כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו “Short Term 12” או “לואין דייוויס” או “לפני חצות” מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחן – Gone Girl

אחד הסרטים המדוברים של השנה. חלק אהבו, חלק ממש לא. ביניהם כאלו ששמו אותו גם כנושא למחלוקת והשפעה קולנועית על המציאות. אני פחות חשבתי ככה וכן ממש אהבתי. סרט שציפיתי לו, כי קראתי לפני כן את הספר. לדעתי הוא היה עיבוד קולנועי מצויין למילה הכתובה, וזה הרבה בגלל מחברת הספר גיליאן פלין שכתבה את התסריט (אני חושב שסופרים צריכים לעשות זאת יותר. כמו גם המקרה המוצלח של “כמה טוב להיות פרח קיר” בו הסופר סטיבן צ’בוסקי כתב את התסריט ואף ביים את הסרט). הסיבה הנוספת היא דיוויד פינצ’ר, ששוב הראה עד כמה הוא מביים היטב מותחנים, עם עוד עיבוד מוצלח לספר טוב, כפי שעשה קודם לכן עם “פייט קלאב” או “נערה עם קעקוע דרקון”.

רוזמונד פייק היתה נהדרת בתפקיד הנשי הקצת שנוי במחלוקת פה. בן אפלק היה בן אפלק ו-Gone Girl היה מותחן עשוי היטב ונאמן לספר. לפחות אם שואלים אותי.

——————————————————————————————————————-

המהנים \ קומיקס:

Guardians of the Galaxy
כנראה הסרט הכיפי ביותר של השנה. דמויות מעולות, אקשן טוב, רגעים קומיים לרוב ושום דקה של שעמום. אחד הסרטים הטובים ביותר מבית היוצר של מרוול. הוא די הביא לי את כל מה ש”הנוקמים” פחות הביא לפני כמה שנים. אהבתי אותו הרבה יותר. זה סרט שני בלבד של הבמאי ג’יימס גאן, שעשה לפני כן את Super החמוד עם ראיין וילסון ואלן פייג’. סרט ממש קטן לעומת “שומרי הגלקסיה”. עשה אחלה עבודה במעבר לליגה של הגדולים. מחכה לראות מה יעשה עם סרט ההמשך. כמו כן מת כבר לראות את הדמויות פה שוב, במיוחד רוקט וגרוט האדירים.

Edge of Tomorrow
עוד סרט מהנה שגם הפתיע לטובה. טום קרוז בתפקיד שתפור עליו, יחד עם אמילי בלאנט המתוקה והרבה אקשן, מדע בדיוני, מסע בזמן וקלילות במידה הנכונה. הוא סוג-של Groundhog Day בגרסת ה-Sci Fi שלו…טום קרוז צריך לחזור כל פעם לאותו יום ואותה הנקודה ולהציל את העולם. נד ראיירסון לא נמצא פה, אבל יש מספיק רגעים שמעלים חיוך בתוך רכבת הרים של נון-סטופ אירועים מדביקים למסך.

Captain America: The Winter Soldier
זו היתה שנה מצויינת למרוול מבחינתי. עם “שומרי הגלקסיה” ממקודם, Days of Future Past של האקסמנים (שלא היה מספיק שלם כדי להיות פה) וסרט ההמשך של קפטן אמריקה. סרט שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו, גם כי לא עפתי על הסרט הראשון, שהיה נחמד ולא יותר. אבל אז הגיע ה-Winter Soldier שהוא לא רק סרט קומיקס מעולה, הוא גם סרט המשך שמתעלה לגמרי על קודמו. מאוד נהניתי בצפיה בו, כלל את כל מה שרציתי לראות בסרט שכזה ואף מעבר, ובנוסף גרם לי לאהוב הרבה יותר את קפטן אמריקה. אם הסדרה תמשיך ככה היא יכולה לעקוף אצלי את איירון-מן ולהיות סדרת הסרטים האהובה עלי של מרוול. נחכה ונראה.

