וורן זיבון: Play That Dead Man's Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג'וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ'רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון "אמיתי"…

בכל מקרה, אלבום ה-Self titled השני של זיבון הופק ע"י החבר ג'קסון בראון והתארחו בו לא מעט שמות מעולים. החל מבראון עצמו, לינדזי בקינגהאם,  גלן פריי, סטיבי ניקס, בוני ראייט ובובי קיז. והוא באמת אלבום ראוי להקפצת קריירה, עם שירים כמו Mohammed's Radio ו-Hasten Down the Wind או Desperados Under the Eaves. על תחילת הדרך וורן זיבון כתב ושר על נושאים "כבדים" שגם קשורים אליו אישית. מאלכוהוליזם להתאבדות, יחסים נשברים, הרבה מורבידיות וכמובן – מוות. שיר כמו I'll Sleep When I'm Dead מייצג אותו מאוד. בכל אלבום כמעט היו לו כאלה, ששנים לאחר מכן יהפכו לכ"כ אמיתיים. כאילו הוא חזה הכל מראש.

albumswarren

אלבומי הפריצה; Self titled ו-Excitable Boy.

בשנה לאחר מכן לינדה רונסטאדט הושפעה מאוד מזיבון והקליטה שלושה שירים שנמצאים באלבום הזה. ביניהם Hasten Down the Wind שכך גם קראה לאלבום שמכיל את הגרסה שלה לשיר. היא בעצמה השתתפה גם בהקלטת האלבום השלישי של זיבון והמוצלח\מוכר ביותר שלו – Excitable Boy. מהאלבומים המושלמים האלה שהופכים עם השנים ליותר ויותר טובים. זו קלאסיקה של זיבון שהמשיכה את הזינוק המדהים שהחל באלבום הקודם. עם Werewolves of London המוכר, הסיום של Lawyers, Guns and Money, הרגש של Roland the Headless Thompson Gunner, שיר הנושא והפתיחה של Johnny Strikes Up The Band. שורה של שירים שיצרו אלבום שתמיד עומד במבחן הזמן.

מיד לאחר העלייה, הגיעה גם הנפילה. גל ההצלחה היה אמור להמשיך עם Bad Luck Streak in Dancing School של 1980, אבל האלבום הלא רע בכלל, נכשל יחסית מסחרית. למרות שכולל שני שירים יפים עם לינדה רונסטאדט, את A Certain Girl, שיתוף הפעולה עם ברוס ספרינגסטין ב- Jeannie Needs a Shooter והמבט והמחווה לאישיות הדרומית ורוני ואן זאנט\לינרד סקינרד עם Play It All Night Long. מהשירים שבלייב תמיד היו הרבה יותר עוצמתיים וחזקים. אם כבר לייב, אז באותה שנה גם יצא אלבום ההופעה Stand In The Fire שאחזור אליו אחר כך.

Warren Zevon Official

ב-82 יצא האלבום The Envoy שממש נכשל ואז זיבון גם שוחרר מחברת התקליטים שלו ונכנס לתקופה אפלה, בה עבר התמכרות, רגעי שפל וצלילה עמוקה לתוך סמים ואלכוהול והרבה ריחוק כמובן מעולם המוזיקה. החל לחיות בערך את השירים שכתב. בתקופה ההיא, הוא גם חבר לחברי R.E.M; מייק מילס, פיטר באק וביל בארי, והקליט איתם כמה דברים תחת השם Hindu Love Gods, שמאוחר יותר יוציאו גם אלבום קאברים לשירי בלוז ישנים. השלישיה מ-R.E.M גם עזרו לו להקליט את אלבום הקאמבק Sentimental Hygiene לאחר שיצא מגמילה. אלבום שהחזיר אותו קצת לאור הזרקורים וכלל גם אורחים כמו בוב דילן, מייק קמפבל והגיטרה של ניל יאנג בשיר הנושא. סטיבי ניקס נורא אהבה את Reconsider Me והקליטה אותו אחר כך גם בעצמה, עם המשך ההשפעות היפות של זיבון בגרסאות של אחרים.

בשנות התשעים זיבון המשיך להוציא אלבומים, חלקם טובים, חלקם פחות. אבל בכולם בערך היו פנינים חבויות בין הרצועות והשמות. החלק האחרון של חייו הגיע במפתיע בתחילת שנות האלפיים, במיוחד בסוג-של קטע מקדים, לא מתוכנן ומאוד אירוני ומורבידי עם שחרור האלבומים Life'll Kill Ya ב-2000 ואיתו My Ride's Here של 2002. שני אלבומים שעסקו הרבה במוות, ממש לפני שזיבון גילה שהוא עצמו גוסס. עם שירי הנושא שלהם ורצועות בסגנון My Shit's Fucked Up או Don't Let Us Get Sick. הכל הפך לממש אמיתי ומפחיד כשרק מספר חודשים ספורים אחרי השחרור של My Ride’s Here, זיבון גילה שהוא חולה בסרטן. קצת מטורף לחזור לשירים משם (וגם מוקדם יותר בקריירה שלו) ולדעת שבזמן ההקלטה שלהם עדיין לא היה לו מושג.

1431476295_david-letterman-warren-zevon-zoom2

תוכנית המחווה המיוחדת אצל לטרמן.

וורן זיבון תמיד אמר שהוא לא ביקר שנים אצל רופא וגם סירב לקבל טיפולים. הוא בחר וקיבל את גזר הדין, כאילו מחבק את המוות, כפי שעשה רבות דרך המוזיקה. באותה שנה, כשגם הוא וגם כולם כבר יודעים שזמנו בעולם הזה הולך וקצר, דיוויד לטרמן אירח אותו לתוכנית מיוחדת. כהוא היה האורח היחיד וכל התוכנית הוקדשה לו, עם שיחות פתוחות מאוד וגם שירים שביצע שם, שקיבלו גוון הרבה יותר קודר, ועם זאת, יפהפה. השיר האחרון שביצע שם, לבקשת לטרמן, היה Roland the Headless Thompson Gunner. מה שאחר כך התברר גם כשיר האחרון שהוא ניגן בהופעה פומבית. באותה התוכנית הוא גם זרק את המשפט שהפך לנורא מזוהה איתו, לאחר שלטרמן שאל אם הוא למד עכשיו משהו אחר וחדש על החיים והמוות, וזיבון פשוט ענה – "Enjoy every sandwich".
משפט כ"כ פשוט שגם מכיל כ"כ הרבה תובנה ועומק. והוא נכון וגם משעשע וגם קצת עצוב. בדיוק כמו כל החיים והמוזיקה בערך שוורן זיבון השאיר מאחור. משפט שגם אני, שנים אחר כך, נורא אהבתי כששמעתי לראשונה. כי במיוחד בחודשים האחרונים ובשנים האחרונות, אני עושה הרבה דברים עם המחשבה של החיים קצרים וצריך ליהנות כמה שיותר. במיוחד מהדברים הקטנים.

בערך באותו הזמן של הקלטת התוכנית, זיבון גם החל לעבוד על האלבום האחרון שלו והראשון אחרי שגילה על המחלה. הוא ציין את העניין עם המון חברים מוזיקאים שבאו להתארח במה שהיתה שירת הברבור שלו מהמוזיקה. טום פטי, אמילו האריס, וורן היינס, ריי קודר, ברוס ספרינגסטין, מיק פליטווד, ג'קסון בראון, טי בון ברנט, ג'ו וולש. רק חלק מהשמות שהתארחו באלבום שנקרא The Wind. כלל גם בין השאר קאבר ל-Knocking On Heaven’s Door של דילן. כזה שכ"כ התאים לסיטואציה והידיעה האישית שלו שהוא מתקרב לסוף.

efda800a90207c41582e774f4affaa6d.660x660x1

אלבום הפרידה האחרון – The Wind.

בספטמבר 2003, כשנה לאחר האירוח אצל לטרמן וכשבועיים אחרי ש-The Wind שוחרר, וורן זיבון עזב סופית את העולם. בגיל 56. כשהוא יודע שזה התקרב, כשהוא מוכן לגזר הדין וידע להיפרד מהאנשים ומהמוזיקה בחייו. אני חושב שזו היתה אחת הפרידות, או אחד ממקרי המוות היותר מכובדים שעולם המוזיקה ידע. לאחד האנטי-גיבורים הכי גדולים שלו.

כיום וורן זיבון הוא מהאמנים האלה שנורא חבל לי שלא זכיתי לראות בלייב. לא ממש חפפנו שנים נכונות וגם הכרתי אותו ואת המוזיקה שלו אחרי מותו בלי קשר. עדיין כל פעם שאני שומע את אלבום ההופעה Stand In The Fire, קצת חבל לי שאני לא שם.  זה כנראה אלבום ההופעה האהוב עלי משנות השמונים ואחד היותר פייבוריטיים בכלל. יש בזה גם קריצה קטנה אולי. החגיגה הזו של ה-Live. של ה"חי". מאחד האמנים שהתעסקו הכי הרבה במוות.

MI0002815802

Stand In The Fire

כן זכיתי לראות אבל מספר מחוות יפות לזיבון בהופעות של אמנים אחרים. ראיתי את Phil Lesh & Friends מבצעים גרסה גדולה ל-Werewolves of London בהופעת Halloween. ראיתי את ג'ייסון איזבל ואמנדה שיירס בביצוע פשוט מקסים ל-Mutineer. והמחווה האהובה עלי ביותר היתה כשראיתי את הביצוע הענק והכ"כ מתאים של הדרייב ביי טראקרס ל-Play It All Night Long. עם הקשר לסקינרד שעסקו בו הרבה בעבר גם כן והתוספות שלהם לשיר וכמו כן שינוי המשפט המקורי של "Grandma's dying of cancer now" ל-"Zevon Got Cancer"…מהביצועים שלגמרי מכניסים סוג-של חיים חדשים לשיר, כשהופכים את כותב השיר לנושא שלו, להבדיל מהבן-אדם בנושא המקורי (רוני ואן זאנט במקרה הזה).

אין לי מושג אם זיבון היה ממשיך להוציא עוד אלבומים טובים אם היה עדיין בינינו. אולי בשנות השישים לחייו הוא היה נוכח אצלי באחד מסיכומי-השנה. אולי היה יוצא לי לראות אותו מופיע. אבל הוא פסח על כל זה והשאיר אחריו שורה די מכובדת של אלבומים ושירים מצוינים. עם הילה טראגית, אבל גם זוהרת בהרבה כבוד. סוג כבוד שוורן זיבון זכה לו, איבד באמצע הדרך, מצא אותו בחזרה ועזב איתו גם יחד את החיים, יד ביד. בפשטות ורוגע. לא יודע איך הוא חוגג היום את יום הולדתו ה-70, אי-שם בפרק הפוסט-מוות שלו בקריירה. אבל הוא בטח לא מייחס לו חשיבות מיוחדת ורק ממשיך ליהנות מהדברים הקטנים. כמו לישון בשלווה ובכיף, והרבה מזה.

 

אהבתם? שתפו את זה: