של סיפור 3. לדעתי זה לגמרי יכל לקרות גם השנה. זה לא רק סרט האנימציה של השנה הזו לדעתי, הוא גם אחד היותר טובים בכלליות שראיתי. הוא חדשני, מצחיק, מרגש, עם צד של התבגרות מאוד אמיתי וגם אחלה אקשן. האנימציה שלו מרהיבה והוא ללא ספק סרט הספיידרמן הכי טוב שנוצר אם שואלים אותי + מסרטי הקומיקס הכי טובים בשטח. מהסרטים שיותר נהניתי מהם ב-2018.
ראויים לציון:
Ralph Breaks the Internet
סרט ההמשך של ראלף שהיה מוצלח וטוב בשבילי. לא חסרות לו גם בעיות, אבל כאלו שלא הפריעו לי ליהנות ממנו. כמו כן, סצינה אחת עם נסיכות כבר שווה את כל הסרט. אבל יש בו יותר.
Isle of Dogs
אני מחובבי ווס אנדרסון, אז לא היתה לי בעיה לאהוב את הסרט הזה. עשר שנים אחרי שעשה את Fantastic Mr. Fox, שעד היום הוא אחד האהובים עלי ביותר שלו, אנדרסון חזר לעוד סרט סטופ-אנימיישן. חמוד וקצת מוזר כמו כל סרטיו, מהסוג שעובד לי.
הדרמות המשפחתיות האהובות:
Beautiful Boy
מבוסס על הספרים של האב והבן דיוויד וניק שף, עם ההתמכרות לסמים של הבן והיחסים וההשפעה של שניהם. טימוטי שלמיי וסטיב קארל מגלמים את שניהם. הוא קצת מזכיר גרסה אלטרנטיבית של The Basketball Diaries עם דיקפריו, שגם כן התבסס על האישיות החוויות של הדמות הראשית. אבל מה שאהבתי דווקא פה, זו ההתמקדות בצד של האבא וההתמודדות שלו בכל העסק. עם תצוגה יפה של סטיב קארל, בתפקיד דרמתי ראוי (הוא צריך עוד כאלו. יש לו את אפקט ג’ים קארי של מעבר יפה בין שחקן קומי לדרמטי).
Leave No Trace
אחד הסרטים הכי אהובים עלי של 2010 היה Winter’s Bone של דברה גרניק. חוץ מסרט דוקומנטרי אחד באמצע, היא לא ביימה שום פיצ’ר מאז ועד השנה שעברה, כשחזרה אחרי קרוב לעשור עם Leave No Trace. עוד סרט שיש בו קטע משפחתי, הפעם עם אב ובת שחיים לבדם בצמצום ביערות באורגון. קצת הגדרתי אותו כ-Winter’s Bone פוגש את Captain Fantastic. גם הוא יחסית כבד ומתעסק בעניינים בין-משפחתיים וגם בשינוי וגילוי של חיים אחרים שלא הכרת. בן פוסטר כרגיל מוצלח ולצדו התגלית הצעירה ת’ומסין מק’נזי הניו-זילנדית.
סרטי ההמשך האהובים:
Deadpool 2
כבר היה קשה להפתיע ולחדש איתו בגלל כל מה שהיה בסרט הראשון, אבל הוא המשיך אותו ממש סבבה. עם כל ההומור, הבדיחות הפנימיות, האקשן וראיין ריינולדס שכנראה מצא בדדפול את תפקיד חייו שכ”כ מתאים לו.
Sicario: Day of the Soldado
הנה עוד סרט שלא קיבל הרבה התלהבות השנה ואותי הצליח להפתיע לטובה. אני מת על טיילור שרידן, מי שכתב את Sicario ואחריו את Hell Or High Water ו-Wind River. טרילוגיית סרטים שכתבתי עליה כאן בעבר בהרחבה. כשידעתי שהוא כותב גם סרט המשך ל-“סיקריו” היו לי חששות וכך גם הגעתי לצפייה ב-“סולדדו”, שהוא על הקו בין סרט המשך לספין-אוף. והאמת שהוא היה לי אחלה, עם אקשן נון-סטופ והצליח לתפוס אותי. גם כשהיה קצת מופרך.
