כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.

כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת  כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.

הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

הציפיה שלי לסרט הזה היתה גבוהה, ולא רק שהוא סיפק את הסחורה, אלא עשה אפילו יותר מכך. הסרט השלישי של מרטין מק’דונה (ברוז’, שבעה פסיכופטים) הוא גם לדעתי By far הכי טוב שלו. סיפור קטן ונפלא, תסריט מקורי מעולה, שחקנים נהדרים וכרגיל אצלו, ערבוב של קצת אלימות והומור שחור בתוך דרמה מבריקה. לגמרי ראוי לכל פרס שהוא מועמד אליו בטקס, במיוחד הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית לפרנסס מקדורמנט, שחקן המשנה לסם רוקוול (שסוף סוף אחרי שנים מקבל את ההערכה שראוי לה, אני מת עליו) וכמובן התסריט המקורי.

מאוד מוזר שמק’דונה לא קיבל מועמדות גם על בימוי. אבל לכו תבינו את האקדמיה. “שלושה שלטים” הוא לא רק הפייבוריט שלי מתוך המועמדים, זה גם אחד הסרטים הכי אהובים עלי של השנה החולפת בכלליות. וזה לא משהו שקורה כל יום. או שנה.

---

 

Lady Bird

אחרי ששיחקה בלא מעט סרטי אינדי וכמובן מספר סרטים של נוח באומבך בשנים האחרונות, גרטה גרוויק חזרה לכתוב ואף לביים סרט משלה. עשור אחרי הניסיון הראשון הקטן שלה מאחורי המצלמה. התוצאה של ליידי בירד היתה מאוד מוצלחת ואפילו הביאה לה מועמדות על בימוי שעליה שמחתי. סורשה רונאן מצוינת בתפקיד הראשי, בסיפור התבגרות ומשפחה מאוד חמוד, אפקטיבי ומוצלח. במיוחד עם יחסי אמא ובת. אני רוצה לראות את גרוויק שוב על המסך, אבל אחרי הניסיון הזה, המקום שלה גם לגמרי שייך לצד השני שאני מצפה לו עכשיו אף יותר, בתקווה שתמשיך ככה.

---

 

ראוי לציון – Get Out

מגניב שהוא במועמדים, כי לא חשבתי שיסתכלו עליו ככה כשצפיתי בו מוקדם יותר בשנה שעברה. טוב שיש שם נציגות של סרט עם המון אלמנטים של אימה קומית, אבל מכיל גם משהו נוסף.

---

 

המועמדים שחיבבתי, אבל לא עפתי עליהם כמו הרבה אחרים:

The Shape of Water

אני חושב ש-13 המועמדויות שלו בטקס קצת מוגזמות. מבחינה ויזואלית הוא נפלא, מבחינת העלילה, גם כן סבבה, אבל לא ראיתי בו משהו כ”כ מיוחד. אני אוהב את גיירמו דל-טורו והוא יצר פה מעשייה חדשה חיובית בהחלט, בערבוב של פנטזיה ומציאות שהוא מאוד אוהב. פשוט לא נפלתי מהרגליים או נסחפתי איתו כמו שחשבתי שיהיה. עם זאת, אפשר להוסיף לצדדים החיוביים שלו את סאלי הוקינס הנפלאה, יחד עם עוד תפקיד משנה טוב ומהנה של ריצ’ארד ג’נקינס שאני מאוד אוהב. פלוס זה הסרט הכי טוב של דל-טורו מאז “המבוך של פאן” האהוב עלי מאוד.

---

 

Dunkirk

כריסטופר נולאן סוף סוף קיבל עליו מועמדות על בימוי שהיתה חסרה לו. והאמת? מבחינה קולנועית, לא חסר לו כלום והוא עשה פה עבודה טובה. מבחינה עלילתית, הסרט פחות דיבר אלי. פשוט כי הוא די חסר עלילה, אלא יותר מבט מהצד ומעקב עשוי טוב אחר המתרחש. הוא יותר ויזואלי ו-Well made מהרבה בחינות של מצלמה, סאונד ואווירה, אך פחות סיפורי. משהו שתמיד בשורה התחתונה חשוב לי יותר. עדיין ראוי לתשבחות מהצדדים הללו ובגדול מהסרטים החיוביים של נולאן.

