שנה בלבד עברה מאז Star Wars, האלבום הקודם והמפתיע של וילקו. זה היה אלבום קצר, מעט ניסיוני ומלוכלך, שהרגיש ספונטני והתחבב עלי מאוד. עכשיו מגיע ההמשך שלו – Schmilco, עם שירים שהוקלטו באותם סשנים של סטאר וורס, אבל נשמעים ממקום אחר לגמרי.
שמילקו הוא אלבום שכולו חזרה ואהבה טהורה לגיל ההתבגרות ולתמימות, עם כל הפחדים, ההתבודדות, אהבות ותקוות ראשונות ולא מעט כאב לב שמגיע עם כל זה. מקומות שאני חושב שכמעט כל חובב מוזיקה עמוק וקורא של שורות אלו היה בהם. בזמנים שמוזיקה הצילה אותנו, היתה חבר בשעת צרה וגרמה לנו לפנטז על העתיד. זה נשמע על ההתחלה של האלבום, עם Normal American Kids והפחד והידיעה שאתה שונה וההזדהות איתם. מכאן, דרך תריסר רצועות קצרות, רכות ואקוסטיות ברובן, וילקו חוזרים לטריטוריה הזו. לתקופה שמזמן עברה, אבל משהו ממנה עדיין אצלנו. בזיכרונות, עמוק בפנים, או במוזיקה.
כשסיימתי לשמוע את שמילקו לראשונה מיד נזרקתי לסרטי נעורים. למעשה האלבום הזה בשלמותו יכל להיות הפסקול הרשמי המושלם של הסרט Boyhood (שאכן כלל בין השאר שירים של וילקו ו-Tweedy), או לפזר את השירים שלו בסרטי שנות השמונים של ג’ון יוז. סוג השירים הללו הוא לא חדש אצל וילקו וספציפית ג’ף טווידי. הם נגעו לא מעט בעבר בשירי תמימות\התבגרות ומציאת מקומך בעולם. אם זה היה Hate It Here בפסקול ההוא של Boyhood, או רצועות אחרות לאורך הקריירה כמו Pick Up The Change באלבום הבכורה, או במיוחד The Lonely 1. לצד שירים בסגנון של Please Be Patient With Me ו- When You Wake Up Feeling Old. כמו כן גם לא הפתיע כשהלהקה בחרה להקליט ולבצע את השיר Thirteen באלבום המחווה לביג סטאר לפני עשור. עוד שיר קלאסי ומובהק בסגנון הזה.
למעשה אפשר אולי להגיד ששמילקו הוא ה-Thirteen המורחב של וילקו. בלי קשר למקור שלו או השוואות. יותר ברוח של השיר, שמתנופפת מעל כל אורכו של האלבום הנוכחי. אלבום שמעבר לטקסטים וסגנון המוזיקה המתאים שמתעסקים בנושא, גם מעביר רוח נעורים במעטפת שלו. אם זה בשמו, שמכוון לשובבות (ועל הדרך מביא מחווה לאלבום ישן של הארי נילסון) והעטיפה המצוירת שלו, שמבוססת על האיורים הנפלאים של ג’ואן קורנייה, עם הומור שחור משובח ומשעשע. מסוג הדברים שמאוד קורצים לנערים, או מבוגרים שמחוברים לילד שבפנים. בדיוק קהל היעד שבשבילו האלבום הזה מתאים. או חובבי וילקו בפרט כמובן.
לכל אורך האלבום טווידי מוציא את הילד האבוד מתוכו. אפשר לראות את זה רק מלעבור על הרבה משמות השירים, אבל יותר דרך המילים. עם משפטים כמו:
“I’m never fade. I hunt for the kind of pain I can take” של If I Ever Was A Child, או האיחול העצמי המורבידי של Someone To Lose:
“I hope you find someone to lose. Someday”
ג’ף טווידי. הוציא את הילד החוצה.
הליריקה לדעתי היא אולי הדבר הכי בולט בהוצאה הזו. אך אפשר גם למצוא רגעים מוזיקליים יפים שמלווים את כל נדידת הנעורים. אישית בלטו אצלי הדקה האינסטרומנטלית האחרונה של Quarters, הסאונד הלא אחיד (הנהדר) והאווירה הכללית של Common Sense, או המורבידיות סטייל אליוט סמית’ משהו וכניסת הקלידים של מיקאל יורגנסן ב-Shrug And Destroy. שיר בו טווידי נכנס אולי הכי עמוק פנימה, עם משפט שממש נחקק אצלי מהאזנות ראשונות:
“Like a child, I lie. Almost alone, not quite”
משהו בחצי השני שלו העיף אותי לתקופת בדידות ישנה, בה עדיין לא הייתי לבד, כי המוזיקה היתה שם איתי. אותה מוזיקה כפי שנשמעת כאן, מחברי להקה ומאזין בוגרים כבר, שנזרקים אחורה לעבר בזמן שמאזינים להווה.
