החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג'ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג'יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג'יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ'רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג'יי פרר וג'ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע"י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.

UncleTupelo

ג'יי פרר (שמאל), ג'ף טווידי (מרכז), מייק היידורן (ימין). Uncle Tupelo.

בין 1990 ל-1993 יצאו ארבעה אלבומי אולפן של Uncle Tupelo. כולל אלבום בכורה נפלא (No Depression) שסלל להם את הדרך. אבל זו היתה דרך מלאה סדקים. לפחות מתחת לפני השטח. לצד המוזיקה היפה, היצירה, השירים והאלבומים, המתח במערכת היחסים של טווידי ופרר הלך וגדל. ככל שהזמן עבר הם התחילו להימאס אחד על השני, האגואים גדלו והחברים התרחקו. עד כדי כך שכמעט ולא דיברו אחד עם השני וצברו המון כעס וריחוק על הבמה ומחוצה לה, צעקות וריבים ובלתי פוסקים. זה הגיע לשיא אולי בהקלטות לאלבום הרביעי Anodyne. מייק היידורן עזב את ההרכב ממש לפני כן ופינה את הבמה לקרב ראש בראש בין טווידי לפרר. הם צירפו אליהם מספר מוזיקאים להקלטות (אחד מהם הוא ג'ון סטירט, חבר Wilco עד היום), התחלקו בכתיבת השירים ובאווירה מאוד מתוחה השלימו את האלבום שיהפוך לאחרון שלהם. למרבה ההפתעה ולמרות היחסים הרעים, Anodyne הוא אלבום מצויין מבחינה מוזיקלית. לדעתי הוא ואלבום הבכורה הם הטובים ביותר מתוך הארבעה.

באוקטובר 1993 האלבום שוחרר, אך הלהקה לא שרדה הרבה אחרי. בתחילת 1994 הריחוק הכריע והוחלט על פירוק. ההרכב עוד ביצע סיבוב פרידה שהושלם בערב ההוא בתחילת חודש מאי ואז ג'ף טווידי וג'יי פרר נפרדו לא כידידים ולא הסתכלו אחורה. זה היה הסוף של Uncle Tupelo שהוביל להתחלה של משהו גדול יותר. עד היום אגב טווידי מבצע בהופעות מספר שירים של “Tupelo”, אם זה עם וילקו או בסולו. לרוב אלו New Madrid או Acuff-Rose והקאבר Give Back The Key To My Heart (במקור של דאג סאם), ששלושתם נציגים מאלבום הפרידה Anodyne.

anodyne

Anodyne. אלבום הפרידה של טווידי ופרר.

אני משער שלג'ף טווידי לא היה מושג עד כמה גדולה או מוצלחת תהיה הלהקה החדשה שלו. לפחות הרבה יותר מ-Son Volt של ג'יי פרר. אני אישית מאוד אוהב את שתיהן, אבל ב-Wilco יש משהו גדול יותר. לא רק הרמה של הרבה מהשירים. אפשר להגיד שסון וולט שמרו קצת יותר על האווירה של Uncle Tupelo עם הקאנטרי-רוק שלהם. אך וילקו התפתחו להרבה יותר כיוונים מוזיקליים וגדלו בגלל זה, בעוד שההרכב של פרר נשאר עד היום מסביב לאותו המקום. מה גם שטווידי, אין מה לעשות, הוא פשוט כותב שירים טוב יותר.

עוד לפני השינויים, הפריחה והגדילה המוזיקלית, היה שם אלבום בכורה. אלבום שנבנה וצמח מהריחוק המכוער והפירוק של Uncle Tupelo. מצד אחד הוא המשיך את הדרך והאווירה של אותה להקה מוקדמת ומצד שני הוא גם עלה על שביל חדש. הוא כולל את שניהם ואולי בגלל זה הוא לא מתעלה לרמה של אלבומי וילקו שהגיעו אחריו. זה אלבום מעבר, שבבסיסו המון משקל. אך זה ממש לא אומר שאין בו מוזיקה טובה.

אלבום הבכורה של הלהקה הטריה של טווידי נקרא .A.M והוא שוחרר בסוף חודש מרץ 1995. ממש עכשיו לפני עשרים שנה.

הלהקה שהקליטה את A.M. היא Wilco, אבל היא לא ממש אותה הלהקה שקיימת היום. למעשה רק טווידי וג'ון סטריט היו שם מההתחלה והם שני החברים המקוריים היחידים בהרכב כיום. זה היה חלק מההתקדמות והשינויים, שהרבה מהם היו רק לטובה מבחינתי. במיוחד החילופים של חברי הלהקה וספציפית מאז הגעתו של הגיטריסט נלס קליין לפני עשור.

B000002MWY.01._SS500_SCLZZZZZZZ_

אלבום הבכורה של Wilco. או פרק ההמשך של Uncle Tupelo.