---

 

Call Me By Your Name

רציתי מאוד לאהוב את הסרט הזה ואכן חושב עליו בחיוב, אבל לא ממש התאהבתי בו. כפי שקרה ללא מעט צופים אחרים. את הספר עליו הוא מבוסס לא קראתי, אך ממה שבדקתי, אני חושב שהייתי אוהב הרבה יותר את הסוף שלו מאשר זה שהוכנס לסרט. וקצת חבל. היתה לי צפיה בסדר גמור, יש בו כמה קטעים מרגשים וסיפור התבגרות והתאהבות תמים ויפה. פשוט לא ריגש או פגע אצלי כפי שאולי חשבתי שיעשה יותר.

---

 

ראוי לציון – The Post

לא חידש דברים והיינו כבר בסרט הזה. למרות שהוא לא רע בכלל, עם סיפור חשוב על יושרה עיתונאית ורלוונטי גם לימינו.

---

 

הסרטים שהכי חסרים לי במועמדים לסרט הטוב ביותר:

I, Tonya

קרייג גילספי ביים כמה סרטים קצת מטופשים, אבל לפני עשור הוא עשה את Lars and the Real Girl שאהבתי. לאחרונה הוא חזר בענק, באחד הסרטים שיותר נהניתי מהם בשנה החולפת. עם הסיפור של המחליקה האמנותית טוניה הארדינג, התקרית שהיתה איתה ב-94 (ממש לפני עוד שערוריה מתוקשרת אף יותר בעולם הספורט, עם מקרה או.ג’יי. סימפסון) וכל הסיפור הביוגרפי לפני ואחרי. האמת? זה אחד מסרטי ה-Biopic הכי מגניבים שיצא לי לראות. הוא עשוי פשוט אדיר, עם איזה ספין קצת שונה ומיוחד על סיפור ביוגרפי והוא מהנה לכל אורכו.

מרגו רובי מופלאה בתור טוניה וראויה למועמדות האוסקר שלה, כמו גם אליסון ג’ני בתפקיד משנה שפשוט תפור עליה בול. כל דקה שלה על המסך בסרט הזה היא תענוג.

---

 

Logan

לא נמצא למטה יותר בסרטי הקומיקס של השנה, כי יש בו הרבה יותר מ”סרט קומיקס” וגם הוא פשוט סרט קולנוע מוצלח בלי קשר. זה כנראה הסרט הכי אנושי של מארוול ובכלל בהיסטוריה של סרטים מבוססי-קומיקס. שמחתי גם שקיבל על זה מועמדות לתסריט מעובד. יו ג’קמן בפעם האחרונה בתור וולברין\לוגאן, הדמות שעשתה אותו, באחד מסרטי האקסמן הכי טובים בסדרה. הרבה בגלל שהוא דווקא שונה מהשאר. פטריק סטיוארט מצוין גם כן בתור אקסבייר המבוגר עד-מאוד. מתפקדים כאן כאחד הזוגות הכי טובים על המסך בשנה הזו. במיוחד עם כל המשקל מהסרטים הקודמים והקשר והקרבה בין הדמויות, שבסרט הנוכחי הן הרבה יותר בני-אדם מאותן דמויות.

במידה מסוימת “לוגאן” הזכיר לי במעט את “האביר האפל” של נולאן, עם ההרגשה שזה יותר סרט וסיפור עמוק עם הדמויות במרכז ופחות אקשן-קומיקס שרגילים לראות. בכל אופן, הוא יפה, אנושי, כבד ועמוק יותר, פלוס נעל עם לא מעט משקל את הדרך של דמות אהובה. לפחות כרגע.

---

 

הקומדיה הרומנטית האהובה:
The Big Sick

לדעתי אחת הקומדיות הרומנטיות היותר טובות של השנים האחרונות, או בכלל – בעשור האחרון. הרבה בגלל טוויסט מסוים שמבדיל אותו מסרטים אחרים בז’אנר. הסיפור האוטוביוגרפי המצחיק, מרגש והאישי של קומייל ננג’יאני (סיליקון ואלי) וזוגתו אמילי, שכתבו יחד. עם הבימוי של מייקל שואוולטר שאחראי על הסרט והסדרות של Wet Hot American Summer. זה היה שילוב מנצח שעשה את העבודה. במיוחד על הצד הקומי, הוא היה מצוין וכתוב היטב. עוד סרט ששמחתי שהביאו לו כבוד מסוים עם מועמדות לתסריט מקורי שמאוד מגיע לו מבחינתי.