אם סטאר וורס של השנה שעברה היה אלבום מפתיע, גם ביציאתו וגם בסאונד היותר ניסיוני ומחוספס, אז שמילקו הוא החזרה שלהם לילדות הרכה והתמימה. גם באווירה וגם בשימוש הפשוט והאקוסטי יותר. תקופה שאסור היה לך להתפרע, כי אמא שלך או של טווידי תצעק להנמיך ולסגור את הדלת. ואז תגיד לה “אבל זה וילקו! הם החברים שלי כרגע” ותשמע בתגובה “וילקו שמילקו, לא אכפת לי, תנמיך”. הסלנג האמריקאי האחרון עובד יותר טוב שם אני מניח, בבית של וילקו בשיקגו.
משם שמילקו מגיע לדעתי. מההרגשה הזו לבד בחדר עם המוזיקה. החזרה הזו אחורה. כולל המילים, הצלילים הכ”כ פשוטים, השם והעטיפה (שמייצגת את ההומור השחור אולי של “היי, הכל חרא פה בגיל ההתבגרות, אבל יש לי את המוזיקה”). למרות שהוקלט באותם סשנים והוא גם כן אלבום מאוד קצר, שמילקו שונה לגמרי מקודמו. הוא התשובה השקטה של סטאר וורס. לא יודע אם התכוונו לזה, אך הוא גם הדבר הכי קרוב מבחינתי שוילקו עשו לאלבום קונספט. גם המקום הכי קרוב שלהם לאלבום פולק. כל זה ב-36 דקות תמימות ומלאות רוך. הוא לא מתוחכם, זה אלבום סופר פשוט. מה שמוסיף לאווירתו, או אפילו אמירתו הכללית.
על הבמה בחגיגות ה-20 ללהקה.
אני רואה המון חופש בשני האלבומים האחרונים הללו. בכלל, השנתיים האחרונות בקריירה של וילקו מייצגות המון מהחופש היצירתי הזה. גם בעשייה וגם על הבמה. עם נבירה ארכאולוגית בדיסקוגרפיה שלהם בהופעות, שהחלה באופן חזק בחגיגות 20 השנה ללהקה, סט-ליסטים עם המון שירים וגיוון ועכשיו שני אלבומים קטנים תוך שנה שאף אחד לא ציפה להם. כמו קודמו, שמילקו הוא לא אלבום לקחת יותר מדי ברצינות וכובד, למרות הנושא המרכזי. הוא כנראה לא הולך להשאיר אחריו משקל כמו הוצאות בסגנון של Yankee Hotel Foxtrot או Sky Blue Sky ודומיהם. הוא גם ממש לא מתיימר להיות במקום הזה. בנוסף גם אף אחד מהאלבומים הללו לא דומה לו.
להקות משתנות ומתפתחות כל הזמן. טוב, לא כולן. אבל הרבה כן, במיוחד עם שני עשורים של נון-סטופ יצירה מאחוריהן. יש מאזינים שמחבקים את השינוי, יש כאלו שמתעצבנים ורוצים כל הזמן את מה שהיה בעבר ויש גם כאלה שפחות מתחברים, אך מקבלים את השינויים וממתינים בעניין לתחנה הבאה שאולי תדבר אליהם יותר. אני בדרך כלל מאלו שמחבקים או לפחות מבינים, ובמקרה הספציפי הזה גם מתחברים. קיבלתי את מה שעובר על הלהקה בשנתיים האחרונות בזרועות פתוחות. יותר למשל מהתקופה הקודמת של האלבומים Wilco ו-The Whole Love. למרות שלאחרון פה אני יותר מחובר כיום מבעבר.
שמילקו הוא אלבום האולפן העשירי של וילקו, הוא מעלה חיוך רק מלציין את שמו והוא תחנה קטנה ולא פחות ראויה מבחינתי במסלול האלבומים של הלהקה. וגם אם לא כולם יתחברו אליו, הכמיהה שלו אל תקופת הילדות האפלה של העבר, ראויה להיות מוצגת בקדמת הבמה. כי היא משפיעה עלינו גם כיום, עם המשקל הרגשי והזיכרונות הללו שצריכים לציין איכשהו בחיוב. גם בלי מוזיקה מחשמלת וחזקה מסביב, כזו שמתאימה יותר למסיבה שכנראה לא הזמינו אותי אליה. אבל הילד הפנימי שבי חוגג פה בטירוף.