כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג’ף ברידג’ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע”י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג’אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

Manchester By The Sea
סרטו השלישי של קנת’ לונרגן, אחרי מרגרט שחיבבתי ו-You Can Count On Me שתמיד מאוד אהבתי. יש מצב שהוא הגיע לשיא שלו עם “מנצ’סטר”. אולי הסרט הכואב, המדכא והקודר של השנה, אבל עם זאת גם אחד המרגשים, יפים ושחודרים ישר ללב. קייסי אפלק בהופעה הטובה ביותר בקריירה שלו. היה משפט אחד לקראת הסוף שפשוט גמר אותי לגמרי, בהקשר של התמודדות עם טרגדיה ואובדן ומשקל רגשי. היה לי נורא אמיתי.

Arrival
הסרט שלחלוטין ביסס את דני וילנב כאחד הבמאים הכי אהובים עלי בשנים האחרונות, אחרי Prisoners ו-Enemy ו-Sicario שלו. סרט המד”ב של השנה, למרות שהוא לא הדבר הכי בולט בו. כנראה בגלל זה הוא כ”כ טוב. זה רק חלק ודרך בתוך סיפור אישי, חשיבות של שפה ותקשורת והחלטות שנמצאות בבסיס הנפלא של הסרט שאי אפשר לדבר עליו מבלי לעשות ספוילרים. עשוי וערוך היטב. בושה שאיימי אדמס לא מועמדת עליו לאוסקר.

ראויים לציון:

La La Land
לא עפתי עליו כמו הרבה. אבל למרות סלידתי למיוזיקלס, נהניתי ממנו והוא אכן סרט מוצלח ושונה, שהצליח גם לרגש.

Moonlight
הזכיר לי קצת את Boyhood בתור המבט לתוך חיים והתבגרות של מישהו, אבל פה זה מבט הרבה יותר פנימי וכנראה עמוק. כמו כן עוסק בנושא חשוב ואפקטיבי.

---

הסרט שהכי חסר לי במועמדים לאוסקר:

Captain Fantastic
האמת שהוא חסר לי במשבצת המועמדים שפעם מילאו אותה סרטים כמו Little Miss Sunshine או Juno. אין כזה השנה. כאלה שאתה יודע שכנראה לא יזכו, אבל אתה מת עליהם. סרט קצת שונה, שמשלב את הדרמה עם ה-Feel Good והוא מאוד אנושי על הדרך. בכל מקרה, קפטן פנטסטיק היה מהיפים ואולי הבלתי מוערכים של השנה. סיפור משפחתי מורכב ומוצלח, עם ויגו מורטנסן בתפקיד מצוין (שכן קיבל מועמדות לאוסקר דווקא) ותסריט ובימוי מפתיעים של השחקן מאט רוס (גבין בלסון ב-Silicon Valley בין השאר).

---

סרטי ה-Young Adult:

Sing Street
כמעט עשור אחרי Once, מהסרטים המוזיקליים היותר יפים, ג’ון קרני חזר לעוד ממתק מוזיקלי. כל זאת אחרי Begin Again הדי מאכזב. הוא אמנם לא כזה מרגש וכבד כמו Once, כי הוא על הצד היותר קליל של הסיפור. אבל עבד לי מצוין. סרט התבגרות חמוד נורא, מהנה, מצחיק ומלא כמובן במוזיקה מקורית מצוינת. הכל באווירת האייטיז והשפעותיה. הגדרתי אותו כסרט ה-Feel Good של השנה.

The Edge of Seventeen
סרט בכורה של קלי פרמון קרייג (לא שמעתי עליה קודם) שמאוד הפתיע לטובה. סיפור התבגרות לא ממש מקורי, אך לגמרי עשה את העבודה. הצליח לגעת במקומות הנכונים, לקחת איזה מסע אחורה ולעשות את זה כמו שצריך. היילי סטיינפלד נהדרת ומזכירה פה איזה כיף לראות אותה על המסך בתפקידים הנכונים, לראשונה אחרי הפריצה שלה ב-True Grit של האחים כהן. גם וודי הרלסון בתפקיד משנה מוצלח.