---

הסרטים האהובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:

Brigsby Bear

אחד הסרטים המפתיעים של השנה. קייל מוני מ-Saturday Night Live בתפקיד מצוין, בסרט שמתעסק בנושא די טעון ועושה זאת בדרך מיוחדת ומופלאה. מוני מפתיע גם בכתיבת התסריט וגם במשחק שלו ב-“בריגסבי”. סרט שמביים אותו הקולגה דייב מק’ראי, תסריטאי ובמאי של SNL. יש גם שחקני אורח מהתכנית, פלוס מארק האמיל בתפקיד קטן ומוצלח. סרט שמצליח להיות משעשע ועם זאת מאוד נוגע ללב בדרכו המיוחדת.

---

Detroit

סרט שחיכיתי לו המון זמן. אני חולה על קת’רין ביגאלו והדרמה עם המתח מורט העצבים שהיא יכולה להפיק בסרטים שלה. במיוחד בשניים האחרונים שביימה; The Hurt Locker ואיתו Zero Dark Thirty. בדטרויט היא לקחה זווית טיפה שונה, עם התמקדות מסביב לכמה דמויות בלילה אחד באמצע המהומות האלימות על רקע גזעני בדטרויט ב-1967. אני חושב שהוא פחות מוצלח משני הסרטים הקודמים של ביגאלו שציינתי, במיוחד עם חוסר הרגעים איתה שמדביקים אותי לכיסא באמצע הצפייה. לקח לי קצת זמן להיכנס אליו. בסוף הוא סיפק אותי מאיזה צד שלא ציפיתי לו. כמו עוד כמה סרטים שיצאו השנה, יש בו אלמנטים נוקבים שרלוונטיים גם לתקופה הנוכחית בארה”ב.

---

ראויים לציון:
I Don’t Feel at Home in This World Anymore

הסרט הראשון של מייקון בלייר בתור במאי, מי שהפיק ושיחק בסרטים Green Room ו-Blue Ruin של ג’רמי סולנייר (אחד הבמאים העולים החביבים עלי בשנים האחרונות). יצר סרט חמוד, על פשע ונקמה על בסיס יותר קומי, עם תפקיד ראשי של מלאני לינסקי האהובה עלי עד-מאוד.

---

The Incredible Jessica James

עוד סרט חמוד, הפעם של ג’ים שטראוס, שאחראי בין השאר על Grace Is Gone ו-People Places Things, שהיה פה בסיכום קולנועי מוקדם יותר שלי. הכוכבת של הסרט, ג’סיקה ויליאמס, הולכת כנראה להופיע בעוד הרבה דברים יותר מוכרים בעתיד הקרוב. ויש פה אחלה כימיה בינה לבין כריס אוד’אוד התמיד נחמד.

---

 

התסריטאים האהובים שעברו גם לביים:

Molly’s Game

התסריטאי המוערך ארון סורקין החליט לראשונה לעבור גם לכיסא הבמאי, בנוסף לתסריט שכתב על הסיפור של מולי בלום. התוצאה היתה נהדרת מבחינתי. למעשה הבימוי שלו לא בלט יותר מדי, בקטע חיובי. כאילו נתן למילים הכתובות (הרבות ומהירות שלו, כרגיל) לזרום היטב בלי איזה משהו מיוחד של “תראו, אני גם מביים עכשיו, אז אעשה משהו אחר”. אותן מילים של סורקין נכנסו גם טוב לשחקנים, בראשם ג’סיקה צ’סטיין השולטת והאהובה עלי. לדעתי אחד התפקידים הכי טובים שלה, לצד Zero Dark Thirty. יחד יצרו עוד סרט ביוגרפי מוצלח של השנה הזו.

---

Wind River

כמו גרטה גרוויק מקודם, גם טיילור שרידן לראשונה ניסה את מזלו בבימוי באופן בולט וגדול יותר. שרידן הוא אחד התסריטאים היותר אהובים עלי של השנים האחרונות, עם הסרטים Sicario ו-Hell Or High Water. ב-Wind River ראיתי הרבה המשכיות של כל מיני אלמנטים מאותם סרטים ואיזה תסריט חדש שלו שמשלים איזו טרילוגיה אווירתית. ג’רמי רנר בתצוגה מצוינת, כפי שעשה בעבר ב-The Hurt Locker, וגם אליזבת’ אולסן לצידו מזכירה שהיא שחקנית דרמטית לא רעה. כפי שהיתה ב- Martha Marcy May Marlene.