ראוי לציון – X-Men: Days of Future Past
בגלל השילוב של הדמויות הצעירות והמבוגרות, הקאסט המרהיב, האקשן ו-Quicksilver אחד. אך עדיין פחות טוב מקודמו “First Class”.

—————————————————————————————————————–

הדוקו – Life Itself

זה ללא ספק הסרט הדוקומנטרי הכי טוב שראיתי השנה. מבקר הקולנוע האגדי רוג’ר איברט נפטר לפני שנתיים והסרט הזה הוא עליו, על הקריירה שלו ומחלת הסרטן איתה הוא חי בתקופות המאוחרות לחייו. בשל המחלה איברט איבד את הלסת התחתונה שלו ועם זאת, את קולו. זה שסיקר המון סרטים וזה שדיבר עליהם המון, במיוחד בתוכנית הקולנוע שלו ושל ג’ין סיסקל ששרדה יותר משני עשורים. היחסים ביניהם היו ממש מעניינים…הסרט מדלג בין החיים והקריירה של איברט במהלך השנים לתקופה האחרונה בחייו, כשהוא מחובר למכונות, מדבר בעזרת מחשב וממשיך לסקר סרטים בבלוג שלו (ולא מאבד גם מחוש ההומור במצבו). סרט מעניין ומרגש על אישיות מאוד מורכבת וחשובה במשך המון שנים בעולם הקולנוע ובצד המבקרים.

ראוי לציון – Richard Linklater: 21 Years
בגלל אחד הבמאים הכי מעניינים ומגוונים בסביבה מזה שנים והמבט עליו וסרטיו מהשחקנים שעבדו איתו ומקורבים נוספים.

——————————————————————————————————————–

הדרמה-קומדיה:

Pride
פעם בכמה זמן מגיע סרט כזה מהאי הבריטי שכובש את הקהל עם הרבה הומור ודרמה משולבים היטב. במיוחד אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי. “גאווה” הוא אחד הטובים שבהם. סרט שקשה לא לאהוב. הוא אולי טיפה נוסחתי, אבל עובד כ”כ טוב. סרט מרומם וחמוד שלא חסרים בו גם רגעים דרמטיים ואנושיים. השילוב המושלם בין צחוק לדמעות של התרגשות. יש בו גם יופי של קאסט עם שחקנים צעירים יחסית אלמוניים יחד עם הדור המבוגר המוכשר בניצוחם של ביל ניי ואימלדה סטאונטון הנפלאה.

The Skeleton Twins
סרט שלא הגיע לארץ בכיכובם של יוצאי Saturday Night Live קריסטן וויג וביל היידר. על הנייר נשמע כמו קומדיה מטורפת, אבל ממש לא. שניהם נמצאים פה בתפקידים הרבה יותר דרמטיים והדבר המעולה פה הוא שהם ממש טובים בזה. בכלל, ביל היידר מסתמן כשחקן סטייל ג’ים קארי חדש; לרוב קומי ומקוטלג גם לז’אנר הזה, אבל עם הבלחות דרמטיות יוצאות מן הכלל. ממש תפור עליו. הוא וקריסטן משחקים תאומים עם קשר מיוחד והרבה שדים בארון. מלנכוליות פוגשת צחוק, וזה עבד לי.

——————————————————————————————————————–

הבלתי מוערך – Nightcrawler

למעשה זה סרט שכן מוערך בחוגים מסויימים, אבל לא מספיק מבחינתי. אחד הסרטים הטובים של השנה ולדעתי גם היתה מגיעה לו מועמדות לאוסקר (יש לו רק על תסריט מקורי). אם לא לסרט אז לפחות לג’ק ג’ילנהול כשחקן ראשי. מביא פה את אחת התצוגות הטובות ביותר בקריירה שלו. סרט נוקב, מעט אפל ומטריד, בצד הטוב של הדבר. ביקורתי כלפי מקומה של התקשורת וכולל דרמה, מתח ודמות ראשית אחת; מוזרה, מפחידה קצת, אינטנסיבית ופשוט נהדרת.

——————————————————————————————————————–

האנימציה – The Lego Movie

זו היתה שנה בלי סרט של פיקסאר, ולמעשה מאז צעצוע של סיפור 3 הם לא ממש הוציאו סרט שעשה לי משהו. זה נותן את הבמה לאולפנים אחרים וסרטי אנימציה שונים וטובים. היו כמה כאלו ב-2014, אבל Lego Movie לוקח אצלי את הקופה בקלות. כיף של סרט, כמעט לכל גיל, מצחיק, מהנה ועשוי מהגימיק של הלגו שפשוט עבד. כולל גם שורה של מדובבים מעולים, ביניהם כריס פראט (Parks & Rec., Guardians of the Galaxy) בתפקיד ראשי שני פה ברשימה, וויל ארנט (באטמן!), ליאם ניסן, מורגן פרימן, אליזבת’ בנקס, ג’ונה היל ורבים אחרים.
Everything is indeed awesome.

ראוי לציון – Big Hero 6
בגלל האקשן הפשוט מצויין בסרט מסוג זה והאנימציה היפה. חבל שהופץ בארץ  לקהל צעיר יותר בדיבוב לעברית.

——————————————————————————————————————–

הקומדיה – 22 Jump Street

ממש קשה להיות סרט המשך מוצלח. עוד יותר קשה להיות המשך לקומדיה מוצלחת. הסרט הזה צלח את שניהם בהצלחה מרובה. הקודם פשוט קרע אותי מצחוק. לא חשבתי שההמשך שלו יגיע לאותה רמה. אבל הכל נשאר פה על אותו רף; הכימיה הקומית בין ג’ונה היל לצ’נינג טייטום, המודעות העצמית הנורא מצחיקה, בדיחות פנימיות ורפרנסים קטנים בדיאלוגים שנורא עושים לי את זה. בנוסף הוא כולל את כתוביות הסיום הטובות ביותר של השנה. מבחינתי תנו לי את “ג’אמפ 23” עכשיו. מוכן לעוד סרט כזה כל שנה.

ראוי לציון – Neighbors
בגלל סרט שממש לא חשבתי שאני יאהב, אבל הפתיע לטובה, היה די מצחיק ואפילו זאק אפרון התגלה כשחקן קומי לא רע בכלל.

——————————————————————————————————————–

סרטי האוסקר:

The Grand Budapest Hotel
ווס אנדרסון תמיד היה במאי אהוב עלי והוא פשוט נמצא על גל הצלחה ממש מרהיב כרגע. לפני עשור הוא עשה את הסרט האהוב עלי שלו – Life Aquatic with Steve Zissou. לא חשבתי שהוא יעשה עוד סרטים באותה הרמה, במיוחד אחרי ה- Darjeeling Limited שדי איכזב אותי. אבל אז הגיע “פנטסטיק מיסטר פוקס” שאהבתי ברמות מטורפות, ואחריו Moonrise Kingdom החמוד והמקסים. ועכשיו “מלון גראנד בודפשט”, שלא רק שומר על הסגנון הווס אנדרסוני המוכר, אלא גם פתאום מצליח מסחרית בענק. מי חשב שסרט של ווס אנדרסון יהיה מועמד לשישה פרסי אוסקר…לא אני בכל אופן. אבל מגיע לו לגמרי. מלון בודפשט, כמו הרבה מסרטיו הקודמים, מלא במוזרות מרהיבה, הסטייל הצבעוני והייחודי המוכר, הרבה חן, אווירה ציורית ושחקנים קבועים וחדשים במסעות הקטנים של ווס אנדרסון מסרט לסרט.

