הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.

בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ"קרייזי הורס". הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.

במשך שנים יאנג לא סלח לעצמו על המוות של וויטן. הוא האשים את עצמו בתור גורם מרכזי והיה לו קשה להשתחרר מזה. היה זה קרוב לסופה של השנה וסיבוב ההופעות של 1973 עמד להתחיל כפי שתוכנן. בעצם לא רק הסיבוב הזה או השנה הזו. האירוע המצער של דני וויטן היה בעצם הצעד הראשון בשרשרת אירועים שהתחילו ויצרו את התקופה הכי מוזרה, אפלה וכואבת של יאנג, ולדעתי האישית גם התקופה הכי יצירתית, מבריקה ומושלמת שלו בקריירה. התקופה של 1973 עד 1975. אליה נחזור בהמשך.

אז השנה החדשה יצאה לדרך ואיתה הפצצה הראשונה שיאנג הפיל בקריירה על הצופיםמאזינים שלו. כל מי שחיכה להופעות בסגנון היותר שקט של Harvest לא ידע מה מצפה לו. אומנם היה שם גם חלק אקוסטי ושירים מהאלבום נוגנו, אבל ההופעות הללו כללו גם הרבה חשמל, גיטרות מזייפות וקרוב ל-15 שירים חדשים שאף אחד לא מכיר שיאנג "ניסה" על הקהל שלו בסיבוב הזה. בלי שום אזהרה מראש. כיום ולאורך כל הקריירה זה היה חלק מהמהות של יאנג. לעשות מה שבא לו, מתי שבא לו. בזמנו זה היה הרבה יותר מפתיע. במיוחד כשהוא בתחילת הזינוק האדיר שלו ללב המיינסטרים והקבלה העוטפת מהקהל עם שני אלבומיו האחרונים.

באוקטובר 73, מיד אחרי ההקלטות הראשונות של Tonight’s The Night (שיצא בסוף שנתיים אחר כך), יאנג החליט לקחת את אותן הופעות מהחודשים הראשונים של השנה ולשחרר מתוכן אלבום הופעה ראשון בקריירה. לאלבום הזה קראו Time Fades Away.

timefadesaway
כיאה לסיבוב ההופעות ממנו הוקלט, Time Fades Away כלל רוב של שירים שלא שוחררו ואף נשמעו לפני כן ע"י הקהל של ניל יאנג. משהו שבדרך כלל לא רואים באלבומי הופעה, שמכילים שירים כבר ידועים באווירה השונה על הבמה. פה זה היה גם הוצאת ה-Live הראשונה ושגם כללה שירים שבכלל לא קיימת להם גרסת אלבוםאולפן שממנה אמורים להכיר אותם. הרבה היה חדש באלבום הזה, שלא הוא ולא אף אחד ידע שבמשך השנים והעשורים שיבואו הוא הולך להפוך לאחד ממכרות הזהב החבויים הכי גדולים של יאנג בקריירה.

יאנג תמיד שנא את האלבום הזה. במשך השנים בראיונות הוא תמיד אמר שזה האלבום הכי פחות אהוב עליו בקריירה. הוא לא אהב את הסאונד של ואת ההקלטות. והוא דחק אותו לפינה, בדרך שכמעט הכחישה אותו כחלק מהדיסקוגרפיה הרשמית הארוכה שלו. עד היום Time Fades Away הוא האלבום היחיד של יאנג שמעולם לא שוחרר רשמית על CD. מה שהופך אותו לעוד יותר מיוחד ומעניין. כיום בעולם האינטרנט הוא הרבה יותר נגיש לאנשים. אך במשך שנים היית צריך להניח את ידך על גרסת התקליט המקורית כדי לגלות מה מתחבא שם. עד היום עותקים מקוריים שלו נמכרים ב-eBay ועדיין פועלות עצומות רבות של מעריצים להוציא את האלבום לראשונה בפורמט הקומפקט דיסק. מה שכנראה כבר לא יקרה, כי יאנג פשוט לא מעוניין.

אז כמובן מה שיאנג שונא – אנחנו אוהבים. התוכן של "Time" לא רק קיבל עם השנים סטטוס של Holy Grail על-ידי קהל המאזינים, אלא הוא גם מסמך חשוב בקריירה של יאנג ומכיל רוב של שירים שלא נמצאים באף אלבום אחר. ושירים טובים. היה זה המקום הראשון בו שוחררו השירים Journey Through The Past ו-Love In Mind. יש בו את שיר הנושא המצויין, את הרכות הכנה והאהובה עלי של L.A. ושירים כמו Don’t Be Denied והסיום הארוך Last Dance שיכלו בכל אלבום אחר כמעט של יאנג להפוך ללהיטים בטוחים.

הרבה קסם יש באלבום הזה, במיוחד כששומעים את התקליט המקורי, שרק מתעצם עם סיפור הרקע שלו והמקום שבו הוא נמצא בעולם המוזיקלי ההפכפך של ניל יאנג. קסם מהול באווירה אפלולית שמציינת תקופה חשוכה וסופר-מעניינת ברכבת-ההרים של יאנג דאז.

Time Fades Away הוא החלק הראשון במה שנקרא ה- Ditch Trilogy של יאנג. טרילוגייה של אלבומים מוזנחים (עם השנים) שאופפת אותם אווירה קצת כואבת והם מכילים חומרים מוזיקליים מהאהובים והמעניינים שיאנג כתב. שני החלקים הנוספים בטרילוגיה הם האלבומים On The Beach (שבניגוד ל-Time, שוחרר לראשונה בפורמט CD  באיחור משמעותי ב-2003) ו-Tonight’s The Night (שכמעט ולא שוחרר לעולם אחרי ההקלטות הראשונות שלו ומקיפה אותו אווירת המוות של דני וויטן וברוס בארי). בנוסף לטרילוגיה הזו מוסיפים את המוות של וויטן, הפרידה הכואבת של יאנג מהשחקנית קארי סנודגרס, האלבום Zuma והאלבום הגנוז שנשבר לרסיסים Homegrown, ומקבלים את התקופה ההיא של 1973 עד 1975. התקופה האהובה עלי ביותר בקריירה של יאנג. כמות הדברים הטובים שהוא הקליט בשנים הללו היא פשוט מדהימה. גם ביופיה, גם בכאב שלה וכל מה ששוחרר או נדחק לפינה בשנים האלה. שנות היצירה הפוריות והמעניינות ביותר בחייו.

הצילום המקורי של ג'ואל ברנשטיין

הצילום המקורי של ג'ואל ברנשטיין

המחווה של קמרון קרואו. מתוך Almost Famous

המחווה של קמרון קרואו. מתוך Almost Famous

מה שבנוסף תמיד אהבתי ב-Time הוא החיצוניות שלו. זו אחת מעטיפות האלבומים היותר אהובות עלי, ואני מת על תקליטים שתופסים לי גם את העין וגם את האוזן באותו הזמן. המבט הזה מהבמה, ה-ורד שזרוק שם, הבחור עם ה-Peace sign…מת על זה. העטיפה מבוססת על תמונה שצילם ג'ואל ברנשטיין באותו סיבוב הופעות. הבמאיכותב קמרון קרואו אפילו הכניס מחווה לאלבום והעטיפה שלו ב"כמעט מפורסמים", בשוט אחד על הקהל בהופעה הראשונה של Stillwater בסרט, בסאן דייגו. הרגע הקטן הזה תמיד מעלה בי חיוך בכל צפיה.

עם כל זה, האווירה מסביבו, השירים האבודים, המחוות, ההתעלמות, הסיפורים מאחורי הקלעים, המוזיקה והתקופה – Time Fades Away חוגג החודש 40 שנה ליציאתו והוא עדיין מהאלבומים המוזרים והטובים של ניל יאנג. הוא גם עדיין אחד התקליטים שאני הכי אוהב להניח על הפטיפון שלי.

 

Neil Young – Time Fades Away
1973

Side One
Time Fades Away
Journey Through The Past
Yonder Stands The Sinner
L.A.
Love In Mind

Side Two
Don't Be Denied
The Bridge
Last Dance

אהבתם? שתפו את זה:

7 תגובות על הפוסט “הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

  1. פינגבאק: רזיתם או שהרחיבו פה? | חדי אוזן

  2. יאללה קבל עוד תגובה מאוחרת.
     
    ממש יופי של פוסט. גם בעיני תקופת 1973-75 היא השיא של ניל.
    לצערי לא שמעתי מעולם את האלבום בויניל אבל גם ככה יש בו כל כך המון קסם. הגיטרות המלוכלכות של DONT BE DENIED, היופי האין סופי של LOVE IN MIND, כל כך בא לי שיבצע מזה משהו בהופעה.

  3. קיבלתי! תודה עליה. במיוחד כשאני הולך לפתוח בפרוייקט יאנג לקראת ההופעה שיסתיים קצת לפניה עם פוסט נרחב על כל מה שקשור ליאנג קרייזי הורס וחיוני לקראת ההופעה.
    הייתי שמח מאוד גם כן אם הוא היה ממשיך לבצע שירים מסויימים מ-Time Fades Away בהופעה, אבל רובם נשארו באותו סיבוב הופעות וגם יאנג די מתכחש לאלבום הזה. למרות ש- Journey Through The Past ו-Love In Mind מבוצעים לפעמים בסולו עד היום וגם  Don't Be Denied חזר לכמה פעמים בודדות בשלושים שנה האחרונות. היתה האמת הפתעה אחת גדולה לפני כמה שנים בסיבוב של 2008, כששיר הנושא בוצע פתאום פעם אחת אחרי שלא בוצע בכלל מאז 73…אני זוכר את השוק אז כשראיתי שהוא ניגן את זה. 

סגור לתגובות.