חפרתי המון על הסרט הזה וההקשר שלו לטרילוגיה של שרידן והסרטים הקודמים שכתב. אז אפשר להרחיב את הקריאה בפוסט שהקדשתי לכך ממש כאן.

---

 

הסרטים הדוקומנטריים האהובים:

Ada for Mayor

אחד האהובים עלי ביותר מפסטיבל דוקאביב האחרון. הסרט מתמקד באדה קולאו (החמודה והמדהימה), שרצה עם מפלגה חדשה לראשות עיריית ברצלונה לפני שלוש שנים. עוקב אחרי שנת הריצה הפוליטית הזו, עם יומנים אישיים ומבט ממש מעניין על הדרך הזו עד לבחירות. סרט מרתק ומאוד Uplifting. אדה היתה הוונדר-וומן האמיתית שלי בקיץ האחרון ודווקא הוא הסרט שכל ילדה ונערה צריכה לראות. גם כל בן אדם אחר, אבל יש לו במיוחד את הצד הזה של ה-Girl Power. וגם כי להבדיל מהוליווד, זו המציאות והוא מראה שיש דרכים שבאמת אפשרי לדרוך עליהן בעולם הזה.

---

Eagles of Death Metal: Nos Amis

מהסרטים המרגשים של השנה החולפת, על החזרה של Eagles of Death Metal להופיע אחרי הפיגוע הנוראי בהופעה שלהם בבטקלן בפאריז לפני כמה שנים. הסיפורים מפי חברי הלהקה על אותו ערב פשוט בלתי נתפשים, מעבירים צמרמורות בגוף ומרתקים למסך. יש בסרט הזה רכבת הרים של רגשות, מאותם סיפורים של העדים שהיו באותו ערב, עד לסיפור של הלהקה עצמה ועד להופעת החזרה שלהם שהיתה מלאה בכוח מדהים של מוזיקה ואהבת קהל והחיבור ביניהם.

---

I Am Not Your Negro

הדוקו על ג’יימס בולדווין, שההייפ שלו שנה שעברה בהחלט היה ראוי מבחינתי, אין מה להגיד. סרט עוצמתי, אבל עושה זאת עם רגליים על הקרקע. עם כל סיפור הגזע והשחורים באמריקה. ג’יימס בולדווין פשוט בן-אדם כ”כ רהוט, שנון ונבון. אהבתי מאוד את השילוב של נושא הסרט עם המון דוגמאות של Pop Culture, הקטעים המודרנים שמתקשרים לעבר והשוני בעמדה שלו מול אנשים כמו מרטין לות’ר קינג, מלקולם X ומלדר אוורס. ההסבר והמבט דרך המוות המוקדם שלהם והמחשבות והמילים החזקות של בולדווין, היוצאות ישירות ממנו בקטעי ארכיון או מהקול של סמואל ל. ג’קסון שמקריין את המכתבים שכתב.

---

The Family I Had

מהסיפורים המצמררים האלה שאני ממש אוהב לראות בסרטים דוקומנטריים. הזכיר לי באווירה קצת את Paradise Lost. סיפור משפחתי טראגי ומוטרף. כדאי לדעת עליו כמה שפחות, אז לא רוצה להרחיב, אבל גם התקציר לא יכין לשיחות המהפנטות והכניסה לחיים של הנפשות הקשורות. מקרה מצמרר ומחריד, אך גם מרגש ואנושי.

---

Jim & Andy: The Great Beyond

דוקו שממש חיכיתי לראות. על כל תקופת הצילומים של הסרט Man On The Moon של מילוש פורמן, בו ג’ים קארי גילם את אנדי קאופמן, ובעצם הפך לאנדי קאופמן במשך כל הזמן הזה. כולל בשעות מחוץ לסט. קטעי ארכיון מעולים שעקבו אחרי קארי, יחד עם ראיונות טריים איתו כיום על אותה התקופה. כולל כניסה פנימה לראש של ג’ים קארי (האהוב עלי מאוד) ומה עבר עליו ומסביבו בצילומים הבלתי נורמטיביים הללו. כאלו שהולידו אחלה סרט ביוגרפי ואת אחת מתצוגות המשחק היותר טובות של קארי בקריירה.

---

Spielberg

סרט מסודר ומעניין מאוד על סטיבן שפילברג, כמו שאני אוהב, עם מעבר כרונולוגי על הסרטים וכל העשייה שלו לאורך הקריירה. שפילברג עצמו מדבר ומספר על הצילומים של הסרטים והתהליך, יחד עם מקורבים אליו, במאים ויוצרים אחרים. נותן נפח נוסף ללא מעט מהיצירות שלו, הקלאסיקות וגם הסרטים הקטנים יותר. מבט עם הרבה עניין על גוף העבודה שלו, האיש והרשימה הגדולה של הסרטים הבאמת טובים שביים.