Boyhood
אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם. ציינתי מקודם בקטנה את הגיוון של ריצ’ארד לינקלייטר. במאי שברזומה שלו נמצאים סרטים כמו Dazed & Confused ו-School of Rock, לצד Scanner Darkly ו-The Newton Boys, לצד הטרילוגיה של לפני הזריחה\השקיעה\חצות. אין ספק ש-Boyhood נמצא באותה קבוצה או סגנון של סרטי “לפני”. אם בטרילוגיה לינקלייטר חזר לדיאלוג בין דמויות כל 9 שנים, פה הוא עבד על פרוייקט מתמשך עם 12 שנים של צילומים. הסרט עוקב אחרי הדמות של הילד מייסון, שמתחיל את הסרט בגיל 5 ומסיים אותו בגיל 18. אין פה סיפור רגיל, אלא יותר מבט מהצד על ההתבגרות שלו והקשר וההשפעות עם הסובבים אותו. זה משהו שמעט איכזב אותי בהתחלה, כי הרגשתי שיכל להיות כאן סיפור שיהפוך את הסרט להרבה יותר מרגש ועצום. אבל עם הזמן הרעיון והביצוע חלחלו אצלי יותר במחשבות על Boyhood וההשפעה שלו עלי לאחר הצפיה. זה מה שלינקלייטר רצה להעביר.

בשבילי הפרוייקט הזה הוא יותר מסרט התבגרות, אלא מסע אישי שכולנו עוברים. לכולנו יש השפעה מהסביבה וסיפורים וחוויות שאנחנו סוחבים וזוכרים מהילדות עד סוף גיל ההתבגרות. כאלו שלמדנו מהם ותמיד יישארו עימנו.  משפט הסיום של הסרט נאמר על-ידי מייסון בן ה-18 והוא שקע בי להרבה זמן. “It’s always right now”. וזה נכון. הסרט מביט מהצד בהתבגרות של 12 שנים, אבל הוא משאיר אותנו ברגע נתון בהווה ועתיד פתוח. בין עם זה אצלנו אחרי הצפיה בסרט בשנה החולפת או מי שיצפה בו לראשונה גם בעוד עשר שנים. העבר והשנים הבונות\מעצבות שלנו תמיד יהיו שם, אבל אין לנו מושג מה יקרה בעתיד. בדיוק כמו שאנחנו הצופים לא יודעים מה קרה בהמשך החיים של מייסון כשהסרט נגמר.

עוד שני דברים קטנים שאהבתי שמתקשרים לי לסגנון של לינקלייטר; 1. שלמרות הפרוייקט השאפתני הזה של 12 שנים, הסרט מוגש באופן הכי פשוט וקטן שיש. 2. שההתקדמות והקפיצה בשנים נעשית באופן רציף ומחובר ומאוד רגיל. בלי שום כתובית של “ככה וככה שנים אחרי”, תחכום מיותר או זלזול בצופה. דברים שהופכים אותו לסרט קטן-גדול וחסר אגו. כיאה לריצ’ארד לינקלייטר.

The Imitation Game
סרט שחיכיתי לו וגם היה לו הרבה באז, אבל לא חשבתי יהיה כזה טוב. מה שהכי אהבתי בו, מעבר לסיפור האמיתי הממש מעניין והדמות והאישיות של אלן טיורינג, הוא משהו אחר שמשתלב שם באמצע, וזה המשיכה לשונה וקבלת היופי של ה”לא נורמלי”. זה משהו שאני נורא אוהב והתחברתי אליו. למעשה יש משפט אחד קטן של הדמות של קיירה נייטלי בסרט שעשה לי את כולו. ככה שמסיפור על האניגמה והניסיון לפצח את הקוד הגרמני, “משחק החיקוי” הוא סרט שמדבר על הרבה יותר מעבר לכך ויש לו צד אנושי מאוד חזק.