ראוי לציון:
Creed II
גם כן, הראשון היה יותר מוצלח, אך גם הוא היה לי צפייה חיובית בסופו של דבר והמשך הסיפור של קריד בעולם המחודש של רוקי שחזר יפה לחיים.
הגימיק הכי מוצלח:
Searching
עשו כבר לא מעט סרטים שעשויים מאיזה גימיק טכנולוגי, הרבה מהם לא היו משהו, אבל Seaching הצליח להיות גם גימיק וגם אחלה. בעלילה אב מנסה לברר מה קרה לבתו הנעדרת וכל הסרט בנוי על צילום של צגים ומצלמות מחשב והוא עשוי מעולה ככה. מתח ומסתורין טובים, ואמנם הסוף קצת היה לי ברור (או כמעט ברור) באמצע הסרט, אבל נהניתי נורא.
הביופיק הכי מצחיק:
A Futile and Stupid Gesture
סרט נורא משעשע על הסיפור של מי שיצרו את המגזין השנוי במחלוקת National Lampoon. עשוי בצורה מאוד זורמת, יותר קלילה ומצחיקה. וויל פורטה נהדר ועל כיסא הבמאי יושב דיוויד וויין, מהיוצרים של Wet Hot American Summer וסדרות ההמשך\Prequel שלו.
הסרט הכי חמוד:
Hearts Beat Loud
גם פה מקרה משפחתי בין הורה לילדה, אבל באווירה שונה לגמרי של דרמה קומית הרבה יותר קלילה וחמודה נורא. ניק הופרמן בתור אב חד-הורי ובעל חנות תקליטים שלפני שבתו עוזבת לקולג’ נוצר ביניהם איזה בונדינג חדש כצמד מוזיקלי. סרט שיש בו הרבה דברים קטנים שמאוד קונים אותי. כמו רפרנסים ודיאלוג על ג’ייסון מולינה או Cameo משעשע של ג’ף טווידי. סרט מאוד מוזיקלי וחביב שלא משאיר הרבה, אבל כיף לצפייה.
הקומדיות האהובות:
Game Night
אני נורא אוהב את ג’ייסון בייטמן בקומדיות מוצלחות. עוד אחת כזו התווספה לרזומה שלו עם Game Night. סרט קצת מטופש, קצת מופרע וקצת הרבה מצחיק. שעשע אותי מאוד גם לגלות לאחר הצפייה שאחד משני הבמאים שלו זה מי ששיחק את סם ב-Freaks And Geeks!
Blockers
עוד קומדיה קלילה, של קיי קאנון שבעבר היתה כותבת ב-30 Rock הנהדרת. השחקנים מאוד הופכים את הסרט למוצלח מבחינתי. ג’ון סינה ולזלי מאן מצחיקים וגם שלוש הבנות הצעירות במרכז הסרט עושות אחלה עבודה.
הישראלים האהובים:
האופה מברלין
הזוכה הגדול של טקס פרסי אופיר האחרון. והאמת? הגיע לו. דרמה מבוצעת היטב עם איזה טוויסט ונוגעת בלא מעט נושאים מורכבים ומאוד אישיים-רגישים של הדמויות בסרט.
גאולה
סרט עם איזה פן מוזיקלי נחמד. על יוצר וחבר בלהקה שחזר בתשובה ובנה לעצמו חיים חדשים בתור אב חד-הורי. אבל הכל משתנה כשהוא מנסה להחזיר את ההרכב בשביל טיפולים בבתו. נוגע לא מעט בעולם הדתי-חרדי מול החילוני בעזרת ענייני חברויות ואינטרסים אישיים.
סרט הלורה “פאקין” דרן בתפקיד ראשי ראוי:
The Tale
אני חולה על לורה דרן. שחקנית נפלאה שיש לה הרבה תפקידי משנה ולא מספיק תפקידים ראשיים בולטים וראויים. יש, אבל היא צריכה להוביל מבחינתי כל סרט שהיא משתתפת בו. בשנה האחרונה יצא לה אחד כזה מאוד ראוי. אמנם הסרט מזגזג בין הדמות שלה בהווה לגרסה הצעירה שלה בעבר, אבל הוא כולו סביבה, עם דמות שמגלה יחד עם הצופה את מה שהיא מחפשת. סרט על נושא קשה וטעון, עם התעסקות קצת שונה עליו ואחלה עריכה. ולורה דרן!