אני חייב לציין שעד השנה שעברה לא ממש הייתי דלוק על אלבום הבכורה הזה. אני כנראה לא היחיד שידרג אותו יחסית נמוך בין שאר אלבומי הלהקה. אולי אחרון מהסוף כשהוא מקדים את Wilco (The Album). השאר פשוט מצויינים מבחינתי ומכילים אחוזים נורא גבוהים של שירים אדירים, בעוד A.M. הוא אלבום סבבה ונחמד כזה, עם כמה שירים באמת טובים מאוד, בנוסף לכמה חביבים ברמתם. אך בתקופות מסוימות זה יכול להשתנות. בשנה שעברה ראיתי שלוש הופעות של Wilco בארה"ב במסגרת חגיגות ה-20 שלהם. אלו היו הופעות פשוט מעולות, עם גיוון ענק בשירים ונבירה ארכאולוגית בדיסקוגרפיה. מתוך הרשימה הארוכה זכיתי לראות גם 7 שירים של A.M. והם הזכירו לי את היופי שקיים שם, בנוסף להערכה שלא היתה לי קודם למספר שירים.

בין הרגעים האהובים עלי באלבום נמצאים:
Box Full of Letters
Shouldn’t Be Ashamed
Pick Up The Change
ו-Passenger Side.
שירים קטנים-גדולים כאלו. כולם בסביבות ה-3 דקות, כולם יחסית פשוטים בביצוע, אבל יש רגעים שבהם הם הופכים לגדולים מהחיים. בעצם כל האלבום הוא כזה. בלי שירים ארוכים או ניסיוניים והקלטות די מופשטות ורכות. ופה בולט הצד הממשיך של Uncle Tupelo. הסאונד היותר ניסיוני נשאר לתקופות המאוחרות יותר של Wilco.

ההופעות בשנה שעברה גרמו לי להעריך יותר שירים כמו It’s Just That Simple (עם ג'ון על ה-Vocals) או Should've Been In Love. שירים שאהבתי קודם לכן, אך איכשהו כשחוויתי אותם הכי קרוב שאפשר, קרה איזה קסם. משהו חדש הגיע והזניק אותם גבוה יותר. אני זוכר כשסיכמתי ובניתי את רשימת השירים מכל אלבום שראיתי בהופעות, מצאתי את עצמי מסתכל על אלו של A.M. ואומר לעצמי "וואו, אני חייב לחזור לשמוע אותו". אז עשיתי את זה כשחזרתי. ופתאום קפצו לי עוד שירים שהזכירו לי את טיבם. במיוחד שתי רצועות הסיום – Blue Eyed Soul ו-Too Far Apart. שירים שיותר מייצגים אצלי את הצד השני של A.M., זה שהוציא לדרך את הסאונד\סגנון של Wilco.

wilco son volt

פרר עם Son Volt. טווידי עם Wilco. כיום.

בחזרה ל-1995, חצי שנה אחרי ש-A.M. שוחרר, יצא לאוויר העולם גם אלבום הבכורה של Son Volt, ששמו Trace. אלבום מצויין אגב. הרבה השוו ביניהם בזמנו, בגלל הקרב הקטן שיצרו התקשורת ומעריצי Uncle Tupelo, עם "מחנה טווידי" ו"מחנה פרר". אבל זה הרבה יותר רווח בשביל המאזינים. עם שתי להקות שונות ומוצלחות, שעושות מה שטוב להן, בלי ריבים ועם הרבה יותר חיוכים ויצירה חופשית.

היצירה הזו נמשכת עד היום. גם אצל Wilco  וגם אצל Son Volt. אצל ג'ף טווידי ואצל ג'יי פרר. הם עדיין לא ממש מדברים אחד עם השני, אבל עושים כבר שנים רבות מה שטוב להם וממשיכים בדרך ארוכה של 20 שנה כבר עם ההרכבים שלהם. הרבה יותר מתקופת ההישרדות של Uncle Tupelo שפיצלה אותם בסופה.

הקריירה המדהימה של Wilco התחילה מאלבום בכורה נחמד וקטן. אלבום שהורכב משאריות של ז'אנרים ולהקה מוצלחת שהתפרקה. אלבום שמתחת למוזיקה שלו מסתתר סיפור של שני מוזיקאים סופר-מוכשרים וחברות שנשברה. אלבום שמייצג סיום של תקופה ויציאה לדרך מוזיקלית חדשה שממשיכים לפסוע עליה בהצלחה עד היום.

לינקים מוזיקליים:

Uncle Tupelo – Screen Door
(מתוך No Depression, אלבום הבכורה)

Uncle Tupelo – New Madrid
(מתוך Anodyne, האלבום האחרון)

Son Volt – Drown
(מתוך Trace, אלבום הבכורה של סון וולט)

Wilco – Passenger Side
(מתוך .A.M, אלבום הבכורה של וילקו)

Wilco – Blue Eyed Soul
(.A.M)

Wilco – Shouldn't Be Ashamed
(.A.M)

Wilco – Box Full of Letters
(מתוך .A.M, פה בביצוע לייב ב-Capitol בפורט צ'סטר באוקטובר האחרון. היי, הנה אני בשורה הראשונה).

Uncle Tupelo's farewell show 1.5.1994
(ההופעה האחרונה של ההרכב, במלואה)

.Wilco – A.M
מרץ 1995

I Must Be High
Casino Queen
Box Full of Letters
Shouldn't Be Ashamed
Pick Up The Change
I Thought I Held You
That's Not The Issue
It's Just That Simple
Should've Been In Love
Passenger Side
Dash 7
Blue Eyed Soul
Too Far Apart

אהבתם? שתפו את זה: