ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.
אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.
מנהטן היתה התחנה השמינית שלי בטיול הגדול שעשיתי שנה שעברה בארה”ב. זה היה כמעט היום השלושים שלי בדרכים, כשבוע לפני שעזבתי את הארץ של הדוד סם. בטיול הזה ראיתי קרוב לעשרים הופעות, אדירות ונפלאות, של הרבה אמנים אהובים. אבל אף אחת לא היתה ברמה ההיסטורית של הפרידה הסופית מה-Allman Brothers. בכלל, בכל הגיחות המוזיקליות שלי לחו”ל והמוני ההופעות שחוויתי, לא היתה אחת עם חותם כ”כ היסטורי ומיוחד עליה. גם לא היתה אחת כ”כ ארוכה.
My golden ticket
כשהתעוררתי ל-28 באוקטובר הרגשתי שקמתי ליום חג. תמיד יש התרגשות גדולה, משמחת ומלאת אדרנלין ביום של הופעה. במיוחד כזו שטסת לארץ אחרת כדי לראות. אבל ביום ההוא לפני שנה זה הרגיש אף יותר. המעמד כמעט ולא נתפס. להיות שם בשירת הברבור האחרונה של אחת מהלהקות היותר אהובות וקרובות שהיתה איתי ממש מתחילת החיבור האמיתי למוזיקה.
ההתרגשות עלתה עוד מדרגה כאשר בצהריים קיבלתי הודעה מחברה שהמליצה לי לא לעייף את הרגליים יותר מדי, כי לפי השמועות הלהקה שכרה את ה-Beacon Theatre עד השעה 4 לפנות בוקר. החיוך שהיה על הפנים שלי באותו הרגע…אותה חברה אגב היא גם זאת שהשיגה לי את הכרטיס המיוחל להופעה. אחת ממגוון החברים המקושרים שאספתי בנסיעות השונות בעקבות מוזיקה בין השנים. לפעמים ההשקעה הזו מחזירה לך כפליים. הכרטיס אגב עלה 250 דולר במכירה המקורית. באותו היום של ההופעה יכולתי בקלות למכור אותו ב-1000 או יותר. אנשים ניסו להשיג כניסה לערב הזה בכל דרך אפשרית. מחשבת המכירה הזו אפילו לא עברה כמובן בראש שלי.
מחוץ ל-Beacon Theatre לפני תחילת מרתון הפרידה
זה היה הביקור השני שלי ב-Beacon Theatre היפה של מנהטן. הפעם הקודמת היתה ב-2012 עם ה-Tedeschi Trucks Band. הלהקה השניה כרגע של דרק טראקס, שמאגדת את ההרכב המוקדם יותר שלו ואת זה של אשתו, סוזן טדסקי הנפלאה. למעשה השלמתי באותו ערב צפייה בכל שלושת ההרכבים בקריירה של דרק; האולמנים, ה-Tedeschi Trucks Band וה-Derek Trucks Band שלו שטסתי לראות באירופה ב-2009. גם את וורן היינס כבר ראיתי בעבר ארבע פעמים עם ההרכב השני שלו Gov’t Mule, באירופה וישראל. גם פגשתי את שניהם אישית ועם וורן בכלל היה לי קשר וסיפור ממש מגניב (אבל זה לזמן אחר). סוף סוף תפסתי את שני הגיטריסטים האדירים הללו יחד על במה אחת, אותה הם חולקים עם האולמנים זה לצד זה ב-15 השנים האחרונות. וורן התחיל עוד עשור לפני כן. הכוח של שניהם בלהקה מבחינתי לא נופל מהשילוב של דווין אולמן את דיקי בטס מתחילת הדרך. היינס גיטריסט טוב יותר לדעתי מבטס וטראקס הוא סוג-של המשך גנטי של דווין אולמן ונגן סלייד לא פחות מוכשר (ובשבילי הטוב ביותר מסוגו בסביבה כיום). אבל על זה אפשר להתווכח.