האימה נטו (שהוא לא A Quiet Place):
Halloween
ג’יימי לי קרטיס חזרה בשנה החולפת לדמות של לורי סטרוד, 40 שנה לאחר הסרט המקורי בסדרה. למעשה הסרט החדש מתעלם מכל ההמשכים (שחלקם סבבה, חלקם ממש רעים) והוא המשך ישיר לאותו סרט מקורי מ-1978 והקרב בין לורי למייקל מאיירס. החלק הטרי נמצא על הצד החיובי של סרטי Halloween ומחזיר איזו עדנה מחודשת ל-Franchise.
ה-SciFi האהוב:
Ready Player One
השילוב של שפילברג ומדע בדיוני זה תמיד, או כמעט תמיד, נהדר. זה לא הולך להיות אחד הגדולים שלו, אבל Ready Player One היה נורא כיף. עם עניין המציאות המדומה, לא מעט אקשן ומלא רפרנסים ל-Pop Culture שאהבתי.
חלק שני – הסרטים הדוקומנטריים:
המוזיקליים:
Bad Reputation
מהסרטים שהכי רציתי שאנשים יראו בפסטיבל דוקאביב האחרון. דוקומנטרי ראוי על אחת שכ”כ מגיע לה סרט כזה – ג’ואן ג’ט, מהמוזיקאיות הכי חשובות ומשפיעות מבחינתי בעולם המוזיקה. הסרט עובר דרך ההרכב הכל-נשי פורץ הדרך של The Runaways כמובן, קריירת הסולו עם ה-Blackhearts וההשפעה שלה על נושאים רבים, מעבר למוזיקה הנהדרת והנותנת בראש. הוא מתעסק בכל מיני רבדים של הקריירה והאישיות של ג’ט והוא עושה זאת בערך כמו המוזיקה שתמיד יצאה ממנה; עם צלילים חזקים ורוקנ’רול מהסצינה הראשונה.
Clive Davis: The Soundtrack of Our Lives
קלייב דיוויס הוא האיש מאחורי המוזיקה, אחד המפיקים ומגלי הכישרונות הגדולים ביותר בהיסטוריה. מי שכונה “האיש בעל אוזני הזהב” שהחתים והזניק קריירות של רשימת מוזיקאים בלתי נגמרת. מג’ניס ג’ופלין, ברוס ספרינגסטין, וויטני יוסטון ובארי מנילו, עד אירוסמית’, אלישיה קיז, סנטנה ורבים אחרים. בחברות התקליטים של קולומביה ואריסטה והדרך המפותלת שעשה דרך הלייבלים השונים והקרבה שלו לאמנים. ויש לו הרבה סיפורים מעולים לספר בסרט עליו…וזה בדיוק מה שהוא עושה, עם ראיונות כיום, יחד עם סיקור הקריירה עד כה.
Suede: The Insatiable Ones
אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של סווייד ואני נורא אוהב כשסרטים כאלו גורמים לי לגלות ולהכיר יותר אמן או נושא מסוים, ועל הדרך גורמים לי ליהנות מהם נורא. לסרט הזה הגעתי דרך חברה טובה שגרה בלונדון ואוהבת את סווייד ברמות שאני נורא מעריך ומזדהה איתן. אז בעקבות ההמלצה שלה ראיתי את הסרט בביקור האחרון בלונדון והוא היה מצוין. דוקו ביוגרפי די רגיל בעשייה, וכזה שלא צריך ממנו יותר, כי זה עושה לגמרי את העבודה עם הכניסה לתוך הקריירה והמוזיקה והחברים בהרכב שעדיין פעיל ומעניין.
Faithfull
דוקו על מריאן פיית’פול שמאוד הפתיע אותי לטובה. לא ציפיתי להישאב לסיפור, או להילה שאפפה אותה בשנותיה הצעירות במיוחד. השחקנית סנדרין בונאר מביימת פה את פיית’פול, בשיחות פנים מול פנים כיום (שמאוד מוציאות החוצה את פיית’פול המצחיקה, מעניינת ואף חסרת הסבלנות לעיתים) יחד עם הרבה קטעי ארכיון והסיפורים שליוו אותה מתחילת הדרך. כולל היופי המושך והלהיטים המפתיעים, דרך הרומנים, התקופות היותר חשוכות והחזרה שלה מאוחר יותר לבמות וללב הקהל.
ראויים לציון:
If I Leave Here Tomorrow: A Film About Lynyrd Skynyrd
סרט שלא מחדש ממש למי שמכיר היטב את סקינרד וההיסטוריה שלה, אך צפיתי בו בהנאה גדולה. הוא עשוי טוב, מביא חשק לחזור שוב למוזיקה של ההרכב המקורי והראיונות החדשים עם חברי ההרכב השורדים היו סבבה. במיוחד אד קינג בשבילי, שמאז שצפיתי בסרט שנה שעברה ועד לכתיבת שורות אלו, לצערי נפטר.
Eric Clapton: Life in 12 Bars
גם פה, בתור מעריץ מטורף של קלפטון בצעירותי, הסרט לא ממש חידש משהו. הוא גם מדלג על המון מהמוזיקה שלו בקריירה. אבל בשלב מסוים מבינים שזה סרט יותר על קלפטון הבן-אדם מאשר קלפטון המוזיקאי, וזה השוני שמביא לסרט את צפייתו הראויה.
הקומיקאים:
Robin Williams: Come Inside My Mind
סרט שהיה מאוד שובר-לב. על החיים של רובין ויליאמס, הקריירה, וגם על הבעיות האישיות שלו, שרבים לא היו מודעים להן; הדיכאון והדאגות ומה שבסוף גרם לו ללכת מאיתנו. הסיפור הקלאסי של הליצן העצוב ובאמת אחד הקומיקאים, שחקנים ויוצרים הכי ממגנטים למסך שהיו כאן וכ”כ מוזר וחבל שהלכו ככה.
The Zen Diaries of Garry Shandling
מעל ארבע שעות של דוקומנטרי שביים ג’אד אפטאו על לארי סנדרס. עוד אחד שכבר לא איתנו וכ”כ ראוי שסיפור חייו יעלה ככה על המסך. זה יחסית ארוך, אבל מרתק. עם הרבה גילויים גם כאן על האישיות המיוחדת של סנדרס שרק הקרובים אליו הכירו.
The Bill Murray Stories: Life Lessons Learned from a Mythical Man
וואי, זה סרט כ”כ מהנה. להבדיל, על קומיקאי ענק שעדיין איתנו. הסרט מנסה לפענח את כל עניין הסיפורים המטורפים שאנשים מספרים על ביל מארי. עם בילויים ספונטניים איתו, מסיבות שהגיע אליהן בלי התראה, שיחות עם זרים בפאבים, עזרה לאנשים שלא ציפו לזה ומקרים באמת משעשעים ומגניבים שכיף נורא לשמוע (וגם לראות צילומים) מאנשים שזכו להיות חלק מהסיפורים והמפגשים הרנדומליים הללו ואיך חלקם וביל מארי שינו את חייהם.
סרטי נשיונל ג’יאוגרפיק:
Free Solo
דוקו מעולה על אלכס הונולד, מטפס הסלעים המטורף שעושה זאת בלי שום חבל או עזרה, אלא רק בעזרת הגוף וכל החיים בערך מתגרה במוות. הסרט עוקב אחרי התכנון שלו לטיפוס חופשי כזה על “אל קפיטן” ביוסימיטי, הצוק הכי גבוה בעולם. הסרט מכניס אותך ממש לאקשן והמתח של כל הדבר וגורם לך מלא פעמים להגיד “איך לעזאזל הוא עושה את זה??”. יחד עם צילומים מרהיבים על הדרך. זה המועמד המוביל שלי בטקס האוסקר בקטגוריית הדוקו.
