הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דובאל מגלם פה את פליקס בוש, הדמות המסתורית במרכז הסרט. על הסצינה הראשונה אנחנו מקבלים רמז על הסוד, סיפור או הסיבה לכך שבוש מתבודד כבר 40 שנה וחי בהסגר מסויים שכפה על עצמו, רחוק ממגע אדם. עד שפתאום הוא מחליט לארגן לעצמו הלוויה בעוד הוא חי, סוג של אירוע או מסיבה שאפופים במסתורין של חשיפה מסויימת שעומדת להגיע. בוש מבקש מכל מי שיש עליו סיפור או שמועה ששמע במשך השנים, לבוא ולספר אותם בהלוויה.

ככל שהסרט מתקדם הדמות של בוש נפתחת יותר ואנחנו מקבלים עוד קצת פרטים על הסיפור שלו או הסיבה להתבודדות של שנים. מי שנמצאות לידו באופן בולט בשלבי קילוף השכבות של עברו הן הדמויות בגילומן של ספייסק ומארי (שמשחק את פרנק קווין, בעל בית הלוויות, וכמובן מוסיף גם יותר את הפן הקומי בסרט). וכמו כן הדמות הצעירה בחבורה של באדי, עוזרו של מר קווין (בגילומו של לוקאס בלאק).

Get Low

הרקע של הסרט הוא בשנות ה-30 בטנסי והפסקול הפולקי-בלוזי בפרופיל נמוך שלו מוסיף לאווירה. האמת שבמהלך ולאחר הצפייה קפץ לי לראש באופן מובהק השיר הזה של גיליאן וולש, שהיה יכול להתאים בול שם בפסקול, ואפילו לשיר הנושא של הסרט. גם האווירה, גם בגלל שמו וכמו כן חלק מהמילים שלו שדי התאימו לי. אם זו הענשה עצמית שמדובר עליה בסרט (“But of all the little ways I’ve found to hurt myself, well you might be my favorite one of all”) או ההתעסקות עם הלוויה והקירוב הזה לסוף (“Sweet heaven when I die”). נורא התחשק לי לשמוע את השיר כשיצאתי מהאולם.

Get Low הוא סרט קטן על בדידות, חרטה, סודות, העבר והמוות. הוא כולל את אחת התצוגות היותר טובות של רוברט דובאל בתפקיד ראשי. שחקן שראה כבר שלל תפקידים בולטים בקריירה הארוכה שלו. וכמו כן קאסט שחקנים מבוגרים מצויין עם השלישייה של דובאל-מארי-ספייסק. הוא לא ממש סרט מבריק או שהשאיר בי חותם גדול, אבל הוא כן כרגע ברשימת הסרטים שיותר אהבתי השנה.