לראות אותם ככה, יחד עם החברים המקוריים בוץ’ טראקס, ג’יימו וכמובן גרג אולמן, זה חתיכת חלום. כזה שאחרי אותו ערב לפני שנה הפך כבר לפנטזיה לכל חובב של האולמנים. משהו שנגמר וכנראה לא יחזור.
פעם אחרונה על הבמה. האולמנים.
כשהגעתי ל-Beacon באותו ערב, המונים עמדו מחוץ לאולם במחזה שלא ממש רואים כל יום. רבבות אנשים עמדו על הכביש ומעבר לו עם מצלמות ופלאפונים וצילמו את שלט ההודעות הדיגיטלי של האולם. זה שהראה את הכיתוב על האולמנים, היום, סולד אאוט, הפעם האחרונה. כבר בחוץ מלא ניסו לקחת איזו מזכרת או פיסת זיכרון מהיום הזה. בפנים היתה התרגשות רבה. היה אפשר איכשהו להריח ולהרגיש את האווירה המתוקה-מרירה מסביב. את העובדה שכולנו פה עדים למשהו גדול. לקראת השעה תשע בערב הם עלו על הבמה. הנה הם, בפעם האחרונה, עם התווים הראשונים של Little Martha שהובילו להתחלה של Mountain Jam, לקטעי הפתיחה מאלבום הבכורה Don’t Want You No More לתוך It’s Not My Cross To Bear ואז One Way Out והמשך מרתון מוזיקלי מטורף לתוך הלילה. כזה שאף צופה לא רצה להגיע לקו הסיום שלו.
במשך ארבע וחצי שעות, שלושה סטים + הדרן והמיטב של השירים הקלאסים והחשובים של הלהקה, האולמנים אמרו להתראות בדרך הטובה ביותר שהם יודעים. עם הג’אמים הנפלאים, המעברים המדוייקים וחתיכת ארסנל אדיר של שירים שבוצעו בפעם האחרונה, מול ההתרגשות, דמעות האושר והפרידה של הקהל שקיבל ושאב כל שיר בהתלהבות והכבוד הראוי לו. הם יכלו לנגן גם עשר שעות ואף אחד לא היה זז מהמקום שלו או מנסה לשבת. גם אני ניסיתי לשאוב כל צליל בהופעה הזו כמה שאפשר. לתוך האוזניים, הלב והזיכרון. ניסיון שימור של פיסת היסטוריה שחווית. כזו שהיום אני עוצם את העיניים ומנסה לחזור אליה. לביצועים של Dreams ו-Blue Sky. להיסחפות עם Hot ‘Lanta ו-Elizabeth Reeds. ל-Midnight Rider של גרג ואיבוד הזמן לחלוטין בתוך You Don’t Love Me או Ain’t Wastin’ Time No More. ורבים אחרים…הרשימה ארוכה מדי בשביל Highlights.
דווין אולמן ז”ל. מחוות מרגשות לאורך כל הערב.
תוספות היופי לפרידה הזו היו גם המחוות לדווין אולמן לאורך כל ההופעה. בבחירה לפתוח עם Little Martha, השיר היחיד שדווין כתב לבד בקטלוג של האולמנים. בזה שדרק טראקס ניגן בשלבים מסויימים בהופעה בגיטרת ה-Goldtop לס-פול המפורסמת של דווין. בגרסה הכי מלאה כנראה אי פעם לשיר Will The Circle Be Unbroken. אותו השיר שהלהקה ניגנה בלוויה של דווין ב-1971. פלוס העובדה שההופעה הסתיימה אחרי חצות ונכנסה כבר ל-29 באוקטובר, יום השנה ה-43 למותו של דווין אולמן. תמונות שלו גם הוצגו על המסך הגדול מעל הבמה בהתחלה ובסיום. עם כל זה במובן מסויים הוא היה שם גם כן בפרידה הזו. חלק כבוד אחרון כפי שחברי הלהקה חלקו לו בכל השנים מאז מותו המוקדם והמצער. הוא תמיד היה שם איתם איכשהו לכל אורך הדרך ועם אחיו גרג, גם אם זה לא פיזית. גם כשחברי להקה הוחלפו והם המשיכו שנים הלאה, הם תמיד דאגו להזכיר שהוא חלק מהם. זה היה הכי בולט בפעם האחרונה הזו.