Jane
הסרט על ג’יין גודול שביים ברט מורגן (שעשה בעבר את Cobain: Montage of Heck על קורט קוביין וסרט הספורט הקלאסי “June 17th, 1994” במסגרת הסדרה הדוקומנטרית 30 על 30 של ESPN). עם מלא שעות תיעוד חדשות שהתגלו מלפני כמה עשרות שנים, הוא עוקב אחר החיים של גודול והתקופה שלה בג’ונגלים בניסיון להתקרב ולהבין יותר את השימפנזים. גודול של היום מלווה גם את הסרט ומספרת על האירועים במבט אחורה, באמצע שנות השמונים לחייה.
ה-Girl Power\נשים חזקות-אדירות:
Jane Fonda in Five Acts
מהסרטים שהכי הפתיעו אותי בשנה שעברה, במיוחד עם הדוקומנטריים. סרט מאוד עשיר ומקיף על השחקנית ג’יין פונדה. מלא דברים שלא ידעתי עליהם שפשוט גרמו לי להעריך אותה פי כמה וכמה רמות. עם האישיות שלה, הפעילות הפוליטית וחברתית מעבר למשחק ולקולנוע וחייה האישיים ומקרים שחוותה ויצאה מהם גדולה יותר. סרט מוצלח על אישה סופר-חזקה ומרשימה.
RBG
אחד הדוקומנטריים הכי מוצלחים בשנים האחרונות ובכלל. הסרט על רות ביידר גינסבורג הגדולה מהחיים. עם כל הקריירה, הלחימה על העקרונות, ההישגים הפוליטיים והדמות הענקית שהיא היום, סוג-של סלב עם הרבה אהדה שלגמרי מגיעה לה. סרט מעניין, מעורר השראה וחשוב.
סרטי הספורט:
Andre the Giant
איך נהניתי מהסרט הזה. על החיים והקריירה של אנדרה הענק, המתאבק עם המימדים הבלתי-רגילים, הבעיות הגופניות שבאו עם זה, הרגישות הגדולה בתור בן-אדם וההצלחה גם מחוץ לזירה כמו תפקידו כפזיק בסרט הפולחן “הנסיכה הקסומה”. כל זה עד מותו המוקדם בגיל 46.
Nossa Chape
על הטרגדיה המטורפת של קבוצת הכדורגל של שאפקואנסה אחרי שכמעט כל הקבוצה התרסקה ונספתה בתאונת מטוס. הסרט עוקב אחרי השיקום של השחקנים הבודדים ששרדו ושל הקבוצה כולה והעיר שעמדה מאחוריה וספגה מהלומה גם כן. מסרטי הכדורגל הטובים שנעשו. ולא רק לאוהבי המשחק. המון רגש ואנושיות. מבית היוצר של הבמאים שעשו גם את “The Two Escobars” במסגרת 30 על 30 של ESPN.
Over the Limit
מעקב צמוד לתוך האימונים המפרכים, החיים הלא רגילים וההתמודדות הלא נורמלית של מרגריטה ממון בעולם ההתעמלות האמנותית, בתקופות שלקראת אולימפיאדת ריו 2016. עם המאמנות הנוקשות שלה והיחסים הקרובים ומוזרים איתן, שגובלים באלימות מילולית ולחץ בלתי הגיוני. סרט שמשקף לא מעט מה זה להיות נערה צעירה ומוכשרת בתוך העולם הזה, במיוחד בנוקשות הרוסית בכל הנוגע לספורט ולמתעמלות האמנותיות. סרט שעובד חזק על הקטע המנטלי, לפעמים גם של הצופה.
עוד דוקומנטריים טובים בלי קטגוריות:
Three Identical Strangers
מהמקרים שפשוט חובה לעשות עליהם סרט דוקומנטרי, כי הם נשמעים מופרכים לחלוטין גם בתור סיפור עלילתי. יש לסרט המון משיכה עם הסיפור המטורף שלו, שמלא בהפתעות ומכיל עוד הרבה יותר מהגילויים הראשונים שלו (שהם לבד WTF אחד גדול ומשוגע). בצדק מהדוקומנטריים המצליחים של השנה האחרונה.