---

הסרט החופר\מבוסס דיאלוג:

Blue Jay
סרט קטן שכתב ומשחק בו מארק דופלאס, לצד שרה פולסון הנהדרת. מפגש בין שני אנשים שהיו אוהבים בתיכון ועכשיו נפגשים ללא תכנון בעיירה הקטנה בה גדלו ומתחילים לנגוס בעבר ובהווה…מסוג הסרטים שיכולים לשעמם או להקסים. במקרה הזה הייתי בקבוצה השניה. מסוג הדברים שעושים לי את זה, עם נוסטלגיה, רומנטיקה שאבדה כבר או לא, ותהיות של מה היה יכול להיות אם…

---

סרטי האנימציה:

Kubo and the Two Strings
לחלוטין סרט האנימציה של השנה אצלי. סיפור ואגדה מוצלחים, למבוגרים וילדים כאחד. החלק האחרון של הסרט אפילו גרם לי להוזיל דמעה. נגע בנושא מאוד טרי ונכון ועשה זאת באופן מרגש ונהדר. העביר באופן הרבה יותר מוצלח מהמון סרטי לייב אקשן למבוגרים בלבד את החשיבות והיופי של שימור הזיכרונות ואנשים אהובים שאנחנו מאבדים בחיים.

Zootopia
הוביל רוב השנה אצלי בקטגוריית האנימציה עד שהגיע קובו. סרט סופר-חמוד ומצחיק, עם כמה רפרנסים מעולים ומסר מצוין לצופים הצעירים ובוגרים יותר כאחד. היו עוד נחמדים השנה בקטגוריה הזו, אבל שני הסרטים פה באמת בלטו אצלי הרבה מעל כולם.

ראוי לציון:

Finding Dory
לא הגיע לרמות הגבוהות ביותר של פיקסאר, אבל עדיין נחמד מאוד והצליח להשאיר את האווירה הטובה של הסרט הראשון.

---

הסרט הכי-הכי חמוד של השנה:

Hunt for the Wilderpeople
מגיע מניו-זילנד והוא עוד תוצר מוצלח של טייקה ואיטיטי שעשה לפני כן את What We Do In The Shadows המעולה. סיפור הרפתקאות קטן, קצת מוזר, מאוד מצחיק, ובגדול נורא חמוד ומוצלח. סרט שגם הזכיר לי למה אני אוהב את סם ניל. הרבה זמן לא ראיתי אותו בתפקיד כזה טוב שגם יושב עליו בול.

---

סרטי המתח\אימה:

Green Room
סרט שלא הגיע להקרנות מסחריות פה. אחד היותר אינטנסיביים של השנה. לא בדיוק אימה, יותר מותח ומורט עצבים. כמו Bottle Episode, מתרחש במקום אחד כל הסרט וזה משהו שאם עושים אותו טוב, אני נורא אוהב. והוא אכן עשוי היטב. אותו במאי\כותב שעשה לפני כן את Blue Ruin המעולה, שגם אותו לא כדאי לפספס. והיה עצוב לראות פה את השחקן המוכשר אנטון ילצ’ין הצעיר שנפטר שנה שעברה בתאונה פריקית.

Ten Cloverfield Lane
סרט שהגיע ממש בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת ממש. גם בו יש גם כמה קטעי מתח אינטנסיביים, עם חלק מסוים בתוך העולם של קלוברפילד. לא ממש סרט המשך, אבל קשר עקיף לסרט הראשון בתוך משהו שג’יי ג’יי אברמס דיבר עליו שהולך כנראה להמשיך עם סרטים נוספים. סיפורים שונים עם השם של קלוברפילד שכנראה או אולי מתרחשים במקביל או באותו עולם מדובר. בכל מקרה, אחלה סרט בלי או עם קשר לסרט ההוא. תנו לי עוד כאלו. לוקח כל שנה.

The Conjuring 2
אימה נטו הפעם, שהצליח לעשות לי את זה שוב. המשכונים לסרטי אימה זה משהו יחסית קשה, אבל הסיפור השני של ה-Conjuring שמר טוב על כל האווירה והאפקטיביות של הסרט הראשון. קשה כיום למשוך אותי לתוך סרט אימה שיעבוד עלי, עם כל מה שהוא צריך לעשות לצופה. פה זה לגמרי הצליח, ועוד בפעם השניה. הנוכחי וקודמו הם מסרטי האימה שיותר אהבתי בשנים האחרונות. בנוסף גם הכימיה של פטריק וילסון ו-ורה פרמיגה ממשיכה להיות מוצלחת ומוסיפה המון לדמויות והמתרחש מסביב.