---

ראויים לציון:

Gaga: Five Foot Two

מבט נחמד על ליידי גאגא הבן-אדם ופחות הדמות על הבמה. היו חסרים בו כמה דברים, אבל כולל גם לא מעט רגעים אנושיים ויפים.

---

Pearl Jam: Let’s Play Two

סרט הופעה, שבדרך כלל אני פחות מעדיף. אבל הוא ערוך נחמד עם כל הקטע של השיקגו קאבס והזכייה שלהם ב-World Series, שקשורה ישירות לשתי ההופעות של הסרט שהתקיימו ב- Wrigley Field, הבית של הקאבס והקבוצה האהודה על אדי וודר. ככה שיש פה גם סיפור כלשהו שמשלב מוזיקה וספורט, ופרל ג’אם בלייב זה תמיד טוב בלי קשר.

---

 

סרטי האנימציה האהובים:

Coco

פיקסאר המעצבנים האלה. גם כשאתה יודע שזה הולך להגיע, הם עדיין מצליחים לגרום לך לדמוע בקולנוע. זה קרה שוב עם קוקו השנה. סרט שלא נמצא ברמה הכי גבוהה שלהם אצלי, אבל די קרוב לשם. עם הסיפור והמסר והרגש שהם יודעים להכניס היטב בסרטים. הנוכחי גם נראה ממש יפה. היו בו מספר אלמנטים שהקפיצו לי לראש סרטי אנימציה של אולפנים אחרים; קובו ו-Corpse Bride. עם העיסוק הזה במוות מול החיים ואנשים שלא איתנו פיזית. מאוד אהבתי את ההתמקדות הזו והיכולת הרגילה של פיקסאר לגעת במשהו גם אצל מבוגרים וגם ילדים כאחד.

---

 

The Lego Batman Movie

עם כל ליגת הצדק\וונדר וומן\סופרמן\באטמן האחרונים, דווקא הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ש-DC רשומים עליהם בשנים האחרונות. הוא כיף, מצחיק, וויל ארנט הוא באטמן מושלם, גם אם זה רק בדיבוב והוא מוקף בקאסט מדובבים מעולה מסביבו. לא חשבתי שיהיה ככה, אבל זה אחד הסרטים שיותר צחקתי איתם והעלו בי חיוך ב-2017. במיוחד בהיעדר איזו קומדיה נטו ממש מוצלחת בשנה הזו.

---

 

 

הסרטים שלא חשבתי שאוהב אבל בסוף אהבתי:

Patriots Day

הסרט האחרון של פיטר ברג, שיש בו שני אלמנטים שהוא נורא אוהב; לעשות סרטים על אסונות ומקרים מהמציאות ולקרוא למארק וולברג לבוא לשחק בהם. הפעם סרט שמבוסס על הפיגוע במרתון של בוסטון ב-2013 והניסיון למצוא את המחבלים האחראים עליו. הייתי בטוח שהוא יהיה אובר-פטריוטי ויותר מדי אול-אמריקן, עם השורדים והפצועים והרוח האמריקאית הדביקה שיש לפעמים בסרטים כאלו. ולא אשקר, היה קצת מכל זה, אבל במינון בסדר שגם פחות בלט לי בגלל דברים טובים אחרים. במיוחד כל החלק הגדול בסרט של הרדיפה וניסיון התפיסה של האחראים על הפיגוע. היה שם מתח דרמטי ממש טוב ובגדול סרט שנהניתי ממנו יותר משחשבתי.

---

Wonder

על הנייר, הוא היה בסיס למסחטת דמעות מעייפת. אבל ממש הפתיע אותי לטובה, במיוחד כי הוא היה עם צד קומי ממש אחלה. בנוסף גם חלוקת העלילה עם הדמויות השונות ופחות התמקדות רק בדמות הראשית של הילד. אפילו ג’וליה רוברטס ואוון וילסון היו יותר מנסבלים. מי שאחראי על כל זה והמעבר של ספר ה-Young Adult הזה למסך הגדול, הוא סטיבן צ’בוסקי. מי שלפני כמה שנים גם עיבד לקולנוע את הספר שהוא עצמו כתב – The Perks of Being a Wallflower, שהיה אחד העיבודים הקולנועיים הכי טובים Ever לדעתי. גם פה, הוא כתב את התסריט וביים. מסקנה – צריך להביא לצ’בוסקי להעביר למסך הגדול כל ספר התבגרות מצליח בסביבה. בינתיים זה הולך לו טוב.

---

 

סיפור האהבה הכי מוזר ויפה:

On Body and Soul

הסרט ההונגרי שהוא בין המועמדים לפרס הסרט הזר באוסקר. והאמת האחד שאני הכי בעדו. מפגש וסיפור אהבה-יחסים-קרבה בין שני אנשים בצורה מאוד מקורית ושונה. הסרט די איטי ואולי מכיל מספר רגעים קטנים לא הכי נעימים לכל צופה, אותי אישית הוא הצליח לכבוש. כי הסיפור הגדול ויוצא הדופן עולה על הכל ויש בו איזה קסם יפה שמוגש אחרת. בנוסף כולל את אחד מהרגעים המוזיקליים היפים והיותר מתאימים שלי השנה בקולנוע. על זה בסוף הפוסט.

---

 

האקשן האהוב:
John Wick: Chapter 2

המשך מצוין לחלק הראשון, עם החזרה של ג’ון וויק והאקשן המוטרף עם השפעות סרטים קוריאניים וקצב מגניב.  לא בטוח מתעלה על הראשון, אבל לפחות ברמה שלו, שזה לחלוטין מספיק. בנוסף להמשך האווירה מהסרט הראשון, חלק 2 גם הסתיים עם ציפיה והכנה די גדולות לחלק 3 שאני כבר מצפה לו.

---

 

 

הסרט המוקומנטרי האהוב:
Tour de Pharmacy

ההמשך של אנדי סמברג ל-Seven Days In Hell, המוקומנטרי מעולם הטניס לפני כמה שנים (ושנה אחרי המוקו המוזיקלי של Popstar: Never Stop Never Stopping). הפעם על כל עניין הסמים של ה-Tour De France ורוכבי האופניים. שיעשע אותי מאוד, בדרכו המופרעת.

---

 

סרט האימה האהוב:
It

סרט שציפיתי לו המון זמן. אני מעריץ של הספר וחיכיתי לעיבוד ראוי סוף סוף לקולנוע, אחרי המיני-סדרה הבינונית של 1990. הסרט סיפק אותי, הילדים היו מעולים והוא גם היה סוג-של הכנה למשהו אולי אפילו יותר טוב, כשיגיע החלק השני של הסיפור, עם המבוגרים. כבר חפרתי המון על הסרט בפוסט משלו, אז אפשר לקרוא כאן את כל הגיגיי המלאים עליו.

---

 

הסטיבן קינגים האחרים:

זו לגמרי היתה השנה של סטיבן קינג. עם מספר עיבודים חדשים לספרים שלו וחגיגות יום הולדת 70. העיבודים כללו את ההצלחה של It, את המגדל האפל שלא נדבר עליו ועוד שניים פחות מוכרים וראויים לציון שהגיעו השנה לנטפליקס:

1922

מבוסס על אחד הסיפורים שנמצאים בספר Full Dark, No Stars של קינג שיצא ב-2010. על אב ובן עובדי אדמה בשנת 1922, עם מעשייה משפחתית שבמרכזה כמובן סוד רציני ומורבידי. עם תומאס ג’יין בתפקיד מוצלח.

---

 

Gerald’s Game

העיבוד לספר של קינג מ-92, על אישה שמוצאת עצמה קשורה למיטה בבקתה נידחת ומנסה למצוא דרך להשתחרר. המון משחק ומתח מנטלי-פסיכולוגי. קשה להסביר יותר מבלי לגלות עוד. קרלה גוג’יני בתפקיד הראשי.

---

 

סרטי הקומיקס\מארוול האהובים שהם לא Logan:

Spider-Man: Homecoming

חייב להודות שלא הייתי מהאוהבים הגדולים של הספיידרמנים הקודמים. לא ממש של הסדרה עם טובי מקגווייר וקל וחומר הסרטים עם אנדרו גארפילד. עכשיו ספיידרמן הגיע ליקום של מארוול, התחבר עם כל הסרטים האחרים לקראת Infinity War וזה אחלה. טום הולנד מצוין בתור פיטר פרקר הצעיר, כפי שצריך להיות. בשבילי זה היה הספיידרמן הכי מהנה עד כה.

---

 

Thor: Ragnarok

אם כבר לא אהבתי, אז אותו דבר לגבי שני סרטי ה-Stand Alone הראשונים של ת’ור. פחות עניינו אותי מהסרטים האחרים ביקום הנוכחי של מארוול. אחת ההחלטות הכי נבונות ביקום הזה היתה להביא לסרט ת’ור הנוכחי את טאיקה ואייקיקי. מי שאחראי על What We Do In The Shadows האדיר והמצחיק ו-Hunt for the Wilderpeople החמוד נורא (שהיה אצלי פה בסיכום הקולנועי הקודם). זה הפך את ת’ור להרבה יותר מהנה. למעשה “רגנרוק” הוא הסרט הכי קומי כנראה בין סרטי מארוול של העשור האחרון. הוא לגמרי קומדיה לפרקים, וזה היה כיף נורא.

---

 

ראוי לציון – Guardians of the Galaxy Vol. 2

כל המגניבות היתה שם בגדול יותר בסרט הראשון. נראה שהשני קצת ניסה לשחזר את זה, אך הוא עדיין סבבה. מחכה כבר לראות את החבר’ה פה משתפים פעולה עם כולם ב-Infinity War.

---

 

סרט ה-Feel Good האהוב:

$Patti Cake

מהסרטים היותר מפתיעים אצלי בשנה הזו. כנראה גם הסרט המוזיקלי העלילתי האהוב עלי ב-2017. דווקא בגלל שהוא לא אובר-עמוס או עמוק מדי. הוא סוג-של הגרסה היותר חופשייה וקלילה של Eight Mile, למרות שלא חסרים בו רגעים דרמטיים. הוא סיפור די נוסחתי, אבל נורא כיף, עם מוזיקה מגניבה והוא היה לי חווייה מהנה שהשאירה חיוך כפי שסרטי Feel-good טובים עושים.

---

 

 

עוד סרטים שנהניתי מהם ללא קטגוריה:

American Made

עוד Biopic מוצלח מבחינתי לאוסף. לא זכור לי שעשה יותר מדי שמות, לפחות פה בארץ. אבל סרט שהיה לי ממש אחלה, עם הסיפור של בארי סיל, שהיה טייס שאיכשהו הפך להיות מוביל סמים סודי של ה-CIA. כמובן שמלא דברים נוספו והסתבכו באמצע. שיתוף פעולה מוצלח נוסף בין הבמאי דאג לימן לטום קרוז, אחרי Edge of Tomorrow האדיר.

---

 

Logan Lucky

חייב לציין שסטיבן סודרברג נהיה לי קצת מאוס בעשור האחרון. לא שעפתי עליו יותר מדי גם לפני. אבל עבר הרבה זמן מאז סרט שלו שבאמת אהבתי. עם Logan Lucky חזרה לי במעט החיבה אליו, דווקא בסרט מאוד קליל. אולי הוא צריך לעשות עוד כאלו. בגדול הוא עשה פה עוד סרט של “אושן”, רק עם רדנקס ודמויות הרבה פחות מתוחכמות או חכמות. זה היה משעשע ועבד עלי.

---

 

Baby Driver

סרט שמאוד ציפיתי לו, במיוחד בגלל אדגר רייט, האיש מאחורי “סקוט פילגרים” וטרילוגיית הקורנטו (וספציפית הפייבוריט שלי מתוכה – Shaun of the Dead). רייט תמיד מכניס המון מגניבות לסרטים שלו. ההרגשה שלי ב”בייבי דרייבר” היתה שהוא מנסה להיות קצת יותר מדי מגניב הפעם…אז לא עפתי עליו כפי שרציתי, אבל בהחלט נהניתי. עם אקשן סבבה ומוזיקה מעולה מסביב, שהאמת בולטת נורא בסרט. מה מוסיף לו המון לאווירה הטובה.

---

Battle of the Sexes

הסרט האחרון של ג’ונתן דייטון ו-ולארי פאריס, הצמד שביים גם את Little Miss Sunshine ו-Ruby Sparks שאהבתי (הראשון מושלם, השני חביב). הפעם מבוסס על הסיפור האמיתי של הטניסאיים בילי ג’ין קינג ובובי ריגס ומשחק המינים שריגס ניסה לארגן ביניהם. אמה סטון וסטיב קארל ממש סבבה בתפקידים הראשיים (פלוס שרה סילברמן בתפקיד משנה קטן מוצלח). סרט שגם רלוונטי מאוד להיום ובמיוחד השנה האחרונה, על רקע מיני וכוח נשי. בנוסף להיותו חמוד ומהנה.

---

 

 

הסרט כי טוב על הסרט הכי גרוע:

The Disaster Artist

ג’יימס פרנקו יצר סרט על סרט די מוצלח. או יותר נכון סרט טוב על אחד הסרטים הכי גרועים בהיסטוריה. מהסרטים שיותר צחקתי איתם השנה, הרבה בגלל השחזורים מהסרט The Room של טומי וויסו, עליו ה-Disaster Artist מבוסס (ועל הספר של חברו ושותפו של וויסו, גרג ססטרו). לא יודע מה יחשבו עליו אנשים שלא מודעים למקור, שנהפך כבר לקאלט בתור סרט ממש גרוע שאנשים אוהבים…עם הקרנות מיוחדות וכו’. אני אישית אהבתי וצחקתי, למרות שהוא ממש לא קומדיה נטו. יש בו גם רגעים אנושיים-דרמטיים. אבל בגדול לרוב הצחיק אותי וזה פועל כנראה טוב יותר כשמכירים כבר את הקטעים מ-The Room.

---

 

הסרטים האהובים שהם חלקים מסדרה:

Star Wars: The Last Jedi

כבר כתבתי עם The Force Awakens שמעולם לא הייתי מעריץ גדול של סטאר וורס והטרילוגיה החדשה התחילה לי ממש טוב. אז היא גם המשיכה בשבילי מאוד טוב עם ה-Last Jedi. ראיין ג’ונסון במאי מעולה שאני נורא אוהב. זה הסרט הרביעי שלו וכמובן הכי גדול ויש לי איתו 100% הצלחה עד כה. הוא התעסק בפשע קומי עם The Brothers Bloom, בפילם נואר מודרני במסווה של סרט התבגרות ב-Brick ובמדע בדיוני ואקשן מסע בזמן ב-Looper. מבחינתי עשה הכל בהצלחה, גם עכשיו במבחן עם הכי הרבה עיניים עליו, כחלק מהעולם של סטאר וורס והחלק השני בטרילוגיה החדשה. כזה שהמשיך את חילופי הדורות בין השחקנים הצעירים המוצלחים לאלו המבוגרים מהטרילוגיה המקורית, הביא אקשן טוב וכלל גם לא מעט דמויות נשיות בולטות. אם זו ריי של דייזי רידלי, ליה של קארי פישר ז”ל והדמויות של פייג’ וזו של לורה דרן אהובתי הענקית.

---

 

War for the Planet of the Apes

מחלק שני של טרילוגיה לחלק שלישי וכביכול אחרון. זה של הסדרה החדשה והמוצלחת של כוכב הקופים. זה היה סיום לא רע לטרילוגיה הזו, שהיתה עשויה נורא יפה וכמו עוד כמה סרטים ברשימה, היתה רלוונטית איכשהו למציאות היום-יום שלנו. במיוחד החלק האחרון הזה. שיש לי הרגשה שבסוף לא יהיה האחרון והם ימשיכו לעוד סרטים כמו אלו הישנים שהגיעו לחמישה. בכל אופן, אהבתי את הדרך של סיזר מהסרט הראשון עד לדמות ולסיפור הגדול ממנה שהוא מייצג כאן. סרט שיכול להיות משל להמון דברים בעולמנו, אך בלי קשר הוא סיפור אקשן טוב שכרגע גם סיים באופן מוצלח את הדרך של הסרטים והדמויות.

---

 

כמו כל שנה, מסיים עם מוזיקה ושיר ספציפי שבחרתי מתוך הסרטים ברשימה. היו לא מעט רגעים מוזיקליים טובים בסרטים שצפיתי בהם בשנה הזו, אבל פתאום משום מקום היה רגע אחד שנשאר אצלי אולי יותר עמוק מכולם. במיוחד כי הוא כ”כ התאים לאווירה של הסרט…ואני מדבר על הרגע בו מגיע השיר What He Wrote של לורה מרלינג בסרט On Body And Soul. זה שבמקור לקוח מאלבומה השני I Speak Because I Can, אבל קיבל אצלי איזה חיים חדשים כחלק קטן מהסרט. חלק מהמילים, הרגש והאווירה פשוט הרגישו כאילו נכתבו במיוחד ליצירה הזו. בנוסף הסרט גרם לי לחזור אליו אחרי הרבה שנים ולגלות יופי מחדש, בתוך עטיפה אחרת.