זכיתי לראות בערב הזה את כל שירי אלבום הבכורה של האולמנים חוץ מאחד (Every Hungry Woman), את כל הרביעיה הקלאסית בצד הראשון של האלבום Idlewild South, וכמעט את כל השירים של At Fillmore East ו-Eat A Peach. למעשה בין שלושת הסטים הם ניגנו את רוב השירים בארבעת האלבומים הראשונים שלהם. אלו שהוקלטו בהרכב הראשון של הלהקה, עם דווין, דיקי בטס ובארי אוקלי ז”ל.
אומרים תודה ונפרדים לפני הסיום עם השיר שהתחיל הכל…
הצלילים האחרונים נשמעו ב-Beacon Theatre לקראת השעה אחת וחצי בלילה. אחרי ה-Whipping Post האחרון הלהקה עמדה מול הקהל שלה וגרג אולמן הודה לכולם ונזכר בפעם הראשונה שהיה מול מיקרופון עם ההרכב. בחזרה הראשונה יחד, בג’קסונוויל, פלורידה, ב-26 במרץ 1969. כשהם ביצעו יחד את Trouble No More של מאדי ווטרס. שיר שלאחר מכן יוקלט לאלבום הבכורה ובמשך השנים יהפוך לאחד הביצועים היותר מזוהים איתם. גרג ציין שהם רוצים לסיים בדיוק כפי שהתחילו. עם אותו השיר. כולם חזרו לעמדות לביצוע האחרון של הערב הארוך והקריירה כולה, לסיים את המעגל עם השיר שהתחיל אותו…Trouble No More נעל את הסיפור של האולמנים בדרך הכי פשוטה וראויה שאפשר.
אחרי ארבע וחצי שעות של הופעה ופרידה ארוכה מ-45 שנות קריירה, האולמנים ירדו מהבמה. לקראת השעה שתיים בלילה מצאתי את עצמי פתאום באוויר הקריר של מנהטן, מתהלך על Broadway ומנסה לקלוט מה הרגע חוויתי. גם שנה אחר כך, כשאני מאזין להקלטה הנהדרת של הערב הזה ונשאב שוב לאותם רגעים, אני קצת מתקשה לקלוט שהייתי שם. זה קורה לפעמים. חלומות מוזיקליים שמתגשמים במציאות ואז שוב הופכים לסוראליסטיים עם הזמן. נהיה יותר ויותר קשה לחזור לנקודה הספציפית הזו, אבל פיסות הזיכרון שנשמרו עמוק תמיד יוכיחו לך שזה אכן קרה. שראית, שמעת וזכית להודות ללהקה אהובה על כל המוזיקה שהביאה לך, בדרכה האחרונה.
.Thank you, brothers. Farewell
====================================================
The Allman Brothers Band Final Concert
October 28th , 2014
SET 1
————————————-
<– Little Martha
Mountain Jam
<– Don’t Want You No More
It’s Not My Cross To Bear
One Way Out
Good Morning Little School Girl
Midnight Rider
High Cost of Low Living
Hot ‘Lanta
Blue Sky
You Don’t Love Me
SET 2
—————————————
Statesboro Blues
Ain’t Wasting Time No More
Black Hearted Woman
The Sky Is Crying
Dreams
‘Don’t Keep Me Wonderin
<– In Memory of Elizabeth Reed
<– JaMaBuBu
In Memory of Elizabeth Reed
SET 3
—————————————-
Melissa
Revival
Southbound
<– Mountain Jam Reprise
<– Will The Circle Be Unbroken
Mountain Jam
——————————————-
ENCORE
Whipping Post
*Band’s Farewell*
Trouble No More
קצת יו-טיובים מההופעה:
Whipping Post + Goodbye Speeches
Trouble No More – The (first and) last song played by The Allmans