ראוי לציון:

Train To Busan
הסרט הקוריאני המוצלח, שהוא כמו נחשים על מטוס, רק עם רכבת במקום מטוס וזומבים במקום נחשים. ובלי סמואל ל. ג’קסון. והרבה יותר טוב.

---

סרט הביופיק:

Jackie
קשה מאוד לעשות סרטים ביוגרפים עלילתיים מוצלחים. הרבה פעמים זה נכשל. במקרה הזה היתה הצלחה מבחינתי. הרבה בגלל שהוא מתמקד בתקופה או זמן מסוימים מיד אחרי ההתנקשות ב-JFK. הדמות של ג’קלין אונסיס גם די מעניינת. מה-First Ladies היותר מדוברות. יש פה עריכה טובה שעוברת בין כמה פרקי זמן מסביב להתנקשות ההיא והפוקוס על האישיות, ההתנהלות ומה שעבר על ג’קי באותם זמנים. נטלי פורטמן באמת באחד התפקידים היותר טובים שלה. גם הסרט הכי טוב שלה לדעתי מאז V for Vendetta (לא, לא אהבתי את ברבור שחור).

ראוי לציון:

Born to Be Blue
טום הידלסטון שיחק לאחרונה את האנק ויליאמס ודון צ’ידל את מיילס דיוויס. אבל אית’ן הוק בתור צ’ט בייקר היה לי מוצלח יותר. בתור סרט שלם. מתמקד בניסיון הקמבאק של בייקר לתוך עולם המוזיקה, אחרי התמכרויות להרואין והקטטה שגרמה לו לאבד שיניים ופגעה לו לחלוטין ביכולת לנגן. היו פה כמה רגעים שמאוד אהבתי, גם אם הוא לא ביופיק מוזיקלי מעולה.

---

הסרטים הדוקומנטריים:

Weiner
מבט מעניין וקרוב על ניסיון הקמבאק של אנטוני ווינר בקמפיין שלו לראשות עיריית ניו-יורק לפני כמה שנים. כל זה על רקע סקנדל שעבר ובורות שהוא איכשהו ממשיך לחפור לעצמו. אחד מסרטי התעודה הפוליטיים הכי טובים שראיתי. ווינר הוא חתיכת Character ומדהים איך הוא נתן לצוות הסרט להיות שם ולידו בתוך כל זה. היה די מרתק.

Tickled
דוקו מפתיע על נושא מוזר כמו ספורט דגדוגים מחתרתי…אבל הוא מתפתח למשהו הרבה יותר גדול מזה. תחקיר אדיר של עיתונאי שהלך עמוק ורחוק כדי לקלף רבדים מתחת לעולם שלם של סקרנות, סודות והפתעות מטורפות שנחשפות ככל שהסרט מתקדם.

ראויים לציון:

My Scientology Movie
כן, היו לא מעט סרטים על סיינטולוגיה, אבל כשלואי ת’רו לוקח את המושכות בנושא, זה מעלה את רף העניין.

Author: The JT LeRoy Story
סיפור מטורף לגמרי על רמאות, המצאה, עולם הסלבס ושקר שהלך אולי יותר מדי רחוק. ראיתי את הסרט בדוקאביב האחרון והופתעתי לטובה. לא ממש הייתי מודע לסיפור הזה קודם.

---

הדוקומנטרי המוזיקלי:

!Miss Sharon Jones
הרבה דוקומנטריים מוזיקליים מוקרנים בפסטיבלים שונים, לא יוצאים בהפצה רחבה בהרבה מקומות ולוקח זמן עד שזמינים לצפייה. ככה היה עם הדוקו על שרון ג’ונס שחיכיתי המון זמן לראות וזה קרה לא מזמן. הדבר העצוב היה כשצפיתי בו אחרי שהיא נפטרה (בנובמבר האחרון), כי הסרט גם ממש מתמקד בתקופה בה נלחמה בסרטן וההכנות לחזרה המוזיקלית שלה עם האלבום האחרון שלה ושל ה-Dap Kings. יופי של סרט על נשמה ענקית שעולם המוזיקה איבד. הקטעים של החזרה הגדולה שלה בהופעה ב-Beacon Theater אחרי שכביכול החלימה, היו סופר-מרגשים. כמו כן מהולים בעצב רב, כשיודעים שמאז הסרטן גם חזר והיא כבר לא איתנו.