Whiplash
הרבה אמרו שזה סרט מוזיקלי או על מוזיקה, אבל זה ממש לא נכון לדעתי. יש בו התעסקות מסויימת במוזיקה, אבל הרבה מעבר לכך זו דרמה אינטנסיבית, עם אלמנטים של מתח פסיכולוגי ודו-קרב מרהיב בין שתי דמויות. קראתי לו סוג-של “ברבור שחור הגרסה הגברית”. והמוצלחת גם בשבילי, כי את “ברבור” ממש לא אהבתי. “וויפלאש” הגיע מהראש של הבמאי\כותב דמיאן שאזל וסרט קצר מקדים שלו העונה לאותו השם. שאזל היה אחראי לפני כן על הכתיבה של הסרט “התו האחרון”. ככה שהוא ביסס כבר שם מתח-דרמה עם כלי מוזיקלי במרכז. שני השחקנים הבולטים פה פשוט אדירים; הכוכב העולה מיילס טלר (שכתבתי עליו בשנה שעברה עם The Spectacular Now ) וג’יי קיי סימונס אולי בתפקיד חייו. אחד הראויים ביותר גם למועמדות על אוסקר השנה והוא חייב לזכות שם. סרט פשוט מצויין ועשוי היטב. מאלו שגם חובה היה לראות בקולנוע על המסך הגדול.

ראויים לציון:
American Sniper
בגלל בראדלי קופר, הסיפור האמיתי, הסצינות מורטות העצבים בעיראק ושמבחינתי זה הסרט הכי טוב של קלינט איסטווד מאז “מיליון דולר בייבי”. למרות האובר-פטריוטיות.

The Theory of Everything
בגלל התפקיד של אדי רדמיין בתור סטיבן הוקינג והדרמה הקצת נוסחתית אך עובדת היטב על המסך.

Birdman
בגלל המיוחדות, הצילום המופתי, העריכה וקאסט השחקנים. היה מקבל ממני במה גדולה אם הסיפור שבו היה מעניין יותר (דבר שדי חסר לי בסרט וזה Deal breaker אצלי).

——————————————————————————————————————–

האקשן – The Raid 2

לפני מספר שנים צפיתי ב-The Raid האינדונזי והוא פשוט הדביק אותי למסך. היה בו אקשן מטורף לחלוטין. כזה שלא ראיתי בהרבה סרטים לפני כן. בשנה החולפת יצא סרט ההמשך והוא לא פחות מוצלח בצד הזה של אקשן ואומנויות לחימה. היה קשה נורא להתעלות עליו, או בכלל להתקרב אליו בז’אנר הזה. לא רק השנה, אלא מתחילת העשור הנוכחי כשיצא הסרט הראשון. תנו לי כבר את השלישי, אני מת לצפות בעוד המשך.

——————————————————————————————————————–

המוזיקלי – Begin Again

ג’ון קרני חזר פה לסגנון שפרסם אותו לפני כמעט עשור עם Once. הפעם בגרסה האמריקאית ועל הרקע של ניו יורק. אומנם “התחלה חדשה” לא מקורי או חדשני כמו Once, אבל הוא השאיר אותי בסופו עם חיוך וזה כל מה שחשוב לי. סרט מתוק, שחקנים טובים כגון מארק ראפלו, קיירה נייטלי, מוס דף הענק והיילי סטיינפלד (זוכרים אותה מ”אומץ אמיתי” של האחים כהן?). וכמובן, הוא מאוד מוזיקלי. לא הכי עמוק בעולם, אבל קלילות זו לא תמיד מילה רעה. במיוחד עם הבמאי\כותב ג’ון קרני (גם ב-Once היו רגעים שזלגו טיפה לקיטשיות, אך זה עבד). הלכתי לסרט הזה לבד וזה היה מסוג הצפיות שהרגישו נכונות ככה. בהקרנה מאוחרת, בלי הרבה אנשים באולם. שקלתי להכניס במקומו פה לרשימה משהו מהראויים לציון בקטגוריה הבאה שמתאימה לו גם כן, אבל הוא היה ראוי אצלי בלי קשר בתור הסרט הבאמת מוזיקלי-עלילתי של השנה.