?Won’t You Be My Neighbor
מהסרטים הכי מקסימים שראיתי בשנה הזו. על פרד רוג’רס, שהיה מנחה ובן-אדם כ”כ מיוחד וחד-פעמי בתכנית ילדים שלחלוטין הקדימה את זמנה. מהאנשים היותר נפלאים שהיו בעולם הבידור ואחד כזה שהרגשתי בצפייה שאנחנו כ”כ צריכים כיום. עם המסרים, הגישה והדיאלוגים המדהימים שהופנו לילדים על נושאים נורא רציניים. התאהבתי באישיות של רוג’רס פה. צריכים כמה שיותר אנשים כמוהו בעולם.
Etgar Keret: Based on a True Story
את הסרט הזה ראיתי בהקרנה מאוד מוקדם ב-2018, בערך שנה לפני שאתגר קרת זכה לשמחתי בפרס ספיר. בדוקו המיוחד הזה יש שילוב של הכוח של הסיפורים הקצרים של קרת, יחד עם החשיבות של לאגור ולספר סיפורים בכלליות. משהו שאני נורא אוהב.
A Murder in Mansfield
אחד מסרטי הרצח המצמררים בתוך משפחה. מסוג הסיפורים האלה שמדביקים אותי למסך. כאן מקרה של ילד בן 12 שהעיד נגד אביו שרצח את אמו והחזרה שלו לעיירת נעוריו כמעט 30 שנה לאחר מכן, כדי לדבר עם האנשים שהיו מעורבים וגם עם אביו שיושב בכלא. סרט של ברברה קופל שעשתה לפני כמה שנים את הדוקו המעולה של שרון ג’ונס ז”ל.
Sammy Davis, Jr.: I’ve Gotta Be Me
סרט נהדר על סמי דיוויס ג’וניור, שהיה אחד הבדרנים והאמנים היותר מוכשרים בשנות השישים והלאה. בתור מוזיקאי, שחקן, רקדן, מנחה ובדרן. הסרט נכנס להרבה פרטים מעניינים על האישיות שלו מפי מקורבים אליו.
Studio 54
הסרט היה לי מרתק, כי לראשונה נכנסתי עמוק פנימה לתוך הסיפורים האישיים של צמד החברים שהקימו את סטודיו 54 האגדי, יחד עם התהילה והנפילה של כל מה שהמועדון ייצג, ההשפעה המטורפת שלו על חייהם והשבילים שהוא סלל. כאלו שהובילו לקריירות מדהימות, כסף, קשרים, סלבס, שחיתויות, קרעים, חגיגות מטורפות ושני סיפורים אישיים של מי שעמדו מאחורי המקום המדהים הזה.
אני תמיד מסיים עם איזה שיר שקשור לשנה הקולנועית, הפעם אני אעשה זאת עם שניים. קודם כל גיליאן וולש ודייב רולינגס, שכתבו את When A Cowboy Trades His Spurs For Wings לסרט האחרון של האחים כהן. עם הסרט הייתי ככה-ככה, ומי שמבצע אותו שם הוא החבר המוזיקאי ווילי ווטסון, אבל שמחתי מאוד שגיליאן ודייב מיוצגים שם ועוד קיבלו על השיר מועמדות לאוסקר. הם יבצעו את השיר שכתבו בעצמם בטקס ושחררו גם את הגרסה הזו שלהם שכמובן אני אוהב עוד יותר:
כתבתי קודם על הסרט Blaze והתצוגה היפה של המוזיקאי בן דיקי שמגלם בסרט את אותו בלייז פולי. אז הוא גם מבצע נהדר את השירים שלו בפסקול הסרט. אסיים את הפוסט עם אחד הקלאסים שלו, Clay Pigeons. שכמו הרבה שירים שכתב, הפך למוכר בזכות קאברים וביצועים של אחרים שידועים יותר ממנו. במקרה הזה ג’ון פריין הקליט את השיר בגרסה מוכרת. מקווה שהסרט, או אפילו הפוסט הזה, יגרום לעוד כמה להתעניין או לגלות את המוזיקה של בלייז פולי והסיפור העצוב והמוזר שלו.