ראויים לציון:

Supersonic
סוף סוף דוקו על אואזיס, שקצת חבל לי שהסתיים דווקא בשיא ההצלחה עם ההופעות ב-Knebworth של 96. רציתי גם המשך ושיגיע לרגעים הפחות גדולים ועד הפירוק. אבל הוא עדיין היה מוצלח עם הפוקוס של השנים הללו בלבד והפרק של ההתחלה עד המגה-הצלחה של הלהקה.

Johnny Cash: American Rebel
יצאו הרבה דוקומנטריים על קאש בעבר, אבל זה אולי הכי מוצלח שראיתי.

Janis: Little Girl Blue
אותו דבר כמו קאש. לא מחדש ממש שום דבר, אבל בהחלט ראוי לצפיה לכל חובב ג’ניס.

---

הסרט המוקומנטרי:

Popstar: Never Stop Never Stopping
אנדי סמברג והשלישיה של ה-Lonely Island הנפלאים בסרט שלם, עם לא מעט בדיחות על פירוק להקות ויציאה לקריירת סולו, מלא כוכבים אורחים, רגעים מטופשים מעולים ועוד שירים מקוריים של ה-Trio שזה תמיד מצחיק. למי שאוהב אותם מהמוזיקה וה-Digital Shorts של SNL  או סתם רוצה פארודיה קלילה ומשעשעת, זה לגמרי המקום.

ראוי לציון:

David Brent: Life On The Road
למי שהתגעגע לדיוויד ברנט מ-The Office הבריטי, הנה סרט ספין-אוף שלם גם שלו. עם צד מוזיקלי חזק גם כאן. לא הכל מוצלח ושלם, אבל איך התגעגעתי לדמות…יש פה לא מעט רגעים שגורמים לך שוב לצחוק עליו, איתו, לרחם עליו ואף להתרגש ממנו. אבל יותר מכל לצחוק. ממש שמחתי שריקי ג’רווייס החזיר את הדמות לעוד סיפור קטן ולראות את מעלליו בתקופה של פוסט “המשרד”.

---

הקומדיה:

Neighbors 2: Sorority Rising
האמת שלא היו הרבה קומדיות בשנה החולפת שממש אהבתי. היו נחמדות וחביבות, אבל הקרובה ביותר לרצון לייצג פה היא קומדיית ההמשך של “שכנים”. נכון, הסרט הראשון היה יותר טוב ויש פה לא מעט שחזורים. עדיין, זו הקומדיה שהכי עשתה לי את זה בשנה הזו. גם הרבה בגלל שהם פחות נוטים להיכנס לדרמות מיותרות ודי נשארים נטו קומדיה מוטרפת.

---

סרטי הקומיקס:
(או סרטי ה-Marvel פשוט, כל עוד DC ממשיכם לירות לעצמם ברגל עם שטויות כמו באטמן נגד סופרמן ו-Suicide Squad)

Captain America: Civil War
בגדול: סרט האוונג’רס היותר מוצלח מקודמו רק בלי האוונג’רס בשמו. ה-Winter Soldier נשאר האהוב עלי בעולם הזה של מארוול ויש פה לגמרי יותר אוונג’רס מאשר קפטן אמריקה, בסרט של קפטן אמריקה…All in all, היה מהנה מספיק בלי קשר לכל זה. שמח שהאחים רוסו המשיכו כאן בעבודת הבימוי וגם הולכים לקחת את המושכות ב-Infinity War, שלשם כל הסרטים האלה מובילים. מבחינתי שיעשו כל סרט של מארוול.

Deadpool
סרט שיצא אחרי דיבורים של שנים וסיפק את כל הציפיות. האמת? הייתי יכול לשים אותו בקטגוריית הקומדיה מקודם. הוא עדיין הדבר הכי מצחיק אולי של השנה הזו. מעבר לקומדיות נטו השונות. אבל נשאיר אותו פה. ראיין ריינולדס מעולה בתור הדמות, מלא בדיחות פנימיות לסרטי מארוול וספציפית האקסמן ויו ג’קמן (ששם כל סאגת ריינולדס ודדפול החלה, עם סרט הוולברין הראשון). הפארודיה של אחרי הכתוביות קרעה אותי לגמרי. אבל באמת כל הסרט היה כיף נורא ומהנה.