——————————————————————————————————————–

החמודים \ Feel Good Movies:

St. Vincent
הרבה פעמים סרטי קומדיה\התבגרות\Feel good כאלו עובדים עם איזה חיבור משונה בין שתי דמויות ממש שונות. במקרה הזה ילד אאוטסיידר ושכן תמהוני\יהיר\וולגרי. בכל הזדמנות אחרת הסרט הזה יכל לעבור מתחת לראדר הקולנועי שלי, אבל את השכן משחק ביל מארי, וזו סיבה מספיק טובה לצפות לו, ללכת לקולנוע, לשבת וליהנות. מהתפקידים שמארי פשוט נולד לעשות. תמיד אמרתי שאפשר מבחינתי לשים אותו שעה וחצי בוהה בקיר וזה יהיה אחלה סרט…בכל מקרה, הוא חלק מסרט ממש חמוד, מצחיק, מרגש במידה ואפילו מליסה מק’ארתי נסבלת בתפקיד שמוציא אותה קצת מקומדיות טיפשיות. ונעמי ווטס במבטא רוסי. לא יודע אם זה מושך או לא…אבל זה גם כן פה. בשבילי הסרט גם היה שווה רק בשביל כתוביות הסיום שלו ואחד הרגעים המוזיקליים הטובים ביותר של השנה בקולנוע.

Obvious Child
סרט ראשון של גיליאן רובספייר שגם הוא מבוסס על סרט קצר שלה העונה לאותו השם. מסרטי האינדי הטובים של השנה. דרמה-קומית מאוד אנושית בכיכובה של ג’ני סלייט הנפלאה. הכרתי אותה קודם רק מעונה אחת בלבד של Saturday Night Live בה השתתפה והתפקיד החוזר ב-Parks & Recreation של הדמות של מונה-ליזה שתמיד קרעה אותי מצחוק. היא עושה פה עבודה ממש טובה עם דמות של קומיקאית קצת לוזרית והיריון לא מתוכנן. היא מזגזגת בין רגעים דרמתיים וקומיים בסרט שגם בנים וגם בנות יוכלו להתחבר אליו. חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות בארץ.

ראויים לציון:

Wish I Was Here – בגלל זאק בראף והציפיה של עשר שנים מאז “גארדן סטייט” שלו, שהולידה סרט פחות טוב אך מהנה במידה מספקת.

The Pretty One – בגלל זואי קזאן (Ruby Sparks, What If), הסיפור הקטן שעשוי בדרך מוזרה-חמודה, ושוב זואי קזאן.

Two Night Stand – בגלל מיילס טלר ועוד סרט שלו שמבוסס לרוב על דיאלוג בין שתי דמויות, כמו The Spectacular Now.

Life Partners – בגלל שתי השחקניות הראשיות ומקרה שכולנו כנראה חווינו עם חבר\חברה הכי טובים ושינויים בסטטוס שלהם שמשפיעים על הקשר.

——————————————————————————————————————–

האימה – The Babadook

סרט בכורה של ג’ניפר קנט מאוסטרליה, שיצרה פה את אחד מסרטי האימה המפתיעים של השנים האחרונות. עם תקציב קטן ושחקנים לא מוכרים ה-Babadook הצליח להפחיד ולהטריד אותי כמו שלא הרבה סרטים עשו. וזה דבר שלא קל לעשות מבחינתי. אני אוהב סרטי אימה ורובם, במיוחד בעשור-שניים האחרונים, לא מצליחים ממש לטלטל אותי. כשמגיע אחד שכן אז גם מגיעה לו הבמה. כמו קודמים ברשימה, גם פה היה בסיס של סרט קצר, כזה שקנט יצרה לפני כמעט עשור ושמו היה Monster.  היא הצליחה להרחיב ממש את המפלצת שלה ויצרה איתה את אחד הסרטים המפתיעים של 2014.

——————————————————————————————————————–

המעניין \ מיוחד – The One I Love

אחד הסרטים הכי מקוריים שראיתי שנוגעים ביחסים ומשבר זוגיות. יש בו רגעים משעשעים, אבל הוא ממש לא קומי. יש לו צדדים של רומנטיקה, אבל הוא רחוק מדרמה רומנטית סטנדרטית. או בעצם, כל סרט סטנדרטי. יש בו טוויסט מסויים שקשה לכתוב עליו יותר מדי בלי לספיילר, רק אגיד שצריך לגשת אליו בראש פתוח. הוא קצת מוזר, די מיוחד ומאוד מעניין. מהסרטים שחשבתי עליהם לא מעט אחרי שהסתיימו. מארק דופלס ואליזבת’ מוס הנהדרים הם הזוג במרכז והתרפיה הזוגית הפרטית שלהם, יחד ולחוד, היא הנושא המורכב והלא רגיל כאן. שווה לראות אם הוא ישפיע גם עליכם.

ראוי לציון – Enemy
בגלל ה-“מה הרגע קרה?” בסופו והפרשנויות וההסבר לסרט שהולכים לקרוא אחר כך. בדרך כלל אני לא מת על סרטים כאלו, אבל פה הרעיון של הסרט והסימנים המייצגים שבדרך היו די מרתקים. יש וידאו מוצלח ב-Youtube שמדבר על זה ומסדר את כל החלקים. פנו אלי אם צפיתם והתעניינתם.

——————————————————————————————————————–

עוד ראויים לציון שלא מצאו קטגוריה להשתייך אליה:

Dawn of the Planet of the Apes
בגלל שהוא נורא נוקב חברתית והמשך טוב לסרט הקודם, למרות שהוא טיפה פחות מוצלח.

The Disappearance of Eleanor Rigby: Them
בגלל שני הסרטים האחרים (שאני רוצה לראות) שהתמקדו כל אחד בדמות אחרת בזוג שבסיפור והעובדה שהוא פשוט עריכה של שניהם, וגם כי לא היו השנה הרבה סרטים רומנטים טובים מבחינתי או התעסקות כזו בפוסט-פרידה. וג’סיקה צ’סטיין התמיד מדהימה.

A Most Violent Year
בגלל עוד פעם ג’סיקה צ’סטיין, אבל פה בתפקיד שמחוויר ליד אוסקר אייזק האדיר, בדרמה עם סיפור קטן שמותח אותך על אש קטנה לכל אורכו.

——————————————————————————————————————–

עשרת המאכזבים שלי:

Tusk
אני מת על קווין סמית’, אבל וואו, כמה שהסרט הזה היה משעמם…לא אימה, לא משעשע ולא דיאלוגים שנונים כמו שציפיתי. מבחינתי שיגיע כבר ל-Clerks 3 ויסגור את הבאסטה.

The Monuments Men
עם קאסט כזה ענק, סיפור די מושך וקלוני בכיסא הבמאי שאני מאוד מעריך, ציפיתי למשהו הרבה הרבה יותר טוב. הוא היה ממש בינוני ואיכזב בגדול.

A Million Ways to Die in the West
הדבר הראשון אי פעם נראה לי שסת’ מקפרלן נגע בו והוא לא היה מצחיק. ממש לא מצחיק. לכיוון המביך. מקווה שהוא יפצה על זה בקרוב עם “טד 2”.

Frank
סרט שרציתי כ”כ לאהוב! והוא גם התחיל ככה. החצי הראשון שלו היה ממש טוב ומוזיקלי ומגניב, ואז הוא נהיה מוזר ואיבד אותי לחלוטין. בדרך כלל מעדיף שסרטים כאלו יהיו כבר מאכזבים מההתחלה, כי זה סופר-מבאס.

Sin City: A Dame to Kill For
אומנם היה לו הרבה על הכתפיים לאחר הסרט הראשון של עיר החטאים, אבל הוא אפילו לא התקרב לקרסוליים שלו. היה פשוט נראה כמו ניסיון לשחזר אותו במדויק וזה ממש לא פעל.

Big Eyes
כבר לא מפתיע שטים ברטון יאכזב אותי, אבל פה עם צמד שחקנים מובילים אהובים, סיפור מעניין ובלי ג’וני דפ והלנה בונהם קרטר, זה הרגיש שהנה הוא חוזר. אבל לא. סרט שיכל להיות הרבה יותר טוב. נשאר נורא בינוני וקצת סתמי לעיתים.

Lucy
אם כבר במאים מאכזבים, אז לוק בסון כבר שנים לא עשה משהו שאהבתי. “לוסי” שלו הצטייר כסרט נורא מגניב וככל שהוא התקדם הוא נהיה יותר ויותר מטומטם מבחינתי.

Foxcatcher
פה היתה לי אכזבה גדולה. סרט מועמד לאוסקר של בנט מילר, שעשה קודם את Moneyball שמאוד אהבתי. אומנם סטיב קארל בתפקיד דרמתי מפתיע (ועבודת איפור מעולה) ומארק ראפלו וצ’יינינג טייטום טובים, אך הסרט היה שיעמום איטי מתחילתו עד סופו. בעצם קרה משהו מעניין בסוף, אבל השעתיים בדרך לשם לא היו שוות את זה.

Interstellar
כריסטופר נולאן הוא במאי תמיד מסקרן. בשבילי הוא אחראי על סרטים ממש טובים עד מרהיבים (ממנטו, האביר האפל, Following, יוקרה) לצד סרטים חביבים כאלה עד לא רעים (אינסומניה, באטמן מתחיל, עלייתו של האביר האפל, Inception). “בין כוכבים” לא נכנס לאף אחת מהקבוצות, אלא פתח אצלי אחת חדשה של מאכזבים עד יומרניים מדי. הוא די איבד אותי הפעם ולדעתי הסרט היה Too much בניסיון להפתיע ולרגש בדרך הכי נולאנית שאפשר. בעצם גם “עלייתו של האביר האפל” יכל לחבור ל-Interstellar באותה קבוצה, אבל אותו דווקא חיבבתי עד הסוף שלו שהרס לי את הטרילוגיה ההיא.

A Long Way Down
אסיים עם העיבוד הקולנועי המאכזב של השנה אצלי. “ארוכה הדרך למטה” הוא ספר של ניק הורנבי שנורא אהבתי. הורנבי אחראי לאחד הספרים הכי קרובים לליבי אי פעם – High Fidelity (שגם מכיל את הדמות הספרותית שאני הכי מזדהה איתה). ספר שקיבל בעבר עיבוד קולנועי ראוי עם ג’ון קיוזאק. הפעם המעבר מהמילה הכתובה למסך הגדול היה מאכזב נורא. הדמויות, הסיפור והמסר של “ארוכה הדרך למטה” לגמרי הלכו לאיבוד. ממליץ להישאר עם הספר.

——————————————————————————————————————–

ואני חייב לסיים עם מוזיקה…היו כמה וכמה רגעים מוזיקליים טובים בשנה הזו, כגון; קריסטן וויג וביל היידר שרים את Nothing’s Gonna Stop Us Now של Starship ב-Skeleton Twins, ביל מארי שר דילן בסוף של “סיינט וינסנט”, הפתיחה של “שומרי הגלקסיה” עם Come And Get Your Love של Redbone וסצינת השירה הראשונה של קיירה נייטלי ב-Begin Again. אבל בתור השיר עצמו שהכי שמחתי לראות בסרט השנה אני חייב ללכת על Hete It Here של וילקו שמופיע בסצינה קצרה של Boyhood. הקטע בו הדמות של אית’ן הוק מדברת אל הילד מייסון ומתלהבת נורא מהשיר שבוקע ברדיו של המכונית. הוא מתחיל לדבר ולהסביר קצת על השיר מתוך Sky Blue Sky (ההפקה אכן מעולה). אחר כך השיר ממשיך ברקע ומוביל אותנו לסצינה חשובה נוספת בין אבא לבן שלו.

השיר אומנם מדבר על הבחורה שנעלמה לך, אבל האווירה שלו מאוד התאימה לי לאווירה של הסרט. יש שם מילים שמייסון הצעיר יבין רק מאוחר יותר. בכל אופן, אחרי הצפיה בסרט היה לי חשק גדול לשמוע אותו. כמה חודשים לאחר מכן גם זכיתי לראות את השיר בלייב בהופעות של וילקו בארה”ב, ככה שהוא די בלט אצלי השנה.

“But keeping things clean doesn’t change anything”