---

המפתיע לטובה שממש לא חשבתי שאוהב:

The Shallows
כן יופי, עוד סרט מתח על כרישים, ועוד עם בלייק לאבלי שאף פעם לא הרשימה אותי. אבל! הופתעתי לטובה. לאבלי מחזיקה ממש טוב את הסרט, שמצליח להיות גם מותח ומהודק ובגדול די מוצלח. הגדרתי אותו כמשהו כמו מלתעות פוגש את 127 שעות…וזה אחלה.  מההפתעות הבולטות של השנה אצלי. החזיק אותי יפה.

---

האקשן:

Star Trek Beyond
לא כולם יהיו איתי כנראה, אבל ממש נהניתי מהסרט השלישי של סדרת סטאר טרק המחודשת. הוא היה אקשן מעולה וכיפי בדיוק כמו שצריך. קצת הזכיר בקטע הזה את שני סרטי משימה בלתי אפשרית האחרונים. פשוט הנאה גדולה מפוצצת באקשן, עם קצת קלילות ואחלה הומור. הקשר הנוסף בין הסרטים הוא סימון פג, שמשחק בשניהם, אך פה גם כתב את התסריט. מה שבאמת הוסיף הרבה להומור בין הדמויות, שהיה נפלא. מקווה שיכתוב גם את הסרט הבא.

---

עוד כמה ראויים לציון ללא קטגוריה:

Don’t Think Twice
הסרט האחרון והטרי של הקומיקאי\כותב\שחקן מייק בירבילגיה, מי שעשה גם את Sleepwalk With Me ובין השאר אחראי לסטנד-אפ האהוב עלי בכל הזמנים (My Girlfriend’s Boyfriend). סרט קטן ונחמד על קומיקאים בקבוצת אלתור, על חברות, שינויים וקנאה\תמיכה באחר. אחלה קאסט, עם מייק עצמו וגיליאן ג’ייקובס בין השאר.

Eddie the Eagle
על הסיפור האמיתי של אדי אדוארדס, האנטי-גיבור הבריטי והמירוץ שלו להשתתפות באולימפיאדת החורף של 1988. אחלה הופעה של טרון אגנטון בתפקיד אדי וגם יו ג’קמן בתפקיד משנה בולט.

Swiss Army Man
הסרט המוזר של השנה שמצליח גם לרגש ממקום לא צפוי. פול דאנו, דניאל רדק’ליף, גופה שמפליצה וסיפור שונה, אחר ומקסים בדרכו שלו.

The Nice Guys
הסרט השלישי של שיין בלייק, שעשה לפני כן את איירון מן 3 ואת קיס קיס בנג בנג המוצלח. הסרט הנוכחי חוזר יותר לאותו סרט מוצלח, עם דרמת פשע מלאת הומור. ראסל קרואו וראיין גוסלינג בשיתוף פעולה מצוין ומשעשע.

Whiskey Tango Foxtrot
עוד אחד שמבוסס על סיפור אמיתי. טינה פיי עיתונאית באפגניסטן. זה כבר מספיק בשבילי. אבל גם אחד התפקידים היותר טובים שלה.

War Dogs
הבמאי של סרטי ה-Hangover מגיע לעסוק בסחר בנשק. הצד הקליל של סרטים רציניים יותר בנושא כמו Lord of War. ג’ונה היל, מיילס טלר, צחוקים, קצת דרמה. מהנה.

---

ואני חייב לסיים כרגיל עם מוזיקה. אז היו כנראה שני שירים שהכי שמחתי לשמוע פתאום בסרטים של השנה החולפת. הראשון היה השיר הזה של ישראל נאש בקפטן פנטסטיק. השני אבל התאים הרבה יותר לאווירה והסרט, ואני מדבר על I’m Not Afraid To Die של גיליאן וולש, שהגיע בתזמון מושלם ב-Hell Or High Water. במקור לקוח מ-Hell אחר, אלבומה השני Hell Among the Yearlings. בכלל, זו היתה שנה בה גיליאן די בלטה אצלי, עם הוצאת הארכיון מהקלטות אלבום הבכורה שלה שחגג 20 שנה וגם הקדשתי לה פוסט סוקר קריירה מיוחד. כמו כן היא רגילה להשתתף בפסי-קול, כפי שעשתה יופי גם פה, כחלק מהמוזיקה האהובה עלי בתוך סרט של 2016.